במהדורה 29 של מדורי "שיפוט מהיר" - שלשום, י'בחשוון תשע"ו, 23.10.2015, במוסף שבת של מקור ראשון - על "קונסטלציה של תופעות חיוניות", "סיפוח עכשיו"ו"הכול אפשרי".
קונסטלציה של תופעות חיוניות
אנתוני מארה, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה ביתן, 350 עמ'
יש לקוות שבחנויות הספרים לא ישלחו את "קונסטלציה של תופעות חיוניות"בטעות למדף ספרי רסלינג, בגלל שמו. רק בקריאה מתגלה כמה ולמה מרגש הוא השם היבש הזה, המרחיק בוודאי קוראים המסתכלים בקנקן. על כן נסלחות גם קלישאות ההלל המפצות, המופיעות על העטיפה. מה גם שהן מוצדקות.
את מה שיש לאנתוני מארה לומר על החיים – הלא הם הדבר המוגדר במילון רפואי סובייטי שהמציא כ"קונסטלציה של תופעות חיוניות"– הוא עיגן כקונסטלציה סיפורית של תופעות ממשיות, חיוניות בחלקן וקטלניות בחלקן האחר, המתרחשות בצ'צניה. מורעבים, נקטלים, בורחים, מבריחים, מתמרנים – זה היה מצבם של תושבי חבל זה, שנקלעו אחרי התפרקות ברית המועצות לשתי מלחמות ונמחצו בין הפטיש, קרי אכזריותם של הרוסים שסירבו לשחרר את החבל, לבין הסדן, הלא הם המורדים האסלאמיים המקומיים והמיובאים (שמהטרור שלהם הספר די מתעלם).
שני הגיבורים המרכזיים ברומן המפעים עד מאוד של מארה הם רופאים, אלה שתפקידם להציל תופעות חיוניות למיניהן. סוניה, הרופאה המנתחת הטובה ביותר בצ'צ'ניה, שחזרה אל בתריה השותתים של ארצה מקריירה מבטיחה בלונדון, ומחזיקה לבדה בית חולים פעיל בעיר חרבה – ואחמד, הרופא הגרוע ביותר בצ'צ'ניה, המוצלח יותר בהנצחת חיים אבודים בציורי דיוקנאות. שניהם קדושים עם חולשות. כקוטב נגדי למעשי הרופאים עומדים החטיפות, הרצח והעינויים שמבצעים הרוסים.
ההווה הסיפורי, שאליו מתנקזים זיכרונות העבר, נפתח בחטיפת חברו הטוב של אחמד אל אתר עינויים המכונה "המַטְמֵנה". אחמד מבריח את בתו הקטנה של החבר, המבוקשת אף היא, אל בית החולים שסוניה מפעילה. ביום החמישי והאחרון של ציר ההווה נחטפת למטמנה דמות מרכזית אחרת. בתווך נמצאים חבר שלישי, שעינויֵי המטמנה הפכוהו למלשין; אביו ההיסטוריון החולה המתמודד עם תלותו בבן שמכר נפשו לשטן; ונטשה, אחותה של סוניה, שבריחתה השנייה מצ'צניה מתגלה, מתוך סבך מובנה של הפתעות כמו-בלשיות, כיָתֵד הקושר את חוטי העלילה.
לכל זה נוספים צללים מהעבָר הסְטָליניסטי, הבלחות שיטתיות מהעתיד הרחוק של הגיבורים, ומזיגה עילאית, מטהרת, מרוממת נפש, בין תמונת מציאות קודרת לפרטיה המפלצתיים לבין תקווה המתגלמת ברוח, באמונה, בהמשכיות הדורות ובעיקר בזיכרון ובאמנות מאפשרת-הזיכרון. רוח האדם עולה כאן מתוך החומר האפל, מתוך הגוף הפיזיולוגי הפלאי והדואב; מתוך אותה "קונסטלציה"שהמילון הרפואי הסובייטי, המטריאליסטי, התקשה להמריא מעבר לה.
למבקר של ניו-יורק טיימס הזכיר הרומן את "מלחמה ושלום". לי הזכיר ברוחו שתי יצירות מופת אחרות, משנות מלחמת העולם השנייה, המעמידות את חירות הרוח מעל מציאות המצור: "הדֶבר"של אלבר קאמי, ובעיקר "שמחת עניים"של אלתרמן, מקום שם גובר נצח שרשרת הדורות על המלחמה והמוות.
כדאי לקרוא את הרומן הזה. כדאי לקרוא אותו לאורכו בריכוז כדי לא להחמיץ את השלמות הנולדת מהצטרפות הפרטים. כדאי לקרוא את סופו ביחידות, אם אתם מתביישים להיראות בוכים מכאב ומהכרת תודה.
סיפוח עכשיו
קרולין גליק, מאנגלית: אורי רדלר, סלע מאיר, 367 עמ'
"לימין אין פתרון"– זו קלישאה רווחת כמעט כמו "שתי מדינות לשני עמים". קרולין גליק מנתצת את שתיהן. גליק, עיתונאית וחוקרת-מדיניות, מצביעה על כישלונה של דוקטרינת שתי המדינות (להלן שמ"ד), מסבירה את הסיבות לכך, ומציגה פתרון חלופי, "תוכנית ההכלה", שעיקרו סיפוח יהודה ושומרון (ולא עזה) ואזרוח מיידי או הדרגתי של התושבים שיהיו מעוניינים בכך.
המחברת מתמודדת בפרקים מפורטים עם טענות הנגד האפשריות בדבר הסכנות הגלומות בסיפוח, ועושה זאת בפיכחון ובלי לתת לעצמה הנחות, אם גם באופטימיות שלא כולם יכַנוה אופטימיות זהירה. היא מציגה, למשל, את הזיוף שבנתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה העומדים מאחורי הטיעון הדמוגרפי נגד סיפוח. היא משחזרת את התגובות הבינלאומיות הנסבלות לצעדי סיפוח קודמים של ישראל, בגולן ובמזרח ירושלים, ולומדת מהמקרה של מזרח ירושלים גם על מידת ההיענות הצפויה בקרב ערביי יו"ש לאפשרות ההתאזרחות.
היא מוסיפה ומנתחת בהרחבה את התגובות האפשריות בזירה הבינלאומית לסיפוח, ומגיעה בין היתר למסקנה שהפלסטינים כבר מיצו את יכולת ההסלמה שלהם; שאירופה בעלת הקיבעון האנטי-ישראלי תגיב במכה כלכלית (ולכן כדאי לישראל להמשיך לפתח שווקים במזרח הרחוק); שארצות הברית עשויה להתפכח מקיבעון השמ"ד (שאת נזקיו היטיבה גליק לתאר קודם); ושכדי להימנע מתגובה איומה מצד מדינות הציר הרדיקלי חשוב לבצע את תכנית ההכלה לפני שאיראן מגיעה ליכולת גרעינית.
לצד הדיון הפרקטי ביתרונות ובחסרונות של ההכלה לעומת השמ"ד, מיידעת גליק את הקורא בעובדות רקע חשובות על הסכסוך. בין היתר ייחשף הקורא למה שלא מרבים להציג לו במקומות אחרים: לכך שעל פי המשפט הבינלאומי זכותה של ישראל על יהודה ושומרון גוברת על זכותם של גורמים אחרים, בעיקר משום שהחלטת חבר הלאומים על המנדט הבריטי להקמת בית לאומי ליהודים בכל ארץ ישראל לא בוטלה. וכמובן, היא מסבירה את חשיבותם של יהודה ושומרון – הרי מכאן מתחיל הכול.
עוד מיידעת גליק את הקורא האמריקני, ומייגעת את הקורא הישראלי, בסקירה היסטורית נרחבת של הטרור הערבי-פלסטיני לדורותיו ושל השחיתות ברשות הפלסטינית. אכן, ספר אמיץ זה, שאי אפשר להפריז בחשיבותו ובדחיפותו גם אם מתנגדים למוצע בו, ואשר גם כתוב ומתורגם ברהיטות, לוקה בחוסר סיגול מספיק של המקור, המיועד לקורא אמריקני, לאופקיו של הקורא הישראלי. הסקירות ההיסטוריות אולי נחוצות לחלקנו כתזכורת, אך ודאי אין צורך להסביר לישראלים, למשל, שראשון לציון היא עיר השוכנת מדרום לתל-אביב; קל וחומר ששמות ומושגים ערביים מוטב היה לספק לישראלים כצורתם, ולא כשעתוק של הצורה האמריקנית המשובשת.
כדרכה בקודש ידעה הוצאת 'סלע מאיר'לאחוז שור אקטואלי בקרניו במהירות, וגם להמיר כותרת אנגלית קורקטית ("הפתרון הישראלי") לכותרת עברית פרובוקטיבית – אבל בקריאה גופה יש פה ושם הרגשה שאנו מצותתים לתדרוך ישראלי בגבעת הקפיטול שמשום מה נעשה בעברית.
הכל אפשרי
הייפלא מה'דבר?
שושה גרינפלד, הוצאה עצמית, 230 עמ'
המדרש של שושה (היא שושי, היא שושנה; מי שמכיר את הקולנוענית הזו יודע שאצלה באמת הכול אפשרי) גרינפלד משלים יפה את שני הספרים האחרים הנסקרים בעמוד זה. אנתוני מארה בסיפורת בדיונית אנושית, וקרולין גליק במצע מדיני, ממחישים בדרכם את העיקרון שגרינפלד מפתחת באופן הגותי-רוחני, על גבול סוגת העזרה העצמית הניו-אייג'ית, ובעיקר באמצעות מדרש מקראי. העיקרון הזה הוא ניצחון הרצון.
גרינפלד מזהה בתנ"ך, ואף במסורת הפרשנות של חז"ל, קו חינוכי עקבי. היא מאתרת אותו מעֵבר, ואולי גם מֵעַל, לתכניו ההיסטוריים והמשפטיים של המקרא ולפנייתו הפרטיקולרית אל בני ישראל. בעיניה, המקרא מעמת שתי אסכולות, שני "בתי ספר": בית הספר לרודנות, ו"בית הספר לכך שהכול אפשרי". את הראשון מבטאת עבודת האלילים, ובייחוד עבודת הבעל. גילומו העילאי הוא מצרים. במרומז, בזמננו אלו הם המטריאליזם וגם הפָטָליזם והקונפורמיות. בית הספר השני הוא אמונת ה'השוברת כשצריך, וכשמגיע, את חוקי הטבע, והשואפת להוביל את האדם לאחרית הימים שהיא גם חזרה אל הראשית: לעידן של עונג, של אושר, ושל ביטול חוקי הטבע לטובת הוויה אינדיבידואלית שונה לכל אדם.
פן נוסף של עיקרון זה הוא שה'הולך עם האדם בדרך שבה האדם בוחר ללכת, מחזיר לאדם כדרכו, ומראה לו, בדמות צעד אחד נוסף קדימה, לאן דרכו מובילה או אילו אפשרויות אחרות ישנן. בעזרת רעיון זה פותרת גרינפלד, למשל, את החידה התיאולוגית של הקשיית לב פרעה בידי ה'.
כמצופה ממדרש, בייחוד ממדרש המבקש למצוא בכל סיפור מקראי סימנים לצדקתו של רעיון-על קבוע, יש כאן בררנות מגמתית בבחירת הרכיבים הסיפוריים המטופלים, ופה ושם פרשנות מרחיקת לכת; אך שלא כמצופה מספר שריח ניו-אייג'דבק בו, גרינפלד אינה מעקמת מקראות ואינה מסלפת כוונות. היא מגלה בקיאות רבה במקרא ורגישות מרשימה לניואנסים מילוליים ולרמזים המוכמנים בלשון התורה.
כתיבתה של גרינפלד בהירה וחביבה. היא עוטפת את מוסרי ההשכל מרוממי-הרוח ומשמחי-הלב בסגנון דיבורי ומבדר, תוך תנועה תזזיתית בין מילים גבוהות וגיבוב משועשע של מילים נרדפות לבין סממנים קלים של התיילדות. החזרות רבות, גם החזרות על הבדיחות; אלה הם, לצד שגיאות עקביות של ניקוד וכיוצא בזה, מסממניו האופייניים של ספר שיוצא בהוצאה עצמית.
אבל למרות הסגנון הידידותי והקליל, ולמרות בהירותן של הדרשות עצמן, ולמרות הגשתו המחודדת של העיקרון הרעיוני, דבר חשוב נותר מעומעם: מה עושים תכלס עם העיקרון הזה שהכול אפשרי? איך מיישמים אותו ביומיום? כל הדוגמאות בספר לדברים שהתגלו כאפשריים הן נסים. כל פרקי המקרא הנידונים הם נִסִיִּים – כולם מספרי בראשית, שמות, במדבר ויהושע, מסיפורי עושי-הנסים אליהו ואלישע בספר מלכים, ומנבואות אחרית הימים. אבל מה אתנו, בעידן שאין בו נסים גלויים? בכך, אפשר שהספר המבקש לשכנע שהכול אפשרי חותר תחת המסר שלו עצמו.
