Quantcast
Channel: מהמחסן של צור ארליך
Viewing all 327 articles
Browse latest View live

עשה את זה חדש: תרגומים לתרגומים מאת עזרא פאונד

$
0
0


עזרא פאונד, מבחר כתבים  - אוסף מרשים ביותר הופיע לאחרונה בעריכתו וביזמותו של יהודה ויזן. למדור תרגומי-התרגומים המופיע שם תרגמתי שני תרגומים של פאונד, תחת ההנחיה שניסח, ואשר מתנוססת בראש המדור הזה בספר: Make it new. 

רומא
מקור לטיני: ויטאלֶה איש פָּלֶרְמוֹ
מלטינית לצרפתית: ז'וֹאשן די בֶּלֵה (1522–1560)
מצרפתית לאנגלית: עזרא פאונד
מאנגלית לעברית: צור ארליך
 Troica Roma resurges 
– פְּרוֹפֶּרְטְיוּס
הוֹי, זָר הַבָּא לָרִאשׁוֹנָה לְרוֹמָא
וְלֹא מוֹצֵא בָּהּ שֶׁמֶץ רוֹמָאוּת;
קְשָׁתוֹת בְּלוּיוֹת, טִירוֹת פְּרוּמוֹת מַהוּת –
רַק שְׁמָהּ נִשְׁאַר. לֹא רוֹם וְלֹא אָרוֹמָה.

אֵיךְ דֹּפִי וְחֻרְבָּן וְסוֹף עָבֵשׁ
בָּאִים עַל הַכּוֹבֶשֶׁת הַיּוֹרֶשֶׁת
עוֹלָם מָלֵא; אֵיךְ הִיא נָפְלָה בְּרֶשֶׁת
הַזְּמַן, טוֹרֵף שֶׁאֶת הַכֹּל כּוֹבֵשׁ.

הָעִיר אַנְדַּרְטָה אַחֲרוֹנָה לְרוֹמָא
זוּ רוֹמָא כּוֹבַשְׁתָּהּ הַיְּחִידָה.
נוֹהֵר הַטִּיבֶּר יָמָה וְדָרוֹמָה,
שָׂרִיד יָחִיד לָהּ, אֲרָעִי תָּמִיד.
הוֹי, זְמַן פּוֹחֵז! אֶת הָאֵיתָן תֵּדַע
לִשְׁבֹּר תָּמִיד – אַךְ הַזּוֹרֵם עָמִיד.

Rome
                          Troica Roma resurges—Propertius

O thou newcomer who seek’st Rome in Rome
And find’st in Rome no thing thou canst call Roman;
Arches worn old and palaces made common
Rome’s name alone within these walls keeps home.

Behold how pride and ruin can befall
One who hath set the whole world ’neath her laws,
All-conquering, now conquered, because
She is Time’s prey, and Time conquereth all.

Rome that art Rome’s one sole last monument,
Rome that alone hast conquered Rome the town,
Tiber alone, transient and seaward bent,
Remains of Rome. O world, thou unconstant mime!
That which stands firm in thee Time batters down,
And that which fleeteth doth outrun swift Time.




היינריך היינה,
מתוך Die Heimker
מגרמנית לאנגלית: עזרא פאונד
מאנגלית לעברית: צור ארליך

חָלַמְתִּי שֶׁאִָני הָאֵל,
רָקִיעַ לִי סֻכָּה,
וּמַלְאָכַי יוֹשְׁבִים בַּצֵּל
וּמְזַמְּרִים פְּסוּקַי.

שיפוט מהיר 20: על שלושה ספרי ביכורים

$
0
0
במדורי "שיפוט מהיר"המופיע היום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני"מאת צדוק צמח; "טיול שנתי"מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים"מאת ר"ג אולדברג.
 
הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני
צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'
 איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו –  מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?
שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.
ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.
כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.
מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט'של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם'מצטיינת במבחן הזה.


טיול שנתי
ענב שור-דיעי, זמורה ביתן, 238 עמ'
רומאן תרפויטי; רומאן פסיכולוגי; ספר על החיים בקיבוץ והתנגשותם עם צרכיו של היחיד; קורותיה של משפחה בלתי מתפקדת; מסע גילוי עצמי של צעיר ישראלי בהודו. כל אחת מחמש ההגדרות הללו יכולה לאפיין את "טיול שנתי", וכל אחת מהן לבדה תגרום לנו לראות את הספר הזה כהבאת תבן לעפריים: מכולם יש לנו כבר ספרים די והותר. אולם כוחו של ספר ביכוריה של ענב שור-דיעי הוא בחיבורם של היסודות הללו יחדיו, וביצירת חיבורים בכלל.
המחברת, שזה ספרה הראשון, היא בת קיבוץ במזרח הכנרת, כמו גיבורי הספר, וכמו אחת מהם היא גרה כיום בתל-אביב; היא אף בתו של ראש מועצת עמק הירדן לשעבר ומזכיר התנועה הקיבוצית עד לא מכבר. כל זה ניכר בתיאור החי של חיי הקיבוץ והחיים באזור הכנרת. על הרקע הזה היא הצמיחה סיפור על משפחה מסוג אחר: משפחה ידועת דיכאונות, שיגעונות וגם אסון. משפחה של שתיקות המסבכות את החיים, משפחה שגדל בה ילד המסתגר בביתו כעשר שנים בגלל נידוי חברתי. ובעיקר: משפחה שהיא אוסף רב-דורי של אנשים הסובלים מתקיעה רגשית. כל אחד עם ההיתקעות שלו, שפוגעת ביקיריו, בתלויים בו ובעיקר בו עצמו, ומחוללת אדוות של השפעה והתעצמות.
הספר סובל מדלות סגנונית ולשונית מסוימת, הגולשת לעתים גם אל מחוץ לפסקאות המשחזרות במתכוון שפת דיבור טבעית. אולם על כך מפצה כישרון מובהק של בניית סיפור, ובייחוד של יצירת מעברים מעוררי מחשבה בין תודעה לתודעה, בין דובר לדובר, בין סצנה לסצנה. במעברים הללו, המשחַקים תמיד עם רכיב משותף או מקביל לשתי הסצנות, מצליחה המחברת לרענן ולהפתיע. היא שומרת כך על דריכותו של הקורא, הנהנה בכל פעם מהקישור הסמוי בין קטעים, תוך שהוא מפענח (בקלות) באיזו דמות מדובר בקטע החדש.
ויותר מכך, המעברים האומרים דרשני ומשחקי ההקבלות בין דמויות שונות משרתים היטב, ואפילו ממחישים היטב, את מהותו של הספר: חקר ההשפעות ההתנהגותיות בין אדם לחברו וקרובו. הרומאן יסב הנאה רבה למי שאוהב (ובדרך כלל, כנראה, אוהבת) להתוודע למורכבויות של יחסים ולאנליזה של רגשות. ואולי גם יגרום לכמה אחרים להתחיל לאהוב את זה. אחרים יגידו: חופרת.

אופקים מתנגשים
ר. ג. אולדברג, אוריון, 156 עמ'
ר. ג. אולדברג הוא שם העט של פרסומאי תל-אביבי בן 45. בהודעה לתקשורת לרגל צאת ספרו זה, ספרו הראשון, מצוטט מפי המחבר כי חייו האישיים רגועים מאוד, "גוון אחד של אפור", אין לו מה למכור לכתבות עיתונאיות סנסציוניות על עצמו, והספר רקוח מדמיונו ולא מניסיונו אף כי "יש בסיפורים שלי תיבול של דמויות וסיטואציות שלקוחות מחוויות אישיות". ועם זה, דומה שתחום עיסוקו המקצועי של המחבר, הפרסום, נותן את אותותיו בסיפורים.
לפרסומאי, ויש להודות שלעתים גם לעורך בעיתון, יש מטרות, וגם אמצעים בדוקים להגשימן: תפוס את הקורא בצווארון. רתק אותו. מכור לו גירוי חזק יותר ממיליון הגירויים האחרים המתחרים על תשומת לבו. כתוב קצר ולעניין. בנה ציפיות. שבור ציפיות. צור ניגודים קיצוניים. הפגש ביניהם. שסה אותם זה בזה. זכור שמין מוכֵר. במידה, כמובן. אל תשכח שהקורא רוצה להרגיש שמכבדים אותו ואת האינטליגנציה שלו. אבל אל תשכח, מפעם לפעם, גם את הקוראים שהאינטליגנציה שלהם זקוקה לרמזים בעובי של פיל.
כאלה הם שבעת הסיפורים ב"אופקים מתנגשים". סיפורי פואנטה קלילים למדי, קריאים מאוד, מבדרים, מוקצנים, מחודדים, בלתי אפשריים אבל מבוססים על תופעות ודילמות מחיינו. יישום מהנה של כללי עולם הפרסומאות בספרות. סיפורים של אדם נשך כלב, אם תרשו לי לרמוז לאחת הפואנטות המפתיעות. לא מצאתי בו תובנות חדשות על התנגשויות הערכים המתרחשות בו בבהירות סאטירית ולעתים בבוטות – טבע מול טכנולוגיה, רוח מול רווח, קיומו או אי-קיומו של מתאם בין מראֶה לבין פנימיות. אבל אמירות שנונות על ערכים אלו – כן; וגם תובנות קטנות ומשעשעות על החיים באלף הצעיר שלנו.
ואחרי כל זה, אפשר למצוא בסיפורים הללו גם יסוד אנטי-פרסומאי. הטקטיקות היצירתיות של אולדברג שואבות השראה מעולם הפרסום, אך רבים מהמסרים דווקא חותרים תחתיו. בסיפורים מצטיירת, בעזרת דמיונו העשיר של אולדברג, קריקטורה מזעזעת של תרבות הצריכה, ההתמכרות למראה החיצוני, האנורקסיה של הדוגמניות, והמרוץ הקרייריסטי למיליון. אם חיפשתם תירוץ מדוע כתב הפרסומאי את סיפוריו בשם בדוי, אולי קיבלתם.

כל המעלים - מעלים לו בקודש: על דוח עוני ודוח בלוני

$
0
0
בתזמון לגמרי מקרי, מתפרסם דוח-עוני שלישי בתוך שבועיים. הנה מה שכתבתי בחורף שעבר על עוד דוח מסוג זה.



על אדוה ועל העוקץ

שׁוּב פֻּמְפַּמְנוּ בְּדוּ"חַ מֶרְכַּז אַדְוָה
אֲשֶׁר בָּא כִּבְכָל פַּעַם לִזְעֹק אֶת
זַעֲקַת הַדַּלִּים, יַעֲנִי. כַּמָּה דְּבָשׁ
דֶּמָגוֹגִים-בְּשֶׁקֶל רוֹדִים מֵהָעֹקֶץ!

אָח, הָעֹקֶץ, הָעֹנֶג: נִחְשׁוּל! פְּעָרִים!
גִּזְעָנוּת! צִיּוֹנוּת! וְכָל שְׁאָר הַקִּדּוּחַ
בַּשֵּׂכֶל, כְּאִילוּ אֵינֶנּוּ עֵרִים
לְעֻבְדַּת הַיְּסוֹד שֶׁל הַדּוּ"חַ (כָּל דּוּ"חַ,

מִדּוּ"חַ אַדְוָה וְעַד דּוּ"חַ הַמַּס,
מִדּוּ"חוֹת בָּעִתּוֹן עַד דִּחְדּוּ"ח אֲקָדֶמִי,
מִבִּטּוּחַ לְאֻמִּי עַד דּוּ"חוֹת הַלָּמָ"ס):
כָּל דִּוּוּחַ עַל דְּמֵי הוּא גַּם קְצָת דּוּ"חַ דֶּמִי.

זֹאת אוֹמֶרֶת (סְלִיחָה מֵהַשּׁוֹר בְּדִישׁוֹ):
חוּץ מִמָּה שֶׁכָּלוּל בִּתְלוּשֵׁי הַמַּשְׂכֹּרֶת,
נְתוּנֵי הַכְנָסָה הֵם מִפִּי הַנִּשּׁוֹם
הַמַּצְהִיר עַל הַכֹּל, אוֹ עַל כְּלוּם, אוֹ עַל קֹרֶט.

סוֹד מוּסָד וְגָלוּי הוּא, עֵירֹם מִכָּל כְּסוּת:
הַעֲלֵם הַכְנָסוֹת – וְהִרְוַחְתָּ.
גַּם חָסַכְתָּ מִסִּים, גַּם קִבַּלְתָּ סִבְּסוּד
וְקִצְבָּה כְּאֶבְיוֹן. לֵךְ עַל יָאכְטָה.

כָּךְ שֶׁמִּי פֹּה עָנִי וּמִי יַעֲנִי,
וּמִי יְעַשֵּׂר, וּמִי לֹא, מִן הָעֹשֶׁר,
מִי יִקַּח הֲטָבוֹת עַל חֶשְׁבּוֹן הַשֵּׁנִי,
מִי יֻצַּג כְּקָרְבָּן – זוֹ נִגְזֶרֶת שֶׁל יֹשֶׁר.

לֹא שֶׁכֻּלָּם נוֹהֲגִים בְּעוֹרְמָה.
לֹא שֶׁאֵין קְהִלָּה נוֹרְמָטִיבִית.
אַךְ רַבִּים מְקוֹמוֹת, בַּל נֶחְטָא בְּדֻגְמָה,
שֶׁהַנּוֹרְמָה בָּהֶם עוֹרְמָטִיבִית.

וְעַל כֵּן הַדּוּ"חוֹת פֹּה הֵם חוֹר עַל גַּב חוֹר.
הֵם לוֹקִים, אֵיךְ לוֹמַר, בְּבַהֶרֶת,
כִּי חָסֵר בָּהֶם פֶּרֶק הַהוֹן הַשָּׁחוֹר
שֶחָסֵר גַּם בְּכָל הַבַּרְבֶּרֶת.

אוּלַי אֵין תַּחְלִיף לְמִבְחַן הַכְנָסוֹת.
בִּלְעָדָיו לֹא נֵדַע מִי נְטוּל פַּת וְקוֹטֶג'.
אֲבָל אַל תַּעֲלִימוּ אֶת מָה שֶׁלֹּא סוֹד:
שֶׁכָּאן כָּל הַמַּעֲלִים – מַעֲלִים לוֹ בַּקֹּדֶשׁ.

כִּי זֶהוּ הָעֹקֶץ (אָכֵן עוֹקְצָנִי):
מְרַמִּים – וְזוֹכִים לְלִטּוּף וּלְטִפּוּחַ
וּבֵינְתַיִם תּוֹלְשִׁים גַּם קוּפּוֹן יַחְצָנִי:
הַמִּגְזָר יְכַכֵּב בַּקִּפּוּחַ.

אַל נִשְׁכַּח זֹאת בְּעֵת שֶׁנֵּשֵׁב עַל סַפָּה
וְנִקְרָא כַּתָּבַת פְּעָרִים מְאֻיֶּרֶת:
בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת הִיא גַּם מְמַפָּה
הֵיכָן לֹא נָהוּג לַעֲבֹד עִם נַיֶּרֶת.

הופיע ב"מקור ראשון", ל'בשבט תשע"ד, 31.1.2014

 

אליזבת איננה - וגם מוד מאחרת בנשף

$
0
0

נפש הוורד
ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1908)
בעקבות "בואי לגינה, מוד"
עוד יסופר איך גילה המו"ל-מתרגם העצמאי שי סנדיק (ההוא מג'יין אוסטן) בלונדון את הספר החדש "אליזבת איננה"רגע לפני שהפך למגפה בבריטניה, ואיך כבר בשבועות אלו הוא מוציא לאור את המהדורה העברית בתרגומו. מה שאני יכול להוסיף בנוגע לַפּלא סנדיק נוגע לפיינשמקריותו הברוכה. 
את עלילת הספר, העוסק באישה ושמה מוד המאבדת את זיכרונה, מלווה שיר ששיננה בילדותה, שיר ידוע למדי בתרבות האנגלית - "בואי לגינה, מוֹד" (Come into the garden, Maud) הלקוח ממונודרמת הענק השירית של אלפרד טניסון "מוד" (Maud). זהו סיפור דרמטי על אהבה, נוסח המאה ה-19 הרומנטית, ויש בו אפילו דו-קרב. שורות אחדות מהשיר נשזרות לאורך הספר. שי החליט שראוי לתת לקורא הישראלי את השיר המלא ולא רק את השורות. 
הוא פנה אליי שאתרגם את השיר הארוך הזה, והוא אפילו נמנה עם המעטים הגורסים ש"יש שכר למשוררים"ולמתרגמי שירה אמנותית והציע תגמול מכובד על העבודה. לו בחר לשבץ בתרגום רק את השורות המצוטטות, זה באמת לא היה עניין גדול לתרגם אותן. העניין הגדול הוא בתרגומן בתוך השיר המלא, מפני שכפי שתראו בכל בית בשיר חוזר צמד חרוזים אחד שלוש או ארבע פעמים. כך שאי אפשר סתם לתרגם שורה אלא צריך למצוא קודם את  החרוז שיתאים לכל השורות החורזות איתה במקור. בגלל יופיו המוזיקלי של השיר במקור נשארתי נאמן גם למתכונת המשקלית הגמישה אך המתוכננת-היטב שלו. 
שי מדווח שמחברת הספר, אמה הִילי, התרגשה לשמוע שבמהדורה העברית יזכו הקוראים גם לנספח ובו תרגומו המלא של השיר. הנה הוא. ואחריו המקור. את היצירה "מוד"כולה תוכלו לקרוא כאן

אלפרד טניסון
בואי לגינה, מוד
(מתוך המונודרמה השירית 'מוד')
מאנגלית: צור ארליך

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;
עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.
בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;
אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.
יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד
וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,
וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ
מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב
עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.
בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,
הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד
תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,
וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,
רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –
עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת
וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד
שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.
מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?
הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".
כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,
וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;
וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,
הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת
בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.
הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת
בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,
אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,
"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי
כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.
מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה
כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת
רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע
לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,
כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ
וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ
עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –
אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ
בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה
לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.
פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,
מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.
רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,
רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,
כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,
וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,
חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?
בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,
מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;
זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,
שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת
שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.
הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-
לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?
קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".
"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.
הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";
הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;
הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.
יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא
גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;
יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא
גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;
לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי
וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.





Come into the Garden, Maud

Alfred Tennyson, 1st Baron (1809–92)


COME into the garden, Maud,         
  For the black bat, night, has flown, 
Come into the garden, Maud,
  I am here at the gate alone; 
And the woodbine spices are wafted abroad,
  And the musk of the rose is blown.
          
For a breeze of morning moves,       
  And the planet of Love is on high,  
Beginning to faint in the light that she loves  
  On a bed of daffodil sky,    
To faint in the light of the sun she loves,      
  To faint in his light, and to die.       
          
All night have the roses heard
  The flute, violin, bassoon;   
All night has the casement jessamine stirr’d  
  To the dancers dancing in tune;      
Till silence fell with the waking bird, 
  And a hush with the setting moon.  
          
I said to the lily, “There is but one    
  With whom she has heart to be gay.          
When will the dancers leave her alone?        
  She is weary of dance and play.”   
Now half to the setting moon are gone,        
  And half to the rising day;   
Low on the sand and loud on the stone  
  The last wheel echoes away.          
          
I said to the rose, “The brief night goes       
  In babble and revel and wine.       
O young lord-lover, what sighs are those,    
  For one that will never be thine?    
But mine, but mine,” I sware to the rose,     
  “For ever and ever, mine.” 
          
And the soul of the rose went into my blood,          
  As the music clash’d in the hall:     
And long by the garden lake I stood, 
  For I heard your rivulet fall 
From the lake to the meadow and on to the wood,  
  Our wood, that is dearer than all;   
          
From the meadow your walks have left so sweet     
  That whenever a March-wind sighs
He sets the jewel-print of your feet   
  In violets blue as your eyes,
To the woody hollows in which we meet     
  And the valleys of Paradise.
          
The slender acacia would not shake  
  One long milk-bloom on the tree;   
The white lake-blossom fell into the lake     
  As the pimpernel doz’d on the lea; 
But the rose was awake all night for your sake,       
  Knowing your promise to me;
The lilies and roses were all awake,  
  They sigh’d for the dawn and thee.
          
Queen rose of the rosebud garden of girls,   
  Come hither, the dances are done,  
In gloss of satin and glimmer of pearls,
  Queen lily and rose in one;  
Shine out, little head, sunning over with curls,         
  To the flowers, and be their sun.    
          
There has fallen a splendid tear        
  From the passion-flower at the gate.          
She is coming, my dove, my dear;    
  She is coming, my life, my fate;     
The red rose cries, “She is near, she is near;”         
  And the white rose weeps, “She is late;”    
The larkspur listens, “I hear, I hear;”
  And the lily whispers, “I wait.”      
          
She is coming, my own, my sweet;  
  Were it ever so airy a tread,
My heart would hear her and beat,   
  Were it earth in an earthy bed;
My dust would hear her and beat,    
  Had I lain for a century dead;        
Would start and tremble under her feet,       
  And blossom in purple and red.      


 

שיפוט מהיר 21: חמש נפשות, שנות החמישים והחמשה של הפרטיטורה

$
0
0
המהדורה ה-21 של מדורי "שיפוט מהיר"הופיעה במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'ביום שישי האחרון, כ"ה בטבת תשע"ה, 16.1.2015. נסקרו הספרים 'חמש נפשות'מאת יותם טולוב, 'בעד החלון'מאת לאה ברק ו'מסע מוזיקלי בעקבות שופנהאואר'מאת מיכל זמורה-כהן.


חמש נפשות
יותם טולוב, כתר, 363 עמ'
'חמש נפשות'הוא ספר כה מוצלח, שזה גורם לא להיות קצת לא מוצלח. איך? עניין של טיפוח ציפיות.
גיבוריו הם חמישה אנשים שונים מאוד זה מזה, חמישה ישראלים שהם ארכיטיפים המספקים ייצוג הולם לעדות ולמגדרים, אבל גם אידיוסינקרטיים מאוד. ולכל אחד מהם חסר משהו קיומי בסיסי. יחד הם יוצרים קהילה מוזרה, בית כנסת חסר-מניין ברעננה הקרוי 'כל הנפש'. הבדידות כעובדה אקזיסטנציאלית, היַחַד כאוסף של יחידים, הכורח הבלתי נסבל לגלם כל חייך אדם אחד בלבד "כמו מישהו שמגלה במוצאי פורים שהתחפושת שלו לא יורדת" (כפי שמהרהרת אחת הדמויות), האפשרות המוגבלת להשתנות מתוך יחסי גומלין עם הזולת – כל אלה נידונים בספר בעומק מסוים, בתבונה רבה ובדמיון עלילתי מפואר.
הרומאן גם כתוב במיומנות בלתי-רגילה. יותם טוֹלוּבּ מלהטט בין התודעות, בין הזמנים, בין הידוע לַמנוחש.  פיסות המידע, קוביות הנפש, מעורבבות בידי הכותב באופן כה מופתי, שאילו סלט היה נחשב דימוי חיובי, אפשר היה לדמות את היצירה הזו לסלט שף. על כך מוסיף הגיוון הטכני: אחדים מחלקי הרומאן, המוקדשים כל אחד לדמות אחרת, כתובים בטכניקות מיוחדות, ובהצלחה – כגון הפרק של הנהג סטלמך הכתוב כולו כדיאלוגים ששומעים בהם רק צד אחד, שיחותיה הדמיוניות של יקירה עם אמה המתה, וקטעי שירת-התפילה המנמרים את הפרק של הרב יוחאי.
עוד מרתקות הדמויות עצמן. לתודעה של שניים מהם, הנער הדתי דרור המאבד את  ראייתו והרב הרווק והבלתי קונוונציונלי יוחאי, ניכר שטולוב נכנס בהזדהות ובקלות. הדמויות האחרות כתובות מתוך סקרנות ואמפתיה ראויות להערכה. עניין רב יש גם במיקומה של העלילה בחודשים שלאחר רצח רבין, תקופת משבר שלרבים מאתנו, בפרט לבני המגזר שרוב הגיבורים משתייכים אליו, הייתה תקופה מכוננת. שחזור התקופה כמעט אמין. השפעת האירועים על הנפשות הפועלות מוגבלת, וחיצונית למדי – אבל המוגבלות הזו היא כנראה חלק מהעניין, חלק מהתובנה.
בזכות כל אלה, הקריאה בספר מהנה ומומלצת. מה הבעיה? שעם נתונים כאלה, אתה מצפה לצאת מהספר קצת אחר מכפי שנכנסת אליו. לראות בני אדם אחרת, או להרוויח צורת הסתכלות חדשה על בני אדם ועל מדינת ישראל. וזה לא כל כך קורה. האזוטריה של הדמויות וקורותיהן מחרבת את האפשרות לאוניברסליות. 'חמש נפשות'מסב לקוראו חוויה רגשית ומחשבתית (בפרט למי שאיננו צריך שפה עשירה או מיוחדת כדי ליהנות מפרוזה), אבל בסופו הקורא שואל – נו, אז?

בעד החלון
לאה ברק, גוונים, 205 עמ'
היפוכם של דברים אמורים ב'בעד החלון'. הציפיות ממנו צנועות: הוא מופיע בהוצאת גוונים שספריה ממומנים בידי מחבריהם – משמע לא הצליח, או לא ניסה, לעבור את הרף שקובעת הלקטורה המקצועית; המחברת לאה ברק עדיין לא כל כך מוכרת כסופרת (גם ספר הסיפורת הקודם שלה והיחיד עד כה יצא בגוונים, ולא עורר הד רב); נושאו קרוב להחשיד לנושאם של ספרי זיכרונות רבים בישראל; מתכונתו ומבנהו קונוונציונליים למדי, ונמנעים הן מהמצאות ייחודיות, הן משטיקים תסריטאיים מהסוג שכבר נעשה כמעט נוסח-מחייב בספרות הישראלית העכשווית – אף כי יש דילוג מַתמיד ומאתגֵר וחכם בין קווי העלילה, המקומות והזמנים; עמודים רבים מדי, עוברים מתחילתו עד שמוצאים בו ידיים ורגליים ונשאבים אליו; הפיסוק ואחדות הכתיב בו אף הם אינם עושים רושם גדול. מנקודת התחלה כזו אפשר להיות מופתעים בעיקר לטובה.
דרום תל-אביב של שנות החמישים הִפגישה אוכלוסיות עולים ופליטים יהודים מארבע כנפות הארץ, ובין היתר שרידי שואה ממזרח אירופה ומהבלקן. חיץ בלתי מוכרז הפריד בין ספרדים ואשכנזים, ולא קרב זה אל זה. גיבורי הספר, אלה מהם שהצליחו להגיע לחופי תל-אביב וגם אלו שנספו, משתייכים (ישירות או בפוטנציה) לשתי משפחות-מורחבות; האחת משפחה חסידית פולנית, השנייה משפחה רבנית שלוניקאית, או ליתר דיוק שתיים כאלו. שני מוטיבים דרמטיים וסמליים קושרים את המשפחות ואת פרטי הסיפור, תחילה עד לעייפה אך בהמשך עד פורקן: שעוני יד ופקעת צמר בצבע תכלת. בעזרתם, ובהדרגה מובנית היטב, מתבררים לגיבורים ולקוראים קווי ההקבלה בין קורות המשפחות הללו באירופה, וגם השקות וחיתוכים מפתיעים.
המתח הרגשי גובר בהדרגה עם התחוורות הקורות. זאת למרות – ולמען האמת בגלל – איפוק סיפורי רב, בפרט באשר לזוועות השואה, ונטייה להעדיף פרטי הווי עדתיים וציטוטי שירה ופתגמים על פני חיטוט פסיכולוגי. המסר החיובי של הרומאן כמעט שאינו מוסווה: עם ישראל עשוי הרבה גוונים ושבטים, אך הוא משפחה אחת המחוברת יחדיו בברית גורל וגם בברית ייעוד. לצדו מובלטת גם שוועתה של האישה היהודייה, המושתקת בשתי הגָלויות מתוקף המנהג הדתי והמוסכמה הקהילתית. אולם הספר ניצל מחשש דידקטיות בזכות יפי כתיבתה של ברק ובזכות כישרונה לבנות דמויות ועלילה מפרטי מציאות קטנים ולצרף פרוטות מֵידע להון אנושי גדול.

מסע מוזיקלי עם שופנהאואר
מיכל זמורה-כהן, דביר, 184 עמ'
מספר הפרקים בספר כמספר אותיות האלף-בי"ת העברי, האטוֹמים של שפתנו; והם מוקדשים לבירור  פשר השפה האוניברסלית, הלא היא המוזיקה, על פי בחינת יחסיה עם התופעות הסובבות אותה – האמנויות האחרות, השפה האנושית, הפיזיקה של הקול, היסטוריה, חינוך ועוד, פרק פרק ועניינו. האם המוזיקה היא שפה? מיכל זמורה-כהן, לשעבר ראש מחלקת המוזיקה ברשות השידור וראש האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, סבורה שההגדרה הזו נכונה אך קטנה על המוזיקה. המוזיקה אינה שפה, המסמנת דברים, אלא היא הדבר עצמו.
טענה זו מתחלקת לשתי קומות. הראשונה מתבקשת ומוסכמת יותר: המוזיקה הכֵּלית, להבדיל משפות אחרות ולהבדיל מאמנויות אחרות או לפחות מרובן, אינה מסמנת משהו שמחוצה לה. סימניה הם מסומניה, הם הם-עצמם. אכן, כבר ביוון הקלאסית ידעו שהמוזיקה באמנויות כמתמטיקה במדעים. הקומה השנייה היא זו שהמחברת מבקשת לבסס, ככל שאפשר לבסס טענה שעל גבול המיסטיות: טענתו של הפילוסוף הרומנטי ארתור שופנהאואר כי, כלשונה, "בניגוד לכל יתר האמנויות הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, המוזיקה היא האחת והיחידה המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו". או בניסוחו הציורי של שופנהאואר: "המוזיקה היא המנגינה שהעולם מהווה לה את מילותיה". או אם תרצו ניסוח יהודי: הקב"ה הסתכל במוזיקא וברא עלמא.
זמורה-כהן אינה נלאית מלחזור על טענה זו, כמין רומא שכל הפרקים מוליכים אליה. היא גם מרבה בחזרות על עוד מוטיבים רעיוניים החשובים לה, כגון הרעיון הקצת לעוס שהמוזיקה טמונה ברווח שבין צליל לצליל, ומתמקדת בחבורה קבועה של הוגים ובהם שופנהאואר, ניטשה ומרטין בובר (ויש לה גם פטיש למאמרים שהופיעו בעיתון מסוים אחד, 'הארץ'). זה מייגע מעט, אך התייגעות קלה זו היא רקע המבליט את העושר ההרפתקני של המחשבות שבכל פרק ופרק.
המחברת המתקרבת לשנתה התשעים דומה לילדה קטנה בשמחת הגילוי שלה, בהתרפקותה המקסימה על פלא המוזיקה, בהתפעלותה מן הבנאלי ומן המסעיר גם יחד. היא ממליכה את המוזיקה על האמנויות ועל העולם בריבוא נימוקים ופיתויים, ולוחמת את מלחמתה הרומנטית של האינטליגנציה הרגשית. אפשר לקרוא בספר ולהשתכנע, ואפשר גם לשמוע יצירות כגון זו שנזדמנה לי במקרה ב'קול המוזיקה'בימי קריאת הספר, הסימפוניה השביעית של ברוקנר, ולהשתכנע דרך האוזניים והלב – באותו תהליך עוקף-מילים שהספר מוכיח את חשיבותו.


טור שירת-העיתון עובר מ"מקור ראשון"ל"מידה"

$
0
0
טור השירה/פזמונאות האקטואלית שלי התפרסם ב"מקור ראשון"מדי שבוע, במשך יותר משש-עשרה שנה. נהגתי בדרך כלל שלא להעלותו כאן, וגם לא בפייסבוק, כדי שתהיה לכם עוד סיבה לקנות מקור ראשון. הופעתו שם הייתה פרי החלטה לא שגרתית ולא מובנת מאליה של העורכים לדורותיהם, ובפרט עמנואל שילה שבזמנו הטור נוסד, לתת במה לז'אנר שעיתונים אחרים ועורכים אחרים תופסים כמיושן, ולתת לז'אנר הזה הזדמנות להוכיח שהוא יודע להתחדש. כעת אומצה במקור ראשון הדעה הרווחת יותר כלפי סוגה זו, ואולי היא דעה נכונה, מי יודע.
מעתה יעלה הטור מדי יום חמישי, ובמקרים מיוחדים גם בימים אחרים, בעיתון המקוון "מידה". כך תוכלו אתם, הגולשים ברשת, לקרוא אותו חינם ובקלות; אך כמובן אין זה אומר שלא כדאי לכם לקנות מקור ראשון, הגדוש בכל טוב. תודה לאתר מידה, ולבית "אל הפרט"וקרן תקוה, על הבמה החדשה ועל האומץ.
הנה קישורית לאתר "מידה".ולרגל המעבר החגיגי (זה גם יום ההולדת שלי, אגב. שלשום עברי, מחר לועזי), הנה גם הטור הכלל-לא-חגיגי במלואו.





רוֹאִים לָהּ

הִיא לְהֶפֶךְ, הִיא לְמַטָּה, הַלָּטִינָה.
הִיא בַּחֵצִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַכַּדּוּר.
הֵם עוֹמְדִים שָׁם עַל הָרֹאשׁ, בְּאַרְגֶּנְטִינָה,
וְהַחֹרֶף שָׁם קֵיצִי. זֶה הַסִּדּוּר.

הִיא לְהֶפֶךְ, וְלָכֵן הַכֹּל מוּבָן:
הַלָּבָן שָׁחוֹר וְהַשָּׁחוֹר לָבָן.
הַתּוֹבֵעַ מְחֻסָּל בְּיוֹם עָבֹת
וְהַכֶּרֶם כְּבָר מִזְּמַן לֹא שֶׁל נָבוֹת.

הִיא לְהֶפֶךְ, אַךְ וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֶּרֶךְ.
בְּדַרְכָּהּ הַהֲפוּכָה הִיא מְסֻדֶּרֶת.
מִשְׁמְרוֹת הַמַּהְפֵּכָה שָׁלְחוּ סַדְרָן
שֶׁיַּסְדִּיר בָּהּ אֶת הַצֶּדֶק שֶׁל אִירָאן.

אַרְגֶּנְטִינָה אַנְטִיתֵזָה נֹסַח הֵגֶל.
שָׁם יוֹרְדִים לָרֹאשׁ אֲבָל עוֹלִים לָרֶגֶל.
תַּפְקִידָם שֶׁל הַלִּבּוּן וְהַמֶּחְקָר
לְהַלְבִּין שָׁחוֹר וּלְהַרְתִּיחַ קַר.

תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן לִמְרֹחַ פֶּשַׁע.
כִּי הָפוּךְ שָׁם. כְּמוֹ שֶׁשֵּׁשׁ הָפוּךְ הוּא תֵּשַׁע.
כָּכָה זֶה כְּשֶׁחִזְבָּאלְלָה יוֹשֵׁב בַּסְּפָר
וּכְשֶׁאַייכְמַן טֶרֶם שָׁב אֶל הֶעָפָר.

כְּשֶׁהַצֶּדֶק בָּהּ רָצוּחַ בָּאַמְבַּטְיָה
בְּיָדֶיהָ שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת דֶּמוֹקְרַטְיָה
וְדָמָהּ שֶׁל הָאֱמֶת שׁוֹתֵת שָׁפוּךְ
תִּסְלְחוּ לָהּ – זֶה פָּשׁוּט עוֹלָם הָפוּךְ.

זֶה דָּבָר שֶׁרַק הַיֶּלֶד עוֹד יוֹדֵעַ,
עַד לַיּוֹם שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל דַּיּוֹ לִשְׁקֹל:
הִיא עוֹמֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ וְעַל יָדֶיהָ –
וְרוֹאִים לָהּ.
אוֹי, רוֹאִים לָהּ אֶת הַכֹּל
.

עוד שלישיית שירי-חודש שלי מעיתון IVRIT: חשוון, כסלו, טבת תשע"ה

$
0
0


 חשוון:
שָׂפָה מְרֻבַּעַת

הָעִבְרִית הִיא שָׂפָה מְרֻבַּעַת.
אִם לֹא כֻּלָּהּ – אָז רֻבָּהּ.
אֵין בָּהּ אוֹת בְּצוּרַת טַבַּעַת
אוֹ קֶשֶׁת: הַכֹּל מְרֻבָּע.

זוֹ שָׂפָה שֶׁהַכֹּל יָשָׁר בָּהּ.
בְּאוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס לְפָחוֹת.
בְּכָל אוֹת צְלָעוֹת יֵשׁ אַרְבַּע.
כֻּלָּן קֻפְסָאוֹת נְפוּחוֹת.

בְּ-א'וְ-צ'אָמְנָם יֵשׁ שִׁפּוּעַ,
אַךְ זֶה לֹא קוֹרֶה עוֹד הַרְבֵּה.
בְּדֶרֶךְ כְּלָל אוֹת שֶׁאֵינֶנָּה רִבּוּעַ
יֵשׁ לָהּ צוּרַת מַלְבֵּן.

אֶפְשָׁר כַּמּוּבָן לָקַחַת
אֶת זֶה כְּמוֹ עֹנֶשׁ אוֹ חוֹב –
אֲבָל לָמָּה לִכְעוֹס? הֲרֵי כָּכָה
גַּם נִרְאִים אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב:

אֲנָשִׁים מְכַסִּים גַּבּוֹת עִם
מִשְׁקָפַיִם מְרֻבָּעִים.
לְחֶלְקָם זֶה נוֹתֵן פַּרְצוּף רוֹבּוֹטִי,
לְחֶלְקָם זֶה בֶּאֱמֶת מַתְאִים.

וּבַיָּד כָּל אֶחָד מַחְזִיק לוּחַ
מְרֻבָּע בְּצוּרַת מַלְבֵּן,
וְעוֹשֶׂה אִתּוֹ מָה? – זֶה תָּלוּי, אַךְ
אוֹמְרִים שֶׁהוּא גַּם מְטַלְפֵּן.

צְאוּ לָרְחוֹב, הִסְתַּכְּלוּ בַּשֶּׁטַח,
אֵיךְ נִרְאִים הַשָּׁבִים-וְעוֹבְרִים.
הָעִבְרִית מְרֻבַּעַת, בֶּטַח,
אֲבָל כָּכָה הֵם גַּם הָעִבְרִים.



כסלו:

חג של שמונה

חֲנֻכָּה חַג שֶׁל 8, חַג שְׁמוֹנֶאִים:
שְׁמוֹנָה יַמִּים, שְׁמוֹנָה נֵרוֹת (וְעוֹד שַׁמָּשׁ).
הַכֹּל מַתְחִיל בּוֹ בְּ-ח': חַשְׁמוֹנָאִים,
חַג, חֲנֻכּיָּה, חֻפְשָׁה – הַכֹּל מַמָּשׁ!

(טוֹב, נַסְבִּיר; לְהַסְבִּיר זֶה לֹא חֵטְא:
בְּעִבְרִית 8 שָׁוֶה ח').

נָכוֹן שֶׁיֶּשְׁנָן גַּם שְׁתֵּי יוֹצְאוֹת דֹּפֶן
וּשְׁמָן סֻפְגָּנִיָּה וּלְבִיבָה
שֶׁאֵין בָּהֶן שְׁמוֹנֶה עַל פִּי שׁוּם צֹפֶן
וְגַם לֹא שׁוּם ח'בַּסְּבִיבָה.
אַךְ בְּכָל זֹאת, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הֵן
מַשְׁמִינוֹת וּסְפוּגוֹת בְּשֶׁמֶן
וּשְׁמוֹנֶה אֵינֶנּוּ בִּשְׁמָן
אַךְ הַכֹּל אֶצְלָן מְשֻׁמָּן.

וְאַחְרֵי שֶׁגִּלִּינוּ כַּמָּה הוּא מַשְׁמִין
נְבָרֵר שְׁאֵלָה שֶׁל מִין:
אֵיךְ יוֹדְעִים מָתַי אוֹמְרִים שְׁמוֹנֶה
וּמָתַי אוֹמְרִים שְׁמוֹנָה?
נְגַלֶּה לָכֶם סוֹד מְשֻׁנֶּה
אַךְ יָצוּק בְּעוֹפֶרֶת:
לֹא חָשׁוּב וּכְלָל לֹא מְשַׁנֶּה
מִי סוֹפֵר אוֹ סוֹפֶרֶת,
אִם זוֹ הִיא שֶׁמּוֹנָה
אוֹ זֶה הוּא שֶׁמּוֹנֶה.
אָז מָה כֵּן מְשַׁנֶּה? הִנֵּה:
אִם סְפַרְתֶּם זְכָרִים – הֵם שְׁמוֹנָה,
וְאִם נְקֵבוֹת – הֵן שְׁמוֹנֶה.

כֵּן, מִסְפָּר מְשֻׁנֶּה הוּא 8.
נְגַלֶּה פֹּה עוֹד סוֹד וְנַחְשׂוֹף
שֶׁאִם תַּשְׁכִּיבוּ אֶת 8 לִישׁוֹן הוּא
יִישַׁן לָכֶם עַד (אֵינְסוֹף).

סוֹף.
 

טבת:
ט'אוֹ ת'

בְּכָל שָׁנָה כְּשֶׁבָּא טֵבֵת
אַתָּה בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ חוֹבֵט:
כֵּיצַד צָרִיךְ לִכְתֹּב "טֵבֵת"?
מִי זֹאת בָּאֶמְצַע, ו'אוֹ ב'?
וּמִסָּבִיב לָהּ, מָה לָתֵת?
הֵיכָן יֵשׁ ת'? הֵיכָן יֵשׁ ט'?

טֵבֵת? תֵּבֵט? אֵיךְ יֵשׁ לִכְתֹּב?
תֵּבֵת אוּלַי? טֵבֵט זֶה טוֹב?
וּמָה בְּאֶמְצַע הַשּׁוֹבָב?
טֵבֵת בְּ-ב'? טֵוֵת בְּ-ו'?

טֵבֵת זוֹ בְּעָיָה קְטַנָּה,
אַךְ מָה עוֹשִׂים כָּל הַשָּׁנָה?
כֵּיצַד יוֹדְעִים מַהִי הָאוֹת
אִם שְׁתַּיִם נִשְׁמָעוֹת זֵהוֹת?
גַּם ק'מוּל כּ'צָרָה קָשָׁה
וְ-ח'מוּל כ' (אוֹי לַבּוּשָׁה) –
אֲבָל הַפַּעַם נִתְמַקֵּד:
מָה ט'מָה ת', הַמְפַקֵּד?

מְעַט כְּלָלֵי אֶצְבַּע נוֹשִׁיט:
ט'דֵּי גַּבְרִית, אַךְ ת'נָשִׁית
כִּי ט'צוֹלֶפֶת כְּמוֹ מַכָּה
וְאִילוּ ת'רַכָּה רַכָּה.
ט'נְדִירָה וּבַיְשָׁנִית
(בִּגְלַל טֻמְאָה אוֹ טֹהַר),
אַךְ ת'הִיא חֵלֶק מִתַּבְנִית
שֶׁל פֹּעַל, שֵׁם וְתֹאַר;
וְאָז – אִם יֵשׁ ת'בַּסְּבִיבָה
סִמָּן שֶׁזּוֹהִי נְקֵבָה.

עוֹד טִיפּ קָטָן נוּכַל לָתֵת;
כֵּן, שִׂימוּ לֵב פֹּה: "טִיפּ"בְּ-ט'
כִּי הָעִבְרִית בָּהּ מְזֻיֶּפֶת:
כָּאן לֹא שְׂפַת שֵׁם, אֶלָּא שְׂפַת יֶפֶת.
כִּי כָּךְ הֻחְלַט בְּרֹב פִּיּוֹת:
Tמִמִּלִּים אֵירוֹפִּיּוֹת
בְּ-ט'וְלֹא בְּ-ת'נִכְתָּב.
אֲבָל TH– טוֹב, זֶה כְּבָר ת'.

אַךְ אֵין זֶה קַל. לֹא נְשַׁקֵּר:
קּוֹרֶה הַרְבֵּה שֶׁאֵין סִמָּן.
שׁוֹטֶה (טִפֵּשׁ) שׁוֹתֶה לִיקֶר,
בְּעֵט כּוֹתְבִים אַךְ עֵת הִיא זְמַן;
עֵת לְשַׁנֵּן, כִּי עוֹד מְעַט
בָּא יוֹם שַׁבָּת וְחֹדֶשׁ שְׁבָט.

אחד לכל מערכת-בחירות: אנתולוגיה קצרה

$
0
0


שבוע וחצי לפני בחירות 2015 - לפניכם מבחר קצר של טורי בחירות קודמים שלי. כולם פורסמו ב"מקור ראשון". למען הקומפקטיות וכדי שהמעוניין לקרוא הכול לא יתעייף, בחרתי רק שיר אחד מכל מערכת-בחירות, אף שבכל אחת מהן כתבתי כמה וכמה. 


י"ד באייר תשנ"ט, 30.4.1999 
 השכמה

הֵם שׂוֹנְאִים אֶת בִּיבִּי
כִּי הֵם שׂוֹנְאִים אוֹתְךָ.
הֵם שׂוֹנְאִים אֶת בִּיבִּי
כִּי הֵם שׂוֹנְאִים אוֹתִי.
תַּרְשׁוּ לִי, פַּעַם אַחַת,
לוֹמַר מַשֶּׁהוּ אֲמִתִּי.

שׁוֹטְרִים עַל סוּסִים שֶׁדּוֹרְסִים
נָשִׁים וִילָדִים שֶׁנָּסִים,
בָּתֵּי מַעֲצָר עֲמוּסִים –
זֶה הָיָה לֹא מִזְּמָן.
לֹא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.
אַתָּה זוֹכֵר.
אַתְּ זוֹכֶרֶת.

הַנִּדּוּי. הַשִּׂנְאָה בָּרְחוֹב.
הַסּוֹכֵן. הַטְּקָסִים. הָאַלּוֹת.
הַפַּחַד הַהוּא לַחְשֹׁב
קְצָת אַחֶרֶת.
הַזִּכָּרוֹן לֹא רוֹצֶה לַעֲלוֹת,
אַךְ אַתָּה זוֹכֵר.
אַתְּ זוֹכֶרֶת.

הַיִּבּוּשׁ. הַבִּיּוּשׁ בְּמַפְגִיעַ.
קְבוּרָתֵנוּ מִחוּץ לַגָּדֵר.
שׁוּב הָרֵיחַ הַזֶּה מֵגִיחַ.
הֶעָנָן הַהוּא שׁוּב מִתְקַדֵּר.

אַתָּה זוֹכֵר. אַתְּ זוֹכֶרֶת – –
בְּיָדַיִם תְּחוּבוֹת בַּכִּיסִים.
עוֹד שְׁבוּעַיִם נוֹתְרוּ. אֵין בְּרֵירָה אַחֶרֶת:
צָרִיך גַּם לִהְיוֹת מַעֲשִׂי.
לָקוּם. לָקוּם. הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת.
לָקוּם מֵהַסִּיר.

   
 


כ"ד בטבת תשס"א, 19.1.2001 
 התנועהלשינוישחיטתהבחירות

בֵּין הָרֶפֶת וְהַדִּיר
קַם פִּתְאוֹם בִּנְיָן אָדִיר.
כָּל שִׂמְחָה שָׁם נִמְחֲתָה
כִּי הָיְתָה זֹאת מִשְׁחָטָה.

בְּנֵי הַצֹּאן וּבְנֵי הָרֶפֶת
חָשׁוּ: סַכָּנָה אוֹרֶבֶת.
חָשׁוּ: אָנוּ בְּצָרוֹת.
וְהִכְרִיזוּ עַל בְּחִירוֹת.

פָּר אֶחָד, שְׁמוֹ פַּרְבָּרָק,
לֹא בָּרַח וְלֹא עָרַק.
מֻעֲמָד מִסְפָּר אַחַת,
לֹא מֻשְׁחָת וְלֹא מֻשְׁחָט.

הוּא הִסְבִּיר אֶת הַמַּצָּב.
בֹּאוּ, סָח, אֶל הַקַּצָּב
וְנִשְׁכַּח אֶת הֶעָבָר
וְנִפְשֹׁט אֶת הַצַּוָּאר.

עַם הָעֵשֶׂב, לֹא חָטָאתָ,
אַךְ דִּינְךָ הַמִּשְׁחָטָתָה:
זוֹגְלוֹבֶקָה, אָסָה, טִיבָה –
יֵשׁ לְךָ אַלְטֶרְנָטִיבָה?

פָּר נוֹסָף, שְׁמוֹ פַּרְשָׁרוֹן,
סַח: לֹא, לֹא נִפְשֹׁט גָּרוֹן!
לֹא נֵלֵךְ אֶל הַגַּרְדֹּם
אִם הַבּוֹס שָׁם לֹא יַחְתֹּם

וְיַבְטִיחַ בִּמְיֻחָד
שֶׁיּוֹתֵר הוּא לֹא יִשְׁחַט
וְשֶׁבְּסִפְרֵי לִמּוּד
הוּא יִפְסֹל כָּל אַלִּימוּת.

אָז, רַק אָז, נִשְׁתֶּה לְחַיִּים
וְאֶל בֵּית הַמִּטְבְּחַיִם
נִכָּנֵס זְקוּפֵי-גָאוֹן
וְנוֹשִׁיט אֶת הַגָּרוֹן.

שָׁאֲלוּ אָז הַכְּבָשִׂים:
אֵיזֶה פֶּתֶק טוֹב לָשִׂים?
שָׁאֲלוּ גַּם הַפָּרוֹת:
מַה נַּצְבִּיעַ בַּבְּחִירוֹת?

מִי מֵהֵם שָׁלוֹם יָבִיא?
חַד-טַלְפִּי אוֹ דּוּ-זְנָבִי?
וְאוּלַי כָּל הַצָּרוֹת
הֵן בִּגְלַל שְׁחִיטַת בְּחִירוֹת?

מוּל הַזּוּג הוֹפִיעַ פֶּרֶט:
מֻעֲמָד וּשְׁמוֹ פַּרְפֶּרֶס.
אָז הֵרִיעַ כָּל הָעֵדֶר:
מֵעַכְשָׁיו יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

הוּא, פַּרְפֶּרֶס, בַּעַל וֶתֶק
וְנִתֵּן לוֹ אֶת הַפֶּתֶק.
הוּא הֲרֵי, לָאַחְרוֹנָה,
אֶת הַמִּשְׁחָטָה בָּנָה.





כ"א בשבט תשס"ג, 24.1.2003   
מִן הַנִּמְנָע


בִּבְחִירוֹתשְׁנַת שָׁלֹשׁ, אִם נַבִּיט לְאָחוֹר,
זֶה לֹא שֶׁהָיִיתִי אַפַּתִּי.
פָּשׁוּט לֹא הָיָה לִי בְּמִי לִבְחֹר,
וְלָכֵן בֶּאֱמֶת לֹא הִצְבַּעְתִּי.

אָז מִצְנַע לְשַׂר בִּטָּחוֹן מֻנָּה
הָעִקָּר שֶׁפָּעַלְתִּי לְפִי הָאָפְנָה.

בִּבְחִירוֹת שְׁנַת שָׁלֹשׁ זֶה לֹא שֶׁאֲנִי
בָּרַחְתִּי, וְלוּ כַּזַּיִת:
שָׁרוֹן הָיָה שְׂמֹאל, מִצְנַע שְׂמֹאל קִיצוֹנִי,
אָז הָיִיתִי יָמִין, בַּבַּיִת.

כָּךְ פֶּרֶס חָתַר עִם עוֹד תִּיק,
אַךְ אֲנִי הָיִיתִי צַדִּיק.

בִּבְחִירוֹת שְׁנַת שָׁלֹשׁ נִשְׁאַרְתִּי נָקִי
כִּי הַכֹּל הָיָה כֹּה מְלֻכְלָךְ שָׁם.
לֹא הָיָה לִי אִכְפַּת מִצְנַע-לֹא-מִצְנַע, כִּי
לֵךְ תֵּדַע אֵיזֶה גֹּעַל הָלַךְ שָׁם.

וִימֵי הַטֶּרוֹר נִמְשְׁכוּ,
אַךְ יָדַי הַנְּקִיוֹת לֹא שָׁפְכוּ.
                                   

 
 ב'בניסן תשס"ו, 31.3.2006 
הבוחר אומר את דברו


הזמן: בקרוב בימינו. המקום: קרוב לים.

נָפַל לִי עַל הָרֹאשׁ קָסָאם
בַּדֶּרֶךְ לַמַּכֹּלֶת.
בִּלְבוּשׁ שְׁחֹרִים שׁוֹטֵר יָסָ"מ
גִּלְגֵּל לִי תַּ'גֻּלְגֹּלֶת.
הִכְפִּילוּ אֶת שִׁעוּר הַמַּס
וְכָכָה הִתְמַסְמַסְתִּי.
לְקַו יָרֹק, קַו שֶׁל חָמָאס,
בְּפַחַד הִתְכַּנַּסְתִּי.
יָרַד אֵלֵינוּ אֲוִירוֹן
שֶׁטִּיל נִתְקַע לוֹ בַּגָּרוֹן
וְיֵשׁ חוֹמָה סְבִיב הַשָּׁרוֹן –
אַךְ יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה
לִי וּלְפֶּסְיָה
כֵּן, יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה
וְגַם גִּמְלָה.
כִּי יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה,
הוֹ, יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה,
לְסַבְתָּא פֶּסְיָה
אֶקְנֶה שִׂמְלָה.

פֹּה שׁוּב מִתְפּוֹצְצִים בָּרְחוֹב
בֵּין שְׁתַּיִם לְבֵין אַרְבַּע.
הַמְּדִינָה עָמֹק בְּחוֹב
וְרַק הַחוֹף נִשְׁאַר בָּהּ.
הַפֶּצַע מַר מִן הַפַּצְמָ"ר,
אָמֶרִיקָה לוֹחֶצֶת,
אַךְ יִשְׂרָאֵל רַבַּת עָצְמָה
כִּי יֵשׁ לָהּ קֵשׁ וָחֶצֶת.
נִרְעַד וְנִסְתַּתֵּר
מִתַּחַת לַגָּדֵר –
אַךְ לָמָּה לְקַטֵּר
אִם יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה,
כֵּן, יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה,
וְשַׁי לַפֶּסַח
מֵהַמְּדִינָה.
כֵּן, יֵשׁ לִי פֶּנְסְיָה,
וּתְלוּשׁ לַפֶּסַח,
חָלַבְתִּי פֶּנְסְיָה
מֵעֲטִינָהּ.

חֻרְבָּן וָהֶרֶס וְגֵרוּשׁ
אַךְ לִי אִכְפַּת הַחוֹר בַּגְרוּשׁ.
שָׁלוֹם לָךְ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
אוֹ לֹא שָׁלוֹם. לֹא נִתְרָאֶה.
פָּם פָּפָּם פָּפָּם פָּפָּם
פָּם פָּפָּם פָּפָּם פָּפָּם
הָעָם רוֹצֶה קָסָאם.
פָּם פָּפָּפָּם.




 ה'בשבט תשס"ט, 30.1.2009
רייטינג

שְׁלוֹשִׁים אָחוּז צָפִים.
עֶשְׂרִים אָחוּז צָפוּ

בַּתַּשְׁדִּירִים. לֹא, לֹא צָפוּף.

אֲבָל שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעָה אָחוּז –
שִׁעוּר אַדִּיר,
נָסִיר נָא כּוֹבַע וְאַדֶּרֶת –
צָפוּ בְּכָל זֹאת בְּתַשְׁדִּיר
תַּעֲמוּלָה, שְׁמוֹ 'מֶרֶצ נֶהֱדֶרֶת'.

תַּשְׁדִּיר אָרֹךְ כְּמוֹ כָּל הַשְּׁאָר
בְּיַחַד: בִּסְבִיבוֹת שָׁעָה.

תַּשְׁדִּיר מַמָּשׁ בְּסֵדֶר.
הָיוּ הַרְבֵּה בְּדִיחוֹת.
אוּלַי לֹא כְּמוֹ בַּיֶּתֶר
אַךְ לֹא הַרְבֵּה פָּחוֹת.



 כ"ב בטבת תשע"ג, 4.1.2013
הבחירות שאחרי

נַחְפֹּר וְנִכְפֶּה עַל עַצְמֵנוּ בֵּרוּר.
נַחְלִיט אֵיזֶה גּוּשׁ וּלְאֵיזֶה פֵּרוּר.
נִכְסֹס וְנִכְסֹף, נִתְלַבֵּט, נִקָּרַע:
מִי כְּתֵפֵנוּ תִּשָּׂא, מִי יִרְאֶנָּה קָרָה.
נֹאמַר 'אוֹךְ, שְׁטֻיּוֹת'אַךְ נַקְפִּיד לִצְפּוֹת
בַּסְּפּוֹרְט שֶׁקּוֹבֵעַ יוֹתֵר מִסְּפּוֹרְט.

בָּרֹאשׁ נְעַכֵּל, נְדַבֵּר מֵהַבֶּטֶן,
נַגְדִּיר לְעַצְמֵנוּ מִי אָנוּ עַל פֶּתֶק,
נַחְרֹץ עֲתִידוֹת, נְעַצֵּב עֲבָרִים,
נִסְפֹּר בְּנֵי מָרוֹן וְנוֹרִיד וְנָרִים,
נִבְחַר אֶת הַגּ'וֹקֶר,
נִשְׁלֹף אֶת הַחֶרֶב,

וְאָז יְהִי בֹּקֶר,
וְאָז יְהִי עֶרֶב,

הַמַּבּוּל יַעֲבֹר, הַמַּיִם יָשֹׁכּוּ,
הָאַדְרֶנָלִין יִתְחַלֵּף בְּשׁוֹקוֹ,
נֵדַע מִי שָׁפַל, נֵדַע מִי הִגְבִּיהַּ.
וְאָז
נְתַנְיָהוּ יִגַּשׁ לְהַצְבִּיעַ:

לְבַד הוּא יִגַּשׁ לְהַרְכִּיב קוֹאָלִיצְיָה
לְבֶנֶט אוֹ לִבְנִי, לְשֶׁלִי אוֹ לִיצְמַן.
לְבַד הוּא יִגַּשׁ, בְּחִיּוּךְ אוֹ בִּדְחִילוּ.
וּבְעֶצֶם, רַק אָז הַבְּחִירוֹת יַתְחִילוּ.

יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה? לִכּוּד אוֹ לִקּוּק?
גִּיּוּס אוֹ פִּיּוּס? אֵיזֶה רַב, שָׁ"ךְ אוֹ קוּק?
מִי יִהְיֶה הָרִבּוֹן, הָעָם אוֹ י'וַינְשְׁטֵיין?
בְּנִיָּה בְּתוֹר פָּאנְץ'אוֹ פִּנּוּי בְּתוֹר פַּנְצֶ'ר?
תַּרְבּוּת קִצְבָּאוֹת? קִצְבָּאוֹת בְּלִי תַּרְבּוּת?
אַבּוּ-מָאזֶן אוֹ אַבּוּ-נַבּוּט?

הַכֹּל אֶפְשָׁרִי, מִקָּצֶה עַד קָצֶה.
בְּכָל תּוֹצָאָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא,
יֵצֵא מָה שֶׁבִּיבִּי יִבְחַר וְיִרְצֶה.
מֶמְשֶׁלֶת יָמִין אוֹ שְׂמֹאל אוֹ סָלָט –
אֵיךְ שֶׁאֶצְלוֹ יֻחְלַט.

לָכֵן הָאֶזְרָח הַחָפְשִׁי מֵאֵימָה
וּמִמֶּתַח בֵּין-גּוּשִׁי
הוֹלֵךְ וּבוֹחֵר לוֹ מִתּוֹךְ עֲרֵמָה
סְחוֹרָה חָפְשִׁי חָפְשִׁי.
וְכָךְ יְכוֹלָה גַּם מִפְלֶגֶת בּוּטִיק
פִּתְאוֹם לַהֲפֹךְ לְעָנָק אַבּוּ-תִּיק.
בִּיבִּי בְּמֵילָא נִבְחָר וְיִבְחַר
אָז אֵין חֶשְׁבּוֹנוֹת וְאֵין מָחָר.

אֶפְשָׁר לְהַצְבִּיעַ בְּתוֹךְ הַשְּׁטִיבְּל,
אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְוַתֵּר.
כִּי מִי שֶׁמַּצְבִּיעַ מַשְׁפִּיעַ עַל בִּיבִּי,
לְכָל הַיּוֹתֵר.

אֲבָל מָה,
אִם תַּחְשֹׁב כָּכָה כָּל הָאֻמָּה –
זוֹ תִּהְיֶה נְבוּאָה שֶׁתַּפְרִיךְ אֶת עַצְמָהּ.




ככה לא נראית גאולה: על הרומאנים החדשים של חיותה דויטש ויונתן ברג

$
0
0
אם אשמע קול אחֵר, חיותה דויטש, אחוזת בית, תשע"ה, 435 עמ'
עוד חמש דקות, יונתן ברג, עם עובד, תשע"ה, 334 עמ'
סקירה: צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת'של מקור ראשון בט"ו באדר תשע"ה, 6.3.2015, עמ' 21-20, בכותרת "נחוץ משהו אחר".


ראוי כל אחד מצמד הרומנים החדשים, הראשונים, של חיותה דויטש ושל יונתן ברג, להידון בפני עצמו. ודיונים כאלו היו, ויותר מאלו שהיו עוד לבטח יהיו. אולם סמיכות הופעתם של הרומנים, הנושא המרכזי המשותף לשניהם, זירת ההתרחשויות הדומה, מסעותיהם הביוגרפיים של שני המחברים בין ההר והמישור – כל אלה מצדיקים גם טיפול זוגי. הנושא המרכזי המשותף, הלא הוא המאבק בין קנאות למתינות בציונות הדתית ובהתיישבות ביו"ש, ייבחן כך משתי נקודות מבט – והרי זו הדרך האופטית לקבל תמונה תלת-ממדית.
נתחיל מהסוף, כלומר מהקָטָסְטרוֹף. "ככה נראית גאולה", נקרא ספר סיפוריה הקצרים של חיותה דויטש, ספר הסיפורת היחיד שלה לפני הרומאן הזה; ולספרה הנוכחי, כמו גם לספרו של ברג, אפשר לקרוא "ככה לא נראית גאולה". גרעין הפורענות, אם מקלפים את הציפה והזג שבכל סיפור, די דומה. ההתיישבות ביהודה ושומרון (ואצל דויטש גם המדינה בכלל) עלתה, לפחות לדעת חלק מהדמויות בכל ספר, על נתיב הגאולה, אבל משהו ביחסי הגומלין בין טבע האדם לבין המציאות ההיסטורית, בין המתיישבים למתנגדיהם ולמרכז הישראלי, בין האדם המתכנן לבין האלוהים הצוחק – משהו השתבש, יצר תגובת-נגד פנימית של קנאות ושל שריפת-המועדון.
אצל ברג, שהרומאן שלו מובהק יותר בהתמקדותו בהתנחלויות, השיבוש הוא בעיקר פנים-התיישבותי. אטימות מצד המתנחלים כלפי סביבתם, כלפי המבטים המקנאים של הערבים ביישובים המשגשגים, כלפי ההישמטות הזוחלת מלבו של הרוב הישראלי הדומם, דחקה את המתיישבים אל שולי האכפתיות הציבורית. זה מתבטא גם במוטיב שמתגבר והולך לקראת סוף הספר, מוטיב שקיים גם בפי אחד מגיבורי הספר השני, ספרה של דויטש: העייפות, עייפותו של דור המייסדים, ההזדקנות הנפשית המוקדמת הפוקדת אותנו, המשאירה את זירת הפעולה רק למשוגעים-לדברים ולבני נוער רעננים ומרדנים. ולצד העייפות ישנה גם השחיקה של חיים על החרב, של החיים במצוקה ביטחונית מתמדת ובראיית הסביבה בעדשות מלחמתיות. 
לדעת גיבורו המתנחל-המתון של ברג, בנָיָה, הדור הצעיר ביישובים גדל קצת שלוח רסן באווירת חיי הטבע והחופש הנעימה של היישובים, ואולי מכאן המרדנות. "הנפש זקוקה גם לזה", מודה בניה בינו לבין עצמו כשהוא מעלה בלבו את התיאוריה.
"הנפש זקוקה לזה", נאמר כבר עכשיו, הוא משפט שיכול היה להיות כותרת משנה של הספר של ברג, ספר המציג מסלולי חיים מקוטבים שלצמד גיבוריו שגדלו יחד בהתנחלות ודרכיהם נפרדו, בניה המחנך הדתי ויואב הסטודנט-לקולנוע החילוני. "עוד חמש דקות"הוא מעל לכול ספר מכיל. מכיל שיגיונות, נפילות, נהיות לב. אם נזכור, כפי שנראה להלן, ששני הגיבורים הראשיים הם בעצם סעיפים חלופיים בתוך הנפש וקורות-החיים של יונתן ברג עצמו, נבין טוב יותר את ההכלה הזו. אבל הוא מכיל ואוסף אל חיקו המבין, המאזין, המשחזר, גם עוד הרבה גיבורים אחרים. לקרוא ספרות הוא להיחשף שוב לתגלית המובנת-מאליה והמדהימה כל כך, שלכל אדם אחר יש חיי תודעה עשירים ומטולטלים ממש כמו שלך, הקורא.
אצל דויטש, המעתָק אל הקנאות מתבטא בקבוצה מגוונת יותר: בני נוער ביישובים, נפגעי טראומות הטרור וההתנתקות – אבל גם אנשים בעלי נטייה נפשית לרדיקליות, שצברו לאורך עשורים טינה על הניוון האידיאולוגי והרוחני הפושים בחברה הישראלית. בעלילת סיפורה, טינה זו הִתְמַגלה לבסוף לכדי מחתרת מהפכנית אמורפית, שיש בה אגף נעורים בריוני וגם אגף אינטלקטואלי; אגף של מורדים נגד הבינוניות-הדתית ואגף של מורדים נגד ההלכה הפועלים בשם האגדה התלמודית ובשם איזה חופש ניטשיאני שהיא מייצגת בעיניהם.
דויטש מעלה בהרחבה ובריבוי דוגמאות, בהקשר של הקנאות והרדיקליות ובכלל, את הניגוד הידוע בין האגדה וההלכה. בגרעין העלילה נמצאת חבורה בת ארבעה אנשים, שני גברים ושתי נשים, בתוכם שני אחים וכמה זוגות מוחמצים. הם גדלו יחד בתל-אביב, השלימו זה אצל זה את החסכים ממשפחותיהם הרגילות מדי או המוזרות מדי, למדו יחד אגדות חז"ל בחבורה, והלכו מן האגדות לכיוונים שונים. אחד מהם הוא שניאור, צייר הנוהה אחר הצד הנזכר לעיל של עולם האגדה ומשמש חמור-אמנותי לא לגמרי מודע לעצמו למשיח מטעם עצמו, הוגה דעות רדיקלי הרוכב על משפחתו של שניאור דור אחר דור. וכך חושבת עוּזיה, עוד אחת מהארבעה, הגיבורה הראשית, על עולם האגדה ששניאור מנסה להחיות: "עולם הקשוב לניואנסים דקים ולקולות רבים ועדינים כל כך שקיימים במציאות; קולות שעולם החוק וההלכה לעולם לא יצליח ללכוד"; לעומת זאת, שניאור מסרב לדעתה להקשיב "לאמת האחרת – לפחד של עולם התיקון מעולמות של תוהו שיתפרצו להם בהיעדר כללים וסדר" (עמ' 301). 
המסע של דויטש לשורשי הרדיקליות המשיחית/ימנית/גבעונית הוא אם כן מסע אינטלקטואלי בהרבה מזה הפסיכולוגי-סוציולוגי של ברג. ובכל זאת שניהם מעלים גם תובנות דומות. נחמד לגלות, למשל, ששניהם מאזכרים בהקשר זה את דברי הרב קוק על "נשמות התוהו"הפראיות, הגדולות מנשמות התיקון. ובמקביל לדברי ברג על המרחבים שהדור החדש גדל בהם והסגירות והאיפוק בחינוך של הדור הישן, נזכרת עוזיה של דויטש כיצד שלטו בחינוך הדתי בצעירותה "תפיסות חרדיות של תנועת המוסר – חיי צניעות, איפוק, ויתור, משמעת והנמכת ראש. ערכים אלה כיבו שביבֵי גאווה ויצר, יצירה וחדשנות" (עמ' 155). ה"גאולה"של עוזיה, שלימדה אותה להכיר בערך עצמה ולערער על המשמעת והנמכת הראש, באה, אגב, בדמות כתבי איין ראנד. לצד אגדות חז"ל כמובן.
אבל כך או כך, בשני הספרים מגיעה תופעת המרד של דור הצעירים ביישובים להתגלמות דומה: קבוצת נוער באחד מיישובי עומק-השטח צוברת אמצעי לחימה והפחדה, עוסקת בזוטות בריוניות נוסח תג מחיר, עד שזה מתגלגל למעשי רצח ולהצתת בית ובתוכו אנשים. דומה כאילו אירועי הצתת השטיחונים במסגדים הציתו את דמיונם של שני הסופרים באותו אופן ממש.
אצל ברג השיא הזה קורה ערב פינוי מתוכנן (לא ברור לגמרי אם פינוי של יישוב אחד, היישוב של בניה,  הגובל בעיר ערבית, דמוי היישוב פסגות שהמחבר גדל בו – או פינוי של יישובים רבים). הספר נגמר חמש דקות לפנֵי; חמש דקות מטפוריות לפני הפינוי שיהיה או לא יהיה. אבל זה גם חמש דקות ממש: חמש דקות כרונולוגיות לפני מפגש דרמטי שעומד להתרחש בכפר ערבי בין בניה ליואב, בלי ידיעת המשתתפים. מפגש בין מסלולים ובין זיכרונות ובין סיפורים, מפגש שכל הספר חותר אליו. ברג עוצר את המכונות חמש דקות לפני מה שאולי יהיה הקטסטרופה הגדולה. משאיר תקווה לסוף אחר. אצל חיותה דויטש, לעומת זאת, המתח שנצבר משתחרר עד תום. לקראת סוף הספר, על כנפי הממד הבלשי שלו שלא הרחבנו בו כאן וגם על כנפי הרוח, מסתחררת שרשרת אירועים אלימים. התפרצות זו גם מפילה את המסכות שגיבוריה הסתירו בהן את זהותם או את עברם, מפני אחרים או מעצמם.
ובכן, הגיבורים. שוב תבנית משותפת. כאן וכאן, אצל ברג ואצל דויטש, גיבוריו הראשיים של הרומן גדלו יחד, כחבורה, אך הדרכים נפרדו וגם הדעות. כך מתאפשר לשני הסופרים לשרג כמה קווי עלילה, לשרטט כמה אופציות קיומיות, ובעיקר לבנות דמויות מורכבות המייצגות מתיישבים/דתיים הן מהזרם המרכזי הן מזרמים אחרים. ובשני המקרים, לפחות אחד מהגיבורים מזכיר מאוד את המחבר.
גיבוריה של דויטש גדלו כמוה בתל-אביב, והגיבורה הראשית עוזיה נמנית, כמוה, עם המתונים, ותחומי עיסוקה והתמחותה ועניינה הם אלה של דויטש. קרבתה של עוזיה אל האגדה ואל הרבדים העמוקים והלא-מודעים לעתים של הדמיון היהודי העתיק גורמת לה להיות מין אקסטרה-דויטש. היא אינטלקטואלית, עורכת בעיתון, תלמידת חכמים (לפחות באגדות חז"ל). וחוץ מזה (וכאן נגמר הדמיון) היא גם אישה שידעה רווקות ממושכת, בגלל חוסר זהות בין מי שאהב אותה למי שהיא אהבה, עקרות, ולאחר הגירושין, בתקופת ההווה של הספר, גם מידת מה של חופשיות מינית. גיבורה דתית-לאומית לא מן הזן המובן מאליו.
צמד גיבוריו של ברג גדלו כמוהו ביישוב דמוי פסגות. בניה מייצג את יונתן ברג הדתי-מתלהב של גיל 16, ואת מה שהיה ברג כיום אילו המשיך במסלול הזה. ואילו יואב הוא יונתן ברג בשנות העשרים שלו: מתפקר הלום-הצבא המוליך את יגונו אל מסיבות אסיד בקצווי תבל ולבסוף מתמקם בתל-אביב. מפגשם המסתמן של יואב ובניה בכפר הערבי, מפגש שאינו ממומש אך יקרה עוד-חמש-דקות, הוא אולי שלב שברג עצמו נמצא כבר בעיצומו: השלָמה בין חלקי אישיותו וקרעי קורותיו.
 להבדיל מ"אם אשמע קול אחר", ב"עוד חמש דקות"לקנאים אין ייצוג בקרב חבורת הגיבורים הראשיים. הללו נשארים אצל ברג בשוליים הקצת שטוחים, בדמותם של נערים צרי אופק או לכל היותר בדמותו העלובה של רב היישוב המגבה אותם. הנה כי כן, חיותה דויטש, שמסלול חייה הובילה מתל-אביב הדתית לגוש עציון, המתנחלי-מתון, היא הנותנת פתחון פה משמעותי לקנאים, ואילו ברג שעבר מפסגות לתל-אביב החילונית הסטריאוטיפית של זמננו, דווקא הוא משאיר אותם די שתוקים; אך לו הייתי מן הקנאים, הייתי מעדיף להיכתב תחת ידו של ברג ולא תחת ידה של דויטש, הבונה אותם כגולם פראגי עשוי אינטלקט, ידע, מעוף ושֵם הוויה שיצא משליטה. אם יש מגזר שעלול להיעלב מייצוגו אצל ברג, הרי זה דווקא המגזר שכביכול ברג עצמו שייך אליו, זה המגולם בדמות יואב וחבריו. החילוניות התל-אביבית נראית ריקה ומסוממת עד לזרא. אמנם, בקריאה שנייה, יואב ההולל מתגלה גם כבחור משכיל ושוחר תרבות, מין יונתן ברג כזה. אבל הוויית חייו וסביבתו האנושית שקועות בסתמיות.
שני הספרים הם מראות פנורמיות של קשת חברתית רחבה, כל אחד בדרכו: "אם אשמע קול אחר", הארוך ורב הדמויות וסיפורי המשנה – בדרכו הסימפונית. "עוד חמש דקות"– בדרכו הקאמרית. ושניהם, כאמור, גם מראות שהמחברים משתקפים בהן. הגיבורים הם בני גילם של המחברים, והם דומים להם בנטיותיהם. 'אם אשמע קול אחר'הוא במובהק ספר של חוקרת אגדות חז"ל וקולנוע (ושל שניהם ביחד: "סדרות טלוויזיה שלמות ואינספור סרטי קולנוע נבנו על העיקרון הזה", מעירה הגיבורה על אגדת החיגר והסומא החז"לית; עמ' 27); ספר של ביוגרפית ('נחמה'), של פובליציסטית. רציתם אבחנות דקות, שנינות קלות על חיינו, רפליקות מבריקות, דייקנות היסטורית, וגם הרבה התרגשויות וסערות בכוס נפש ותיבת תהודה תלמודית, לכו לכם אצל דויטש. ואילו ברג משורר, וספרו דומה לציור האימפרסיוניסטי הססגוני של חנה דוכן שעל עטיפתו: מילותיו רוויות צבע וחמישה חושים.
קרה לי דבר מעניין כשסימנתי תוך קריאת ספרו של ברג כמה משפטים יפים ועדיני אבחנה המייצגים את סגנונו המשוררי: ראיתי לו את החיותה. כלומר, בסימון הדי-אקראי הזה גיליתי שאף כי"קול אחר"הוא עניינה של דויטש, הנה ברג חוזר שוב ושוב, בבואו אל עצמו הפיוטי, אל החיפוש אחר "משהו אחר". ואולי זה הזרע שכל ספרו נבט ממנו.
הנה, כשבניה נופל מדחיפות של כנופיית נערים: "צינת הרצפה דווקא נעימה והתבוסה לא פחות. ואולי גם המחשבה שהנה משהו גדול קורה כאן, משהו שישנה את הפעימה העתיקה של הזמן"; ואז מגיע לעזרתו נעם, השכן שהמתקפה כוונה נגדו, וזה תיאורו: "תווי פניו מסגירים תמיד שעשוע רך, כאילו מסתירים הדברים בחובּם משהו אחר, פשוט וקליל" (עמ' 38). והנה פסקה אחרת לגמרי, של יואב המתהלך ברחוב בתל-אביב: "שיר ישראלי מוכר מתגלגל החוצה, והוא לא מצליח לזהות אותו, כל כך הוא דומה לכל השירים האחרים. תמיד מלודיה מהוססת, תמיד המבנה הידוע של פזמון ובתים, ללא שום חריגה שיתגלה דרכה משהו אמתי – ייאוש, תחינה, הודאה בכך שנחוץ משהו אחר". (עמ' 141). 
"אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים", אומר הקב"ה בפיוט על עשרת הרוגי מלכות, שהוא המוטיב החוזר בספרה של דויטש. גם הקול האחר, זה המאיים ובעל פוטנציאל ההרס וזה שמחכים לו כִּלְגאולה – וגם המשחק שלה עם המים, מי הבראשית שלפני יום שני לבריאה. זהו משחק ידעני ווירטואוזי. מים יכולים לטהר, להיות מי-שפיר של הולדת, להזין תחייה רוחנית (תפקידם של מֵי ונציה בספר); אך גם להטביע, לחנוק, להיות מרחק יום אחד מהתוהו. כמו המשחק העשיר עם המים כך כל מעשה המטווה של הספר, שהוא אולי עשיר קצת יותר מדי. כבר העירו על ריבוי המוקדים התמטיים בספרה של דויטש. אכן, שלא כמו שאולי הצטייר כאן, המתח בין קנאות למתינות אינו הנושא היחיד. ובכל זאת, יש לנושאי הספר הזה עוגן מאחד: מעמדן של המילים.
על פי דויטש, המילים אינן מבנה-על של המציאות אלא דווקא מבנה העומק הסמוי שלה. מילים, ורעיונות המובעים במילים, ושמות, הם מהותם הפנימית של הדברים, ובכוחם להרוס ולבנות, להרוג ולחיות (ולשבחה הגדול של דויטש ייאמר שעמדה בפיתוי ובכל זאת לא נסחפה לאגדות-גולם, למיתוסים-כביכול ולפוטנציאל המאגי של האגדה, המושך כל כך סופרים אחרים. הטקסט החז"לי הוא בשבילה עולם-ומלואו הרבה יותר רציני). "האם מחשבות על נרות כבים דינן כאילו כבו הנרות ממש"– במחשבות ובמחשבות-על-מחשבות הללו עסוקה עוזיה בעצם עיצומה של חופתה. וההוגה הרדיקלי ארי בן-ישראל, שביתו נשרף בידי חסידה שוטה שלו, אומר כי "זה מחיר שהוגה רעיונות חייב לדעת לשלם", שכן "רעיונות, טובים או רעים, הם כמו בליסטראות. לפעמים הם חוזרים אליך כמו בומרנג" (עמ' 422).
דויטש מאמינה במקצוע המילולי שלה: הכתיבה, חקר התרבות, חקר האגדה. הנושאים העיקריים של הספר מתנקזים לשָם: הקנאות ושורשיה הטקסטואליים, האגדה, אמנות הכתיבה וכוחה היוצר והטיפולי של הכתיבה (נושא מרכזי בספר), משחקי השמות שעושה כל הזמן הגיבור יואב (כמו אצל ברג גם אצלה יש יואב, וכמו אצל ברג גם אצלה, למרבה התדהמה, יואב זה הוא צעיר דתי שהתפקר ושחווה טראומה), ומשחקה הבלתי פוסק של דויטש עם שמות כפולים לגיבורים, שמות המבטאים מהויות נסתרות. ובעיקר, הקול האחר שאסור לו שיישמע, כי אז העולם יהפוך למים והשם המפורש יימחה חלילה אל המים. והקול האחר שמחכים שיישמע.
"עוד חמש דקות"ממוקד יותר בנושאיו מלכתחילה. ההתנחלות ושברה, רצון הפינוי ושברו ('הפינוי'היה שמו המתוכנן של הספר, ותחת שם זה הוא זכה לאחרונה-ממש בפרס שרת התרבות), הכוחנות ושיברון הלב שלה. ולפרקים, ובמסויג, גם הצדעה לא צפויה – אך צפויה למי שקרא את ספרי שיריו של ברג – למקומיוּת האותנטית של ההתנחלות; ההתקשרות לנוף ולקרקע, שלדעתו של בנָיָה חזקה אצל מי שבא בגופו לבנות את ההתנחלות ולגור בה יותר משהיא חזקה אצל מי שנולד בה.
יש לברג איזה מאבק פנימי, שדויטש פטורה ממנו, על מידת הטבעיות שבהתנחלות. האם ה"מתנחל"הוא אחד שעסוק בלהתנחל, כמו שמרמז עצם השימוש של שמאלנים בשם-הפעולה "התנחלות"כהגדרת מקום מגוריו? ברור שלקורא הניזון מהדימוי התקשורתי, הספר הזה יגרום לראות את המתנחל כאדם רב-ממדי יותר וקונסטרוקטיבי יותר מהצעיר התל-אביבי. וכבר אמרנו שזהו ספר של הכלה, גם כלפי ההתנחלות – עם כל הנהייה שלו אחר "משהו אחר", עם כל המחאה שלו על המיליטריזם. ובכל זאת, לא פעם הוא יוצק לתופעת ההתנחלות שמץ של זרות והזרה. וישנם גם קטעים מקוממים המציגים התפרעות נקם בערבים כפרקטיקה מתנחלית מקובלת.
השחיקה הביטחונית היא המקור לחלק נכבד מן המתח בחייו של בניה ובחיי חבריו ליישוב; והיא, בעצם, גם שורש ייסוריו של יואב. בתוך 48 שעות מספיקים יואב ובניה, שכלל אינם עומדים בקשר זה עם זה באותה עת, לערוך מסעות לתיקון המתח והייסורים הללו – ששניהם, במקרה, מסעות אל אבות שכולים מאותה תקרית ביטחונית עצמה: אבותיהם של מחבל מבוקש ושל קצין צה"ל שהרגו זה את זה.
נפשו של יואב, שהשתתף באירוע כחייל, רדופה מהתקרית הצבאית ההיא בעקבות הזיה של סמים שהחייתה אותה. מטרת שני מסעותיו בארבעת הימים של ההווה הסיפורי ברומן היא לפתור את הנקודה המטריפה הזו בעברו. מנגד, בניה נתון בסערת נפש של ערב גזירת-פינוי, של מתח עם אשתו ושל הסתבכות עם נערי גבעות, והוא עסוק ברומן הזה בפתרון ההווה שלו, אולי בתיקון עתידי. הטראומה של בניה איננה פרשת המבוקש (נסיעתו הצפויה דווקא אל אביו של המבוקש היא מקרית), אלא טראומה עתידית: הפינוי המתרגש לבוא, וגם תסריטי אימה של המוני ערבים עולים על היישוב.
ואולי הזרות המסוימת כלפי צור מחצבתו כבר מקננת בברג בלי שירגיש. לספר חדרה כמות ניכרת של שגיאות הנוגעות להווי הדתי והיוֹ"שי; ניכרת משום שזה לא אופייני ל'ספרייה לעם'היוקרתית של עם עובד, הסדרה הנקייה תמיד מכלל רבב הגהתי, הסדרה שהתקבלות רומן ביכוריו של ברג לשורותיה היא אות כבוד לו ולה כאחד. וכך, פרשת חֻקַּת שבמציאות נקראת בתחילת תמוז היא בספר הזה פרשת השבוע של שבת סתווית ומכוּנה חֻקֹּת, ולעומתה פרשיית המרגלים משויכת בטעות לחומש שמות; המתפללים בליל שבת אומרים "קול ה'ברעש"במקום "קול ה'בכוח"; הספר 'איש צדיק היה'עוסק ברב הלא נכון; הרי אֱדום שמעבר לערבה נשקפים משום מה מן ההתנחלות; ומתנחלים דתיים ותיקים מכנים את ליל שבת "יום שישי"ואת ישראל שבתוך הקו הירוק "הארץ". 
בין ידעני 'עם עובד'לא נמצא כנראה ידען בהווי דתי בסיסי שינכש את פליטות הקולמוס של ברג בתחום הזה, וסמכו עליו שם שהוא מבין בזה ולא יתבלבל – אך ברג הוא בעל נפש משורר שלבו נתון לגוני-גונים של רגש ולא לפרטי-פרטים של הוויה. והאמת היא שיש גם כמה טעויות אחרות שממש לא הולמות את הקפדנות העם-עובדית המפורסמת (וֶרה במקום אווה, "אולי תנסה לספר ליישוב"במקום "אולי תנסה לספר לי שוב", וטעות ניקוד מהסוג המאפיין בדרך כלל רק הוצאות ספרים אחרות). אם נתעקש אולי נוכל לראות בזה אות לאמביוולנטיות-מה כלפי כל העניין גם מצד ההוצאה. גם ב"אם אשמע קול אחר"נפלו כמה טעויות (כגון החלפת שם פרטי באחר, טעות בתאריך היסטורי, 'הופיעה'במקום 'הופיע'), אך סביר שזה יקרה בהוצאה שאינה עם עובד ובספר כה ארוך.
ספרות יפה או מוצרים קולנועיים העוסקים בחברה הדתית-ציונית ובהתיישבות ביהודה ובשומרון כבר אינם חדשות מרעישות, גם לא כשהם מופיעים בהוצאות ספרים גדולות וכלליות, וגם לא כשהם כתובים מבפנים או במבט אמפתי. אפילו נוער הגבעות והשאיפות לקיצור חבלי משיח לא חדשים בסביבה. אז מה חדש? חדש הרבה: רומן ראשון, עיקש ופתלתל, לחיותה דויטש. רומן ראשון, מסחרר ומרפה, ליונתן ברג. היא במים והוא באש, היא תישלֵו והוא יתייסַר, ואנחנו ניהנה וגם ניעשׁר.

שנים-עשר צעדים לידידות טובה על פי ג'ונתן סוויפט - תרגום שלי ב"דחק"החדש

$
0
0


ברגעים אלה מופיע גיליון חדש ושופע של 'דחק', וכדי לקרוא בו כל מה שמעניין כדאי לצאת לפנסיה. ראו פירוט פה למטה.  גם לי יש שם כמה פיסות תרגום, והראשונה שאעלה היא זו, משל בעל 'מסעי גוליבר'. 

ג'ונתן סוויפט
שנים-עשר סעיפים

1
פֶּן נָרִיבָה, חֲבֵרִי,
לֹא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ מַקְרִיא.

2
לֹא בְּוִכּוּחִים, הוֹ אֶחָא,
אֶתְאַמֵּץ לְשַׁכְנְעֶךָ.

3
כְּשֶׁתִּדְבַּק בְּפָרָדוֹקְס
לֹא אַכְחִישׁ וְלֹא אֶבְדֹּק.

4
עֵת אָשִׂיחַ לֹא מֻקְשָׁב
לֹא אַפְגִּין שׁוּם כַּעַס שָׁוְא.

5
לְאַבְּסוּרְד כִּי תִּקָּלַע
לֹא אָרִיב עַל אַף מִלָּה.

6
כְּשֶׁתִּטְעַן שְׁטֻיּוֹת בְּלַהַט
לְשׁוֹנִי אֶנְצֹר נִבְלַעַת.

7
שׁוּם לָצוֹן וְשׁוּם בְּדִיחָה
לֹא אַשְׁמִיעַ עוֹד לְךָ:
מִי אוֹהֵב לְהַסְבִּיר עֹקֶץ
לְפַרְצוּף שֶׁהוּא כִּבְלוֹק-עֵץ?

8
לֹא אֶחְשֹׁד בְּךָ אַף פַּעַם
כִּי תִּמְצָא בְּשִׁירַי טַעַם.

9
לֹא אֲלַמֶּדְךָ; מִשֶּׁכָּךְ
לֹא תַּרְגִיזֵנִי כְּשֶׁתִּשְׁכַּח. 

10
תִּשְׁתַּטֶּה וְתִשְׁתַּטֶּה, אַךְ
לֹא תִשְׁמַע אוֹתִי רוֹתֵחַ.

11
הִתְגַּדֵּר נָא בַּנִּגּוּד –
דַּל הָגוּת, עֲשִׁיר בִּגּוּד –
הִתְחַפֵּשׂ לְאֶלֶף אִישׁ
וְאוֹתִי זֶה לֹא יַרְעִישׁ.

12
לֹא אֶתֵּן לְךָ עֵצוֹת
עַד אֲשֶׁר תַּגְדִּיל לִרְצוֹת.
כְּשֶׁתִּדְחֵן בְּ"אִיחְס!"וּ"פוּי!"
רַק אֶחְשֹׁב: "נוּ, כַּצָּפוּי".

*
אִם נִנְהַג כָּךְ בְּלִי הֶפְסֵק –
רְעוּתֵנוּ תְּשַׂגְשֵׂג.




Twelve Articles

I
LEST it may more quarrels breed,
I will never hear you read.

II
By disputing, I will never,
To convince you once endeavour.

III
When a paradox you stick to,
I will never contradict you.

IV
When I talk and you are heedless,
I will show no anger needless.

V
When your speeches are absurd,
I will ne'er object a word.

VI
When you furious argue wrong,
I will grieve and hold my tongue.

VII
Not a jest or humorous story
Will I ever tell before ye:
To be chidden for explaining,
When you quite mistake the meaning.

VIII
Never more will I suppose,
You can taste my verse or prose.

IX
You no more at me shall fret,
While I teach and you forget.

X
You shall never hear me thunder,
When you blunder on, and blunder.

XI
Show your poverty of spirit,
And in dress place all your merit;
Give yourself ten thousand airs:
That with me shall break no squares.

XII
Never will I give advice,
Till you please to ask me thrice:
Which if you in scorn reject,
'Twill be just as I expect.

Thus we both shall have our ends,
And continue special friends.
 

דחק ה - תוכן עניינים

שירה עברית

• יותם ראובני – שיר 8
• יונתן לוי – שיר ומזמור 9
• יהודה ויזן – נבואת אבן שם הגלילי– או – כ'זמירות לצון בדבר שואת ערביי אירופה הממשמשת | היא הד'ביחה [השחיטה] ה ג ד ו ל ה. ועוד שני שירים 12
• טינו מושקוביץ – גרינשפן: פואמה במספר קולות. ו-ויונדה למועדי האביב 30
• ישראל אביעזרי – שלושה שירים 42
• ציפי שטשוילי – שני שירים 49
• שלום רצבי – שיר 51
• הרולד שימל – במקום ובזמן (הערה) 52
• יוסף יובל טובי – שלום בן יוסף שבזי: חייו, יצירתו ודמותו בראי שירתו 53
• שלום בן יוסף שבזי – ארבעה שירים (ביאר: יוסף יובל טובי) 72
• דבורה ברגמן – בת קול בשירת רמח"ל 92
• "לכתוב שיר אפשר רק ממצב של התקדשות", ראיון עם אמיר גלבע (1971) 122

התוודעות

• ג'יימס ג'ויס – על 'פיניגנז וייק' (מאנגלית: יהודה ויזן, ענת שפירא) 136
• ג'יימס ג'ויס – שלושה מקטעים מתוך 'פיניגנז וייק' (מאנגלית: יהודה ויזן) 140
• סמואל בקט – מתוך: 'דנטה... ברונו. ויקו... ג'ויס.' (מאנגלית: שמעון לוי) 144
• עזרא פאונד – מכתב לג'ויס בעניין 'פיניגנז וייק' (מאנגלית: אריאל קריל) 149
• ת.ס. אליוט – 'פיניגנז וייק'ו'הדרך לזאנאדו' (מאנגלית: טינו מושקוביץ) 150
• ויליאם קרלוס ויליאמס – על 'פיניגנז וייק' (מאנגלית: יהודה ויזן) 153
• שיחה עם מתרגמי 'פיניגנז וייק'לפולנית ולסינית קז'ישטוף בארטניצקי ו-דאי קונגרונג (מראיין: יהודה ויזן) 155

שירה מתורגמת

• הומרוס – 'איליאדה', אכילס ופריאמוס, שיר כב' (מיוונית: אהרן שבתאי) 163
• סכסטוס פרופרטיוס – שתי אלגיות (תרגם מלאטינית והעיר: עמינדב דיקמן) 170
• פרנצ'סקו פטררקה – חמש סונטות (תרגם מאיטלקית והעיר: עמינדב דיקמן) 176
• ג'וזפה ג'ואכינו בלי – שלוש סונטות (מהדיאלקט הרומאי הישן: מאיר ויזלטיר) 183
• ארבעה שירים אקפרסטיים מאת סטפן מלרמה, ר.מ. רילקה, וולס סטיבנס ורוברט וולס (תרגם: שמעון זנדבנק) 188
• צ'סלב מילוש – 'קַפְּרִי' (מפולנית: דוד וינפלד) 194
• ג'ון דריידן – 'זֶמֶר' (מאנגלית: יותם בנשלום) 198
• ג'ונתן סוויפט – 'שנים-עשר סעיפים' (מאנגלית: צור ארליך) 200
• רודיארד קיפלינג – 'משא האדם הלבן' (נוסח עברי: צור ארליך) 202
• לורד ביירון – 'הולכה בחן' (תרגום חופשי: יהודה ויזן) 205
• רוי קמפבל – 'התיאולוגיה של בּוֹנְגְּוִוי הבבון' (מאנגלית: רונן סוניס) 206
• רוי קמפבל – 'על מות הקדושים של פ'גרסיה לורקה'– בשלושה נוסחים (מאנגלית: צור ארליך, יותם בנשלום, יהודה ויזן) 207
• מיכאיל לרמונטוב – 'מנגינה יהודית'או מארבע יוצא אחד (תִּצְרֵף: יהודה ויזן) 208
• אלכסנדר פושקין – 'על שפת השיר' (מרוסית: טינו מושקוביץ) 209
• פרידריך הלדרלין – 'על הסוגים השונים של כתיבת שירה'
(מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל) 211
• אבו נצר אל-פאראבי – 'ספר השיר' (מערבית: יוסף דנה) 215
• אדגר אלן פו – 'מהי שירה?' (מאנגלית: יהודה ויזן) 219
• א. א. קאמינגס – 'שתי הצהרות על השירה' (מאנגלית: יהודה ויזן) 220
• מרגרט קוונדיש – 'מחשבות אחדות על משוררים' (מאנגלית: שירלי פינצי-לב) 223
• מרגרט קוונדיש – 'תנועת המחשבות בדיבור ובכתיבה' (מאנגלית: אביבה ברק) 225
• שיחה עם צ'ארלס ברנסטין (מראיינים: ערן הדס, יהודה ויזן) 227
• צ'ארלס ברנסטין – קונספירציית ה"אנחנו" (מאנגלית: ערן הדס) 235

סיפורת

• ברנרד מלמוד – 'תימה כבירה' (מאנגלית: עודד וולקשטיין) 239
• רוברט מוסיל – 'דיוקן ההכרה של הסופר' (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל) 244
• אלכסנדר פושקין – 'על הפרוזה' (מרוסית: טינו מושקוביץ) 249
• ג'ורג'אליוט – 'אמנות הסיפור' (מאנגלית: שירלי פינצי-לב) 251
• פלאנרי או'קונור – מתוך: 'טבעה ומטרתה של הסיפורת' (מאנגלית: יהודה ויזן) 254
• פלאנרי או'קונור – 'דם חכם'– פרק ראשון (מאנגלית: אלינוער ברגר) 260
• דונלד ברתלמי – 'משפט' (מאנגלית: משה רון) 272
• לוקיאנוס – 'תולדות אלכסנדר מאבאנטייכס, נביא השקר'
(נוסח עברי: מאיר הלוי לטריס) 278
• יונתן מאיר – על לוקיאנוס העברי 295
• דן בניה סרי – 'מיקוואות' 305
• אודי טאוב – 'מסע העגלה' 322
• בועז יזרעאלי – 'גבר עובד שב הביתה' 340
• בועז יזרעאלי – 'החדר' 346
• לאה איני – "כתובה בעברית. נושמת עברית"– נאום קבלת 'פרס ניומן' 352

דראמה

• 'שלג ויער'– עיבוד בימתי מאת מאור זגורי ו-אוהד קנולר לפואמה 'הקבר ביער'לאורי צבי גרינברג 357
• פרידריך שילר – 'מרי סטיוארט'– מערכה שנייה, תמונות 2-3
(נוסח עברי: יותם בנשלום) 373
• ולדימיר מאיאקובסקי – 'ולדימיר מאיאקובסקי: טרגדיה'
(מרוסית: טינו מושקוביץ) 388
• וו.ה. אודן – 'המלט' (מאנגלית: יהודה ויזן) 414
• פטר הנדקה – 'מניפסט' (מגרמנית: מיכל סגל) 424

הגות

• ג.ו.פ. הגל – 'ההוכחה האונטולוגית לקיום האל' (מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, מיכל סגל | אחרית-דבר: מיכל סגל) 426
• גוטפריד וילהלם לייבניץ – פרק מתוך ה'תיאודיציה': 'מחשבות על הספר שפרסם מר הובס באנגלית על החופש, על ההכרח ועל המקריות'
(מצרפתית: אביבה ברק) 449
• פרנסיס בייקון – 'על להיראות חכם' (מאנגלית: אביבה ברק) 461
• שיחה עם ג'ון סרל (מראיינים: גבריאל מוקד, יהודה ויזן) 463
• אייזק ניוטון וג'ון לוק – חליפת מכתבים (מאנגלית: אביעד שטייר) 468
• קרל קראוס – על שפה, מחשבה, אמנות וכתיבה – מבחר אפוריזמים
(מגרמנית: ליאורה בינג היידקר) 471

יהדות

• תומאס אקווינס – 'מכתב בדבר היחס ליהודים' (מלאטינית: שחר פירסטנברג) 476
• עמנואל אטקס – הגאון מווילנה ומלחמתו בחסידות 482

מחשבה מדינית

• 100 שנה לרצח העם הארמני – שיחה עם ראש ממשלת ארמניה לשעבר הראנט באגראטיאן, ראש ממשלת ארמניה לשעבר ארמן דרביניאן, שגריר ארמניה במצרים ארמן מלקוניאן והמשורר הלאומי של ארמניה ראזמיק דאבויאן (מראיין: יהודה ויזן) 495
• ת.א. יום – הקדמת המתרגם לספרו של ז'ורז'סורל 'הרהורים על האלימות' (מאנגלית: אלעד אהרון) 502
• ג'ון אדמס – 'על עריצות הרוב – או – הבסיס הרווח של הסמכות הפוליטית' (מאנגלית: ענת שפירא) 511
• אוליבר קרומוול – נאום פיזור הפרלמנט הארוך (מאנגלית: יותם בנשלום) 517

קריאה חוזרת – דוד אבידן מראיין:

• "להיות מתורגם – זה תיסכול"– על שפה ועל היעדר קנה-מידה – ראיון טלפוני עם המשורר האמריקני הנודע ג'ון אשברי 519
• "ברוסיה הכל נזיל, מטורף, מסוכן"– ראיון טלפוני עם המשורר הרוסי אנדריי ווזנסנסקי 526
• "אני משורר זקן, אבל פרוזאיקון צעיר"– ראיון טלפוני עם המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו 533
• "אני אינטליגנטי – אבל טיפש"– על אינטליגנציה יצירתיות וזהות יהודית. ראיון שנערך לפני שנים עם סופר המד"ב אייזק אסימוב 541

אמנות

• שיחה עם לוק טוימנס (מראיין: אריאל קריל) 544
• יעקב מישורי – 'CONTEXT – ANTI AGING ופלאות אחרות' 564
• ז'יל לאפורג – 'העיקרון האסתטי' (מצרפתית: אביבה ברק) 577

ביקורת

• אמנון נבות – מדחפיה חורצים בחול – על 'קו המלח'מאת יובל שמעוני 580
• אמנון נבות – קורס במורד הרחוב הראשי – על 'אהבת עולם'מאת יצחק לאור 593
• אמנון נבות – מרחב אירופי מוגן וליברלי – או – דיוקן המבקר כסוסו של הברון מינכהאוזן – על 'ניצבת'מאת א.ב. יהושע 601
• אמנון נבות – החלק הנרקב – או – הבשורה על פי נשר שרשבסקי – על 'הבשורה על-פי יהודה'מאת עמוס עוז 613
• יהודה ויזן – ליבי אינו במזרח ואנוכי לא קשור לספרות – או – כוס אורז על כוס וחצי מים. על "שירה מזרחית", עכשיו ובעת האחרונה 621

משא האדם הלבן - תרגום לקלאסיקה המושמצת של קיפלינג

$
0
0
עוד בגיליון החדש של 'דחק': תרגומי לשיר הידוע שכתב רודיארד קיפלינג ב-1899, לרגל כיבוש הפיליפינים בידי ארצות הברית ב-1899. הנה הוא, תרגום וגם מקור. לקריאת דברי רקע שכתבתי על השיר ועל התרגום, היכנסו לעמוד זהבאתר 'מידה'.

משא האדם הלבן

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך



עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד
כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –
עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,
קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;
בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.


עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם
אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ
וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.
וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,
כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,
תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ
הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:
לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.
נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –
אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ
וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –
אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:
אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,
שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.
שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ
אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:
"זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,
אֶת הָאֲבַטִּיחִים..."

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.
אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ
בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.
בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ
עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה
אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ
גַּם יַחַד יְנַסֶּה.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;
יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת
וּתְהִלָּה קַלָּה.
תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,
עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים
בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,
כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

TAKE up the White Man's burden -
Send forth the best ye breed -
Go bind your sons to exile
To serve your captives' need;
To wait in heavy harness
On fluttered folk and wild -
Your new-caught sullen peoples,
Half devil and half child. 

Take up the White Man's burden -
In patience to abide
To veil the threat of terror
And check the show of pride;
By open speech and simple,
An hundred times made plain,
To seek another's profit,
And work another's gain.

Take up the White Man's burden -
The savage wars of peace -
Fill full the mouth of famine
And bid the sickness cease;
And when your goal is nearest
The end for others sought,
Watch Sloth and heathen Folly
Bring all your hopes to nought.

Take up the White Man's burden -
No tawdry rule of kings,
But toil of serf and sweeper -
The tale of common things.
The ports ye shall not enter,
The roads ye shall not tread,
Go make them with your living,
And mark them with your dead !

Take up the White Man's burden -
And reap his old reward,
The blame of those ye better,
The hate of those ye guard -
The cry of hosts ye humour
(Ah slowly !) towards the light:-
"Why brought ye us from bondage,
"Our loved Egyptian night ?"

Take up the White Man's burden -
Ye dare not stoop to less -
Nor call too loud on Freedom
To cloak your weariness;
By all ye cry or whisper,
By all ye leave or do,
The silent sullen peoples
Shall weigh your Gods and you.

Take up the White Man's burden -
Have done with childish days -
The lightly proffered laurel,
The easy, ungrudged praise.
Comes now, to search your manhood
Through all the thankless years,
Cold-edged with dear-bought wisdom,
The judgement of your peers.

שיפוט מהיר 22: צופן השירה

$
0
0
מהדורה 22 של מדורי "שיפוט מהיר", מוסף "שבת"של מקור ראשון. כ"ט באדר תשע"ה, 20.3.2015. עמ' 22.
להפשיר את השיר
מוקדים חדשים בשירה העברית

מדריך למפרש שירה מתחיל

יוסף אורן, יחד, 190 עמ'
 פעם קראו לזה לנתח שיר, מונח שיצא לשמצה. יוסף אורן קורא לזה לפרש שיר. הטכניקה דומה אך הכוונה אחרת, והביצוע, לפחות כשהוא נעשה בידי אורן, מרהיב ומטלטל מוסכמות.
כותרתו הראשית של הספר, "מוקדים חדשים בשירה העברית", מתייחסת לחלקו הראשון, הגדול: פרקי פרשנות של שירים יחידים. הפרקים הללו מאורגנים סביב שלושה מוקדים, המאפיינים לדעת אורן את השירה העברית המודרנית: מַעֲבָר לאוניברסליות, הידוק הזיקה לאקטואליה, והבלטת הקול הנשי אשר ההתרסה המגדרית מתחדדת והולכת בו בחלוף הדורות הספרותיים. בין פרקים אלה גם מסה שהתפרסמה בחלקה ב'שבת', על דרכו המיוחדת של עמוס עוז להפנות את קוראי רומנָיו אל השירה.
רק אז מגיע לב הספר, שטבעי יותר היה להניחו בתחילתו: "מדריך"תיאורטי ומעשי "למפרש שירה מתחיל"ובעצם לכל קורא שירה. כאן מתברר שהחלק הראשון, רוב עמודי הספר, נועד בעיקר להדגים את שיטת הפרשנות הזו. למדריך נספחים גם מדריך למורה היצירתי, שירים ליריים ישנים של אורן עצמו, מהם מצוינים ממש, ומניפסט ציוני-מאוד על תפקידו האקטיבי של מבקר הסיפורת העברית הראוי לשמו (כגון אורן עצמו, שהוא בעיקר מבקר פרוזה חרוץ).
המניפסט מרעיש, אבל מרעישה ממנו, על רקע מוסכמות פוסט-מודרניות שקנו להן שביתה בציבור, היא הטענה המונחת בלב המדריך למפרש, ובעקיפין בלב הספר כולו: שהשיר הלירי במיטבו הוא "הקפאה"אמנותית מלוטשת של חוויה – ותפקיד הפרשן "להפשיר"את השיר, בעזרת הטכניקות המפורטות במדריך, ולחלץ שוב את החוויה, את משמעותו "האידיאלית"היחידה של השיר. לדעתו, מי שטוען שייתכנו כמה פירושים נכונים וסותרים טוען למעשה שלטקסט אין מובן.
בפרקי הדוגמאות מתגלָה שיטת הפרשנות הדקדקנית והצמודה של אורן כמסע מרתק. השירים המפורשים מתגלים כבעלי משמעות אחרת מזו העולה למראית עין; עמוקה שִבְעָתַיִם וספציפית מאוד. לעתים מציע אורן פירושים נועזים, שנוח יותר היה לקבלם על תקן אופציה ולא כקביעה של משמעות "אידיאלית"יחידה. הם מעוגנים במילות השיר, ובכל זאת תלויים בהברקה יצירתית של הפרשן. כך, שירו הלירי של אלתרמן "איגרת" ("נולדתי לפניך תאומים"), אולי שירו האישי ביותר, הוא על פי אורן שיר הקורא לפיוס בין הרוויזיוניסטים לתנועת העבודה, ו"כישופים"של דליה רביקוביץ' ("היום אני גבעה, מחר אני ים") הוא תגובה ליחס מתנשא מצד בן זוגה. לפני שתתווכחו – קראו.


נוסחה ושבחה
שטחים פתוחים

מאיה ויינברג, ספרי עתון 77, 94 עמ'
יש לנו אפוא נוסחה לפרשנות שירה עברית – ובינתיים נראה שהתגבשה גם נוסחה לשירה העברית עצמה. מסתמן זרם-מרכזי של שירה לירית עכשווית, שכמו נעזר במרשם בדוק של אמצעים ספרותיים אפקטיביים. דברי שבח לשירה שמצאה "נוסח"המקרב אותה ללבו של הקורא ההדיוט יישמעו כחילול הקודש של אידיאל פריצת המסגרות וזעזוע הבורגנות. אך לא. תמיד היו "נוסחאות"של שירה (קחו לדוגמה קיצונית את צורת הסונֶטה). גרפומנים נעזרו בהן כדי להסוות את בינוניותם, אך גם משוררי אמת לא בחלו בשימוש בהן, כְּתבנית ליציקת האיכויות האישיות הייחודיות להם.
ה"נוסח"החדש בשירה העברית איננו, כמובן, צורה קבועה; אדרבה, היעדר צורה קבועה הוא חלק מהנוסח. מדובר בשורה של מאפיינים והעדפות, שמשורר בעל מגע-זהב יודע להיעזר בהם בלי ליפול לקלישאה ולהתחנפות. ספריהם של איריס אליה כהן ושל גיורא פישר שהופיעו השנה הם דוגמאות לספרים מעולים השותפים למגמה זו. כמוהם, עכשיו, ספרה המצוין של מאיה ויינברג.
ואלה עיקרי "הנוסח". השיר קצר, עד עמוד אחד. אין לו עניין להמציא את השירה מחדש. הוא מעביר חוויה שכולם יכולים לקלוט, ונמנע מצפנים אישיים פרטיים. הוא נוטה לגזור מהמציאות החיצונית אמירה על מציאות פנימית – באמצעות הקְבלה, צירוף מילים לא צפוי, דימוי, ארמזים טקסטואליים ושורות-מחץ. הוא משתדל לא להיות דרמה קווין ולא להתמסכן גם בעוסקו בתוכני נפש קשים. להפך: יש בו הומור. הוא רקום סביב מטאפורה מרכזית, ולעתים משתמש בה נגד עצמה. הוא נמנע ממשחקי מילים מצועצעים, אך משחיל אחד או שניים מעודנים. לעתים רמוזים בו חרוזים, והם תורמים להרחקת השיר מהפרוזאיות המקובלת בקרב משוררים אחרים בני זמננו. קובץ-השירה של משוררים אלה יכלול בדרך כלל פרקים או מחזורים סביב נושא מסוים, וכך תוקנֶה לספר ייחודיות.
מאיה ויינברג עושה בספרה הראשון מטעמים מהנוסח. הנושא הייחודי לה הוא הטבע, ובעיקר מינים של צמחי בר. בשיר ושמו "שירה"היא כותבת על "שִׁירָה שֶׁלִּי / בִּתִּי הַמְפַגֶּרֶת, הַמּוּזָרָה / שֶׁהָרִיתִי בְּאַקְרַאי", בת פגומה שהיא אינה מסוגלת לאהוב – אבל שירה זו, שירתה של ויינברג,  היא דווקא ילדה חכמה וממש לא מוזרה. נותר פה מקום רק לצימוק אחד, מסוף השיר "על שפת היום": "שְׁקִיעָה אַחַת מְבַקֶּשֶׁת לִטְמֹן / אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה בַּיּוֹם שֶׁהָיָה / אֶל קֻפַּת הַחִסָּכוֹן הָאֱלוֹהִית. // בְּקַו הַמַּיִם / שֶׁלֶט מַתֶּכֶת לְהַזְכִּיר: / אֵין מַצִּיל!"


לא תנצחו אותי
זיקוקים של אדיר
מבחר ממאמריו של אדיר זיק ז"ל

עורך: בנימין שינברג, בהוצאת המשפחה, 195 עמ'

טלפונים לרכישה: אזור ירושלים, ורדית זיק: 02-5814894; אזור המרכז, אפרים זיק 052-5665101
"מכשלת ישראל", קרא לה במאי הטלוויזיה ופובליציסט הרדיו אדיר זיק. "מכשלת ישראל", ממשלת רבין, הפעילה ביודעין סוכן שייעודו המקורי היה להתריע על טרור יהודי, אך ייעודו בפועל היה עידוד טרור יהודי והשחרה של הימין. הסוכן "שמפניה", אבישי רביב, לא בחל באמצעים: חתונות פיקטיביות עם צעירות תמימות, נטילת אחריות על פיגועים שלא היו, כרזת רבין במדי אס-אס, והסתת יגאל עמיר לרצח ראש הממשלה. אדיר זיק, בתכנית הרדיו הפופולרית שלו בערוץ 7, ניהל מלחמה דון-קיחוטית לחשיפת פרשת רביב ופרטיה האלה. מלחמת מוסר – שבאופן אירוני זיכתה אותו בכינוי "המסית הלאומי".
בשנות תהליך אוסלו, שנים שההטיה בתקשורת הייתה חריפה אפילו מכפי שהיא היום, שנים של קיטוב פוליטי ושל תסכול ימני שאין לאן להוליכו, תוכניתו של זיק, עם שיר הפתיחה "לא תנצחו אותי כל כך מהר", הייתה בשביל הימין הדתי כמעט הכול: ארובת קיטור, כותל דמעות, מדורת שבט, לוח מודעות ועיתון מחתרתי. הבוטוּת של זיק לא נעמה לכל המחנה, אך האומץ שגילמה זכה להערכה; ועמדות-קצה מתריסות שביטא, כגון תפיסת עצמו כ"יהודי מארץ ישראל"תוך התנכרות למדינה, התקבלו כחלק מהחבילה. הם לא רק היו רק צעקת הנרמס; גם היה בהם חן.
מבחר ממאמריו המשודרים והמודפסים של זיק מופיע בספר חדש היוצא לאור במלאת עשור לפטירתו. עורך הספר היטיב לברור מן המרובה את המועט והמייצג. וכך, בהשקעה מועטה של זמן קריאה, יזכו אוהדיו הוותיקים של זיק במזכרת מקיפה מהאיש ומכישרונו הרטורי; הדור אשר לא ידע את זיק יזכה לדעת; ואלו ואלו יקבלו גלולה מרוכזת מטעמו המר של העשור שבין הסכמי אוסלו לחומת מגן, ושפע טיעונים על דיכוי הימין והדתיים בידי השמאל בשדה המדיני-ביטחוני, החברתי והתקשורתי.
התערבות העורך בטקסטים מינימליסטית במוצהר, כדי להיות קרוב לרוח המקור – אך הדבר מוגזם. לא כל מה שעובר בדיבור עובר בכתב. פתיחת פסקה חדשה כמעט בכל משפט, ריבוי רצפים של סימני קריאה ושאלה, השארת כל האותיות באנגלית ב"קפיטל"כמו שזיק כנראה הקליד – כל אלו ועוד משדרים טיוטתיוּת, לא רק אותנטיות. בייחוד חסר ברוב המאמרים ציון תאריך ומקור, והקורא נדרש לנחש את ההקשר ההיסטורי ואת המדיום המקורי – שידור בערוץ 7 או מאמר מודפס ב'הצופה'או בבמה אחרת. כל זה מנוגד לאיכות הגבוהה של ההפקה, וכנראה מכוון ברובו. אך שגוי.    

הבוגדת הפוליטית שלנו: על "אהבתה של ברניקי"מאת חבצלת פרבר

$
0
0
אהבתה של ברניקי
חבצלת פרבר-שפר, פרדס, 2014, 469 עמ'
צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', בז'בניסן תשע"ה, 27 במארס 2015.

סיפורה האמיתי של המלכה בֶּרֶנִיקִי הוא מן המדהימים שמזמנת ההיסטוריה היהודית. בתו של המלך אגריפס הראשון, מלך-ואסאל שחידש את מלכות יהודה בחסות רומא; צאצאית, מכמה כיוונים בו-בזמן, של בית הורדוס ושל בית חשמונאי; אשתו ואלמנתו של דודהּ, הורדוס מלך כאלקיס שבלבנון; אחותו – וככל הנראה, חלק מהזמן, שותפתו הרשמית למלוכה – של אגריפס השני, אחרון המלכים החשמונאים, שלקראת המרד הגדול ובמהלכו מלך בחלקים מצפון הארץ ומעבר הירדן; שותפתו של אגריפס השני בניסיונות למנוע את המרד הגדול, ובלוחמה נגד המורדים בשורות הרומאים; ולמרבה התדהמה, בת זוגו החצי-רשמית של טיטוס, מחריב בית המקדש, שליוותה אותו בעצם ימי מלחמת היהודים עם הרומאים, ואפילו חיה זמן מה בארמונו ברומא – עד שדווקא עם מינויו לקיסר, כשעמד לשאתה לאישה, נאלץ לסלקה בלחצה של האצולה שונאת-היהודים. 

דמותה של ברניקי וקורותיה הם התגלמות דרמטית של המצב היהודי המוזר בשלהי ימי בית שני. מלכת היהודים מוצאת את עצמה נסחפת למחנה האחר, מתוך אמונה שזו טובת היהודים, וצופה במעשי האכזריות של הקלגסים הרומיים ובבית המקדש הבוער אחוזה בזרועותיו של מפקדם. ברניקי היא הדמות הנשית הבולטת ביותר בתקופת המעבר החד ביותר שידע העם היהודי. דמות נשית מלכותית, על כל המשתמע מזה בזמן העתיק: מטבע עובר לסוחר לכריתת בריתות מדיניות, אך גם, אם כוחה בפיה ובמותניה ובחִנָּהּ, מוקד השפעה ומוקד תשוקה. לא לחינם מושווית ברניקי בפי הדוברים הרומים בספרה החדש של חבצלת פרבר-שפר למלכה המצרית קליאופטרה. ברניקי היא קליאופטרה שלנו, והמקום השמור לקליאופטרה בתרבות המערב ילידת-רומא הוא המקום הראוי לברניקי בזיכרון הלאומי שלנו. לפחות.
מפתיעה, לפיכך, השוליות שלה בזיכרון שלנו – ועוד יותר מכך על רקע נוכחותה בתרבות אירופה. ברניקי, בֶּרְנִיס בלשונות אירופה, היא גיבורת תרבות. בנכר, אך לא כאן, שמה הוא אסוציאציה מיידית לשמו של טיטוס. קורניי וראסין כתבו עליה דרמות, הרקטות במשימת "טיטוס"של סוכנות החלל הצרפתית נקראו בשמה, ומחברי רומאנים לדורותיהם מילאו כרכים בפנטזיות שלהם על המלכה היהודייה היפהפייה שהלכה אחר לבה וכמעט הייתה קיסרית רומא – האחרון והידוע בהם הווארד פאסט, ברומאן 'בתו של אגריפס'שתרגומו העברי מאת יונתן רטוש הופיע פעמיים, פעם כ'ברניקה החשמונאית'ופעם כ'ברניקה: בתו של אגריפס'. הפער הוא פרי ההיסטוריוגרפיה: במקורות היהודיים מן התקופה שמה כמעט שאינו מופיע, אך במקורות רומיים היא מככבת. אפשר להבין. ההיסטוריוגרפיה בְּתורהּ היא פרי השקפת עולם.
חבצלת פרבר-שפר (שהיא גם חברתנו לעמודים אלה; השם שפר מצטרף לשמה בספריה אך לא במאמריה) הרימה את הכפפה. הרומאן ההיסטורי הידעני שכתבה מעלה, בין כל השאלות הפסיכולוגיות וההיסטוריוסופיות, גם את השאלה הפשוטה איך לא חשבו על זה קודם. הרי התקופה דרמטית; תחילתה בשלהי ימי הדמדומים והתקוות הגאוליות של מה שמצטייר בעיני רובנו כמערכת הערפילית של כל האריסטובלוסים וההורקנוסים והאגריפסים, שיא "תקופת הציר"שהולידה בין היתר את הנצרות, והמשכה בדרמה הגדולה מכולן, המרד הגדול והחורבן. והדמות, מה יש לומר. אמיתית ומיתית, פוטנציאל עצום להערצה ולשנאה ולפנטזיה. ועל כל אלה, עצם היותה אישה, סגולה די חריגה בפנתיאון המנהיגותי ההיסטורי, סגולה שהיא ודאי מוקד הזדהות מתבקש ברוח הזמן שלנו ובהרכב המגדרי של קוראי הספרים בזמננו. האוורד פאסט, בעל 'ספרטקוס'ו'אחיי גיבורי התהילה', כבודו במקומו מונח – אך מאז ימיו, ימי אמצע המאה הקודמת, נוסף הרבה ידע היסטורי; וזווית הראייה של סופרת החיה את השפה העברית ואת ארץ ישראל וגם את התקופה הפוסט-לאומית שלנו, היא זווית שכמובן לא עמדה לרשותו של פאסט.
כי אכן, מעבר לסיפור הספציפי הסחרחר משיאים ומניגודים של ברניקי, יש עניין מיוחד לנו החיים ב-2015 בזירה שהיא פעלה בה. היא מזכירה בדרכה הפרוורטית משהו את תקופת המעבר ההיסטורית שאנו אולי מצויים בה. פרבר מיטיבה להציג את מורכבותו של המרחב הזה. את המזיגה הייחודית, אבל העל-תקופתית כל כך, שהתגלמה בדמותה של ברניקי, בין כיסופי גאולה וריבונות יהודית לבין האוניברסליות שהיא ה"חילוניות"וה"נורמליות"של אז. את הטרגדיה המוסרית שהוליכה את ברניקי ואת אגריפס השני להילחם כתף אל כתף עם הרומאים מתוך מניעים "כמעט משיחיים"כלשונה, תקוות לגאולת ישראל.
האימפריה הרומית בתקופה הנידונה היא, אם תורשה קפיצה מושגית אנכרוניסטית, עולם פוסט-לאומי. בקנה המידה של אז, טרום גילוי חלקי עולם רחוקים, טרום המצאת קפיצות-דרך של תקשורת ותחבורה, קיסרות רומא שלטת ברוב העולם הידוע, וקרובה לחזון הממשל הגלובלי וביטול מדינת הלאום המדריך את האליטה הבינלאומית כיום. העם היהודי היושב בציון הוא בתוך כל זה עוף מוזר. הוא מתעקש לשמור על דתו ומורשתו, על גבולותיו הדמוגרפיים והגיאוגרפיים. אבל בעולם של טמיעה לאומית, דתית ותרבותית, גם בתוך העם היהודי הגבולות אינם מובנים מאליהם. ברניקי ואחיה אגריפס השני הם מבחינתם גם-וגם. יהודים רומים. כמוהם, במינונים כאלה ואחרים של יהודיות ורומיות, גם אבותיהם, וגם רוב סביבתם החברתית. נישואי תערובת, השתתפות בפולחנים זרים, הזדהות כפולה – לדידם, תופעות אלו אינן כרוכות בהכרח בהכרעות ובחציות של גבול.
אלה הם נתוני חיים בעולם שמרגיש שעבר את שלב הילדות הלאומי. אלה הם גם עובדות חיים בעולם שבו מלך יהודה, באותם פרקי זמן שיש בכלל דבר כזה וביהודה לא שולט נציב רומי, הוא פקיד מטעם רומא. אם להניח בצד אפשרות לא מעשית לנסות להמליך על האזור את האימפריה המתחרה, הפרתית, המציאות הנותרת היא פרדוקס: ריבונות יהודית, כלומר ישות יהודית מובחנת מהאוניברסליות הרומית, תיתכן רק באמצעות טמיעה אישית חלקית באוניברסליות הזו. פרדוקס המתגלם בראש ובראשונה בדמותם של המלכים היהודים עצמם.
זוהי מציאות מתעתעת. כמעט פוסט-מודרנית בריבוי האפשרויות והזהויות שהיא מציעה, בפיתוי לברוח מן הזהות בשמה של האינדיבידואליות. העם היהודי מוצא את עצמו נסחף אל קנאות התאבדותית, ואילו ברניקי מוצאת את עצמה נסחפת אל בגידה, והכול מתוך תערובת של כוונות טובות, יומרות אישיות ותוקף-ידם של הדחפים היצריים. קל לדמיין התפרצות-בכי, כמו זו של ברניקי ברגע נורא, והתייסרויות של צידוק-עצמי, שוב כמו גיבורתה הנסערת של פרבר, גם אצל, נניח, פוליטיקאית ישראלית בכירה בת-ימינו, בשר מבשרה של אצולת המחנה האחד, ששילוב דומה של יומרות אישיות ושל מה שנראה לה כקנאות של חבריה, ובעיקר נהר של נסיבות, סחף אותה לחבור אל המחנה האחר, מחנה שונאי אבותיה, ולהיות, עד להתנפצות החלום, שותפה צמודה של הקיסר שלו, קיסריתו-בפוטנציה. סיפורה של ברניקי, בעטה של פרבר, הוא אנטומיה של היסחפות, של צידוק עצמי, של פרפור בים גועש של נסיבות הנדמה למפרפר כחתירה נועזת.
פרבר מנהלת ביד בוטחת גוף עצום של ידע היסטורי. הספר הוא דרך מרתקת וחווייתית ללמוד תקופה שהיא מן המכריעות בקורותינו. המידע שהגיע אלינו על תקופת בית שני ואפילו על המרד הגדול מקוטע, מחורר וחשודות בהטיה אינטרסנטית, אידיאולוגית ורגשית – ופרבר השכילה לסתום את החורים בעזרת השערות הגיוניות ודמיון יצירתי, ולהגיש לנו תקופה שלמה על צלחת. במתח הפנימי המגולם במונח "רומן היסטורי", הדגש ברומן הזה הוא על ה"היסטורי". הוא המחייה גם את תיאורי הערים, המלחמות, אולמות ההסבה וחדרי המשכב. הכרעותיהן האישיות של הדמויות זוכות להנמקות היסטוריוסופיות ואידיאולוגיות יותר מפסיכולוגיות, אף כי גם לרגש ולאבחנה הפסיכודינמית יש מקום.
השפה פשוטה, עכשווית למדי; לא רק שאין ניסיון לכתוב את הספר בלשון התקופה (כאן התחרות עם 'מלך בשר ודם', ספרו של משה שמיר על המלך אלכסנדר ינאי, אבודה מראש) – נראה שיש אפילו מאמץ להתחשב בקורא ולא להעמיס עליו מונחים עתיקים כשאפשר לדבר בלשון בני אדם, כל עוד הדבר אינו דורס את האותנטיות. הקורא המחפש חוויה מילולית, צלילית, פיגורטיבית, ימצא כזו מעט, בעיקר בסצנות שיא; רוב הזמן, המילים הן כלי למסירת העובדות והעלילה. זו האחרונה, מן הסתם בבחירה מכוונת של המחברת, צמודה למדי לכרונולוגיה, ואינה מחפשת לה עלילות משנה אלא אם הדבר מסביר את מניעי העלילה העיקרית; הספר בנוי כמעט כביוגרפיה. בזה גם כוחו: בידיעה של הקורא שכך, כדברים המסעירים שהוא קורא, היה כנראה באמת.

שיפוט מהיר 23: מוח, כוח, אוח

$
0
0
היום במדורי 'שיפוט מהיר'במוסף שבת של מקור ראשון: על 'העתיד של המוח'למיצ'יו קאקו, 'תחת כיפת השמיים'לחסוס קראסקו, ו'נצור'לליאור כוריאל. כדי להבין מה הקשר לאוח שבכותרת תצטרכו הפעם לקרוא את הספר עצמו.
 
העתיד של המוח
המסע המדעי להבנה, להעצמה ולשדרוג של המוח
מיצ'יו קאקו, מאנגלית: אורי שגיא, אריה ניר ומודן, 375  עמ'
זה עשוי היה להיות תחום העיסוק שלי. השנה שהתחלתי לכתוב בה במקור ראשון הייתה גם שנת לימודיי הראשונה והאחרונה לתואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. תפיסה, זיכרון, חשיבה, אינטליגנציה – אותו אגף בפסיכולוגיה שכבר החל להתמוסס אל תוך הדיסציפלינה הצומחת של מדעי המוח. חלפו עשור ומחציתו. דומה היה כי החומר שספגתי אל מוחי בשנה ההיא הלך ונדמה לעיסה האפרורית שהיא מראהו החיצוני של המוח, ולא לרשת העצומה של מאגרי זיכרון ומעבדי-על מקבילים שהיא שמץ ממהותו הפנימית. והנה בא ספרו של מיצ'יו קאקו, נותן תמונת מצב עדכנית ומקיפה של התחום, ומטיח אותי אל עולם חדש כמעט לגמרי. כאילו לא 16 שנים עברו מאז למדתי על המוח והקוגניציה, אלא שבעים שנות חוני. כה עצום הוא הזינוק.
שתי פסקאות מפרק הסיום של הספר מתמצתות את מצב העניינים כרגע, ורומזות למגוון החומר שבפרקים הקודמים לו. "כרגע, חקר המוח הוא תחום פרימיטיבי למדי", הוא פותח, וכבר במילים הבאות מראה שפרימיטיביות היא עניין יחסי. "מדענים מסוגים לקרוא ולצלם מחשבות פשוטות במוח החי, להקליט כמה זיכרונות, לחבר את המוח לגפיים מכניות, לאפשר למשותקים לשלוט במכונות סביבם, לדכא אזורים מסוימים במוח באמצעות שדות מגנטיים, ולזהות את אזורי המוח שפעילותם משתבשת במחלות נפש.
"עם זאת ... המחקר הנוכחי נמצא על ספן של תגליות מדעיות חדשות עוצרות נשימה. יום אחד אולי נוכל לשלוט דרך שגרה בחפצים סביבנו בכוח המחשבה, לטעון זיכרונות, לרפא מחלות נפש, לשפר את האינטליגנציה, להבין את המוח נוירון אחר נוירון, ליצור עותקי גיבוי של המוח ולתקשר זה עם זה בטלפתיה. עולם העתיד יהיה עולם המוח" (עמ' 316).
קאקו הוא פיזיקאי, ממנסחי תורת המיתרים. הדבר ניכר בכתיבתו – ולטובה. הוא מוותר על מה שאין לו בסיס מדעי איתן; וזה איננו כואב, כי בתחום המוח יש די מקום לדמיון ולפלא גם בתוך מגבלותיו הנוקשות של המחקר המסורתי. כן, יש אפילו לטלפתיה נמצא מקום, רציונלי ביותר. נקודת המוצא הפיזיקלית של קאקו מעגנת אותו תמיד אל הבסיס החומרי של הדברים, וגם דוחפת אותו אל העתידנות ואל הרחבת האופק – למשל לדיון רציני במהותן האפשרית של אינטליגנציות זרות בחלל החיצון. הוא אפילו פוטר אותי מהערות מהורהרות על הסכנות הטוטליטריות והאחרות הגלומות בהתפתחויות החדשות: כולן נידונות, גם אם השורה התחתונה היא התלהבות מידבקת מהעתידות הגדולות הצפונות לנו.

תחת כיפת השמַיִם
חסוס קראסקו; מספרדית: טל ניצן; עם עובד, 177 עמ'
"בקרוב עתיד ספרו של קראסקו להפוך לסרט קולנוע", מבשר גב הספר; הספר שנבחר בספרד שבה נכתב, וגם מחוצה לה, ל"ספר הטוב של השנה". מסקרן לחשוב איך ייראה הסרט הזה. כי במדיום המילולי, זה שהספר  שרוי בו, אפשר לתאר ביופי רב, יופי של צלילים ודימויים, עולם של כיעור, שממה, לכלוך, סיאוב, חרדה וכיליון. קשה למי שאינו דובר ספרדית לקבוע עד כמה יפה עשה זאת קראסקו, אך ודאי הוא שהמתרגמת טל ניצן לשה מן העברית פואמה יפהפייה, ועדיין רהוטה וקריאה מאוד, פואמה על תלאות ויובש ודווי ותקווה.
אבל מה יהיה בסרט? מרחבים של אדמת תלאובות, ארץ פורייה ורוחשת רֶשע שכליאת הגשמים עשתה בה כמעשה ההפיכה בסדום ועמורה, שמֵי נחושת של צהרי קבע איומים, ייסורי גוף וזוהמת גוף במסע מפרך של הסתתרות, בריחה ומאבק הישרדות. יציאת מצרים פרטית של ילד אומלל ובעל תושייה אל מדבר נטול עמוד אש ועמוד ענן השובר את גופו ומייסר את נפשו ומקפיץ עליו בגרות. חורבות נטושות, בקעה של עצמות יבשות, תולעים רוחשות בבארות עבשות – איך תתמודד עם זה מצלמה בשוֹט? המילים, המילים היפות, מפלי הפנינים המצלצלות והיהלומים החורצניים של טל ניצן – הן גלולת ההמתקה ההכרחית למציאות מדומיינת, אלגורית, מיתית משהו, העושה חידודין חידודין את חושי  המגע, הראייה, הריח והטעם.
הרבים שקראו את 'הדרך'של קורמאק מקארתי ייזכרו בו בקוראם בספר הזה: מסע בודד בארץ מוכה, אמנם לא מכה רדיואקטיבית. גם את זה מספר לנו גב העטיפה. אולם מסע הבריחה של הילד גיבור הספר, עם הרועה הזקן המציל אותו בדרך, הוא כה גופני, כה מוחשי, כה ריאלי ועם זה מיתי וכמעט נשגב, ובעיקר נע בפראות כזו בין קצווי הרוע לבין תהומות השתיקה, שבהתעלם מההקשר ומטיב הסכנות הוא יזכיר לנו בעל כורחנו סיפורי בריחה והסתתרות מעברנו הלאומי הקרוב בחלקים גשומים יותר של אירופה.
והיות שזהו, ככלות הכול, ספר צנועבהיקפו וביומרתו, נובלה לירית, פואמת פרוזה של פי-פחת – נראה כי מה שיקרב אותו כל כך אל לבו של הקורא הישראלי, מעבר ליופייה של העברית שאינו שכיח בתרגומים עכשוויים, הוא הסוגסטיה היהודית הזו שלו: לסיפור אישי, פרטי, קטן וא-היסטורי מתועלים, מבחינתנו, הדים מהפיכת סדום ועמורה, יציאת מצרים והבריחה ליערות פולין. אך הצלחת הספר באירופה מלמדת שהיופי העברי וההד היהודי הללו אינם הסיבה היחידה.

נָצוּר
ליאור כוריאל, הפקה: מנדלי, 393 עמ'
במוצאי שבת זו ימלאו שלושים שנה בדיוק ללילה האמתי שאליו מתנקזת עלילת הספר הבדיוני. מוצאי שבת, אור לי"ד באייר תשמ"ה. לילה שזכור לי עד היום: לילה של תצפית ביתית נרגשת בליקוי ירח מלא – כשברדיו ברקע האירוויזיון ויזהר כהן "עולה עולה". בספר, זהו ליל מזימה ונקם ושילם, ליל היזכרות וגילויים:
אל אחוזתו של משה רוט, מחסל-מוסד בדימוס, שבין גוש עציון לבין גבעת הקרב של הל"ה במלחמת השחרור, נקרא להגיע בלילה הזה חמדן, הקבלן הערבי תושב צוריף הסמוכה. חברו של משה, אשר בנה את התנחלות-היחיד הזו – ובכלל זה גם לבירינת קירות מופרך הנוצֵר את בית האחוזה סביב סביב. חמדן יבוא כי קיבל מעטפה ששלח משה לביתו באישון לילה, בידי שליח ערבי-יהודי שהוא נכד של אישה שאוסלמה בכפייה בפרעות תרפ"ט בחברון. נמצאת בה ההוכחה כי חמדן נוצר את סודו הגדול והמטלטל של קרב הל"ה, סוד שהוא בעצם אחראי לו; סוד שמשה גילה, בין היתר, משום שבנערותו צילם את חברי מחלקת ההר בצאתם לדרך.
עוד הרבה דברים מתנקזים אל הלילה הזה, הרבה קווי עלילה, הרבה היסטוריה מקומית ונופי ארץ ישראל ותובנות על הסכסוך הערבי-יהודי ועניינים של אחווה גברית ויריבות גברית, אהבה ואלימות. הרבה דברים נצורים ב'נצור': גוש עציון, פיהם של כמה גיבורים, סודות, ביתו של משה, וגם האקדח שבמערכות הראשונות ירה גם ירה. בכארבע-מאות עמודי הספר יש מקום מרווח לכל זה ולעוד הרבה, וגם ללא מעט פיוטיות דקה ומקורית, ודייקנות פסיכולוגית ריאלית של דמויות ומצבים ריאליים הרבה פחות.
ליאור כוריאל, אדריכל במקצועו, היטיב לתכנן את המבנה המשוכלל של ספרו, את הרצוא-ושוב בין הזמנים ואת ההיוודעות ההדרגתית. בספר ביכוריו זה הוא קופץ היישר לבריכה של הגדולים: לרומאן המשוכלל העשיר ועב הכרס. קופץ ולא טובע.
מי שבא לספר עם ציפיות רגילות מספר ביכורים בהוצאה עצמית יופתע לטובה (נוסף על ההפתעות העלילתיות על כל צעד ושעל). לעומת זאת, פחות ממומשת הציפייה להעשרה היסטורית על מלחמת  העצמאות וקרב הל"ה – ציפייה שיוצרים הטקסטים בעטיפה ואלה המקדמים את הספר. גם החגיגה סביב שירו של אלתרמן 'עץ הזית' (מתוך 'כוכבים בחוץ'), המוצג בדף הנלווה לספר כשיר מפתח וזוכה להלחנה מיוחדת לרגל הופעתו, יוצרת ציפייה שמתבדה. 'נצור'הוא פנטזיה ריאליסטית, ומי שזו תהיה הציפייה שלו, מי שיבוא אליו כדי ליהנות ואגב כך ללמוד משהו ולא להפך – ייצֵא מרוצה. 



עוד ארבעה שירי IVRIT: מט"ו בשבט עד יום ירושלים

$
0
0


מדורי "שורות קצרות"מארבעת הגיליונות החדשים של עיתון לומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.



שבט
שבעת המינים

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ז, ח).

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה –
בִּשְׁתֵּיהֶן הַטַּעַם מִלְּרַע.
אַךְ אִם בָּאָרֶץ זָכִיתָ
לִרְקוֹד הוֹרָה
קַח אֶת הַטַּעַם אֲחוֹרָה,
לְאֶרֶץ חִטָּה
וּשְׂעוֹרָה.

בַּכֶּרֶם גְּדֵלוֹת גְּפָנִים –
נָא לְהַפְנִים.
עַל כָּל גֶּפֶן גְּדֵלִים אֶשְׁכּוֹלוֹת –
נָא לִקְלֹט.
בָּאֶשְׁכּוֹל יֶשְׁנָם עֲנָבִים –
נָא לְהָבִין.
מְסֻבָּךְ מְסֻבָּךְ, אַךְ אִם כָּל זֶה מֻנָּח
בָּרֹאשׁ – כְּבָר הִרְוַחְתֶּם חֲצִי הַתָּנָ"ךְ.

תַּרְאוּ לִי אֶחָד שֶׁטָּעַם תְּאֵנָה
וְלֹא נֶהֱנָה.

בָּרִימוֹן גַּרְעִינִים מְתוּקִים אֵין מִסְפָּר,
מְרֻבִּים כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם,
וּבַזַּיִת – אֶחָד. וְגַם הוּא מְיֻתָּר
כְּשֶׁנִּתְקַע לוֹ הַחֹד בַּשִּׁנַּיִם.

כְּבָר נֶחְקַר וּבוֹרַר וְהֻזְכַּר וְנֶאֱמַר
שֶׁהַדְּבַשׁ בְּשִׁבְעַת הַמִּינִים הוּא תָּמָר.
כֵּן, תָּמָר הִנּוֹ דְּבָשׁ,
אֲבָל יֵשׁ לוֹ גַּם עֹקֶץ:
הוּא הַשֵּׁם הַנָּפוֹץ בְּיִשְׂרָאֵל לְתִינוֹקֶת.
אִם תִּרְאוּ סְתָם תִּינוֹקֶת
וְלֹא תֵּדְעוּ מָה לוֹמַר
אַל תַּגִּידוּ סְתָם "מֹתֶק",
קִרְאוּ לָהּ תָּמָר.
וְאִם לֹא יִקְרֶה דָּבָר מְשֻׁנֶּה
הִיא כַּנִּרְאֶה תַּעֲנֶה.


 אדר
קופת גמל

קִבַּלְתִּי בַּדֹּאַר מִכְתָּב בְּלִי בּוּל,
מִכְתָּב שֶׁגָּרַם לִי הַרְבֵּה בִּלְבּוּל:
לֹא הַזְמָנָה, לֹא חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל;
קִבַּלְתִּי מִכְתַּב עַל קוֹפַת גָּמָל.

מִי הַגָּמָל הַזֶּה? אֵיזוֹ קוֹפָה זוֹ?
וּמָה הֵם בְּיַחַד? חַיָּה בִּשְׁתֵּי פָאזוֹת?
חַיַּת חֵצִי חֵצִי? גָּמָל שָׁלֵם?
וְלָמָּה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לְשַׁלֵּם?

אוּלַי זוֹ פָּשׁוּט קוֹפָה עִם דַּבֶּשֶׁת?
אֵיפֹה הִיא חַיָּה? בְּאֵיזוֹ יַבֶּשֶׁת?
אוּלַי לֹא שָׁמַעְתִּי, אֲבָל כְּבָר תְּקוּפָה
כָּל גָּמָל מְכֻבָּד קוֹנֶה לוֹ קוֹפָה?

פָּתַחְתִּי. בִּפְנִים נִכְתְּבוּ הַפְחָדוֹת:
קוֹפַת הַגָּמָל גַּם קִבְּלָה הַפְקָדוֹת.
לְמַטָּה נִזְכַּר תַּאֲרִיךְ מְשִׁיכָה;
אוֹי, בְּוַדַּאי הִתְכַּוְּנוּ לִנְשִׁיכָה.

הִמְשַׁכְתִּי בַּדַּף הַמֻּדְפָּס לְהַבִּיט.
מוּזָר, לְדַבֶּשֶׁת קוֹרְאִים שָׁם "רִבִּית".
"דְּמֵי הַנִּהוּל"הֵם אוּלַי הַגַּנָּב;
סְלִיחָה, הִתְכַּוַּנְתִּי לוֹמַר "הַזָּנָב".

דַּי, זֶה מֻגְזָם. אֲנִי לֹא כָּזֶה טֶמְבֶּל:
כָּאן כְּבָר הֵבַנְתִּי שֶׁזּוֹ קוּפַּת גֶּמֶל.
בְּלִי הַנִּקּוּד שֶׁנּוֹתֵן הַנְחָיוֹת
הָיָה לִי כָּזֶה בָּלָגָן... גַּן חַיּוֹת!


ניסן
חֵצִי חֵצִי

הַשָּׁנָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲצָאִים:
חֵצִי קַר,
חֵצִי חַם,
וְנִיסָן – אֶמְצָעִי.
מַמָּשׁ חֵצִי-חֵצִי (כְּלוֹמַר: פֶּלֶג-פֶּלֶג).
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא
שֶׁחוּץ מִקְּצָת שֶׁלֶג
הַחֵצִי הַקַּר פֹּה הוּא רַק חֲצִי-קַר
וְהַחֵצִי הַחַם הוּא הָעִקָּר.

גַּם חֹדֶשׁ נִיסָן
קְצָת חַמְסִין וּקְצָת סְוֶדֶר:
חֵצִי כָּאן,
חֵצִי כָּאן,
וּבֵינָם – לֵיל הַסֵּדֶר.
בְּאֶמְצַע נִיסָן, שֶׁמַּזַּל לוֹ טָלֶה,
בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ הַיָּרֵחַ מָלֵא.
בָּאֶמְצַע בְּדִיּוּק בֵּין אִיָּר וַאֲדָר;
שִׁמְעוּ, הוּא מַמָּשׁ מְסֻדָּר!

לֵיל הַסֵּדֶר עַצְמוֹ – גַּם הוּא נֶחֱצָה.
מָה לַעֲשׂוֹת, כָּכָה יָצָא.
כִּי לֹא חוֹגְגִים וְאוֹכְלִים בְּכֻלּוֹ;
אֶלָּא חֵצִי כֵּן
וְחֵצִי לֹא.
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מַגִּיעַ הַזְּמַן
לֶאֱכוֹל אֶת מַצַּת הָאֲפִיקוֹמָן
וְאָז, כְּשֶׁמַּתְחִיל חֲצִי-לַיְלָה שֵׁנִי,
אָסוּר לֶאֱכוֹל.
מָה עוֹשִׂים? יְשֵׁנִים.

אַךְ גַּם הַמַּצּוֹת שֶׁאוֹכְלִים בַּחֲצוֹת
נֶחֱצוֹת חֵצִי-חֵצִי לִשְׁתֵּי חֲצִי-מַצּוֹת:
חוֹצִים אוֹתָן
(כָּךְ מְסַפְּרוֹת הַגָּדוֹת)
לְחֵצִי קָטָן
וְחֵצִי גָּדוֹל.
וְחֵצִי מִמָּה שֶׁאַבָּא חוֹצֶה
הַיֶּלֶד גּוֹנֵב וְאַבָּא מוֹצֵא.

בְּקִצּוּר: בָּעוֹלָם יֵשׁ רָצוּי וּמָצוּי –
אַךְ יוֹתֵר מִשְּׁנֵיהֶם יֵשׁ חָצוּי.


אייר
יְרוּשָׁלַיִם בְּקִצּוּר

אַתְּ שְׁלֵמָה, יְרוּשָׁלַיִם,
אַתְּ יָפָה לְאַיִן עֲרוֹךְ;
רַק עוֹלָה הַשְּׁאֵלָה אִם
שְׁמֵךְ אֵינֶנּוּ קְצָת אָרוֹךְ.

נְקַצֵּר: "יְרוּשָׁלָה".
עִיר בִּירָה וּמֶמְשָׁלָה,
בֵּית מִשְׁפָּט עֶלְיוֹן וּכְנֶסֶת,
עִיר מוֹשֶׁלֶת וּמְפַרְנֶסֶת –
אַךְ הַשֵּׁם עוֹד קְצָת אָרוֹךְ:
חֲבֵרִים, צָרִיךְ לַחְתּוֹךְ.

אָז נִקְרָא לָהּ: "יְרוּשָׁה".
זוֹ מִלָּה שֶׁפֵּרוּשָׁהּ
מַתָּנָה מִדּוֹר לְדוֹר
בְּשַׁרְשֶׁרֶת עַל פִּי תּוֹר.
עִיר שֶׁלָּנוּ לְתָמִיד –
אֲבָל בּוֹאוּ וְנַשְׁמִיט

עוֹד פִּסָּה מִשְּׁמָהּ; תִּרְאוּ
כַּמָּה זֶה נֶחְמָד: "יְרוּ".
לֹא, חָלִילָה, לֹא לִירוֹת
אֲבָל יֵשׁ הַרְבֵּה לִרְאוֹת.
לְטַיֵּל וּלְסַיֵּר –
הֵי, אוּלַי מַסְפִּיק רַק "יֶר".

וְאוּלַי פָּשׁוּט רַק "יְ":
יְ-חִידָה, יְ-פֵהפִיָּה,
יְ-קָרָה (מַמָּשׁ, אוֹ-יֵה!),
יֵ-שׁ אוֹמְרִים שֶׁנְּקִיָּה...

אוֹ קִצּוּר שֶׁכְּבָר קַיָּם,
וְגַם הוּא חוֹלֵק לָךְ שֶׁבַח –
הַתְחָלָה וְסוֹף בּוֹ: "יָ-ם".
יָם הוּא מָה שֶׁאֵין בָּךְ!

גיליון אייר השנה כולל גם את סיון (כדי לסגור פער שהצטבר בגלל השוני בין לוח השנה העברי והלועזי). 

אליזבת איננה - וגם מוד מאחרת בנשף

$
0
0

נפש הוורד
ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1908)
בעקבות "בואי לגינה, מוד"
עוד יסופר איך גילה המו"ל-מתרגם העצמאי שי סנדיק (ההוא מג'יין אוסטן) בלונדון את הספר החדש "אליזבת איננה"רגע לפני שהפך למגפה בבריטניה, ואיך כבר בשבועות אלו הוא מוציא לאור את המהדורה העברית בתרגומו. מה שאני יכול להוסיף בנוגע לַפּלא סנדיק נוגע לפיינשמקריותו הברוכה. 
את עלילת הספר, העוסק באישה ושמה מוד המאבדת את זיכרונה, מלווה שיר ששיננה בילדותה, שיר ידוע למדי בתרבות האנגלית - "בואי לגינה, מוֹד" (Come into the garden, Maud) הלקוח ממונודרמת הענק השירית של אלפרד טניסון "מוד" (Maud). זהו סיפור דרמטי על אהבה, נוסח המאה ה-19 הרומנטית, ויש בו אפילו דו-קרב. שורות אחדות מהשיר נשזרות לאורך הספר. שי החליט שראוי לתת לקורא הישראלי את השיר המלא ולא רק את השורות. 
הוא פנה אליי שאתרגם את השיר הארוך הזה, והוא אפילו נמנה עם המעטים הגורסים ש"יש שכר למשוררים"ולמתרגמי שירה אמנותית והציע תגמול מכובד על העבודה. לו בחר לשבץ בתרגום רק את השורות המצוטטות, זה באמת לא היה עניין גדול לתרגם אותן. העניין הגדול הוא בתרגומן בתוך השיר המלא, מפני שכפי שתראו בכל בית בשיר חוזר צמד חרוזים אחד שלוש או ארבע פעמים. כך שאי אפשר סתם לתרגם שורה אלא צריך למצוא קודם את  החרוז שיתאים לכל השורות החורזות איתה במקור. בגלל יופיו המוזיקלי של השיר במקור נשארתי נאמן גם למתכונת המשקלית הגמישה אך המתוכננת-היטב שלו. 
שי מדווח שמחברת הספר, אמה הִילי, התרגשה לשמוע שבמהדורה העברית יזכו הקוראים גם לנספח ובו תרגומו המלא של השיר. הנה הוא. ואחריו המקור. את היצירה "מוד"כולה תוכלו לקרוא כאן

אלפרד טניסון
בואי לגינה, מוד
(מתוך המונודרמה השירית 'מוד')
מאנגלית: צור ארליך

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;
עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.
בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;
אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.
יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד
וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,
וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ
מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב
עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.
בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,
הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד
תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,
וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,
רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –
עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת
וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד
שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.
מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?
הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".
כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,
וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;
וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,
הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת
בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.
הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת
בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,
אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,
"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי
כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.
מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה
כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת
רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע
לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,
כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ
וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ
עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –
אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ
בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה
לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.
פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,
מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.
רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,
רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,
כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,
וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,
חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?
בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,
מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;
זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,
שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת
שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.
הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-
לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?
קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".
"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.
הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";
הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;
הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.
יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא
גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;
יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא
גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;
לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי
וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.





Come into the Garden, Maud

Alfred Tennyson, 1st Baron (1809–92)


COME into the garden, Maud,         
  For the black bat, night, has flown, 
Come into the garden, Maud,
  I am here at the gate alone; 
And the woodbine spices are wafted abroad,
  And the musk of the rose is blown.
          
For a breeze of morning moves,       
  And the planet of Love is on high,  
Beginning to faint in the light that she loves  
  On a bed of daffodil sky,    
To faint in the light of the sun she loves,      
  To faint in his light, and to die.       
          
All night have the roses heard
  The flute, violin, bassoon;   
All night has the casement jessamine stirr’d  
  To the dancers dancing in tune;      
Till silence fell with the waking bird, 
  And a hush with the setting moon.  
          
I said to the lily, “There is but one    
  With whom she has heart to be gay.          
When will the dancers leave her alone?        
  She is weary of dance and play.”   
Now half to the setting moon are gone,        
  And half to the rising day;   
Low on the sand and loud on the stone  
  The last wheel echoes away.          
          
I said to the rose, “The brief night goes       
  In babble and revel and wine.       
O young lord-lover, what sighs are those,    
  For one that will never be thine?    
But mine, but mine,” I sware to the rose,     
  “For ever and ever, mine.” 
          
And the soul of the rose went into my blood,          
  As the music clash’d in the hall:     
And long by the garden lake I stood, 
  For I heard your rivulet fall 
From the lake to the meadow and on to the wood,  
  Our wood, that is dearer than all;   
          
From the meadow your walks have left so sweet     
  That whenever a March-wind sighs
He sets the jewel-print of your feet   
  In violets blue as your eyes,
To the woody hollows in which we meet     
  And the valleys of Paradise.
          
The slender acacia would not shake  
  One long milk-bloom on the tree;   
The white lake-blossom fell into the lake     
  As the pimpernel doz’d on the lea; 
But the rose was awake all night for your sake,       
  Knowing your promise to me;
The lilies and roses were all awake,  
  They sigh’d for the dawn and thee.
          
Queen rose of the rosebud garden of girls,   
  Come hither, the dances are done,  
In gloss of satin and glimmer of pearls,
  Queen lily and rose in one;  
Shine out, little head, sunning over with curls,         
  To the flowers, and be their sun.    
          
There has fallen a splendid tear        
  From the passion-flower at the gate.          
She is coming, my dove, my dear;    
  She is coming, my life, my fate;     
The red rose cries, “She is near, she is near;”         
  And the white rose weeps, “She is late;”    
The larkspur listens, “I hear, I hear;”
  And the lily whispers, “I wait.”      
          
She is coming, my own, my sweet;  
  Were it ever so airy a tread,
My heart would hear her and beat,   
  Were it earth in an earthy bed;
My dust would hear her and beat,    
  Had I lain for a century dead;        
Would start and tremble under her feet,       
  And blossom in purple and red.      


 

שיפוט מהיר 24: פנינים ויהלומי דמים

$
0
0
מהדורה 24 של מדורי 'שיפוט מהיר'במוסף שבת של מקור ראשון הופיעה בי"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015. והפעם: קובץ הסיפורים של סביון ליברכט 'פנינים לאור היום', הרומאן של שי גולדן 'ניסויים בחיי משפחה', ומבחר שיריו של אורציון ברתנא 'אחרי הגשם'.
 
פנינים לאור היום
סביון ליברכט, כתר, 272 עמ'
בימים של לינצ'טרנטים קטלניים בחסות צדקנית, התיישרות עדרית אחרי חלילו של כל רועה המצווח את מילת הקסם "גזענות", ומנגד, וכמדומה בקרב אותו ציבור טרנדי עצמו, ימים של התנכרות עדתית, שבטית ופוליטית כלפי מה שמכונה בטיפשות פריפריה – בימים אלה, צֳרי לנפש ולתודעה נמצא פה ושם בספרות היפה, בפינות מעטות של התבוננות כנה, אנושית, חומלת אך לא מתחנפת ולא מתמכרת לַנוֹח ולַמשתלם.
רוב סיפורי הקובץ החדש של סביון ליברכט מתרחשים בישראל השנייה והשלישית. הרחק מסביון, ובדרך כלל היכן שגם שמות כגון ליברכט אינם שכיחים. הם סבים סביב עולים שלא נקלטו, שכונות דלות ועיירות פיתוח, ובפרט סביב עיירה אחת בנגב ששלושת הסיפורים הראשונים נוגעים במשפחה אחת בה.
גישתה הריאליסטית-הומניסטית של ליברכט מיתמצתת כבר בסיפור הראשון, 'מורה-חיילת'. תחילתו בחיילת מתל-אביב הבאה עמוסת אידיאלים לעיירת הפיתוח הצעירה, ומתרסקת אל גסותם ובערותם של נערי הכיתה שהיא מלמדת; אך סופו בצחי, תלמיד הכיתה, המלמד אותה בחכמה יתרה איך להצליח בכיתה הקשה הזו. התנגשות חזיתית יותר עם התקינות הפוליטית מגיעה בסיפור 'האישה הסיבירית', שבו מרצה לעבודה סוציאלית מתוודעת למציאות של פרימיטיביות פטריארכלית אכזרית בקרב יוצאי גולה מסוימת, אך גם לאיומי ההשתקה מצד סוכני הליברליות מוחקת התיוגים. ובעיקר היא מתוודעת לתמימותה שלה.
כמעט בכל סיפור שוברת ליברכט שני דברים גם יחד: את תמונת עולמו של הגיבור – וגם את הציפיות הסטריאוטיפיות של הקורא. גיבורי הסיפורים קוראים את תמונת המציאות באיחור, והסתגלותם אליה שוברת לב או שובת לב. אך גם הקורא, החושב עצמו לחכם ומתקדם מן הגיבור, נדרש בעדינות לשלם מחיר של התוודעות, חמלה חדשה והכלה.
יוצא דופן מבחינה זו הוא אולי סיפור הנושא, 'פנינים לאור היום', שבו התהליך הפסיכולוגי המתרחש אצל הגיבורים, משפחה פולנית כפרית הגוזלת את ביתה של משפחה יהודית שגורשה לגטו או למחנה השמדה,  מעורר דווקא את מיצֵי הנקם-ושילם. מעניין להשוות סיפור זה, על האיכרה הפולנייה שדעתה מיטרפת עליה מן התחושה שבעלי הבית הרצוחים עוקבים אחריה, לסיפור שונה מאוד, פולקלוריסטי יותר, מבודח משהו, על בעלה הבוגדני של העיוורת בעיירת הפיתוח, שמתחיל להאמין שעיניה רודפות אחריו.
השבר הכפול, אצל הגיבור ואצל הקורא, מתרחש באופן תהליכי, שלעתים דומה יותר להמסה מאשר לשבירה. על ידי כך מצליחה ליברכט להרחיב את הפואנטה, אותו מאפיין קלאסי של הסיפור הקצר, אל הסיפור כולו. הסיפורים בקובץ הם לפיכך גילום נעלה של סוגת הסיפור הקצר – וזאת עוד בלי שדיברנו על יתר סגולותיה של ליברכט כמספרת, כגון הסגנון הבהיר והדייקנות הרגשית.

ניסויים בחיי משפחה
שי גולדן, זמורה ביתן, 304 עמ'
קל ומפתה לחרוץ את שיפוטו של הספר הזה לשבט. כבר במבט מבחוץ. ספר שהמילים "סודות"ו"שקרים"מופיעות כל אחת פעמים אחדות בטקסט הקצר שעל עטיפתו, ופעם אפילו הופעה משותפת באותה שורה – איזו טובה יכולה לצמוח ממנו לבד מהעברה קלה של טיסה או הסחת דעת ממיגרנה? ושי גולדן – נו, זה לא ההוא עם הסיפור-אישי-קורע-לב מ'מחוברים'?
ובפנים, גם בפנים. היד הקלה, הקולחת, הפטפטנית, הקלה-הבלתי-נסבלת, שהספר נראה ככתוב בה; חיים ומוות ביד הלשון המשוחררת להחריד של הגיבורים הדוברים. והסחרחרה המשוגעת של המעשים הקיצוניים והאירועים החריגים. והמין, המון המון מין: ביקורת פנימית על הנורמות המיניות המופקרות והמתחסדות והקנאיות כאחד בחברה הלא-דתית העכשווית, אבל גם הדגמה חיה וחסרת גבולות שלהן. ואם דווקא רוצים אפשר לעקם את האף לנוכח המניפסטים הפילוסופיים של הדמויות – מי שמך; מה אתה, דוסטויבסקי? – או לצקצק לנוכח התודעה הקרימינלית המיוצגת בהם לפרקים.
קל לקטול, לבטל, להזדעזע, לספח לז'אנרים נחותים – אבל מה לעשות: ברובו, זה ספר מבריק. לכתוב ספר שנראה כנשפך מן השרוול – זו אָמנות ואוּמנות שממש אינן יוצאות מהשרוול. להעלות תוכני נפש קשים באופן שכיף לקרוא – זו לא פחיתות אלא מעלָה. ובתוך כל הקלילות והזרימה, השנינה וההמצאה, הסודות והשקרים, בתוך כל זה, ובאמצעותו, להיות מין דוסטויבסקי קטן בלי להתבייש, זו לא יומרנות. לא במקרה של שי גולדן. זו גדוּלה. כן, מעבר לכל אדי האלכוהול והעשן והאשם, בתוך הבידור והמגזיניות והמתחת לחגורה, על גבי משחק עשוי היטב של מונולוגים מפי דמויות מספרות המודעות לכך שכותבים אותן, יש מסות קטנות ונוקבות ולגמרי לא בנאליות על משמעות החיים.
ממרתפיהן של נפשות חולות, מערפיליהן של תודעות מוכות אלכוהול ודיכאון, מחביונותיה של משפחה ישראלית מתרסקת שהיו לה הנתונים להיות ממוצעת לגמרי, מתחת לערמת המסכות שבני המשפחה הזו עוטים על עצמם, מאחורי מסכת בידור ונון-שלאנט שהרומן הזה עוטה, דולה שי גולדן יהלומי-דמים של התבוננות פנימית אכזרית. מיהו האויב הגדול של חיינו – השקר, כפי שעלילת הרומן מלמדת, או האמת, זו שגיבורו המפוקפק של הרומן, דן רומנו, חושף באופן משכנע כאינקוויזיציה חברתית הרסנית ודכאנית? זו אולי השאלה המרכזית של היצירה הזו, ולצדה השאלה שגולדן כבר שאל בספרו 'בא לך להיות אלוהים?'על מידת יכולתו של האדם לקבוע את גורלו. בדרך לשם נשאלות, ונענות בתשובות סותרות ומאתגרות, עוד שאלות רבות. גם על הקשר בין סודות לשקרים.

אחרי הגשם
שירים חדשים ומבחר שירים, 1964–2014
אורציון ברתנא, קשב לשירה, 221 עמ'
פרופ'אורציון ברתנא הוא, כדברי דש הספר, "יליד 1949, משורר, סופר, מסאי וחוקר ספרות", ודומה שבשני תאריו האחרונים הוא זכור יותר. אולם קובצי השירה שלו מלווים אותנו בהתמדה עוד משנת 1967, בהיותו בן 18, וכדאי להכירם. המבחר-וחדשים החדש שלפנינו, פרי עריכתו של רפי וייכרט, עושה עמנו חסד היכרות זו.
עוד חסד, חסד של צמצום וברירֵה, עשו העורך והנערך עם החומר בהקפדתם לזקק את המזוקק. כך ניתנה בידינו אנתולוגיה צליחה, המאפשרת לקבל, בהשקעה סבירה של משאבי קשב, תמונה מקיפה של שירתו של ברתנא; שירה לא תמיד קלה, עתירת מוזרויות מרהיבות, קשָה להתאפיין. הקובץ יוצר איזון בין ברתנא ההיסטורי, העץ שהוא כל גילָיו, לבין ברתנא של זמננו, משורר רליגיוזי שלא כקודם אך חושפני ומפתיע כבעבר.
"יש, לדעתי ולהרגשתי גם יחד, משמעות לקיום שלנו, יש תפקיד לחיים. קשה להגדיר אותו. מעל כוחי להקיף אותו. אני נוגע בו מעת לעת נגיעה חזקה, וגם כואבת לעתים. לא מעטים משיריי החדשים עוסקים בחוויה זו שהייתה קיימת בי מעולם, אבל היכולת להביעהּ הגיעה אליי זה לא כבר". כך מספר ברתנא על החוויה האמונית שלו בשיחה מעניינת עם עורך הספר, המשובצת בדפים האחרונים. "אֲנִי מוּכָן לַחֲבִירָה", אומר המשורר לאלוהיו בשיר 'חבירה'שנבחר לפתוח את הקובץ. וקצת אחר כך בא כמו-שיר-המשך ושמו "חברים"ובו מסופר על "אֶחָד שְׁמוֹ אֱלוֹהִים"שיש בתוכנו, "חָבֵר וָתִיק וְנֶעְדָּר", ש"פִּסּוֹת מִמֶּנּוּ מַמְשִׁיכוֹת לִהְיוֹת אַחֲרֵי שֶׁהַשָּׁלֵם לֹא הוּבַן וְכָבָה".  
אבני חן קורצות כמעט מכל עמוד ומבקשות שנצטטן. אולי נדגום כאן משהו מהשירים המתארים באומץ שמעבר למביך את המפגש עם העצמי; את החוויה המוזרה, אם חושבים עליה, של היות אני. "יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי אוֹרְצִיּוֹן, כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁפּוֹרְצוֹת מִן הַכַּר בַּתְּפָרִים", פותח השיר 'משחקים מחבואים'. ומיד אחריו בשיר 'איזה לילה אחד מדמֵם' (שניהם לקוחים מהספר 'ציפור ביד', 1996) – ..."כֵּן, הַמִּילָה 'אֲנִי'אִתִּי. עוֹד מְעַט אוֹשִׁיב אוֹתָהּ לְצִדִּי, אַשְׁכִּיב אוֹתָהּ לְיָדִי, אֲנַשֵּׁק אוֹתָהּ בִּשְׂפָתַיִם לַחוֹת ... כֵּן, מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְמַצּוֹת אֵיזֶה לַיְלָה אֶחָד מְדַמֵּם בִּיחִידוּת עִם אוֹרְצִיּוֹן". ולבסוף, במלואו, השיר הקצר 'חתול' (מהספר 'מקום נפלא', 1987): "'בּוֹא', אוֹמֵר חֲתוּל יוֹתֵר גָּדוֹל מִמֶּנִּי, / וְלוֹבֵשׁ אוֹתִי כְּמוֹ עוֹר. / כֻּלִּי נִמְתַּח עָלָיו, / וּבַנּקֻדּוֹת הַחַדּוֹת בְּיוֹתֵר / שֶׁל צִפָּרְנָיו / אֲנִי מִתְפּוֹצֵץ מִבִּפְנִים. / מִסָּבִיב אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים: / 'אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים הוּא אוֹמֵר הַיּוֹם. / אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים'". אמנם.

שקט, אימא כותבת: עם מאיה ערד, עם העלמה מקזאן

$
0
0
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בי"ח בסיוון תשע"ה, 5 ביוני 2015.

ארבע שנים, כך הורגלנו, הן משך הזמן הדרוש למאיה ערד לפרסם שניים-שלושה ספרים. אך הנה חלפו ארבע שנים צחיחות מאז "חשד לשיטיון", ורק באביב הזה הופיע, שוב ב'חרגול', החדש של ערד: "העלמה מקזאן". עוביו, כ-500 עמודים, מספק הסבר מסוים להתנרמלות קצב העבודה של הסופרת הפורה. ואולי גם מה שאפשר ללמוד מתוכנו: לגדל משפחה הוא עסק תובעני. גם לסופרת כמובן.
הפעם עניין לנו עם עידית, רווקה עם ציפיות גבוהות מן העולם וציפיות גבוהות קצת פחות מעצמה, המגלה שאם אין היא לה מי לה, ושכשהיא לעצמה מה היא, ושאם לא עכשיו אימתי; או בקיצור, שאם היא חשבה פעם להיות לרעיה ולאם, הדלתות נסגרות והולכות. והדלתות אצלה הן, איך לומר בלי להסגיר, שונות ומשונות.
את המסגרת הזו, הטריוויאלית לכאורה, ממלאות הסגולות המאפיינות את ספריה הקודמים של ערד: מלאכת אדריכל בבניית העלילה, עין חדה לפרטים הקטנים של החיים, יחס אמפתי לדפקטים של הדמויות, קלילות עם שמץ ניחוח אינטלקטואלי, ומיפוי חד ואותנטי של ההוויה הישראלית הנעשה בהיטל חדש, אלכסוני משהו, של איזשהו הקשר תרבותי-ספרותי חוץ-ישראלי.  

ערד, בת 44, משמשת זה כשבע שנים רצופות סופרת-תושבת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. עוד קודם לכן לימדה והתגוררה שם, עם בעלה המשורר רְוִיאֵל נֵץ; היא דוקטור לבלשנות, נץ משמש בסטנפורד פרופסור לתולדות המדע, ובין היתר מהדיר את כתבי ארכימדס. היא גדלה עם הוריה, רופא ופסיכולוגית, בקיבוץ נח"ל-עוז שליד עזה, ועברה איתם ועם שתי אחיותיה לראשון-לציון.
עיקר שיחתנו הייתה לפני חודשיים וחצי – לפני גל הגיליונות החגיגיים והמיוחדים של 'שבת', שהוליך אותנו היישר אל גיליון אמצע שבוע הספר – וחשבנו שעניין מגוריה של ערד בחו"ל כבר מוצה בראיונות קודמים. אך ערב שבוע הספר נמסר כי תקנון פרס ספיר משתנה, ומעתה סופרים שרוב זמנם אינם בארץ לא יוכלו להשתתף בו. וערד – שכבר הייתה מועמדת לפרס, ברשימה הקצרה או הארוכה, שלוש פעמים –גילתה שהנושא עדיין בוער.
"בנימוקי התומכים בשינוי התקנון אני שומעת נימה חדשה", היא אומרת. "לא פוליטית-אידיאולוגית של 'נפולת של נמושות', אלא מתוך פנטזיה על החיים הטובים בחו"ל. בפנטזיה הזאת אני משכשכת את רגליי בבריכת השחייה הפרטית שלי ושולחת בינתיים את עוזרי האישי שיאסוף למעני את פרס ספיר – ככה, בשביל עוד מילקי על הדרך. אז מה אני יכולה בכלל לעשות עם זה?
"אני מבינה את התחושות הללו. החיים באמת נעשו בלתי אפשריים לאנשים שחיים מספרות ואמנות. העיתונות והמו"לות במצוקה, פרנסות מסורתיות כמו עיתונאות, עריכה, הגהה, הוראה וכו'הולכות ומצטמצמות, ויוקר המחיה עולה. זה כך בכל העולם, לא רק בישראל. במובן הזה, מפעל הפיס יוצא ידי חובת תמיכה בסופרים בזול; פרס ספיר הוא פרס גדול, אבל פרס אחד בשנה הוא כסף קטן בהשוואה למה שנחוץ באמת, מלגות קיום ליוצרים. כלומר, הפתרון לבעיה הכלכלית של הסופרים הוא תמיכה בקנה מידה הרבה יותר משמעותי באמנים, לא הדרה של סופרים שחיים בחו"ל. כי אם כבר, למה לא לבדוק את מצבו הכלכלי של הסופר שפונה לפרס? אולי יש לו דירה להשקעה ברעננה?"
אבל מעבר לעניין הכספי, "אני רוצה לומר משהו על המשמעות של פרס ספיר בשביל הספרות. וגם הוא מתחיל מזה שהעיתונות במצוקה. לפני שנות דור, ספר היה יוצא לאור והיו מתפרסמים בעקבותיו מאמרים רחבי יריעה של חוקרי ספרות. מאז המוספים הצטמצמו. בעשור או שניים האחרונים נשארו רק ביקורות קצרות, של מבקרים פחות מקצועיים, ובשנים האחרונות אפילו אלו מתפרסמות במשורה. לחלל הזה נכנס פרס ספיר. פשוט, זה מה שנשאר ממה שנקרא 'התקבלות': כבר אין חותמת בצורת ביקורת של ברוך קורצווייל, אבל לפחות יש חותמת שהנה, נכנסת לרשימה הקצרה של ספיר. לסופר זה חשוב. אני מתארת לעצמי שגם שחקני כדורגל, נניח, לא משחקים רק בשביל הכיף, אפילו לא רק בשביל הכסף; משחקים בשביל הגביע. ואם מרחיקים את הגביע מהיד שלך אז כן, ברור שזה כואב".
אכן: המגרש הספרותי של ערד נמצא בישראל, מכל בחינה שהיא חוץ מהמיקום הפיזי שלה בעת הכתיבה. כאן הקוראים, כאן ההתקבלות, כאן התרחשותן של רוב העלילות. היא אומרת שהיא גרה מחוץ לארץ בגלל המשרות האקדמיות שלה ושל בעלה. אך היא מוסיפה שאלמלא הייתה כבר באמצע שנות התשעים פסימית באשר למתרחש בישראל (מנקודת מבטה שבשמאל המפה), לא הייתה בוחנת מלכתחילה משׂרות בחו"ל.
היא מגיעה עם רויאל ושתי בנותיהם לארץ לכמה שבועות מדי שנה, ובשאר הזמן, היא מספרת, היא "חיה מאוד בתוך הקהילה הישראלית הגדולה בסטנפורד", קוראת הרבה ספרות ישראלית עכשווית באדיבות הספרייה האוניברסיטאית הגדולה שם, ועוקבת באינטרנט אחר העיתונים ותכנית הטלוויזיה פה; "בגלל הפרשי השעות", היא מחייכת, "יש לי אפילו יתרון: אני יכולה לקרוא את העיתון של מחר כבר היום בערב". המשפחה הישראלית כיכבה כבר בספרים קודמים שלה – עוד מהמחזה בחרוזים "צדיק נעזב", ספרה השני. הפעם היא מנסה לומר משהו חדש על מה שהוא אולי לב העניין הזה. הכמיהה לאימהות נעשית לכוח המניע את עידית, גיבורת הספר.
- בעינייך הכמיהה להורות כמעט בכל מחיר היא משהו ישראלי או אוניברסלי?
"הכמיהה, אני משערת, אוניברסלית. הלחץ שמוליך ל'כמעט בכל מחיר'הוא כנראה פטנט ישראלי. אבל חשוב לי להדגיש שהספר אינו על הורות בכל מחיר, על אף שעידית אכן עוברת כמעט כל תחנה אפשרית בדרכה אל האימהות, אלא על התהליך שעוברת עידית, מעמדה נפשית של 'אני מעל כל זה'ל'אני חלק מזה'. כחלק מהעמדה הנפשית הזאת היא מתחילה את הספר בהתנשאות על חברותיה האמהות – כשלה יהיו ילדים הכול יהיה אחרת! – וכחלק ממנה היא מתנסה באימהות עצמה, עם הקשיים והתסכולים שלה".
- עידית מבינה בסוף שמאחורי הכמיהה הזאת שלה עומד דחף להיות עיקר עולמו של מישהו – אם לא של אהוב, אז של ילד. אולי זה גם שורש כמיהתן של נשים אחרות ולאימהות?
"אני חושדת שהמניעים מגוונים כמספר ההורים. אבל המניע שרבים מזלזלים בו, וחושבים שהוא נחות, ה'להיות כמו כולם', שגלגול אחר שלו הוא 'שגם לי יהיה מישהו קרוב, כמו לכולם', בעיניי אינו נחות כלל. במה הוא גרוע מהמניע האלטרואיסטי, ששמעתי לא פעם, 'אני רוצה לתת לעולם ילד עם הגנים והכישרונות שלי'? מובן שהרצון בהורות הוא מובנה חברתית, אבל זה שמשהו מובנה חברתית לא אומר שהוא לא אמיתי. להפך".
- ילדת וגידלת שתי ילדות, ואני יודע שזה ממלא חלק גדול מיומך. זה הִפרה באיזשהו אופן את הכתיבה שלך, או בעיקר הפריע לה?
"הִפרה, ודאי שהפרה. במקרה הפרטי שלי, הכתיבה וההורות הגיעו יחד. ספרי הראשון יצא בסתיו 2003 ובתי הבכורה נולדה כמה חודשים אחר כך. אז קשה לי להשוות 'לפני'ל'אחרי'. מובן שזמן הכתיבה שלי מצומצם בהשוואה לסופרים שאין להם ילדים בבית, אבל למדתי להתמקד ולעבוד ביתר יעילות. מבחינת נושאי כתיבה – אוהו! על מה הייתי כותבת בלי היכרות קרובה עם ילדיי וילדים אחרים, הורים סביבי, מסגרות חינוכיות, אינטראקציות חברתיות?"
באופן לא כל כך בוהמייני מצדה, אבל משפחתי בהחלט, היא נשואה כבר מגיל 23. אלה הם גם נישואים ספרותיים: רויאל מדען, אבל גם משורר ומסאי ספרותי. יחד כתבו את ספר המסות על השירה הישראלית 'מקום הטעם'. "רויאל מעורב מאוד בכתיבה שלי. הוא הקורא הראשון, יחד עם אלי הירש, העורך שלי ב'חרגול'שהולך איתי מאז 'שבע מידות רעות', וקשה לי לדמיין את ספריי בלעדיהם. אני מעורבת הרבה פחות בקריירה האקדמית של רויאל, אבל זה טבעי: ספרות זה דבר מעניין, והיסטוריה של המתימטיקה – מ-ש-ע-מם! הוא זה שעושה לי את המוות עד רמת הפִּסקה והמילה ודואג שלא אשאיר שום קצוות פרומים.
"מה שחדש בספר הזה הוא שזה לא רק רויאל. כיוון שהעבודה על הספר הזה התמשכה, והבנות שלי גדולות מבעבר, זה היה הספר שבמהלך העבודה עליו הן שמעו לראשונה את המילים 'שקט, אימא כותבת'. הן גם התעניינו ושאלו שאלות, ודריה, הבכורה, היתה אפילו מעורבת בעריכה. היינו שתינו בבית כשערכתי את כתב היד, והקראתי לה את הקטע שבו הפעוט המאומץ עושה מה שהוא עושה במסיבת יום ההולדת. היא גלגלה עיניים ואמרה: 'זה כל כך obvious!'. חשבתי, אני בקושי מתמודדת עם ההערות של רויאל, מה אני אעשה עם עוד עורכת בת משפחה? האמת היא שאני חייבת לה תודה גדולה על הצעה שנתנה לי, שמעידה על חושים עריכתיים חדים. כששמעה שעידית רצתה בצעירותה להיות פסנתרנית, היא אמרה, אני חושבת שצריך שיהיה לה פסנתר בבית בסוף הספר, ושהיא תנגן לילד שלה. ברגע שהיא אמרה את זה הבנתי שהיא צודקת, כמובן. איך לא חשבתי על זה!"
- הייתם יחד גם ברוסיה. דומה שבכל ספר מספרייך מובלט מקטע כלשהו מחייך, מבחינה ביוגרפית וגיאוגרפית. הפעם אנחנו נחשפים לחוויה הרוסית שלך.
"למדתי רוסית בצורה אינטנסיבית במשך שלוש שנים. רציתי לקרוא במקור ספרות רוסית. בשיאי קראתי יחד עם רוִיאל את אנה קרנינה, עם מילון. ואכן גם חיינו ברוסיה שתי תקופות בנות כמה חודשים כל אחת, במסגרת תוכנית לימודי חו"ל לתלמידי סטנפורד שהתלווינו אליה כאנשי סגל. שתי ערי השדה הרוסיות המופיעות בספר, קזאן וירוסלבל, הן ערים שביקרתי בהן, ולכן בחרתי למקם בהן את העלילה. הביקור בקזאן היה בחורף, ובירוסלבל באביב – זה מקביל לעונות שבהן הערים האלה מתוארות בספר, עם השלג בקזאן ופריחת שיחי הלילך בירוסלבל. מה לעשות, אין לי עד כדי כך דמיון. קיוויתי לחזור לרוסיה במהלך העבודה על הספר, ולא יצא. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שזהו, את הספר הזה אצטרך לכתוב על סמך זיכרונות.
"קשה קצת להיזכר בחוויה הרוסית ממרחק השנים, אבל אני זוכרת תחושה דומה לזו שמטיילים בהודו מדווחים עליה. חוויה 'רוחנית', סליחה על המירכאות, תחושה שרוח וחומר מתהפכים. מקום דל בחומר ועשיר בתרבות, שמילים ושפה עדיין חשובות בו, ועם תיאטרון ומוזיקה שלא ראינו כמותם בשום מקום אחר. אני זוכרת טיול ליאסנאיה פוליאנה. אמרתי לרויאל שאנחנו הולכים להשתטח על הקבר של טולסטוי. זה היה בסוף מאי, אביב ברוסיה. קוקיות השמיעו קול בכל מקום, ועקצו אותי המון יתושים, אבל העלייה לרגל הצליחה, כי אחרי שבועיים הייתי בהיריון עם הבת הגדולה. איך זה בתור חוויה רוסית?"
- כשהתפרסם הרומאן של צרויה שלו 'שארית החיים', שגם בו אישה נוסעת לאמץ ילד ברוסיה, כבר היית בעיצומה של העבודה על הספר הזה. מה זה עשה לך?
"אולי לא תאמין לי, אבל שמחתי מאוד. זה מוֹתר הספרות מהאקדמיה. כשאתה כותב דוקטורט אתה נתקף היסטריה כשאתה שומע על מישהו שכותב על אותו נושא כמוך. בספרות אתה יודע שכל יצירה ייחודית ליוצרה; ולהפך, יצירה בנושא דומה ודאי מעלה את הנושא לתודעה וזה כמובן לטובה. בהמשך נוצר קשר עם צרויה, שהיא סופרת מעולה בעיניי, והיא אף סייעה לי קצת בתחקיר בעניינים הטכניים של האימוץ על אדמת רוסיה, ואני כמובן אסירת תודה לה".
- בעלילה מתנגשים שני מודלים ספרותיים מהמאה ה-19, הרומן האנגלי והרומן הרוסי. שניהם נזכרים במפורש, אבל נדמה לי שזה קורה בעיקר ברובד הרעיוני של היחס לגורל ושאלת מקומו של האדם בחברה. אני צודק? ואולי גם את עצמך, ככותבת רומאנים, מתחבטת בין שני הדגמים?
"אכן, יש שני מודלים של רומן בספר. הרומן הוויקטוריאני, שבו, כמו שמגדירה אחת הדמויות, 'תמיד בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה', והרומן הרוסי, שהוא יותר רומן רעיונות ויש בו שאלות כמו מהם החיים ומהו הגורל. עידית חיה בתוך המודל של הרומן הוויקטוריאני. היא מרשה לעצמה לחכות עשרים שנה מתוך ידיעה שבסוף הגבר יגיע. באיזשהו שלב היא מגלה שהחיים לא עובדים ככה, ועולה השאלה – מה עכשיו? זו שאלה שגם אני כסופרת התחבטתי בה. מה אפשר לכתוב כשברור שהדגם הקלאסי שמסתיים בחתונה לא יעבוד במקרה הזה?
"מצד אחד, עידית לא תסטה מהתוכנית שלה על הגבר המושלם. בטח לא אחרי עשרים שנות המתנה. הרי על פי תפיסת הגורל שלה, הגבר שלה צריך להיות עוד יותר מוצלח, כפיצוי על כך שחיכתה כל כך הרבה. מצד שני, כסופרת ריאליסטית, ברור לי שזה לא הולך לקרות. אז מה? במובן הזה, הרומן הרוסי התאים לתהליך החניכה של עידית – והספר הוא בהחלט רומן חניכה, אף שעידית היא אדם בוגר, כי רומן חניכה תמיד עוסק בפרט שלומד לקבל עליו את חוקי החברה – יותר מהרומן הוויקטוריאני. ההשלמה עם הגורל, ולא החתונה, היא החִברות שלה".
- את מרפררת במפורש גם ל"צ'יק ליט", הספרות הקלה לנשים. ופה ושם מתקרבת לזה בעצמך. זה משחק אירוני, או אולי גם התנסות נוספת בשבילך? או שמא הרומן הוויקטוריאני הוא בעצם, לפעמים, הצ'יק ליט של פעם?
"כל התשובות נכונות. כשאומרים צ'יק ליט מתכוונים לתערובת של תימטיקה (חיפוש בן זוג בעיקר) וסגנון (לרוב קליל, לא גבוה). מבחינת התימטיקה בהחלט, הספר מתחיל משם – וממשיך הלאה. צ'יק ליט הוא אכן הגלגול המודרני של רומן החניכה. ולמרות שהיו ניסיונות לכתוב צ'יק ליט ברוח זמננו, שבהם הגיבורה לא מתחתנת אלא כותבת ספר ומרוויחה מיליונים, בסופו של דבר צ'יק ליט קלאסי הוא זה שבו יש בסוף קשר זוגי. ועל כן גם הספר הזה לא יכול ליפול למסגרת הזו, אם כי הוא מרפרר אליה, אירונית; כי מה לעשות, יש ברצינות התהומית של עידית משהו שמזמין את זה".
ומנגד, שאלת הגורל. היא נידונה בספר לא מעט. עידית איכשהו מאמינה בו. בעלילה הבדיונית את אכן מאפשרת לגורל לצחוק כמה וכמה פעמים. ליצור אירוניות, מידה כנגד מידה, צדק פואטי. זה דבר שמתאפשר יותר בעלילה מתוכננת של ספר מאשר בחיים. אז מה בעצם את חושבת על הגורל?
"בוא נגדיר קודם מה הגורל שעידית מאמינה בו. עידית מתחילה את הספר מתוך תחושה שהגורל הוא מעין סבא כול-יכול, טוב לב ולבן זקן, שעובד בשבילה, כלומר ידאג לזמן לפניה את הגבר המיוחד שנועד לה בעגלא ובזמן קריב. אני קרובה יותר בהשקפותיי לתחושת הגורל שעידית מגיעה אליה בסוף הספר: קבלת המציאות, השלמה עם חלקך, ויחד עם זה תחושה שיש משהו גדול ממך שאתה חלק ממנו; אפילו אם המשהו הגדול הזה הוא פרוזאי כמו, נניח, מוסד הנישואים, או במקרה של עידית הורות. ולקבל את המציאות, אגב, לא אומר שאסור להתלונן, לקטר, להתבכיין ולהיות מרשעת. תשאל את בני משפחתי".
- נראה שאחרי מסע ארוך בין ז'אנרים הכית שורש ברומאן ה"קלאסי". אולי בהשפעת אחת המסות שלכם ב'מקום הטעם'את נזהרת יותר ויותר מפרוזה שיש בה יסודות המזוהים עם שירה; לא רק החרוז, אלא גם פיגורטיביות, שפה מסוגננת, או אפילו שפה "שמנה". זה מין "נגמרו המשחקים והניסויים, אני עכשיו פשוט מספרת לכם סיפור עם דמויות, עלילה ורעיונות"?   
"הספר הזה הוא באמת על החיים, ולא התאימה לו שפה גבוהה כמו ב'שבע מידות רעות'– שהיה קומדיית מידות מודרנית, מעוצבת – אלא שפה בגובה העיניים. אבל מה פתאום נגמרו המשחקים והניסיונות? חכה לספרים הבאים".
- יש לך ביקורת עקרונית על ספרים ריאליסטיים "על החיים"שכתובים בשפה עמוסה, פיגורטיבית, היפר-ריאליסטית?
"אין לי ביקורת עקרונית על אף אחד. אם לצטט את טריגורין מ'השחף'של צ'כוב, כל אחד כותב כמו שהוא רוצה וכמו שהוא יכול".
- אירוני מצדך.
"האירוניה היא במקור".
- בכל זאת מעניין שהתחלת ממשהו מאוד צורני, ולא מיהרת לעזוב את זה. כשכתבת את 'מקום אחר ועיר זרה'המחורז בסונטות אונייגיניות, וגם את 'צדיק נעזב', ידעת שזה זמני ושאת חותרת לקראת סיפורת יותר קונוונציונלית עם דגש יותר פסיכולוגי, נקרא לזה?
"התשובה הקצרה היא, לא, לא ידעתי. אבל ידעתי שלא אעשה קריירה מחרוזים או מעיבודים רוסיים. שני הספרים הראשונים היו 'במערכת'והיו צריכים לצאת החוצה, ואז זה נגמר. הגיע הזמן למשהו אחר. בדרך כלל אני רואה שניים-שלושה צעדים קדימה. כש'מקום אחר'יצא לאור, 'צדיק נעזב'כבר היה בשלבי כתיבה, ו'שבע מידות רעות'היה בתכנון. כש'צדיק נעזב'יצא לאור כבר היו לי רעיונות לחלק מהנובלות ב'תמונות משפחה'. וכך הלאה".
- מה שמעלה את השאלה מה הלאה.
"יש לי כתב יד של שתי נובלות שעוסקות בישראלים שחיים בקליפורניה, ועוד משהו שאני עובדת עליו עכשיו ושיהיה בו אלמנט ז'אנרי-משחקי נכבד".
- את שוקלת לכתוב גם באנגלית? בכל זאת, השוק גדול בכמה סדרי גודל.
"והאנגלית שלי קטנה בכמה סדרי גודל".

שיפוט מהיר 25: המערה, המישור וההר

$
0
0
מדורי "שיפוט מהיר"שהופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בכ"ג בתמוז תשע"ה, 10.7.2015. והפעם: הרומאן ההיסטורי 'איקטוס'מאת אלי אבידר, אטלס המערות של מלח"ם, ו'אררט'מאת יונתן שלונסקי.
 
איקטוס
אלי אבידר, פראג, 339 עמ'
אם העיקר בספר עלילתי הוא העלילה, ב'איקטוס'העיקר חסר מן הספר. קורות חייו של יארֶניס הן קו ישר של עלייה והתגברות על פני מהמורות שתפקידן הסיפורי הוא פשוט להיות מהמורות. תפנית נרשמת רק ממש בסוף. סיפורים פשוטים כאלה יש רק בחיים, לא בסיפורים.
לא שזה סיפור מהחיים. זה סיפור גדול מהחיים. הוא מתרחש בסביבות שנת 200 לספירה. בחור רומאי פשוט מתגלגל במעלות החברה עד שהוא נעשה מפקד לגיון מעולה במיוחד. הוא מתגלגל תחילה מתוקף הנסיבות המשפחתיות, אחר כך בעזרת חכמתו של עבד יהודי המלווה אותו, ועד מהרה גם, ובעיקר, בזכות כוח רצונו, סגולותיו הטרומיות, ונטייתו הנדירה לתקופתה לחשוב מחוץ לקופסה.
אבל נראה שלא על העלילה לבדה יחיה האדם. הספר מעניין בגלל דברים אחרים. בראשם אולי התיאור הססגוני של החיים ברומא הקיסרית. אלי אבידר, יוצא קהיליית המודיעין המוכר יותר ככותב בענייני המזרח התיכון בן זמננו, משלב (במידה זו או אחרת של טבעיות) את הרקע ההיסטורי והמדיני עם  שרטוט רגיש של דמויות, של אישיותן ושל היחסים ביניהן, ועם היכרות צבעונית עם החיים באחוזות האיכרים, בטרקליני העשירים ובקסרקטיני הצבא.
יארניס הוא דמות מיוחדת, מעוררת השראה, של מי שרוצה ויוזם ומצליח; והעבד יליד הגליל, הנושא את השם יואיר, תורם לו תרומה רוחנית רלבנטית: רוח אהבת האדם ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"של חז"ל, אבל יותר מכך פילוסופיית חיים ומנהיגות שהקשר שלה לעולמם של אבותינו וחכמינו הוא כמדומה פרי רוחו של מחבר הספר.
פילוסופיה זו היא כמדומה הכוח המניע של המחבר ושל ספרו. היא מציעה מודל של שלושה "מִגרָשים"– מתחת לאדמה, על פני האדמה ובגובה רב – שבהם עשוי אדם להימצא במגעיו עם החֶברה, ולכל אחד מהם חוקי פעולה משלו. חייהם של יארניס ועבדו, הוגה התיאוריה, ממחישים את המודל. היות שזה לוז הספר, אפשר לקטלג את 'איקטוס'כשייך לסוגת ההדרכה העצמית והאימון-האישי-באמצעות-סיפור. אך להבדיל מהספרים הטיפוסיים בסוגה הזו, לפנינו, ראשית, תיאוריית אימון אישי מקורית ומסקרנת, ושנית, כזו שמרוויחים מקריאתה גם ידע היסטורי.

אטלס מערות מדבר יהודה וסְפַר המִדבר
עורך: עמוס פרומקין
מלח"ם ומאגנס, 454 עמ'
ב"מערת קרציות"חלה מבקר במחלה המסוכנת המכונה קדחת המערות, הנגרמת מעקיצת קרצייה. ב"מערת יזנובים מתים"נמצאו ערמות פגרים יבשים של עטלפי יזנוב. ב"מערת קומתיים"יש שני מפלסים זה מעל זה. הכניסות אל "מערות נחיריים"בקניון נחל ערוגות מקבילות זו לזו. ב"מערת האיגרות"נמצאו כידוע מכתבים מבר-כוכבא עצמו וארכיון מכתביה של האישה בבתא. ל"מערת האימה"בנחל חֶבר אפשר להיכנס רק בגלישת חבלים, ונמצאו בה שלדים של פליטי המרד. ולמה נקראת "מערת היצ'קוק"כפי שהיא נקראת? את זאת, ולא רק את זאת, השאירו כותבי אטלס המערות החדש להשערתו של הקורא; אך גם השאירו לו רמז, אזכור של עטלפֶיה.  
האטלס החדש הוא מבחר-הילולים מבסיס הנתונים של מלח"ם, המרכז לחקר מערות של האוניברסיטה העברית. זהו מכון יחיד במינו העוסק במחקר ובמיפוי של מערות בכל הארץ. אולם מדבר יהודה, ואזור ספַר המדבר התוחם אותו ממערב ומצפון-מערב, עשיר במערות במיוחד, ומכיל כמה מהמערות החשובות בישראל, ועל כן כנראה נבחר כנושא אטלס המערות הראשון. למעטים ישמש הספר המהודר לעזר מעשי בשטח (מן הסתם בעיקר על ידי צילום מפות נבחרות מתוכו, או במהדורתו הדיגיטלית) – אך לרבים, בעלעלם בו בכורסה נוחה בבית, הוא יפתח פתח לתחום-ידע מפתיע ביופיו וברלבנטיות שלו.
חקר המערות, הספלאולוגיה, אולי נשמע אזוטרי – אך לא לאחר הצצה בערכי האטלס, מערה-מערה, המסודרים למרבה הנוחות על פי אזורים; ובוודאי לא לאחר קריאת פרקי המבוא. המערה היא כמוסת-זמן המשמרת אותות קדומים לעבר ארכיאולוגי רחוק ועבר גיאולוגי רחוק עוד יותר. המערה היא גם מערכת אקולוגית כמעט-אוטונומית, ובכל מערה מתפתחים תהליכים ייחודיים לה – ומתבטאים בתופעות ייחודיות השונות ממערה למערה, מנטיפים ופרחי-מלח ועד מגילות קדמונינו. תהליכים אלה נוגעים למבנה הספציפי של כל מערה, יוצרים אותו ונובעים ממנו – ועל כן המיפוי, בחתכים ובפרופילים שונים, נחשב לליבת חקר המערה, וחשיבותו חורגת בהרבה ממניעת תעייה ומהתרעה מפני מֵי-תהום ופִירֵי-פתאום.
ודאי נרמזתם, אגב אזכור שמה של מערה זו או אחרת, גם על שמץ מהקשיים וסכנות החיים שחוקרי המערות מתמודדים איתם. סימני הבוץ והעקיצות וחושך הצלמוות, משקעי מסירות הנפש של חבורת האמיצים הזו, מלח"ם, מבצבצים בין השורות של התיאורים המדעיים הסולידיים באטלס האנציקלופדי, ובייחוד בתמונות המרהיבות הממלאות אותו. מי שמכיר (כמוני) את מייסד מלח"ם בסוף שנות השבעים וראשו עד היום, עורך האטלס פרופ'עמוס פרומקין, יבין שסוד ההצלחה במקצוע כה מסוכן והרפתקני טמון כנראה באישיות הנחזית מבחוץ להפוכה מכך: מאופקת, שיטתית, שקטה, יציבה – ועם זאת סקרנית לאין גבול.

אררט
יונתן שלונסקי
מנדלי מוכר-ספרים ברשת, 363 עמ'
לא מכבר נכתב במוסף זה על שִכחת אברהם שלונסקי: הדמות המרכזית והתזזיתית במהפכה המודרניסטית של השירה העברית. 'אררט', המופץ בעיקר כספר דיגיטלי, הוא הזדמנות להתוודע אל המשורר והמתרגם הדגול הזה מזווית לא שגרתית.
יונתן שלונסקי, המחבר, הוא אחיינו של אברהם שלונסקי; אביו, אחיו של אברהם, דב שלונסקי (או שליונסקי), היה מודד קרקעות, מחבר ספרי מדע פופולרי וחובב ספרות, שהסתפח למחצה אל החבורה הבוהמיינית של המשוררים והשחקנים שסבבה את אברהם, והיה, על פי המצטייר בספר, עוגן של יציבות ופיכחון בתוכה. דב נפטר כשיונתן היה בן תשע, והילד התקרב מאז אל הדוד אברהם. משלל הסיפורים והזיכרונות ששמע מאמו, מדודו המשורר, מדודתו ומבני הברנז'ה שסביבם - טווה לאחר שנים רבות רומן תיעודי-ביוגרפי.
גיבורי הרומן משתייכים לשני מעגלים המקיפים את שלונסקי: המעגל המשפחתי, חמולתי אפילו, של משפחה מתפוצצת מכישרונות – והמעגל החברתי-אמנותי המתכנס בקפה אררט ושכמותו. אך לא רק אברהם שייך לשני המעגלים גם יחד: גם דב, שהוא גיבורו השני של הספר. דמות מורכבת, קרועה, מסקרנת; מעין ראי לאברהם. מחמת מרכזיותו של דב, אבי המחבר, עלילת הספר נקטעת סמוך לאחר מותו ב-1947 – וממחצית-היובל של חיים ויצירה שבאה לאברהם לאחר מכן נותרים בספר רק זרזיפים אקראיים.
רב הדמיון בין המדען דב לאמן אברהם. בין היתר, שניהם הלכו אחר נשים לא-להם בעודם נשואים. מקרהו של אברהם שלונסקי אינו מדובר ומוכר כמקרהו המרוכל של נתן אלתרמן, אולי מפני שאשתו הראשונה של שלונסקי הייתה אלכוהוליסטית לא-מתפקדת ומפני שהוא הוסיף לתמוך בה בכסף ולפעול לשיקומה. פרשיות עדינות כגון זו מטופלות בספר באור יוקד, ובפי הגיבורים עצמם מושמים וידויים כאובים. זו, אגב, טכניקה שיונתן שלונסקי משתמש בה יתר על המידה: הגיבורים אומרים איש לרעהו, באופן מלאכותי, דברים שהרֵע יודע – כדי שגם הקורא יידע. בכלל, הספר הדיגיטלי כתוב יפה עד יפהפה אך מרשה לעצמו כמה גילויי-סרבול וחזרות.
הממד האישי-רכילותי, על כל פנים, מאוזן בהתבוננות מעמיקה בהיבטים הרעיוניים והרגשיים בחיי שלונסקי וחבורתו ובהשפעתם על יצירתם. כמעט במפתיע, המרקסיזם הידוע של אברהם שלונסקי מצטייר ברומן כגלימה דקיקה ודלת-משמעות המסווה את לב מהותו: אדם לאומי בעל סנטימנט דתי עז. בפרט, בהשראתו של דב, מדובר בקרבה לחסידות חב"ד, לניגוניה ולאדמו"רה מנחם מנדל שניאורסון המלווה את משפחת שלונסקי מילדות עד זקנה. מעניין לחשוב איך יצא שרבים מגדולי משוררי הדור – שלונסקי, אלתרמן, בת-מרים, זלדה – היו מקורבים דווקא לחסידות הזו, עוד לפני שפרצה ימה וקדמה.

האופרה סינדרלה מאת עלמה דויטשר - ביצוע מלא, ושלושה מן השירים שהשתתפתי בכתיבתם

$
0
0







היו לי העונג, הכבוד והחוויה המאלפת להשתתף בכתיבת ליברית לאופרה יפהפייה מאין כמוה מאת ילדה גאונה בת תשע, עלמה דויטשר. הבכורה הייתה באמצע יולי בפסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון, ושם צולמו הסרטונים המצורפים. החפץ בשעה-וחצי מוזיקליות מתוקות מוזמן להקליק על הסרטונים ולצפות בשתי המערכות. הסגנון קלאסי, וקצת בארוקי ורומנטי, והעיבוד התמטי לאגדת סינדרלה מודרני ואקטואלי וכמעט ריאליסטי. עלמה היא כנראה הדבר הכי קרוב למוצרט שגדֵל היום בעולם.
זו הייתה לי חוויה מיוחדת ומלמדת, מכמה סיבות. ראשית, העבודה בצוות. השתתפתי בכתיבת התמליל של כחמישה-עשר שירים וקטעים, וחלקי בכל אחד מהם שונה. המוציא והמביא והקובע והמנחה היה גיא דויטשר, אביה של עלמה, ומחברם של ספרים פופולריים על בלשנות שרשימה שלי עליהם מופיעה בבלוג זה. בחלק מהמקרים כבר היה בסיס חלקי או מלא, בעברית או באנגלית, מאת גיא או מאת איתנה מדן-משה. כתיבת שיר בשיתוף פעולה, ובהתכתבות פינג-פונג, שונה מהכתיבה הסוליסטית שאני מורגל בה. 
שנית, הכתיבה על פי מנגינה קיימת, ובייחוד מנגינה אופראית המתאפיינת במשקל מגוון ומשתנה לאורך  השיר,  שולחת אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אם הייתי מקדים מילים למנגינה. 
ולבסוף, הכתיבה לז'אנר האופראי שונה מסתם כתיבה של פזמון על פי מנגינה. יש מקומות שמתאפשרת בהם גמישות ואפשר להוסיף או להחסיר הברות ולומר לזמר למשוך או לרוץ; ולעומתם - שפע אילוצים וצווים. למשל, מקומות שמתברר כי חייבת להופיע בהם תנועת קמץ פתוחה דווקא. על הנייר הטקסטים נראים לעתים לא ממש ראויים, ואולי אפילו לא מוזיקליים. שלא כבמשקל רגיל, כאן קשה בקריאה של המילים גרידא להבחין בריתמוס. רק בהישמע  השיר המושר מסתדרות המילים על פי ריתמוס. 
ויש גם עניין תוכני, שגיא נאלץ לרדות בי ולאלפני בו בינה: השיר צריך להיות פשוט, לא להצטעצע במילים, לתת את הבכורה למנגינה, ולהיות דרמטי ולעתים שמאלצי ופתטי, כמקובל בז'אנר. אני משכתי כדרכי אל החרוזים העשירים, המקוריים, המיוחדים - וגיא נאלץ להזכיר לי שוב ושוב שתשומת הלב של המאזין תפוסה בידי המוזיקה והאירועים על הבמה, ותמליל עשיר ומתוחכם מדי לא יעשה את העבודה. 
ועדיין, קצת קשה להבין את המילים המושרות. בפרט כאשר שרים ביחד. להלן שלושה שירים נבחרים מתוך האופרה, שחלקי בכתיבתם גדול יחסית. הליברית נמצא בהשתנות מתמדת וסביר להניח שבביצוע שלפניכם חלק מהמילים אינו זהה לזה שלפניכם. 


שיר הנושא – השיר שהנסיך כתב (באשר הוא משורר) וסינדרלה מצאה והלחינה

בֵּין אִילָנוֹת הַיַּעַר
עֵץ מְהַלֵּךְ, וְהוּא רַק נַעַר
צוֹמֵחַ –
שְׁתֵּי יָדָיו הֵן עֲנָפִים בַּסַּעַר.

שָׁם עַל מַצָּע שַׁלֶּכֶת
גַּם נַעֲרָה אַחַת הוֹלֶכֶת.
לֵב אֶל לֵב יוֹם יוֹם יְהַדְהֵד פְּעִימָה
וְעֵץ אֶל עֵץ יָשִׂיחַ נְעִימָה.


שְׁנַיִם לְבַד.
הוּא וְהִיא, אַךְ כָּל אֶחָד נִפְרָד.
עַל מַרְבָד שֶׁל נְשֹׁרֶת יַעַר
אָפֵל וְאִלֵּם
נַעֲרָה כְּמֵהָה וְנַעַר
מְחַפְּשִׂים אֶת הַשָּׁלֵם.

הִיא תּוֹעָה לְבַד,
הוּא תּוֹעֶה יָחִיד,
כְּמִשְּׁנֵי עֶבְרֵי
בּוּעַת זְכוּכִית.
הִיא לְבַד
וְהוּא יָחִיד.

עֶצֶב הַנַּעֲרָה
הוּא כְּתוּגַת הַנַּעַר.
הֵם שְׁנֵי צִדֵּי מַרְאָה,
שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת כְּלוּאוֹת.


בֵּין אִילָנוֹת הַיַּעַר
בֵּין לְבָבוֹת נִפְתָּח הַשַּׁעַר
וּפַעַם
עוֹד תִּפְגֹּשׁ הַנַּעֲרָה בַּנַּעַר.

אִם לְבָבוֹת הַשְּׁנַיִם
עוֹד יִפְעֲמוּ אֶל הַשָּׁמַיִם
לֵב אֶל לֵב הוֹלְמִים יְנַגְּנוּ נְעִימָה
בְּיַחַד, פְּעִימָה אֶל פְּעִימָה.  

אִם יַהַלְמוּ שְׁלוּבִים
אִם יַחְלְמוּ שָׁמַיִם
צֶמֶד הָאוֹהֲבִים
עוֹד יִהְיוּ אֶחָד.





דואט המלך (מ) והנסיך (נ)

מלך:
נסיך יקר, אוהַב אותך לנצח,
הו בן אהוב גם על אמך המנוחה.
היא משגיחה על דרכך מלמעלה
ורק אני דואג כל-כך לממלכה.

אני כבר לא צעיר, אתה יודע,
לכן קראתי לך הֵנה לשיחה.
האחריות צריכה ליפול עליך;
אתה צריך להתחתן עם נסיכה.

פה משפחתנו לעד מושלת,
אתה חוליה בתוך שלשלת.

נסיך:
אבי הטוב, אלך בעקבותיך,
כי עד עולם אוהַב אותךָ ואת אמי.
עוד אתחתן, אבי, אני מבטיח,
אבל אני רוצה עוד להחליט עם מי.

אבי, עדיין
לא התאהבתי.

מלך:
אין לנו זמן. כי בקרוב אמות.

נסיך:
אבי, אני שואף אל השלמות.

מ: זו לא העת
נ: אני מוכרח
מ: להתלבט
נ: להתחבט
נ: אם אין ברירה אברח!

מ: שלא תעז
נ: צרה צרורה
מ: להתבזבז
נ: אני נקרע
מ: אני דורש
נ: אני מרגיש
מ: לי בן יורש
נ: זה עסק ביש.
מ: הממלכה
נ: כתיבת שירה
מ: היא חובתך
נ: הישירה
 מ: צרה צרורה
נ: למגירה
מ: הארורה.
           נ: אבי-מלכי
מ: נו, מי ישמע
           נ: סלח לי על כי
מ: כי מה, כי מה?
           נ: זה לא ילך
מ: זה כן ילך
נ: אתה מוֹלֵךְ,
           נ: אני הולך!! {פרמטה. נסיך עוזב בכעס}

מלך:
הוא לא יברח מזה, אני יודע.
אולי את נסיכת חלומותיו ימצא
ואהבה תהיה לו בין ידיה –
או שנמצא לו; כך אמו הייתה רוצה.



דואט האחיות החורגות זיבלדונה (ז) וגריזלדה (ג) לאחר הנשף

ז. הכול כי שרת בזיוף.
ג. זאת את זייפת בטירוף.
ז. את העלית שם גירה.
ג. ואת לעסת כמו פרה.
ז. דיברת כמו פרחה בשוּק
ג. ואת כמו סֵמל טיפשוּת.
ז. ירדת שם מהפסים.
ג. אז מה עושים מה עושים
ז. אז מה עושים מה עושים
זג. את הנסיך להקסים?

ז. הכול כי שרת בצרחות
ג. אצלך לשיר זה לשחוט
ז. אני יפה לפחות
ג. יפָה לך רק האחוֹת
ז. את די גרועה בבדיחות
ג. לו רק יכולתי 
ז. לו רק יכולתי 
זג. לתפוס סוף סוף ת'נסיך


Viewing all 327 articles
Browse latest View live