Quantcast
Channel: מהמחסן של צור ארליך
Viewing all 327 articles
Browse latest View live

תותחים במקום גרביים, סברס במקום מנהרות: על כיבוש עזה ב-1917

$
0
0
שלוש פעמים ניסו הבריטים לכבוש את עזה, שער הכניסה לארץ ישראל ולאימפריה העות'מאנית. בפעם הראשונה נסוגה פשוט מפני שלא ידעה שכבר ניצחה. מח"ט הצנחנים דאג אשתקד לתרגם ספר על הקרבות הללו, מתוך תחושה שההיסטוריה חוזרת. עכשיו הוא שם 
מאת צור ארליך
מתפרסם היום במהדורה מיוחדת של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", המוקדשת למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה (עמ' 13-12, בכותרת "צוק איתן 1917").

שלוש פעמים התדפקו הכוחות הבריטיים על שערי עזה. ורק בשלישית פתחו אותם. שלוש פעמים התדפקו – מילה עדינה משהו למתקפות של רבבות חיילים, שאחת מהן כללה את ההפגזה הכבדה ביותר מחוץ לאירופה במלחמת העולם הראשונה. לבריטים, הבאים ממצרים, עזה הייתה השער לארץ ישראל, וארץ ישראל הייתה השער לערעור האימפריה העות'מאנית כולה. כשנגחו הבריטים את ראשם בעיר המבוצרת והמחופרת, כָּשלו פעם ופעמיים. רק כאשר השתמשו בעזה כתרגיל הסחה ופרצו מבאר-שבע, הצליחו לקטוף גם אותה.
הבריטים באו בסוסים וברכב, יותר בסוסים מאשר ברכב, ובעזה נטולת הכבישים המוקפת דיונות חול טובעניות ואדמת לס מבותרת בקניונים זעירים, יעילותם של אלה הייתה מוגבלת. חמור מכך: התלות בסוסים ריתקה אותם אל מקורות מים טבעיים. גם גדוד גמלים היה להם, אבל גמלים אינם מצטיינים בהתחמקות מפגזים שורקים. עוד הציגו הבריטים, בניסיון הכיבוש השני של עזה, חידוש גדול במזרח התיכון: שישה או שמונה טנקים. וגם, ובזה היה כוחם גדול: בקרב השלישי, האחרון, נעזרו באש מאוניות הצי ואפילו ממטוסים ימיים.
חזית סיני וארץ ישראל נפתחה בראשית 1916, כאשר התורכים ניסו לכבוש את תעלת סואץ. הבריטים, ששלטו במצרים, החלו בתגובה להתקדם מזרחה, לאורך החוף הצפוני של סיני. הכוח נקרא חיל המשלוח המצרי. מפקדו, ארצ'יבַּלד מאריי, הקפיד להקים צינור מים מתוקים שנמתח ככל שהכוחות התקדמו מזרחה. כמה קרבות בצפון סיני וברפיח – והכוחות הגיעו לאגוז הקשה. עזה, בת 16 אלף תושבים שמצאו את עצמם בעין הסערה, מוגנים לעייפה בידי צבא האימפריה העות'מאנית בפיקודו של המצביא הגרמני פרידריך פון-קרסנשטיין.
למה לדפוק את הראש בקיר של עזה, ולא לפלוש לארץ ישראל מהמדבר דליל האוכלוסייה? "ברור היה לבריטים שעזה היא פתח ארץ ישראל, כי כשבאים ממצרים באים ב'דרך הים'הקדומה, 'דרך ארץ פלשתים'של יציאת מצרים, שהיא הקצרה ביותר", אומר חוקר ארץ ישראל זאב ח'ארליך (ז'אבו), מחבר החוברת 'השומרון במלחמת העולם הראשונה'ואיש עמותת 'מורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל' (וגילוי נאות: סבא רבא שלו ושלי היה אותו אדם, ומלחמת העולם הראשונה הייתה האחרונה שסב-רבנו ידע בחייו).
ובכל זאת, האם הבריטים לא ידעו שהדרך הקצרה היא לפעמים הארוכה? למה עזה, לעזא...? התשובה, אומר ז'אבו, נעוצה בנקודה מעניינת: בריטים וים הולכים ביחד. "הבריטים הם מעצמה ימית, והם נצמדים במסעות המלחמה שלהם לים כי הם יודעים שאם תהיה להם בעיה בתוך הארץ הם יוכלו להסתייע בספינות הצי". כך היה גם בקרב עזה השלישי.
קרב עזה הראשון התחולל ב-26 במארס 1917, יום לפני ערב פסח תרע"ז שבו גירשו התורכים את יהודי תל-אביב. הבריטים ניצחו, אבל הם לא ידעו את זה. ולכן הם הפסידו. תחילה, למרות התנגדות עזתית עזה, כבשו הבריטים את גבעת השיח'עלי מונטאר השולטת על העיר. בערוב היום, העיר הייתה נצורה מכל צדדיה. ודווקא אז הגיעה פקודת נסיגה. ככל הידוע כיום, המפקדים הבריטים, פיליפ צ'טווּד וצ'רלס דוֹבֶּל, החליטו כך משום שלא ידעו כלל שאנשיהם כבשו את גבעת מונטאר. נוסף על כך, הם חששו שלא יהיה במה להשקות את הסוסים בלילה, כי לא ידעו שהכוחות איתרו מים. רק למחרת, אחרי הנסיגה, התבררה ההחמצה. התורכים עלו על הגל ורדפו את הבריטים במתקפת נגד.
מספרי ההרוגים מקפיאי דם: 523 הרוגים בריטים, 301 תורכים. מספר דומה יאפיין את הצד הבריטי גם בקרב השני. הוא התחולל ב-19 באפריל. קדמה לו הפגזה מאסיבית על העיר, אך מבחינת התורכים הפגזה זו שימשה בעיקר אמצעי התרעה על ההסתערות הקרבה. כוחות המגן העות'מאניים ריתקו את כוחות הרגלים והרוכבים. הבריטים הבינו סופית שהקרב אבוד כאשר יירטו הודעה של התורכים למפקדתם שלפיה אין הם זקוקים לתגבורת. בין ההרוגים הבריטים היה בנו של שר האוצר ומנהיג המפלגה השמרנית. אחרי התבוסה הזו, הפיקוד הבריטי לחץ על הבלמים. הקיץ עבר על הבריטים בחוסר תנועה, ובהחלפת הגנרל מאריי באדמונד אלנבי המפורסם. על הדרך הוא קיבל גם תוספת בת שלושה גייסות.
קצין המודיעין של אלנבי, הקולונל הציוני ריצ'רד מיינרצהאגן, הוא שחתך את הפלונטר העזתי באבחת חרב של תבונה. התורכים בנו קו בקיץ ההוא קו ביצורים מעזה עד סמוך לבאר-שבע; מיינרצהאגן הציע לפלוש דרך באר-שבע, אך לגרום לתורכים להאמין שהבריטים מתכוונים שוב להתאבד על עזה. בין יתר דרכי ההטעיה וההסחה, הקמ"ן איבד במתכוון, סמוך לעמדות התורכים, תיק מסמכים ובו התכתבויות פנימיות מפוברקות על תוכניות לחימה. הקרב על באר-שבע, ב-31 באוקטובר, לא היה קל, אך ההפתעה שיחקה לטובת הבריטים והעיירה נכבשה. הדרך צפונה נפרצה. למחרת החל הקרב המשלים, בעזה. למחרת-המחרת, היום השני במערכה שנמשכה הפעם שבוע, ניתנה הצהרת בלפור. הכול קשור.
גם הפעם הקרב היה אכזרי. אחרי הפגזה קשה, גם מן הים והאוויר, בא תורם של קרבות לכיבוש מתחמים מוגנים מידי התורכים. הבריטים השתלטו שוב, כדרכם, על רצועת החוף. מי שנסוג הפעם היה התורכים, שמלאי התחמושת שלהם הידלדל. אלנבי מיהר לנצל את ההצלחה ולשעוט צפונה. בתוך שבועות ספורים שחררו הבריטים את ירושלים והתייצבו על "קו שתי העוג'ות", שחצה מאז, עמוק אל תוך 1918, את הארץ לרוחבה במרכזה בין הבריטים לעות'מאנים – בתוואי דומה עד להתמיה לקו שחילק את הארץ לפני עידן ועידנים בין ממלכות יהודה וישראל.
מה יכולים מצביאי צה"ל ללמוד מניסיון מלחמת העולם הראשונה בחבל עזה? לא הרבה, מודה ז'אבו. "הטופוגרפיה, התבליט, כמובן נשארה. זה אותו תא שטח, שעשוי רכסי כורכר מקבילים, מדרום לצפון. יש הפרשי גבהים משמעותיים וגבעות שולטות. שג'עיה, למשל, נמוכה מעזה גופה; וגבעת עלי מונטאר, שהייתה ממוקדי הקרבות, נשארה בעלת ערך אסטרטגי. אבל התכסית, מה שעל פני השטח, שונה באופן דרסטי. קשה מאוד להקיש מרצועת עזה של אז, הריקה כמעט מתושבים, לרצועה של היום הזרועה מחנות פליטים. זה משליך אפילו על עניין הנקודות השולטות, כי יש בניינים רבי קומות. וכל זה כמובן רק על פני השטח; כידוע יש הרבה מתחתיו".
כוחותינו יכולים לפחות להתנחם בכך שבניגוד לבריטים, הם אינם צריכים לנוע בסבך צבּרים דוקרני, שאפיין את אזור עזה בימים ההם. "וכמובן, המשימה שונה לחלוטין. הבריטים באו מדרום, לא ממזרח כמונו, ומטרתם הייתה לכבוש את השטח".
למרות השוני, ספר מקיף ושמו 'הלחימה על ארץ ישראל: 1917', מאת ג'ון גריינג'ר, המדגיש את קרבות עזה, תורגם לעברית בידי צה"ל וחולק לא מזמן לכל קציני חטיבת הצנחנים. יוזם התרגום והחלוקה הוא תת-אלוף אמיר ברעם, אז מפקד החטיבה והיום מפקד אוגדת האש הכוללת את חטיבות הסדיר והמילואים של הצנחנים. ברעם, מספר ז'אבו, גם ארגן יום עיון וסיור באתרי הקרבות, בהדרכת מפקדי פלוגות וגדודים בצנחנים. "הצטרפתי לסיור. אמרו שם, 'נכון שאנחנו מדברים על היסטוריה לפני מאה שנה, אבל ייתכן מאוד שנמצא את עצמנו חוזרים לעזה'. ומאז כמה עבר? בקושי שנה, וחזרנו".
להערכת ז'אבו, מתוך היכרותו עם תת-אלוף ברעם (הנתון כעת בסערת הקרבות בעזה), הקצין הבכיר יזם את חלוקת הספר "כדי לשדר לחיילים שאנחנו חוליה בשרשרת של מלחמה על הארץ; שהמלחמה בעזה היא לא המצאה של דורנו, אלא בעיה שגם הייתה בעבר, לבשה פנים ופשטה צורה ונזקקה בכל פעם לתשובות שונות. ואולי גם כדי להרגיע את החייל הצעיר, שעזה עשויה להיות טבילת האש הראשונה שלו. המילה עזה מפחידה. החייל יכול לשמוע סיפורים מצמררים על העיר וללכת למלחמה ברגליים כושלות. אבל כשאתה מספר לו על התמודדויות צבאיות קודמות עם המקום הזה, כאובות ככל שיהיו אבל בסופו של דבר מוצלחות, אתה מעמעם במקצת את הפחד".



צִחקק בַּצד מצבור פצצות: על שירת מלחמת העולם הראשונה באנגלית

$
0
0
הוספתי עוד שניים על השירים שתרגמתי קודם (ראו אחת הרשומות האחרונות פה), וכתבתי סביב כולם כתבה. כל זאת לכבוד הגיליון המיוחד של 'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', שהופיע אתול ואשר הוקדש למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה. הכתבה הופיעה שם בעמודים 37-36 בכותרת "שיר ערש דווי".

במקום אחר בגיליון שבידכם כותב אמנון לורד כי "כזיכרון חי חלחלה מלחמת העולם הראשונה הכי עמוק, בהשוואה לעמים אחרים, לתודעה הקולקטיבית של הבריטים. זה קרה באמצעות הספרות והשירה". זו הסיבה לכך שמבחר שירת המלחמה שיוצג פה מתמקד כולו בשיריהם של לוחמים בצבא הבריטי. עד היום נמצאים שירים אלה במחזור הדם של התרבות האנגלית. כותביהם, בפרט אלה מהם שלא שבו הביתה בתום המלחמה, היו לגיבורי-תרבות ולסמלים טרגיים.
להעדפה זו כלפי הבריטים יש כמובן גם טעם רגשי ומוסרי. אמנם מלחמת העולם הראשונה לא הייתה, כמו המלחמה הגדולה שבאה אחריה, מלחמה אידיאולוגית בין טובים ורעים מובהקים. יהודים – אם זה המבחן – לחמו בשורות כל הצבאות, ובכולם הם נטו להפגין נאמנות ומסירות מיוחדות. ובכל זאת, הבריטים נכנסו למלחמה מתוך מחויבות להגנת מדינה מותקפת, ולבריטים שמור החסד שעשו עמנו בארץ ישראל, בהדיחם ממנה במלחמה הזו את השלטון העות'מאני האכזרי והמפגר, ובהקימם את הבסיס לבית הלאומי היהודי. ולבסוף, סיבה פרוזאית: אנגלית אני יודע יותר, שפות אחרות פחות, ועל כן תרגמתי מאנגלית.
*
וילפְרֶד אוֹוֶן נהרג שבוע לפני תום המלחמה. רק חמישה שירים הספיק לפרסם בחייו, אך מותו הפך אותו לאגדה. בחודש דצמבר 1914, מעט לפני שגויס, כתב שיר על המלחמה שהחלה בקיץ והראה אותו לאמו. זהו אוון המוקדם, הפחות מוכר; אוון שלפני השבר הגדול. אוון טרום גיוס, להבדיל מאוון שלאחר הלם הקרב, שנפגוש תכף; אוון כמשל לאירופה.
אין זה שיר השש אלי מלחמה. אוון מבכה את החושך שיורד על אירופה. את המוות הצפוי, את השעייתם של חיי האמנות, השירה והנפש, את שתיקתן הצפויה של המוזות – ואת הרעב שיבוא, הרעב הנפשי לרגש. בעיקר הוא מדבר על עולם האמנות, שבעיניו ידע אביב של פריחה וקיץ של זוהר בעידן הקלאסי, הבשיל פירות סתיו אפִילים בעידן הרומנטי של המאה ה-19, ועתה עלול להיכנס לתרדמת.
ובכל זאת, זהו שיר מובהק של טרום הטראומה, שאפילו מוצא במלחמה צד לחיוב. אוון מדגיש את אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה; האמונה בצדקתן של בריטניה ויתר מעצמות ההסכמה תיעלם משיריו ומשירי רוב עמיתיו בשנים הבאות. והוא אפילו מקווה שהדם שיישפך במלחמה יפרה את תרבות אירופה ואמנותה ויוביל אותה לאביב חדש. זה קרה, למען האמת, אבל כנראה לא בדרך שאוון הצעיר תיאר לעצמו; אמנות המאה העשרים הטרופה, הנסערת, האמנות של המודרניזם במובנו המוכר לנו, זה המבטא את קץ האמונה בעולם הרמוני, נולדה אצל בוגרי המלחמה.

1914 / וילפרד אוון

עֵת מִלְחָמָה. עַל הָעוֹלָם בָּא חֹרֶף.
חֶשְׁכַת צַלְמָוֶת עַל רֹאשׁוֹ תָּלִין.
טוֹרְנָדוֹ עַז שֶׁמֶּרְכָּזוֹ בֶּרְלִין
עַל כָּל אֵירוֹפָּה מְהַלֵּךְ סְחַרְחֹרֶת,
מַסִּיג אֶת הַקִִּדְמָה שָׁנִים אֲחוֹרָה,
אֶת הַשִּׁירָה מֵנִיס מִן הַטְּרַקְלִין.
תְּחִילַת רָעָב לְרֶגֶשׁ, לְגַלְעִין,
עֵת פְּרִי הַלֵּב יִרְקַב עֲדֵי תִּשְׁחֹרֶת.

יָוָן הָיְתָה אָבִיב, וְקַיִץ – רוֹמָא,
וּבְיָמֵינוּ סְתָיו אַדִּיר שָׁפַע
בְּרַכּוּתוֹ בְּרָכָה מְכֻשָׁפָה –
אַךְ חֹרֶף בָּא לִפְרֹעַ. זְמַן לִזְרֹעַ
לִקְרַאת אָבִיב זְרָעִים בְּמוֹעֲדָם
וּלְדַשֵּׁן אֶת אַדְמָתָם בְּדָם.


*
אוון התגייס והוכשר כקצין קרבי. תקופת שירותו הקצרה בחזית בצרפת הייתה רצופה חוויות מבעיתות. הוא נפל לבור של פצצה וקיבל זעזוע מוח. לאחר מכן גרמה לו פצצת מרגמה שנפלה בקרבתו להתרומם לאוויר, ולשכב ימים אחדים בין שרידי גופתו של חברו. הוא אובחן כלוקה בהלם קרב, ופונה לבית חולים צבאי בסקוטלנד. שם פגש את המשורר הבריטי היהודי זיגפריד ששון, והיה לתלמידו השירי. בקיץ 1918 חזר לחזית, ושם נהרג. תקופת שירות קצרה זו זיכתה אותו בעיטור הצטיינות.
בהשפעת ששון, חסיד הפסיכואנליזה של פרויד, וגם בהשפעת אחד מרופאיו בסקוטלנד, החל לתאר בשירתו חוויות אישיות טראומטיות מן המלחמה. ששון גם קירב את אוון לסגנון סאטירי יותר. רבים משירי המלחמה של אוון מציעים המחשה פלסטית לזוועות המלחמה. המוות הוא גיבורה הראשי.
כזה הוא "הצחוק האחרון". השיר נכתב בכמה גרסאות במהלך שנת 1918. אנחות החיילים המתים מונגדות בו עם קולות הירי והפיצוצים, הנשמעים כמגוון קולות צחוק גסים. זהו שיר של קולות וצלילים, והעיצורים הם בו העיקר. בהתאם לכך, במקום חרוזים כמו ברוב השירים האנגליים בני התקופה, "נחרזות"בו (בחלק מהשורות) הברות שעיצוריהן שווים אך תנועותיהן שונות. במקור האנגלי נחרזים, למשל, dadו-dead. משחק העיצורים מתקיים לא רק בסופי השורות. תארו לכם צליל, עיצור מסוים או צמד עיצורים, המתפוצצים באוויר לאלפי רסיסים זהים, כפצצת מצרר. בעצם, אל תתארו לעצמכם; קראו.

הצחוק האחרון / וילפרד אוון

"אֵלִי, נִפְצַעְתִּי!"הוּא אָמַר; וָמֵת.
אִם שָׁוְא קִלֵּל אוֹ אִם פִּלֵּל אֵימוֹת,
קְלִיעִים שָׁרְקוּ: לַשָּׁוְא-שָׁוְא-שָׁוְא!
וְלָעוּ מִקְלָעִים: חִי-חִי!
וְהַתּוֹתָח שִׁהֵק.

אַחֵר גָּנַח: "אִמִּי, אִמִּי, אַיֵּךְ!"
וּבְנָפְלוֹ הֵנֵץ עַל פִּיו חִיּוּךְ.
וַעֲנַן שְׁרַפְּנֵל נִפְלָא
סָח בְּנַחַת: לַפְלַף!
וּרְסִיסָיו הִתְפּוֹצְצוּ מִצְּחוֹק.

"אֲהוּבָתִי!"חִבֵּק חַיָּל נִשְׁקוֹ,
נוֹפֵל עַד שִׂפְתוֹתָיו עָפָר נָשְׁקוּ.
צִחְקֵק בַּצַּד מִצְבּוֹר פְּצָצוֹת;
שִׁנֵּי כִּידוֹן הִתְנוֹצְצוּ;
וְהַגַּז גִּחֵךְ.


*
גם זיגפריד ששון, מורו של וילפרד אוון לשירה, יצא למלחמה עם קיטבג של מוטיבציה ואיבד אותו בקרבות. ששון היה בגיוסו כבר בן 28 ומאחוריו פרסומים אחדים. הוא היה בן לאב יהודי מהקהילה העיראקית ולאם נוצרייה. בקרבות השוחות בחזית המערבית, בשנתיים וחצי הראשונות של המלחמה, זכה בעיטורי הצטיינות על גבורתו – אך במפתיע שלח אל העורף שירים סאטיריים אנטי-מלחמתיים בוטים, שבהם אף לעג לראשי הצבא והשלטון של מדינתו.
כאשר שהה באנגליה לצורך החלמה מפציעה השליך בהפגנתיות לנהר את סרט העיטור שקיבל בחזית, ופרסם הצהרה נגד המלחמה. חברו מהגדוד, הסופר הנודע רוברט גרייבס, הוא שהצליח למנוע את שליחתו לכלא. במקום זאת נשלח ששון למוסד ההחלמה לפגועי הלם קרב בסקוטלנד. אחר כך חזר לחזית הצרפתית, ואפילו שירת חודש אחד בארץ ישראל. בצרפת נפצע קשה בראשו והשתחרר. מאז ועד פטירתו בשיבה טובה, סמוך לאחר מלחמת ששת הימים שלנו, כתב פרוזה, שירה וזיכרונות, והיה פעיל  בשמאל הבריטי.
להבדיל מצמד שיריו של וילפרד אוון, שתרגמתי במיוחד לכתבה זו, את שירו של ששון ואת השירים שיבואו כאן אחריו תרגמתי במסגרת פרויקט מיוחד של כתב העת לספרות 'הו!'שהופיע בגיליונו האחרון. זוהי אנתולוגיה קטנה של שירי מלחמת העולם הראשונה, ובה חברו כמה מתרגמים ליצירת נוסח עברי למבחר שירי מלחמה מאנגלית, צרפתית, רוסית, איטלקית וגרמנית.
"הם" (המירכאות הן חלק משמו המקורי של השיר) הוא שיר סאטירי השם ללעג את הקלישאות המרוממות את המלחמה.

"הם" / זיגפריד ששון

"כְּשֶׁיַּחְזְרוּ הַבַּחוּרִים", אוֹמֵר לָנוּ הַכֹּמֶר,
"הֵם לֹא יִהְיוּ כְּפִי שֶׁהָיוּ, שֶׁכֵּן הֵם לָחֲמוּ
בִּשְׁבִיל עִנְיָן צוֹדֵק. הֵם נִהֲלוּ לְבַד, הַקֹּמֶץ,
אֶת קְרַב הַמְּאַסֵּף עִם אַנְטִי-כְּרִיסְט. כְּשֶׁדִּמְּמוּ
רֵעִים לְעֵינֵיהֶם, דַּם הַנּוֹפֵל וְעֹז הָרֵעַ
הֵקִימוּ גֶּזַע נְפִילִים מִכָּאן וּלְמַפְרֵעַ".

עוֹנִים הַבַּחוּרִים: "אֲנַחְנוּ לֹא כְּפִי שֶׁהָיִינוּ.
כִּי גּ'וֹרְג'אִבֵּד אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו וּבִּיל נִהְיָה עִוֵּר,
גִּ'ים נֶעבֶּעךְ עִם רֵאוֹת קְרוּעוֹת, הַלְוַאי עָלָיו אַנְגִּינָה,
וּבֶּרְט חָטַף עַגֶּבֶת. לֹא תִּמְצָא פֹּה שׁוּם חָבֵר
שֶׁהִתְגַּיֵּס וְהוּא עֲדַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם".
הִפְטִיר הַכֹּמֶר: "נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הָאֵל בַּקֹּדֶשׁ".


*
אבל אפשר לכתוב משדה הקרב גם בנימה אחרת לגמרי. אפשר למצוא בו משמעות, אפשר להשתאות בלי ציניות מעוצמתם הרוחנית של לוחמים. גם על קברם של רֵעים, גם לקול רעם התותחים, גם כשעיניך, עיני רופא צבאי, כואבות ממראות של בשר קרוע ודם קרוש.
השיר 'בשדות פלנדריה'נחשב לטקסט הספרותי המוכר ביותר בקרב הקנדים דוברי האנגלית. גם בבריטניה, שקנדה הייתה נתונה אז לשליטתה הישירה, הוא משמש עד היום בטקסי זיכרון – וכך גם בארצות הברית. שירו של הרופא הצבאי ג'ון מק'קְרֵיי, שהיה גם סופר וצייר, נכתב כלאחר יד, באמבולנס צבאי, לאחר הלוויית חברו שנפל בקרבות איפר בפלנדריה שבבלגיה. מק'קריי חשב לזרוק אותו לפח, אך עמיתיו של הרופא שלחו אותו למגזין 'פאנץ'', ומשם הוא עשה את דרכו במהירות ללב ההמונים. לשיר היה תפקיד חשוב בעצרות ובפרסומים שנועדו לעודד גיוס ותרומות למלחמה. ד"ר מק'קריי מת מדלקת ריאות כשהיה בחזית צרפת, בשנה האחרונה למלחמה.
מראה פרגי הפרא האביביים בשדה הקרב, ליד בית הקברות הארעי, לכד את עיניו של המשורר ביום כתיבת השיר, 3 במאי 1915. הפרגים הצטיירו בעיניו כנרות זיכרון. כאלה הם בתרבות האנגלית עד היום, כמו דם המכבים שלנו.  
קל לזהות בשיר יסודות שהדהדו בשירת השכול הישראלית. אפשר לשמוע פה את גרעינן של שורות מ'באב אל-ואד', ויותר מכך פיתח חיים גורי את  הרעיונות הגלומים בשיר הזה – במודע או שלא במודע, מכלי ראשון או דרך יצירות מתַווכות – בשיר 'הנה מוטלות גופותינו'. גם שם הדוברים הם הנופלים המוטלים בינתיים סמוך לשדה הקרב, גם שם הם משביעים את השומעים לבל ישכחו, וגם הם מבטיחים "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים". גורי עצמו אמר לניר ברעם בראיון ב'הארץ'כי "השורה 'נחזור כפרחים אדומים'היא זיכרון אגדת ילדות על הפרח דם המכבים, הפורח באביב בשדות הקרב בארצנו. זה מוטיב ידוע בשירת העולם".

בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קריי

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה הַצְּלָבִים פָּמוֹט
לִפְרִיחַת פְּרָגִים, שַׁלְהָבוֹת חַמּוֹת
אֲדֻמּוֹת פּוֹרְעוֹת עַל קִבְרֵי עֲרַאי –
עֵת מֵעָל יָחוֹגוּ בְּרֶנֶן מַאי
עֶפְרוֹנִים חֵרְשֵׁי יְרִיּוֹת הוֹלְמוֹת.

הַמֵּתִים – אֲנַחְנוּ. אֲבָל יְמוֹת
הַחַיִּים בְּטַל אַהֲבוֹת תַּמּוֹת
עוֹד בּוֹרְקִים עָלַי וְעַל פְּנֵי רֵעַי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.

בְּיָדֵינוּ אֵלּוּ הַדּוֹמְמוֹת
נַנְחִילְכֶם לַפִּיד שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹט:
שְׂאוּ אוֹתוֹ לַקְּרָב. הוּא שְׁבוּעָה וְשַׁי.
אִם תָּפֵרוּ זֹאת, הַפְּרָגִים עֵדַי
שֶׁנָּקוּם מִתַּחַת אָדְמָם הַחַי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.


*
האיש שהמשורר וו'ב'ייטס תיאר כ"גבר היפה ביותר באנגליה"כתב שיר שהוא מן היפים המוכרים לי באנגלית, ודאי היפה בעמודים אלה. רוּפֶּרְט בְּרוּק נולד ב-1887 וכבר בשנות העשרים לחייו, לפני גיוסו לצבא הבריטי בתחילת מלחמת העולם הראשונה, עשה לו שם כמשורר נחשב. בכל זאת, הוא מוכר כיום בעיקר בזכות חמש סונֵטות המלחמה שכתב כשכבר היה חייל. שירותו המלחמתי של ברוק היה קצר מאוד: על האונייה, בדרכו למצרי הדרדנלים, במארס 1915, עקץ אותו יתוש והדביק אותו בזיהום חמור שגרם למותו.
מן החמש ידועה במיוחד זו שכותרתה 'החייל', הפותחת במילים (בתרגומו של ראש הממשלה לשעבר משה שרת) "ואם אמות, חִשבו רק זאת עליי:/ שבפינת שדה קרָב נוכרי אֵי שם/ לָנֵצח קמה אנגליה". הבריטים קברו חללי מלחמות מעבר לים בבתי קברות סמוך לאזור הקרב, ולא העלו את עצמותיהם לאנגליה; גם ארץ ישראל זרועה בתי קברות בריטיים ממלחמת העולם הראשונה, פינות שהן אנגליה, כבר מאה שנה.
שתיים מן הסונטות האחרות בסדרה קרויות 'המתים', וכאן מובאת אחת מהן. אמנם שיריו של החייל ברוק עוסקים במות חיילים, וכאמור גם באפשרות מותו שלו עצמו –  ועדיין, הם עושים זאת מנקודת המבט הפטריוטית, ויש שיאמרו התמימה, המאפיינת את המשוררים שעוד לא הספיקו להיצרף באש הקרבות. ברוק נשאר חייל צעיר לנצח.
השורות מרוממות הנפש על מה שאיבדו החיילים ההרוגים ועל מה שהנחילו לנו נצרמות מעט בבית השני: כלום חסרים אנו מכאוב, שאנו מודים לחיילים על שבמותם ציוו לנו אותו? האם מותם של חיילים הוא המזכה אותנו בקדושה? האם כבוד מצדיק מוות? ובכל זאת, דומני שעם מעט סלחנות כלפי הרגישויות האחרות של לפני מאה שנה, אפשר למצוא בשיר הזה ביטוי נשגב ומכווץ-לב לתחושותינו פה, בייחוד בשבוע הזה. הרשיתי לעצמי אפילו לתרגם את ה-bugle, חצוצרת-הקרב האנגלית המסורתית, כשופר של שדה הקרב העברי הקדום. יהיו נא השורות הבאות, בגרסתן העברית, מנחת זיכרון לגיבורינו.

המתים (3) / רופרט ברוק

עַל עֲשִׁירִים שֶׁמֵּתוּ שִׁיר, שׁוֹפָר!
דָּלִים בִּשְׁנוֹת חַיִּים מֵאֵין כְּמוֹתָם –
אַךְ מָה הֶעֱשִׁירוּנוּ בְּמוֹתָם.
אָדֹם-מָתוֹק הִקִּיזוּ לֶעָפָר
אֶת יֵין נְעוּרֵיהֶם, וְאֶת מַחְמֶצֶת
שְׁנוֹת אֹשֶׁר עֲתִידָם, וְאֶת שַׁלְוַת
מִשְׁקֹלֶת הַזִּקְנָה, וְאֶת תִּקְוַת
הַהוֹלָדָה שֶׁתַּכְתִּירֵם בְּנֶצַח.

הַרְנֵן, שׁוֹפָר! הִנְחִילוּ מֵתִים אֵלֶּה
אֶת שֶׁחָסַרְנוּ: אַהֲבָה, מַכְאוֹב,
קְדֻשָּׁה, כָּבוֹד שֶׁשָּׁב לְכָאן כְּמֶלֶךְ
וּנְתִינָיו סָכִים בְּמֹר הַשָּׁב;
וַאֲצִילוּת שׁוּב כָּאן, מֵחוֹף אֶל חוֹף;
וְאָנוּ שׁוּב חֻלְיָה בְּמוֹרָשָׁה.


שיפוט מהיר 15: שירים, דרשות, סיפורים

$
0
0
המהדורה ה-15 של מדורי "שיפוט מהיר"הופיעה שלשום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'. והפעם: על כל שירי יוכבד בת-מרים, על הדרשות הבאמת מתוקות של יורם טהרלב לפרשות השבוע, ועל סיפוריו הקצרים של שפי שפס.

מחצית מול מחצית: כל השירים
יוכבד בת-מרים; עורכת: רות קרטון-בלום; עורך משנה: גדעון טיקוצקי; הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 584 עמ'
 שתיים חיכו לי בדואר באותו יום, שתי ציפורים במכה אחת. 'ציפור אחוזת קסם', אלבום רשימות, מכתבים, ציורים ושירים גנוזים מאת זלדה; וספר כל שיריה של יוכבד בת-מרים. שתי מתנות יקרות ערך לתרבות הישראלית, המנכיחות בה מעתה בהיקף רחב את עולמן של השתיים: שתי שלא הילכו בגדולות אך כן בנפלאות. שתי בעלות נפש, שתי אנטנות רגישות-רגישות למופשט ולנשגב. שתי משוררות ארצישראליות, יוצאות רוסיה, אשר חיו בשנים פחות או יותר חופפות (זלדה 1915–1984, בת-מרים 1901–1980), אך פרסמו בתקופות אחרות: זלדה התגלתה ברבים בגיל העמידה, שנים לאחר שבת-מרים נדרה למשוך ידה מן הכתיבה בנפול בנה נחום הזז ("זוזיק") במלחמת השחרור. זוהי המחצית-מול-מחצית של חיי בת-מרים, מחצית השירה ומחצית השתיקה – אף שביטוי זה הופיע בשיר מוקדם שלה, בטרם השבר: שיר על שתי המחציות של פניה, של נפשה.

בת-מרים מצטיירת בספר כקמע של המשוררים הישראלים. פרק מיוחד מקבץ בָּציר מרשים של שירי מחווה ואהבה שהם כתבו לה. "אַתְּ אֵינֵךְ כּוֹתֶבֶת,/ אֲבָל הַנַּעֲלָמָה רוֹשֶׁמֶת אוֹתִיּוֹתַיִךְ./ אַתְּ אֵינֵךְ שׁוֹפֶטֶת,/ אֲבָל בַּבֹּקֶר מוֹצְאִים פִּסְקֵי דִּינֵךְ", פותח אחד משיריו של אבות ישורון לבת-מרים מ-1971. ורחל, ארבעים שנה קודם לכן, הנציחה פן אחר של בת-מרים, המרמז מדוע כה הוקסמו ממנה משוררי הארץ – השיר 'עברייה'המוקדש לה, הפותח במילים "אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת,/  נִדְמֶה: הִנֵּה זֶה אַךְ/ בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט/ עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ". על נתן אלתרמן, שבת-מרים כתבה לו שירי מחווה והוא הרבה להחוות לה בפרוזה, מסופר כי כאשר התאוששה בת-מרים מניתוח בברך בא מדי יום, שבועות על שבועות, לעזור לה לרדת מביתה מדרגה אחר מדרגה כשידיו וספריו משמשים לה הדום, כמעשה רבי טרפון ואמו.
על זאת ועוד אפשר לקרוא במסה מאירת העיניים שצירפה רות קרטון-בלום – ובעיקר אפשר לקבל בה מפתחות שימושיים לקריאה בשיריה המופשטים משהו של בת-מרים. עוד בספר השוואה פרטנית בין גרסאות שונות של כל שיר ושיר, עבודת נמלים של גדעון טיקוצקי. והעיקר, פרי עטה של בת-מרים: שירים שנקבצו ושלא נקבצו, ורשימות. מעל לכול, הספר הוא הזדמנות ראשונה מזה שנים להתוודע מיד ראשונה לשירה מסעירה ונוגעת ללב, מורכבת אך צלולה, מגוונת אך עם ניגון מיוחד משלה, שירתה של משוררת שהגיע הזמן שנכירנה לא רק כקמע או כסמל טרגי.

שמחת תורה
דרשות נחמדות מפז מלאות הומור וחוכמה על כל פרשות השבוע
יורם טהרלב, כנרת, זמורה-ביתן, 268 עמ'
 דרשן כי ישמיע בבית הכנסת דרשה מדרשות ספרו של יורם טהרלב, ספק אם יוזמן שוב אל הדוכן. קנאים משביתי שמחות, ושומרי חומות של הפרשנות המסורתית, לא יאהבו את החופש הנינוח והמבודח שנטל לו המגיד, אף כי תוכו רצוף אהבת תורה ונאמנות למסריה. וגם מתפללים סלחנים יותר יגידו שבדיחה או שתיים אין מקומן בבית הכנסת. אך באותה פעם יחידה שיגניב בה את הדרשה הטהרלבית יטיל דרשן זה בקהל הַס נדיר, הקשבה מרותקת שתופר רק בפרצי צחוק.
יורם טהרלב מוכר בראש ובראשונה כפזמונאי ותיק, ושיריו הם אולי שיאה של התקופה שבה הזמר הישראלי לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, אלא הצחיק – וזאת דווקא מפני שאת הקהל הוא כן לקח ברצינות. אך טהרלב הוא גם מתרגם וסופר ומשורר ומִצחקן, סטנדאפיסט, אמנם סטנדאפיסט לאינטליגנטים. סדרת דרשותיו על הפרשות, שהופיעה תחילה בערוץ היהדות של וויי-נט, אינה תחילת המפגש ההומוריסטי-אוהב-רציני שלו עם המקורות היהודיים. עַיינו קונטרס 'וטהר לבֵּנו'. האיש ניחן בהיכרות עם בדיחות, משלים, אנקדוטות, עובדות מסקרנות ושירים היתוליים לאינספור, ובעיקר ביכולת לשלוף אותם בהקשר הנכון ולשזרם יחדיו.
הדרשה לפרשת השבוע שלנו, פרשת מסעי, אינה מהמעולות בספר, ועדיין היא יכולה להדגים משהו מדבשו ועוקצו של טהרלב, מהברק שלו שאחריו לא בא רעם. המגיד מסביר תחילה מדוע חוזר משה ומפרט את כל התחנות במדבר: למען התיעוד ההיסטורי, אבל גם כדי שהקוּטרים בעם ישראל ייזכרו איזה סיוט הייתה הדרך, ולא ירצו לחזור. אחרי משל-בדיחה בנושא הוא מגיע לסבלנותם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, שנחלתם כבר בידם אך הם נחלצים קודם לצאת עם אחיהם למלחמה על מערב הארץ – ומספר, בהפוכה, בדיחה על ישראלי שבא לאמריקה כי שמע שהכסף מתגלגל שם על הרצפה, והנה, כבר בשדה התעופה, "הוא רואה לפניו מוטל על הרצפה שטר של מאה דולר. בעט הבחור בשטר ואמר בזלזול: 'יאללה, נתחיל לעבוד ממחר!'". וכך הלאה עניינים, עד לביאורי מילים המבארים בין היתר את השוני בין "ויחנו"של אז, לשון מחנה, לבין החניה של היום, תוך הסבר היתולי למה בטלה מהמנון 'התקווה'השורה "עיר בה דוד חנה" (בעיות החניה בירושלים, כמובן).
לא קנה את לבכם? איך כתב יורם טהרלב, "לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר"; אל תקרי צרות אלא דרשות בספר הזה.

אספרסו, קצר
שֶפי שֶפֶּס, אופיר ביכורים, 234 עמ'
כמוטו לקובץ סיפוריו מצטט שפי שפס את השיר "קצר"של רחל חלפי: אני עדיין מתקשה לעכל/ שמאחורי כל חלון מואר/ מסתתר סיפור חיים/ לא פחות עמוק/ משֶלי". רוב שישה-עשר הסיפורים שבקובץ הם סיפורי חיים (וחבל שכך, כי זה גורם לפעמים ליריעה הקצרה של הסיפור הקצר להתפקע); והם עמוקים או לפחות מעניינים. אולם אין בהם כדי 'להוכיח'כי שכמותם יש מאחורי כל חלון מואר. שכן כאן אלו בדרך משפחות עם קלקול עמוק, עם איבר קטוע או תותב. הגיגים מהסוג שמתחיל במילים "כל המשפחות"אינם הולמים ספר זה, ההולך אצל מקרי קצה.
'אספרסו, קצר'עצמו הוא בן חריג למדי במשפחה הענקית של ספרי פרוזה הרואים אור בהוצאות לא מרכזיות, ובפרט כאלו המבקשות מהמחברים תשלום. בדרך כלל הספרים הם "בסדר", כאלה שנחמד לקרוא אם אין משהו אחר, אך אינם עומדים בשום תחרות עם ספרים של סופרים מוכרים או הוצאות גדולות. חשוב לדגום את הספרים הללו, חשוב לתת להם הזדמנות, אך הדגימה הזו מוכיחה כמעט תמיד שהלקטורים הבוררים את הספרים בהוצאות הגדולות עושים מלאכתם נאמנה. ספרו של שפי שפס חריג כאן לא מבחינה זו שנתגלה סופר ענק שהוחמץ – זה לא – אלא משום שהקריאה בו מסבה הנאה, וגם אינה גורמת לקורא להרגיש שהוא משחית את זמנו על שטויות מהנות. בקצרה – מזה זמן לא קרה שהתחלתי ספר מהמשפחה הנ"ל והגעתי לסוף מרצון חופשי. שפס עשה לי את זה.
המחבר הוא פסיכולוג ותיק, אמנם פסיכולוג ארגוני, מייסד מכון קינן-שפי. זה מורגש בסיפוריו, אבל לא באופן הצפוי. נאמר זאת כך: הוא לא חופר. דומה אפילו שהוא כופה על עצמו שחרור ממשקפי הפסיכולוג, ומתאמץ למעט במחשבות ובדיבורים ולהרבות בעלילה ובאירועים. הדמיון הפרוע שלו עובד במלוא הקיטור, וזה ראוי להערכה משום שהוא מצליח בכל זאת להישאר בגבולות המציאות הריאליסטית. במה ניכר הרקע המקצועי של שפס? פשוט בכך שהוא באמת מבין אנשים. ואנשים מכל הסוגים.
לשילוב הזה, בין דמיון יצירתי קודח לבין תפיסת מציאות מעמיקה ומעוגנת בניסיון אישי, יש כאן מקבילה בתחום הסגנון: יצירתיות שובבה, המתבטאת בעיקר בשימוש משחקִי בניבים, בתוך מסגרת של סגנון פשוט וענייני. התמהילים הללו הם סוד חנם של סיפורי שפס.  


שיפוט מהיר 16: פרוגרסיה ופרברסיה, טיפשות וטהרה

$
0
0
מדורי 'שיפוט'מהיר המופיע היום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון' (עמ' 23). השלישייה הפעם: אליענה אלמוג, הלל לרמן ויורם בק. 
 
סדנה למתקדמות

מבט חטוף של הנצחי

אליענה אלמוג
כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'

העניינים אצל אליענה אלמוג מתקדמים מאוד. כלומר, עולמה הוא הכי מתקדם שאפשר, וסיפוריה הקצרים שבספר זה שוטחים אותו בשיטתיות. קשרי אהבה הומוסקסואליים הם תמיד מקום מפלט לרך ולַנֶאֱצָל. קשרי אהבה הטרוסקסואליים הם תמיד אלימים, מדכאים, מאמללים את האישה האוהבת ההורסת את עצמה בהתמכרותה להם. גברים הם בדרך כלל אלימים, אם כי לפעמים לא, בפרט אם התמזל מזלם להיות ערבים. ערבים טבעם להיות מלאכים או קדושים מעונים, מתנחלים טבעם לרצוח, פעילות שמאל טבען להתייסר מרוב צדקנות ואהבה לעַמן השנוא. וברלין, אוי, ברלין. ברלין היא העולם האמיתי ומחוז החפץ. שם, בבירת החופש והפרברסיה והשכחה, אפשר סוף סוף להניח את המספריים בצד ולדבר על זה. 

 
מספרים עליה, בדש העטיפה, שהיא נולדה בתל-אביב ומתגוררת שם עד היום, ואם מרשים לסטריאוטיפים להשתולל זה דווקא מסתדר יופי עם התכנים. מציינים שאמה סופרת ואביה משורר – והכוונה היא לאהרן אלמוג ולרות אלמוג, ידידתו של עורך ההוצאה יגאל שוורץ המככבת בספרו האחרון, וזה לא קשור לכלום, חוץ מלכך שהגֶנים היצירתיים עברו בשלום מההורים לבת; מוסיפים שהיא מנהלת פרויקטים בעמותה ישראלית-פלשתינית ו"פועלת לכל יכולתה למען נשים ולמען שלום", ואת זה כאמור מרגישים היטב בסיפורים; ומציינים עוד בדש שהיא מנחת סדנאות כתיבה. ונדמה לי שדווקא פה, בעובדה הבנאלית ביותר ברשימה, קבור הכלב.
אלמוג, כך נדמה, כה התרגלה להטיל על תלמידיה תרגילי כתיבה, שהיא מטילה שכמותם גם על עצמה, ואוספת את תוצאותיהם הטובות לספר. אין כוונתי לומר שהיא כותבת כתלמידת סדנאות. תרגילי הכתיבה שהיא אספה לספר הם תרגילים מצוינים. הם משקפים כושר מרשים של התבוננות ותיאור. בייחוד מרשימים סיפורי ההזיה שלה. ובכל זאת, הסצנות והאטיודים המאוגדים בספר על תקן סיפורים נראים בעיקרם פרי משימות. "תארי את חווייתה של אישה מנוצלת מנקודת מבטה". "כתבי סצנת המשך לסיפור מהתרגיל הקודם". "מה אומר לך המושג ציד חזירים". "שחזרי בטכניקה מקורית את זיכרונה האבוד של אישה מוכה". "נסי להמציא טכניקה שלא הייתה כמוה וללכת עליה עד הסוף גם אם זה לא עובד".

מה חשבתם לעצמכם

אין אנשים טיפשים

הלל לרמן
גוונים, 111 עמ'
אין אנשים טיפשים, קובע הלל לרמן בכותרת הספר וגם בתוכו. אבל לקוראיו הוא גורם להרגיש טיפשים מטופשים.
זוהי נובלה דידקטית. לרמן, איש ניהול וחדשנות טכנולוגית ופילוסוף חובב המתעניין בשאלת הדטרמיניזם והבחירה, לוקח בה את הקוראים למסע לגילוי תובנותיו בשאלות אלו. המחבר וקוראיו מיוצגים בדמות הגיבורים: חוקר פסיכולוגיה אמריקני, ושני סטודנטים סקרנים שהוא לוקח למסע חווייתי בעולם ובספרייה כדי שיגיעו בעצמם לתובנות שלו. זאת, בעקבות ויכוח בין השניים: האם כדי להגיע לעמדה מסוימת, להיות סנאטור למשל, צריך להיות "טיפוס"מסוים, או שכל אדם, אם יהיה די נחוש, יכול להיות מה שיבחר?
המסע מובנה כך שהמפגשים הכלולים בו ישכנעו את הסטודנטים בהנחותיו של הפסיכולוג. הם משתכנעים, ואולי גם הקורא – אך הפסיכולוג (ולרמן) נוטים לקפוץ מכל שכנוע כזה למסקנה חובקת עולם. למשל, הנוסעים פוגשים במומבאי פועלים פשוטים ורגישים, ומבינים שלכל אדם יש עולם רוחני ורגשי מלא. יפה. אבל מזה הם מגיעים למסקנה יפת הנפש ש"אין אנשים טיפשים", ולכל אדם כישרונות מזהירים משלו בתחום כלשהו, ואין, בהגדרה, פער אינטלקטואלי בין אנשים – תוך התעלמות תמוהה ממושגים כגון אינטליגנציה וידע.
המפגשים הבאים מוליכים את הצמד לתגליות בנאליות למדי, על כך שבקביעת עיסוקו והצלחתו של אדם שותפים גם הכישרונות, הנטיות, הרצונות ואילוצי הסביבה. קפיצת הדרך הגדולה מגיעה כאשר הסטודנטים נשלחים למחקר אישי מזורז בשאלה מה משותף למצליחנים בכל התחומים, ומגיעים למסקנות מתבקשות מדי – אך ברגע האחרון מתעורר אחד הסטודנטים לתובנה שהפסיכולוג חיפש (והסימוכין המובאים לה לגמרי לא משכנעים): שכל המצליחנים ידעו בילדותם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, ומאז חתרו לכך.
הקורא קצת מבולבל, כי התובנות שנאספו עד כה לאו דווקא מוליכות למסקנה הזו או נדרשות לה. וכאן, כשהוא תוהה אם המחבר הוליך אותו שולל, מגיע פרק סיום מפתיע: הפסיכולוג מגלה לאחד הסטודנטים שהכול שטויות. שבעצם אין בחירה, והכול תלוי בתכונות ובכישורים שנולדנו איתם. אומר ונעלם. אז מה, בכל זאת יש אנשים טיפשים? ומה פשר הפרקון הזה, היורק בשצף הפרכה לא-מבוססת של כל קודמיו הפסוודו-מבוססים? אולי הוא נועד לנחם אותנו, הקוראים שפקפקו במסקנות החפוזות לכל אורך הדרך.

צער וצורה
טור הטוהר: סונטות
יורם בק
ספרי עִתון 77, 129 עמ'
"עוֹד מַדְרֵגָה, וְלִבִּי מִטַּהֵר וְעוֹלֶה./ כַּאֲשֶׁר הַגּוּף יִנָּגֵף, הַגּוּף הַחוֹלֶה,/ לִבִּי הַבָּרִיא מְחַפֵּשׂ כְּמוֹ הֵלֶךְ גּוֹלֶה/ וְצַעַר בּוֹ, צַעַר מָתוֹק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה. ... וְעוֹד מַדְרֵגָה, מֵעֵבֶר לְכָל הֲבָנָה –/ הָאֱמֶת הַקָּשָׁה מִכֻּלָּן, הָאֱמֶת הַזְּקֵנָה" (מתוך סונטה 62).
יורם בק רוצה להיות יורם טהרלב. כלומר, בעל לב טהור. למסע בַּקשת הטהרה מוקדש מחזור הסונֶטות הארוך שלו. בק הוא משורר ותיק ופורה, שנדחק לשוליים שלא בצדק. אולי זה בשל הצירוף הייחודי המתגלם בו. משורר יחיד במינו זה, משורר צורני של התקדשות הומניסטית, נשחק בין המגמות הבולטות בשירה העכשווית. בין חבורת שירה המקדשת את הצורה ובהזדמנות זו את הגוף ואת ההתגפפות, לבין חבורות משוררים-מתנבאים, לבין קבוצות שירה המתפעמות מפריעת הסדר והסדרים. בין משוררי פוזה לבין משוררי פרוזה.  
מהי סונטה? מיהו יהודי? שאלות דומות: הַגְדֵּר, הצב כלל, ויציגו לך את היוצא מן הכלל. בק, שמאחוריו כבר ספר של מאה סונטות מסורתיות, תופס הפעם את הסונטה באופן אפלטוני. יש בגנזי מרומים אידיאה של סונטה, אך במציאות אין סונטה אחת המקיימת את האידיאל לכל תגיו. כדי לחוות את הסונטה כמהות, אומר לנו יורם בק, אין די לקרוא אחת, שתיים או שלוש, אלא במקרה שלו 123 סונטות וכמו-סונטות שהן 123 דרכי מימוש. וכמו הסונטה גם הטוהר: הרבה מתכונות ותבניות, הרבה דרכים, מובילים אל טוהר הלב ואל שלוות הרוח.
למרות הנושא המשותף ומגמת העל, רבים הם נושאי השירים. בק מרבה לכתוב על התפילה, תפילה חילונית, שהיא "מַעֲשֵׂר עָנִי"שאנו "מְמַלְמְלִים כִּילָדִים תּוֹעִים". על הגאולה, נשגבת ונטולת אל, ש"תָּבוֹא, אָכֵן, מִגַּרְגֵּר דַּק מִדַּק". על השוני בין בשר ורוח, באופן המזכיר את המשוררים המטאפיזיים: "לְכָל בָּשָׂר רִמָּה,/ לָרוּחַ אֵין פּוֹקֵד./ הַשֶּׁקֶר, הַמִּרְמָה/ חוֹלְפִים, הָאוֹר עוֹמֵד./ תּוֹלַעַת וְסָפֵק / חוֹתְכִים בְּלֵב בּוֹדֵד" (מתוך סונטה 68; שימו לב למכנה המשותף לבשר ולרוח: הרימה והתולעה). ויש הרבה אהבה, וחשבון מתגעגע עם הנעורים, וכמובן ארס-פואטיקה המתארת יפה את עצמה (בסונטה 27): "הַיְּצִירָה הִיא צַעַר וְצוּרָה,/ הִיא צַעַר הַיֵּשׁוּת, צוּרַת קִשּׁוּט./ בַּתֹּאַם שֶּׁנּוֹצָר הִיא עֲצוּרָה:/ הַמְסֻבָּךְ מוֹלִיד אֶת הַפָּשׁוּט".


טוביה החולב: עם טוביה טננבום על מה שאנשים חושבים באמת

$
0
0

טוביה טננבום בגרמניה. צילום: איזי טננבום
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בכ'בתמוז תשע"ד, 18.7.2014, עמ' 32. השבוע הופיע הספר המתואר בכתבה כספרו הבא של טננבום, על המסע בישראל, ושמו בישראל "תפוס ת'יהודי".

טור הספורט של טוביה טננבוֹם במהדורה המקוונת של העיתון הגרמני 'די-צייט'מתחיל בספורט ואיכשהו נגמר תמיד ברומו של עולם. שמו של הטור הזה "שָמן בנעלי ספורט". בגרמנית זה יוצא משחק מילים. שמן, מעשן, לא ספורטיבי, נהנתן נרפה ומזרה אימה, מומחה לחשיפת הרפש שבנפש של מי שמדבר איתו, ובעצם, תפסנו אותו, יהודי: טננבום לא ישאיר לקוראים את העונג לחשוב כך עליו בעצמם. הוא יגיד להם שהוא כזה.
לפני כמה חודשים פתח אחד הטורים הללו בתיאור הליכה רגלית מרמאללה ליריחו בצוותא עם ראש איגוד הכדורגל הפלשתיני, הלא הוא ג'יבריל רג'וב – והתגלגל לכינוי שנתנו החבר'ה לטוביה, בחושבם שהוא גרמני כלבבם: אבו-עלי, שם החיבה של הערבים להיטלר. טור אחר, ממש עכשיו, ממש מתחת לכתבה הראשית על הזכייה הגרמנית בגביע העולם, פתח בנבכי הכדורגל הישראלי, על תקן הדבר הכי הפוך מכדורגל גרמני שיש – ונגמר בסיפורה של התכתשות בין טננבום לשגרירות גרמניה בישראל. זו מחרימה אותו לאחרונה משום ששאל בפומבי פוליטיקאי בכיר שביקר בארץ, גרגור גיזי, למה לקח כמדריך לסיור בהתנחלויות דווקא את איש 'שוברים שתיקה', ואחרי ששאל את שרת התרבות של גרמניה, במסיבת עיתונאים חגיגית לכבוד חתימת הסכם להחזרת יצירות אמנות שנשדדו מהיהודים, למה זה לקח לגרמניה שבעים שנה.
את המונדיאל הקודם חווה טננבום אצל המנצחת במונדיאל הנוכחי. גם אז היה מה לראות שם. חודש משחקי גביע העולם הוא לדבריו הזמן היחיד בכל ארבע שנים שבו הגרמנים מרשים לעצמם להניף דגלים, להתעטף בדגלים, לצעוק דויטשלנד או בקיצור שְלַנְד, להפסיק להתבייש להיות גרמנים.
טננבום היה אז בעיצומו של מסע עיתונאי בן חצי שנה להבנת הנפש הגרמנית. במקרה יצא שבחודש הראשון לשהותו שם התחיל המונדיאל, והחוויה האנתרופולוגית של טננבום לבלבה. המנהג בגרמניה, כך גילה מיד, הוא לצפות במשחקים בהמון, ב"צפייה ציבורית". כמו השירה-בציבור שלנו, רק לא שירה אלא כדורגל ולא סתם ציבור אלא המונים. צוותא ענק, אלפים, רבבות, חלק מאחווה גדולה ומשחררת מאחריות – נטייה שטננבום מאבחן כלוז האופי הגרמני.
פֶרַיין הם קוראים לאחווה הזאת. verein. צורך בהשתייכות מוחשית למשהו גדול ממך. על פי האבחון של טננבום, יכול גרמני להיות ליברלי או ניאו-נאצי או אנרכיסטי או קומוניסטי אבל תמיד יתמזג לתוך קבוצה שהיא כזו, תמיד יצפה, בהתאם לכך, שאחרים יעשו בשבילו, שהמדינה תדאג לו;  תמיד יהיה אנטי-קפיטליסטי בדיבורים וקפיטליסטי בפועל; וכמעט תמיד, במידה זו או אחרת של הסוואה צדקנית, יהיה אנטישמי. דבֵּר עם גרמני, הצג את עצמך כפולני או כל גוי אחר שיעלה על דעתך, ואיכשהו בתוך כמה דקות הוא יגיע לזה שהוא נורא מזועזע מהמעשים של ישראל. זאת, לפחות, החוויה של טננבום. התגלית שלו. הוא משוכנע שזה כך דווקא בגרמניה. רגש עממי הנפוץ בכל שכבות העם, ואשר המנהיגות הפוליטית מצליחה בקושי רב להסוות בעזרת הסיוע לישראל.
אבל את המונדיאל הנוכחי הוא חווה דווקא בירושלים. "בערב של חצי הגמר גרמניה-ברזיל נתתי, לפני המשחק, הרצאה לתלמידי המכללה למדינאות בירושלים על כדורגל ולאומנות בגרמניה. אחר כך יצאתי החוצה לעשן – ואזעקה. בפנים אתה שומע את גרמניה מביסה את ברזיל, מכניסה את נבחרת ברזיל להלם פסיכולוגי. ובחוץ האזעקה".
כדורגל ולאומנות נכרכו להם על פי החשד יחדיו גם אצלנו, בדמות לה-פמיליה, ארגון-מכורתם של החשודים ברצח הנער הערבי משועפאט, וזה לא נעלם מעיניו. "כתבתי על בית"ר ירושלים בדי-צייט. יש שם טיפוסים כאלה ויש גם הרבה אחרים. תמיד אמרו שהחלום הציוני הוא שיהיה גנב יהודי, אז יש למרבה הצער גם רוצחים יהודים אכזרים. אבל זו בוודאי לא רק בית"ר ירושלים. ראיתי משחק בטדי שאוהדי הקבוצה היריבה עשו לאוהדי בית"ר סימנים של שחיטה בצוואר. הפועל חיפה נדמה לי. שני הצדדים נראו די מגעיל".
המסע ההוא בגרמניה הוליד את ספרו 'אני ישן בחדרו של היטלר', שהופיע לאחרונה בתרגום עברי (של אורי רדלר, בהוצאת סלע מאיר). חדרו של היטלר – כלומר בעצם גרמניה. מדינה עם דיבוק יהודי שמשגע אותה. אומה שבטוחה שתכפר על פשעיה אם תשכנע את עצמה שהיהודים הם נאצים ובעצם הגיע להם. וחוץ מזה, הוא באמת ישן בסוויטה שהיטלר נהג להתאכסן בה, במלון בוויימר, ונופף מהמרפסת למעריצי הסוויטה שעוברים למטה.
הוצאת הספרים הגרמנית רוֹווֹלט ששלחה אותו למסע הזה התנערה מהחוזה כאשר גילתה מה כתב. היא הסכימה לפרסם רק גרסה מצונזרת שלו, נקייה מציטוטים מביכים של גרמנים על היהודים המנהלים את העולם. אחרי זמן, ואחרי שפרסם את הספר בהוצאת התיאטרון היהודי שבניהולו בניו-יורק נמצאה הוצאה גרמנית שפרסמה אותו בגרמניה. ראיונות אחדים הושמטו ממנו בכל זאת, בשל איומים בתביעות מצד מרואיינים. אך ראיונות גנוזים אלה פורסמו מיד, בהבלטה, בדי-צייט, והיו לשיחת היום.
לפני פחות משנה נשלח למסע נוסף, לישראל ולרשות הפלשתינית. שוב כדי לכתוב ספר שיביט בעיניים זרות למחצה בנפש המקומית. במסווה של גרמני, תוך שהוא עושה עצמו לא מבין את העברית והערבית השגורות בפיו, פגש שרים פלשתינים וח"כים ישראלים, נכנס ויצא בארמונות האח"מים הפלשתינים  והצטרף לפעילי זכויות אדם תוך שהוא מעמת אותם עם הסתירות שבדברים שניסו למכור לו, התארח במאחזים יהודיים ובכפרים דרוזיים ובמערכת 'הארץ'ובסלון של עמוס עוז, ובעיקר נדהם לגלות את היקף המעורבות הפוליטית האירופית, והגרמנית בפרט, בארץ.
שוב ושוב נתקל במתנדבים גרמנים שבאורח מוזר באו לכאן לכפר על השואה באמצעות מאבק נגד ישראל. כגון אותה צעירה גרמנייה שסיפרה לו שבאה לעזור לפלשתינים כי "התאהבתי בעם היהודי". שוב ושוב חזה פה בהשקעות של מדינות עשירות, גרמניה בפרט, במיזמים מיותרים של בנייני פאר ברשות הפלשתינית, או במפגשי שלום מגוחכים בין ישראלים שבמילא תומכים בפלשתינים לבין ערבים הבזים לישראלים הללו. הוא למד שהאובססיה היהודית-ישראלית של הגרמנים, שגילה במסע הקודם, שולחת את פארותיה לתחומי ישראל וממלאת תפקיד מרכזי בתדלוק הסכסוך כאן. ספרו הבא, שכבר נמצא בשלבי תרגום והכנה לדפוס בישראל ובגרמניה ויופיע בסתיו הקרוב, מתעד את המסע המצחיק-עצוב שלו בארץ הקודש.
הוא יספר שם למשל כיצד נסע לבית-לחם כדי להשתתף בתחרות זכויות אדם באוניברסיטה, רק כדי לגלות שהוא הטמבל היחיד שהגיע: לכולם היה ברור שזו פיקציה שנועדה לקבל תקציב מהאיחוד האירופי. כיצד  התעקש לשאול את הבדווים מהבקעה ופטרוניהם האירופים איפה בדיוק הבתים ההרוסים שהם מבכים עליהם בתקשורת, וגילה שאין כאלה. כיצד לא נתן למשווקי העיר החדשה רוואבי לשטות בו כשאמרו לו, כפי שהם רגילים לומר לכל עיתונאי שלא שואל שאלות מיותרות, שבעיר תיבנה כנסייה לרווחת הנוצרים, בעודם מצביעים במפה על נקודה שאך זה אמרו שבה ייבנה מסגד.
הוא נסע לבילעין עם מפגיני השמאל, ותיעד את ההצגה המאורגנת שהעיתונאים הזרים מקבלים בה תפקידים מראש, ואת ההערות בזכות היטלר שהשמיעו באוזניו מלווים ערבים כששמעו שהוא גרמני. בכלל, כך למד, להיות גרמני בין ערבים-פלשתינים פירושו להיות כוכב עליון.
אחמד טיבי צרח עליו שהוא לא עיתונאי, כי הוא ביקש ממנו הוכחות למה שהוא טוען ולא אמר אמן. ובבית-לחם הוא תשאל את שרת התיירות והעתיקות הפלשתינית, רולא מעאיא, בצורה שתרגל בגרמניה. שם, בשיטות דומות, הוציא מפיהם של גרמנים וידויים על מאוויי לבם האנטישמיים הכמוסים. לפעמים זה מגיע אל סף התעללות. ב'אני ישן בחדרו של היטלר'הוא מספר למשל על שיחתו עם גרמני טוב לב שבא לגור במחנה דכאו ולהתמסר לעבודת ההנצחה שם. טננבום, בלחץ ממוקד, חילץ מפיו את ההודאה בכך שהוא מתחמק מלברר מה משפחתו שלו עצמו עשתה בשואה. 
וכך, על פי תיאורו, זה היה עם השרה מבית-לחם, כשהתחמקה מלענות לו מה היא באמת מייחלת שיקרה לישראלים. "אני מתקרב אליה ונוקש על מצחה, כמו שנוקשים על דלת, ולוחש לה, 'אני מלאך. את ישנה במיטה. ואני מגיע אלייך, נוקש על מצחך, ואומר: רולא, רולא, רולא: מה תרצי שאעשה עם הישראלים? אמרי לי מהי משאלתך ואבצע אותה. דברי אליי, אני המלאך שלך. האם תרצי שאשלח את כל היהודים בחזרה לאירופה?'
"רולא לא יכולה לשלוט בעצמה ופורצת בצחוק ממושך. כשהיא נרגעת, היא אומרת: 'אתה לא עיתונאי, אתה פוליטיקאי'. אני עונה – 'לא, אני מלאך! מלאך אמיתי. דברי אליי, רולא, ואמלא את משאלתך'. היא צוחקת שוב, מביטה בי, שפתיה כמעט נעות, אך בת קול אינה יוצאת מביניהן. 'מה העניין, רולא?'– 'אני שרה, אני לא יכולה לענות על השאלה הזו'. 'שאלי את המלאך שלך מה הוא רוצה, ואמרי זאת במילותייך'. ואז היא מחייכת אליי ואומרת, 'מה שאני אומרת הוא זה: אין פתרון הוגן. אתה יודע איך לפרש את זה. אתה יודע מה אני חושבת'". 
גם לישראלים הוא לא עשה הנחות. בכתב היד – הצצתי – יש תיאורים מצחיקים ומלעיגים למדי של רוכשי אדמות יהודים, של מתנחלי גבעות, של שמאלנים מקצועיים המתוודים באוזניו שהם חיים מתוך חשיבה משאלתית, של התנהלות רב מקובל ידוע המוכר בכסף טוב מחילה על חטאים נפוצים, של שלל דברי הבל ששמע מחברי כנסת מכל פינות הבית.
ובכל זאת, היהודים המשתפים פעולה עם האירופים בליבוי השנאה הערבית לישראל הם המטרות הראשיות של בליסטראות טננבום. "בתוך לבו של האיש הזה, בפינות האפלות ביותר שלו, הוא הגזען היהודי הגדול מכולם", הוא כותב על איש שמאל ישראלי ידוע. "בעיניו, יהודים חייבים להתנהג כמו בני־אדם נעלים, משום שהם כאלו. וכל עוד הם לא מתנהגים כגזע האדונים של ישו, הוא שונא אותם. הוא היהודי שונא־עצמו המוזר ביותר בעולם".
אז הספר מוכן. ממשיך את קודמו, בהמחישו עד כמה בית המשוגעים שלנו שבין הים לירדן הוא המשכה-באמצעים-אחרים של הפתולוגיה שבין הים הצפוני לריינוס. כקודמו הגרמני, המעלה עדיין ניחוחות בית דפוס, גם הספר הישראלי של טננבום שיתרגש עלינו בסתיו הקרוב מפגין לראווה את טיפשותם האווילית של רוב בני האדם. רק מה? דווקא עכשיו, כשהספר גמור, התחיל אצלנו אקשן. ההסלמה בשבועות האחרונים תפסה את טננבום ואת אשתו איזי, המפיקה והצלמת הצמודה שלו במסעותיו, בישראל, בביקור לקידום הספר. ישראל, ארץ הולדתו של טננבום.
איך הוא מתרשם? "מדינה המומה. אנשים לא יודעים מה הכיוון. רציתי לגלות בימים הללו משהו חדש על ישראל. אבל לא, לא היה משהו שהדהים אותי. כנראה מה שראיתי ושאמרו לי לאורך שבעה חודשים היה נכון. כך שאין בינתיים צורך לכתוב עוד פרק לספר. הערבים אמרו לי אמת, שעכשיו פשוט מתבטאת לא רק במילים אלא גם בדם ואש. והישראלים ממשיכים לא להבין. להמשיך לחשוב שהפלשתינים שהם מתעקשים לכנות 'ערביי ישראל'באמת רוצים לחיות איתם".
ושוב הוא חווה, הפעם לצלילי אזעקות, חוויות עיתונאיות מסוג אלו שהוא עתיד לתאר בספרו הבא. "הצטרפתי בשבוע שעבר לסיור עיתונאים לשדרות ולגבול עזה מטעם גוף ישראלי, 'מדיה סנטרל'. שכנעתי את הנהג הערבי שהם שכרו שאני מוסלמי. שאני אמנם נראה גרמני, אבל סבתא שלי מלבנון; אמנם אוכל ברמדאן, אבל מוסלמי. הוא נעשה סחבק איתי, וכשהלכו להראות לעיתונאים את נזקי הטילים לחש לי בערבית 'אל תאמין להם, הכול הם המציאו, עשו בעצמם'. אמרתי לו 'מה אתה חושב, שאני לא יודע? שקרנים אלה'."
ביום אחר "הייתה הפגנה של 'להבה'ליד בית ראש הממשלה. מי נמצא שם לסקר? צוות טלוויזיה גרמני. רוצים לתפוס יהודים צועקים מוות לערבים. שאלתי את הכתבת 'למה את פה? אני לא רואה פה אחרים. אין פה סי-אן-אן'. היא זיהתה אותי והתעצבנה, 'אני יודעת מי אתה'. זו כתבת גרמנייה שגרה פה הרבה שנים ומדברת עברית פרפקט. אתה יודע  מהי תמונת הפייסבוק שהיא בוחרת? חייל ישראל עם קסדה ומעליו ילד ערבי שמשתין עליו. החבר'ה שלה שמספקים לה מידע הם ארגונים כמו בצלם ועדאלה.
"ככה גם כמו הרבה כתבים גרמנים ואוסטרים, חלקם יהודים. לפעמים אני מציע להתלוות אליהם, להראות להם דברים שהארגונים האלה לא יראו להם. אומרים 'כן, אתקשר אליך'. אף פעם לא מתקשרים. בנסיעה לשדרות דיברתי עם העיתונאים הגרמנים. הם אמרו מה שגרמנים פה אומרים תמיד: באנו מתוך אהדה לישראל, אבל היהודים עושים דברים נוראים. בטח. הם באים לפה, רואים את נזקי הטילים, ויעני המציאות לימדה אותם שהיהודים עושים דברים נוראים ואיומים. זה יפה שהם מתעקשים להעמיד פנים שאהדו את ישראל בהתחלה".
איך עוד בילה פה את ימי המלחמה? לפני שבוע, הוא מספר, הוא נכח בישיבה של השדולה למאבק בדה-לגיטימציה של ישראל, בכנסת. "מדברים על איך נסביר את עצמנו כך שיראו את המציאות ויידעו שאנחנו צודקים. זאת הבעיה שלנו? שלא יודעים, ושאם נסביר יאהבו אותנו? לא קולטים שזו אנטישמיות. זה רץ אלפיים שנה.
"הגיע הזמן לומר שהאנטישמיות מקורה באירופה. ושגם פה האנטישמיות האירופית היא שמזינה את האנטישמיות הערבית. באירופה האנטישמיות היא נגד היהודים בלבד; באסלאם היא גם נגד נוצרים. את הספר שלי על הגרמנים סירבו להוציא לאור גם בארצות הברית; גם הוצאות שמרניות, מאותם חוגים שמנהלים מאבקים בעד ישראל ונגד האסלאם. כל המכונים הימניים באמריקה שמדברים על האנטישמיות האסלאמית  לא מוכנים לדבר על השאלה איפה האנטישמיות מתחילה. זה מתחיל באירופה. האירופים הם אלה שמממנים את  האנטישמיות. הם אלה שמלמדים את המוסלמים את האנטישמיות".
אוזלת היד הישראלית לנוכח מעורבותן של ממשלות זרות בארץ הממה אותו. כך גם תרומות המיליונים לבניית מיזמי פאר לפלשתינים – בשעה שבמחנות הפליטים בירדן, שגם בהם ביקר, גרים בדירים בני חדר אחד למשפחה ולשום מדינה חובבת פלשתינים לא אכפת. גרמניה, כך מצא, שנייה רק לארצות הברית בהשקעות אצל הערבים ביהודה ושומרון. גרמניה היא המובילה במימון קולנוע ישראלי פוליטי, תמיד פוליטי באותו כיוון; על פי נתונים שקיבל טננבום מקרן הקולנוע הישראלי, 25 קופרודוקציות ישראליות גרמניות היו בעבודה בעת מתן הנתונים, חלקן הגדול פוליטיות ומוציאות את דיבתה הרעה של ישראל. "כדי שלא יאשימו את הגרמנים באנטישמיות, הם מממנים יהודים שיעשו במקומם את העבודה המלוכלכת".
כשביקר בסילואן, כפר השילוח בירושלים, ונחשף שוב למעורבות המערבית במאבק נגד היהודים, ציין טננבום לעצמו "אני חושב שסוף סוף הבנתי למה יש בישראל ובשטחים כל כך הרבה ארגונים בלתי ממשלתיים. איפה עוד יכול אדם לבטא את משאלתו האפלה ליודנריין ועדיין להיחשב ליברלי?"
את האנשים האלה הוא נהנה במיוחד לשפד. הנה (בתרגום זמני ומקוצר מכתב היד של הספר העתידי) קטעים משיחה אופיינית שלו עם איש ארגון בלתי ממשלתי: מנחה נורווגי בכנס שלום יהודי-ערבי במימון קרן קונרד אדנאואר הגרמנית.
"הוא אינו מקבל תשלום, ולכן ביקשתי ממנו להסביר לי מדוע הוא כאן. מה בדיוק מניע אותו. בקיצור: איך צדיק שכמוהו בא לעולם? מה הופך אדם לגיבור? הוא נבוך מן השאלה. האם לא ידעת, הוא מתפלסף, שמהות התרבות הנורווגית היא לעזור לאנשים? שאלתי אותו אם הוא מוטרד, למשל, מעימותים אחרים. באפריקה, בכורדיסטן, בעיראק. 'אתה יהו...', הוא התחיל לשאול, אבל עוצר רגע לפני ה'די'.
"היה רגע של מבוכה. נתתי לו לבעבע לרגע, למצוא את עצמו. אבל אז ריחמתי עליו ואמרתי שאני גרמני. הוקל לו. הגרמנים הם טובים. המשכנו לדבר. 'מה חושבת המדינה שלך על הסכסוך הערבי־ישראלי?'שאלתי אותו. 'באיזה צד אתם?'. הוא ענה שתשעים אחוזים מהנורווגים תומכים בפלשתינים, כי הם חושבים שישראל היא גזענית ושישראל היא מדינת אפרטהייד. שאלתי, 'ומה אתה חושב?'. ובכן, הוא חושב שבני מדינתו צודקים. הנורווגים, הוא סיפר לי, קשובים לסבלם של מיעוטים חלשים. כך היה תמיד. אנשים טובים.
"שאלתי אותו אם הוא יכול לספר לי איך הנורווגים נהגו במלחמת העולם השנייה. הוא רצה לדעת מדוע אני עוקב אחר תולדות מדינתו. 'אני גרמני', הזכרתי לו. 'וגרמנים מדברים על מלחמת־העולם השנייה'. הרגל מוזר כזה שלנו. הוא הביט בי בתחושה מסוימת של אי־נוחות, אבל נורווגי כמוהו לא ישקר לגרמני כמוני. אנחנו לא אוהבים להודות בזה, הוא אמר חרש, אבל שיתפנו פעולה עם הנאצים. שאלתי אם זה כלל את שליחת היהודים לתנורים מסוימים. כן, הוא אמר, כשידיו רועדות מעט וטיק עצבני מרצד בפניו. למזלי, הוא האמין שאני גרמני".
למה אנשים מוכנים לדבר בכלל עם טננבום, סחטן רגשי שכמוהו? "די-צייט היא מילת קסם", הוא מסביר.  "זה עיתון האליטה הגרמנית. זה מרכז-שמאל. אנשים בטוחים שאני במיינסטרים האירופי. עוד סיבה שאנשים מרגישים איתי חופשי קשורה לרקע התיאטרלי שלי. בתיאטרון כולם מעניינים, והרשע אולי יותר מכולם. ואתה אוהב אותו. אז אני נותן לכל מרואיין הרגשה שאני אוהב אותו, ואז הוא חושב – זה אדם שאני יכול לשקר איתו ביחד. אני מתחבר עם המרואיינים שלי, וגם כשאני מעמת אותם עם דבריהם אני מחבק אותם בסוף. אני אומר להם, 'למדתי ממך כל כך הרבה'.
"ראיינתי ערבי אחד ביפו, שמפעיל שם מין בית קפה-תרבות. יש שם מפגשי שלום, חוגים ללימוד ערבית, ספרים. שמח לשמוע שאני כביכול גרמני, ואמר לי 'מעל הראש שלי יש מיין קמפף'. אני שואל אותו 'למה אתה מחזיק את הספר הזה?', לא לוקח את זה כמובן מאליו. בהמשך השיחה הוא אומר לי 'אני לא חושב שאתה עיתונאי. אתה מהסי-איי-איי. כי אף עיתונאי לא שואל אותי כאלה שאלות'. אני אומר לו 'אני איתך, אני מהצד שלך'. וזה הספיק לו. הרגיע אותו. הוא אפילו התחיל להתייעץ איתי, 'אתה חושב שכדאי שאוציא מפה את הספר? אולי מישהו אחר יתפוס אותי?'" 
יש לו אומץ, אין ספק. בירדן הוא שאל פעם את מארחו מה היה עושה לו אילו התברר לו שהוא, טובי, יהודי. המארח אמר, חד וחלק, 'הייתי שוחט אותך על המקום'. שם, ובעוד מקומות רבים שהסתובב בהם, שגיאה קטנה שהיה שוגה, פליטת מילה בשפה שהוא אמור לא לדעת, הייתה עולה לו ביוקר. "חלק מזה הוא טמטום אולי. גדלתי באליטה החרדית, ושם למדנו שרק אנחנו נציגי אלוהים בעולם הזה, וכל השאר חמורים וכלבים. אולי משם באה לי האמונה שאף אחד לא ייגע בי כי אני מדבר שם אלוהים".
- כשהספר יופיע יתפוצצו היחסים שלך עם כל מיני אנשים, שלא ידוע שאתה מי שאתה.
"לא נורא. יש עוד 7 מיליארד אנשים בעולם".
דרכו של טננבום מלב החרדיות אל התיאטרון ואל העיתונאות הטוטלית-תיאטרלית שלו החלה בשיכון חזון-איש בבני-ברק, כשנולד ב-1957. משפחה ליטאית, קטנה ומעוטת קרובים בגלל השואה. בן 14 כבר נשלח לישיבה גבוהה. מתמיד גדול, אבל "התחלתי להבין שמה שמלמדים אותי, הדוקטרינה החרדית, לא נכון על פי התורה. אמרו למשל שאין מצווה לשבת בארץ ישראל. אבל יש. לאט הבנתי שזו תורת גלות, שזו קתוליות, לא יהדות".
הוא המשיך בישיבות ציוניות. ב'מרכז הרב'התווכח, לדבריו, עם הרב צבי יהודה קוק שהתעקש לטעון שבגמרא כתובים דברים מסוימים גם כשהוא הראה לו שלא. גם עם הרב אברהם שפירא, ראש הישיבה הבא, ניהל לדבריו יחסי לימוד סוערים. הוא התגלגל גם בישיבת מעלות ובישיבת הכותל ושירת בשריון. בכל הישיבות הללו רמת הלימוד אכזבה אותו.
לבסוף נעשה חילוני. פוליטית, הוא אומר, הוא רץ לאורך שנות צעירותו בין הקצוות, ימין ושמאל, בגין ושולמית אלוני. גם במרכז המפה ישב זמן מה. בסוף, הוא אומר, הבין שהוא לא חלב ולא בשר וגם לא פרווה, אלא עליו לחפש את האמת בכל פעם מחדש.
שהוא לא שמאל, זה די ברור. "השמאל לא מוכן לדבר על אנטישמיות. אומר שזה לא קיים. מבחינה זו ודאי שאני לא שמאל. אני מאמין שהעולם הרבה יותר מסובך מימין ושמאל". השנה, במסע התחקירני הארוך שלו בארץ, די התאהב במתנחלים. "כשראיתי את האנשים בגבעות של איתמר, הרגשתי שהם היחידים שנורמלים פה. אני משוגע עליהם. אנשים שדבקים בזהות שלהם, בלי בושה". ומיד הוא מסבך: "אני הכי מעריך אותם – ואת החמאסניקים. כי גם להם וגם להם יש גאווה".
אחרי לימודיו בישיבות רצה טננבום הצעיר ללמוד באוניברסיטה, והחליט לעשות זאת הרחק ממשפחתו המתביישת בבן הסורר. הוא נסע לארצות הברית. עשה תואר במדעי המחשב, שהתחיל בלי לדעת לא אנגלית ולא מתמטיקה בסיסית. "אחר כך למדתי ספרות, מחזאות, תיאטרון; 15 שנה באוניברסיטה בסך הכול. עד שנגמר לי לחיות מחוץ לעולם האמיתי, וייסדתי את התיאטרון היהודי בניו-יורק".
זהו תיאטרון המתמקד במחזות פוליטיים, היסטוריים, אקטואליים, שטננבום כותב. אנטי-תזה, לדבריו, למה שבדרך כלל נחשב באמריקה תיאטרון יהודי, כלומר "כנר על הגג במאה וריאציות או שלוימל'ה ויענקל'ה. לדעתי לא בשביל הסכרין הזה עברנו אלפיים שנות גולה. עם כל הכבוד, יהודי שבתו מתחתנת עם גוי והוא עולה על הגג ומנגן בכינור – להגיד שזו היהדות זה פסיכופטי. בשביל רוב היהודים באמריקה, יהדות זה 'לו הייתי רוטשילד'. זה מגוחך".
המחזות עוסקים בסוגיות רגישות: פרשת המגעים היהודיים עם אייכמן בשואה, יחסי יהודים-שחורים, הקיום החרדי בעידן המודרני, הסכסוך הערבי-ישראלי. "כשייסדתי את התיאטרון לא רציתי להיות המחזאי היחיד. קיבלתי מחזות מאמריקנים יהודים, וכשקראתי אותם חשכו עיניי. ההבנה ביהדות היא אפס. רוב המחזות היו על משפחות לא מתפקדות. זו התמה של היהודי האמריקני. כל אחד מנסה להיות וודי אלן בלי ההומור של וודי אלן. שאר המחזות שקיבלתי היו בעיקר על כמה שהפלשתינים צודקים, או על השואה. סליחה, השואה זה לא היהדות. אפשר פעם פעמיים, אבל לא באופן קבוע".
עונת הפעילות של התיאטרון מדי שנה קצרה, וזה מאפשר לטננבום את המסעות העיתונאיים הארוכים שלו. מסעות באירופה, והפקות משותפות עם תיאטראות אירופיים, גלגלו אותו לכתיבה בעיתונות האירופית ולהיכרות עם אשתו שגדלה באוסטריה ובבלגיה. בשנתיים האחרונות הוא מרבה לבקר בגרמניה לרגל הצלחת הספר; ערבי קריאה ודיון סביבו מושכים קהל רב ולפעמים מפתיע.
"אני אומר שם לגרמנים", הוא אומר, ועובר ללחש דרמטי באנגלית, כמו גילם תפקיד קולנועי, "אני מחבב אתכם כאנשים אבל יש לכם סרטן בנשמה. טפלו בו. לא בשבילי. בשבילכם. אל תאשימו אותי שאני מספר לכם. אתם אנטישמים עד לשד עצמותיכם. 80 אחוז מכם.
"גרמני שאני מכיר, אחד מהברנז'ה, צלם קולנוע, בא אליי אחרי שקרא את הספר ואמר, 'כשבמאי יהודי מתקשר אליי ומציע לי לעבוד ביחד, המחשבה הראשונה שלי היא: כמה היהודי רוצה לגנוב ממני. לעזאזל! יש לי חברים יהודים, איש מהם לא רימה אותי מעולם, ועדיין בכל פעם שיהודי חדש בא זה מה שאני חושב. אני לא יכול להיפטר מזה. אני רוצה ולא יכול'.
"זה מדהים. כי זה לא אדם שמדבר אליך בשנאה. זה אדם שהספר ריגש אותו. הוא ראה את המראָה הזו, את מה ששיקפתי לו כשתיארתי את המפגשים עם הגרמנים. הוא ראה את עצמו, ושאל 'איך אני נפטר מזה'. אמרתי לו, עשית את הצעד הראשון. הודיתָ שאתה חולה. עכשיו אתה צריך לטפל בזה. אני לא יודע איך. אני רק עיתונאי. לא רועה רוחני, לא פסיכיאטר. לא אני עשיתי את הספר רב-מכר; הגרמנים שקנו אותו בהמוניהם אחראים לכך. היו מספיק גרמנים שחשבו, 'זה לא אדם ששונא אותנו, זה יהודי שמראה לנו את המראה, בכאב ובצחוק, ואולי כדאי שנקשיב'. מתרחשות בערבים הללו סצנות שלא תאמין, קורעות את הלב. בא צעיר בשנות העשרים לחייו ואומר לי בדמעות, 'מיסטר טננבום, תודה. תודה שאתה עדיין מדבר אלינו. אחרי כל מה שעשינו'".

ליל הגלשונים של המו"לות הישראלית: על 'עם הנצח לא מפחד'

$
0
0
עַם הנצח לא מפחד
מאת שני בוינג'ו
תרגום מאנגלית: שני בוינג'ו
זמורה ביתן, מאי 2014, 59 שקלים, 288 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', בעמ' 19, בכותרת "עם הנצח לא עילג".

אני מנסה להבין איך זה קרה להוצאת הספרים המובילה בישראל. איך קרה שקטסטרופה כזו יוצאת מתחת למכבשי הדפוס שלה בקול רינה יחצנית בלי שאיש עוצר אותה בדרך. לא לקטורית, לא עורכת, לא מתרגמת, לא עורך-תרגום, לא מגיה, פונקציות ש'זמורה ביתן'מאיישת בדרך כלל בקפידה ובמסירות.
דמיוני מותיר לי רק אפשרויות כגון זו: רצו שם מאוד, בזמורה ביתן, בספרה של הסנסציה העולמית שני בוינג'ו, הצעירה הישראלית שסיפוריה באנגלית התפרסמו ב'ניו-יורקר'ומאמריה ב'ניו-יורק טיימס', שהייתה הזוכה הצעירה אי פעם בפרס מסוים לסופרים צעירים. חפצו שם מאוד בספרה העוסק בשלוש חברות המשרתות בצה"ל, 'ד'ה פיפל אוף פוראבר אר נאט אפרייד', שכבר תורגם מאנגלית לעשרים שפות ואשר שמעו הגיע לעיתונות הישראלית. הגיעה אפוא הסופרת הצברית הצעירה לפגישה, ובעִבריתה המאונגלת אמרה כך:
"זה או אני מתרגמת זה לעברית, ואף אחד לא עושה שום נגיעה בזה, או אני יורה. קיבלתם את זה?"
"אבל שני, תיתני לנו לפחות לשמור על כתיב תקני?"
"בסדר, הכול זכות, אול רייט, אתם יכולים לעשות את הכישוף, איך הם אומרים זה, ספֶּלינג? אה, איות. שום דבר חוץ מזה. איך אני כותבת עברית ככה יהיה".  

וכך היה. זהו הספר שלפנינו. אין מדובר רק באנגליזמים החודרים פה ושם לטקסט. גם לא רק בשיבושים עקביים שטהרן-לשון אנין מתרעם עליהם אך קורא ממוצע יכול לחיות איתם, כגון "יכל"ו"יש את ה-". אפילו לא רק בשיבושים קשים יותר, כגון טעויות מין ומספר שגם ישראלים רגילים אוהבים להתעצבן בגללן. זה גם לא רק השימוש האינפלציוני בפועל "לעשות", אפילו בתיאורים היותר ספרותיים או מסוּפְרָתים, או השימוש במילים כגון 'שיכורוּת'במקום שכרות (ובפירוש לא מתוך ניסיון מכוון לכתוב בשפה מדוברת או עילגת), או 'לטעום', שוב ושוב, במובן של להרגיש טעם (באנגלית זה אותו פועל, taste), או "הכריח את העיפרון מחוץ למסלול", 'הכריח'במקום 'דחף'מפני שבאנגלית היה שם כנראה forced.
לא, לא רק כל זה. הספר הוא, בחלקים גדולים, טקסט בלתי צליח. לא כי הוא תובעני או עשיר או ניסיוני (ופה ושם הוא כן ניסיוני), אלא כי הוא כתוב נורא. זהו סיפור ישראלי הכתוב בשפה לא ישראלית, בעברית לא עברית, בשפה שאינה קיימת אלא אולי אצל עולים אנגלוסכסים (וגיבורי הספר אינם כאלה) ובגוגל טרנסלייט: אנגלית במילים עבריות. וזה המצב בו לכל האורך, ובפירוש לא מתוך ניסיון לחקות סגנון דיבור כלשהו. זה קורה בדיבור הישיר ובדיבור העקיף כאחד, בקולם של הדוברים ובקולה של המספרת בגוף שלישי.
המבקרים שכתבו על הספר העירו על העברית ה'תרגומית', אך רובם ראו בזה סעיף שולי, ונתנו דוגמאות אחדות לניבים אנגליים שתורגמו באופן מילולי. אך אין מדובר בליקוי גרידא אלא במהותו של הספר, הבוקעת מכל עמוד ועמוד בו. הקורא נאלץ לא פעם לקרוא משפט כמה פעמים, ולנחש איך היה כתוב באנגלית, כדי להבינו. או סתם להתפלץ. למשל: "תוך כדי שהם הלכו הילד שם את היד שלו בפה שלו שוב, היד ששלה בדיוק שרטה" (עמ' 191). "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה" (עמ' 197). "זה היה נדמה שלכל מסמך יש רשות לחיים משל עצמו" (עמ' 183). "... שאף פעם לא פחדו למוות מזה שהם יכולים לא למות" (עמ' 165). "הנהג כעס... על כמה מלאת ביטחון היא נהייתה" (עמ' 270). "ההוראות נכתבו ככה שאם הכדורי גומי הרגו בן אדם, זאת הייתה האצבע שלחצה על ההדק שהייתה אשמה" (עמ' 187).
או המקרה שגרם לי כמעט להיחנק: "וצה"ל התחיל לרדת על דמשק ועל אָלֶפּוֹ בהתקפות אוויריות" (עמ' 251). נמצא כנראה העורך שטרח וניקד את המילה אָלֶפּוֹ, ואפילו ניקד נכון, ועל דעתו של איש לא עלה שלעיר המסתורית המנוקדת קוראים בעברית ובערבית חלבּ. מזל שלדמשק לא קראו דמסקוס.
העברית העילגת של המחברת-מתרגמת ילידת הארץ בעלת ההתכוונות החו"לית היא גם מטאפורה לתוכנו של הספר. יש לשער כי מבחינתו של הקורא בחוץ לארץ, הספר הוא קודם כול הזדמנות להתוודע לחוויית החיים בישראל והשירות בצבאה המושמץ, ובפרט הזדמנות עסיסית לקרוא מנקודת מבט נשית על החיים בצבא הידוע בעולם כולו גם בכך שיש בו גיוס חובה לנשים. בוינג'ו נענית לציפייה זו בחדווה.
צה"ל יוצא מהספר פחות רע מכפי שאפשר היה לחשוש. השירות בו מתגלה כמובן כחוויה אלימה, שוחקת, מגיסה את הנפש, אפילו יותר מכפי שהוא באמת – וזהו, כמדומה, הרעיון המרכזי בספר; ועדיין, צה"ל מתואר בו כאכזרי פחות מהמחבלים הערבים ומצבאות שכנים. ממוקדות-חו"ל של בוינג'ו, והניכור שסיגלה לעצמה לשם כך, מתבטאים פחות בהוצאת דיבתה של ישראל, ויותר בבחירתה להעמיד את ההורמונים כגיבוריו הראשיים של צבא ההגנה לישראל, מתוך ניסיון ברור לספק את סקרנותם של הקוראים הזרים כלפי צבא האמזונות היהודי. 
מי שיסתגל למסך העשן הלשוני האופף את הספר ייתקל במסך אש של כתיבה מבולבלת וגחמנית. ומי שיסתגל גם למסך הזה, ויראה מבעד לו, יגלה יצירה בינונית ומטה. בוינג'ו מנסה ללכת בגדולות, להיות 'ספרותית'כדבעי, וקופצת לשם כך משטיק לשטיק. כל הצ'ק-ליסט נמצא. דוברים שונים, ואפילו אותה דוברת, מתארים אירוע אחד בכמה גרסאות ובכמה הקשרים, והקורא אמור להתענג על מציאת ההבדלים ועל איתור משמעותם. ומנגד, תכסיס מוכר, אירועים שונים מתגלים כמקבילים זה לזה. לפעמים יש קווי מתאר של מערכון סאטירי (כגון הפרק על שלושת המפגינים הערבים הקבועים אשר מתחננים, ונענים, שחיילי המחסום יפעילו נגדם אמצעים לפיזור הפגנות) או של קומדיה, הקורסים אל תוך עצמם.
ויש עוד, דבר לא נפקד. רוב הדמויות המרכזיות חוו מוות במשפחה או טרגדיות אחרות, שיהיה מעניין. פנטזיות מתחזות לזיכרונות. עתיד מתחזה לעבר ולהפך. סצנות אוויליות ובלתי אפשריות מתחזות להבלחות של ריאליזם מאגי. ויש בספר גם הרבה הומור, שנינה והפתעות משעשעות הממתיקים מעט את דרכו של הקורא האומלל, אותו קורא שגמר אומר להגיע אל סוף הספר האופנתי ויהי מה.
כל זה ביחד הוא לקט של מניירות ספרותיות ותכסיסים משומשים, אשר יכולים כל אחד לעצמו להרשים את הקורא התמים (בפרט את הקורא הזר, זה שהישראליאנה השחוקה רעננה לו, ואשר פטור מעונשה של העברית הזוועתית) – אך ביחד נראים כאוסף אקלקטי של תמונות בסלון נובורישי סר טעם.
הופעתו של 'עם הנצח לא מפחד'במתכונתו זו תיזכר עוד שנים כלֵיל הגלשונים של המו"לות הישראלית. הליכת-השבי המוזרה אחר גחמותיה של כוכבת-נולדת, סופרת מהשורה הרביעית הסבורה שהיא גם מתרגמת, והיעדר עריכת התרגום והביקורת העצמית, הם כשל מקצועי קיצוני שיש לוודא שאינו משקף את תחילתה של מגמה רעה בהוצאת ספרים טובה. היות שתרחיש האקדח שפתחנו בו איננו סביר, תצטרך ההוצאה המכובדת, אם עוד לא עשתה זאת, לתת לעצמה דין וחשבון איך קרה שדווקא אצלה הופיע כרך  הסיפורת הגרוע ביותר שנראה זה שנים בישראל; לכל הפחות, הגרוע ביותר ביחס ליומרה המפומפמת בו. זה לא מתאים ל'זמורה ביתן'. זה לא מגיע לנו.

אשתו האפורה של הצייר הצבעוני: על 'לאן נעלמה מדאם סזאן'

$
0
0
לאן נעלמה מדאם סזאן?

מאת חבצלת פרבר-שפר

כרמל,  2006, 189 עמ'.

סקירה: צור ארליך; הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', י"ז באב תשס"ו, 11.8.2006, עמ' 17.
(רשימה ישנה, שטרם  העליתי לפה, על ספרה של עמיתתי חבצלת פרבר -  לרגל הופעת ספרה החדש 'ברניקי'בימים אלה.)

לאן באמת נעלמה מדאם סזאן, רעייתו של האימפרסיוניסט הצבעוני פול? חבצלת פרבר-שפר, עמיתתנו למדור זה, איתרה בפריז, בעבודת נמלים מחקרית, את עקבותיה של אשת החיק הנשכחת הורטנס סזאן והשיבה לה את מקומה בהיסטוריה – ועשתה זאת בצבעים חיים ורוטטים, חיים הרבה יותר מהצבעים הדהויים והמתים שבהם היא מופיעה ב-25 הפורטרטים שצייר אותה בעלה.

ומדוע – שאלה מעניינת לא פחות משאלת הלאן – מדוע נעלמה אותה מדאם סזאן? פרבר מציעה כמה פתחי תשובה, ובראשם העובדה שבעלה של הורטנס לא היה גאה במיוחד בנוות ביתו; לא בשנים שבהן  חי איתה בלי נישואין (אך בנאמנות מפתיעה יחסית למקובל בסביבתם החברתית), מתוך ניסיון פתטי להסתיר אותה מאביו הסנוב, וגם לא בשנים שבמהלכן היו נשואים כדת בקשר צונן. אבל התשובה העיקרית לשאלה מדוע נעלמה גב'סזאן מן הזיכרון סמויה בספר, אך צועקת ממנו.

והתשובה היא שהגברת היתה פשוט אשה רגילה. כך היא מצטיירת בספר: אפורה, סתמית, צרת אופקים, נטולת זיקה נפשית לאמנות, ובעיקר משעממת עד מוות. לא אשה רעה, בכלל לא. אשה מעשית, יציבה שבעתיים מבעלה המעורער-משהו, חברותית ונוחה לבריות. כפרייה ענייה שבאה למטרופולין הפריזאי ולא ביקשה לעצמה יותר מביטחון כלכלי, ומצאה אותו, כמה רומנטי, בחיקו של צייר דחוי שקיבל קצבה חודשית צנועה מאביו הבנקאי.

ככה זה, בדרוויניזם של ההיסטוריה: הצבעוניים שורדים. בייחוד כשהם נשים-שֶל. נכדינו ישמעו אולי על לאה רבין ופניני לשונה, אך לא על סוניה פרס העדינה. על פולה בן-גוריון וידה הדביקה, אך לא על עליזה בגין שהלכה בארץ לא זרועה. והצרפתים לא שמעו עד היום על הורטנס סזאן. ככה זה. סליחה ששכחנו אותך עד היום, מדאם סזאן, אבל את בטח מבינה אותנו.

אז למה לנו כל העניין הזה? למה לנו הגברת הקמלה הזאת, הגברת בלי הקמֶליות? כי פרבר, למרות המניע הנשי-אישי שהיא מצהירה עליו, הבינה כנראה בדיוק כמונו שלא מדמותה האפרורית של גיבורתה יצמח העניין לקורא, וידעה להציב את הגברת בתפקיד מרתק של משקפיים. כלומר, דרך ההיכרות עם הורטנס סזאן ועם הרקע שלה, אנו למדים על הצד האינטימי, הביתי, באישיותו של אחד הציירים המשפיעים ביותר בתולדות האמנות, וזוכים למבט חדש על אמנותו.

גם עם יתר החבורה האימפרסיוניסטית, שהורטנס נכנסה אליה כדוגמנית עירום ונשארה בה כזוגתו-המביכה-של, אנו עורכים היכרות מחודשת. ויותר מכך – דרך זווית הראייה המשתתפת-מנוכרת של הורטנס, ובעזרת יכולת ההרצאה השוטפת של פרבר, אנו מתוודעים לתהפוכות החברתיות הרות ההשפעה שחלו בצרפת במאה התשע-עשרה; אנו עדים מקרוב, עד כדי הרחת צחנת הביוב שברחובות ושמיעת הלמות הפטישים של הברון אוסמן, לבנייתן, במקביל, של פריז המודרנית ושל התרבות הבורגנית והפופולרית; ואנו נכנסים לעולם המוסר המיני הכפול של המאה הי"ט.

נדמה לי שבין הספרים החדשים שיצא לי לאחרונה לקרוא עד הסוף, הוצאת כרמל הצנועה והאיכותית אחראית לָרבים ביותר. הספר הזה, בתוכנו ובעיצובו, עומד בסטנדרטים הגבוהים שלה. לכן, וגם מאחר שאחד העורכים החתומים על הספר הוא מהמהוללים ביותר בארץ, אין אלא להתפלא על פגמים עריכתיים שנפלו בו. לצד כמה טעויות קטנות מהסוג הבלתי נמנע, יש בספר גם תקלות מהסוג שצריך להימנע: חזרות מיותרות על תכנים, בעיקר בתוך המונולוג הארוך שבפי הגיבורה, ומדיניות מעורבבת של כתיבת שמות, לעתים בכתיב צרפתי ולעתים בכתיב עברי לא מנוקד. כל זה לא מונע מהספר להיות קריא מאוד, שוטף, מושך, כזה הנשתה בלגימה ארוכה אחת.



שיפוט מהיר 17: נוזלים צבעוניים על לב העניין

$
0
0
מדורי 'שיפוט מהיר'במוסף 'שבת'של מקור ראשון, שהופיע לפני שבוע: י'באלול תשע"ד, 5.9.14, עמ' 22. על ספרים מאת דיוויד ברוקס, אסף שור ואירית ר'קופר.


החיה החברתית
מה הן הוראות ההפעלה שלנו, וכיצד אנחנו יכולים לשדרג אותן
דיוויד ברוקס
מאנגלית: גיא הרלינג; דביר, 439 עמ'

כמה ספרי עיון פופולרי שהופיעו באחרונה הסבירו לכם "שהרגש חשוב יותר מהתבונה הטהורה, שהקשרים החברתיים חשובים יותר מהבחירה האישית, שהאישיות חשובה יותר ממנת המשכל", שעובדות זוטרות כגון מצב התאורה או צבע קירות החדר הן בעלות השפעה מכרעת על ביצועינו, שכוס קפה יכולה לגרום לנו להתאהב ולהתחתן, ושלמרות כל זאת איננו עלים נידפים ברוח? עשרים ספרים?שלושים? דן אריאלי בטח ספר ואפשר לשאול אותו.
מדוע אם כן צריך עוד אחד כזה, ושמו 'החיה החברתית'? תשובה אחת היא שלא צריך. אם קראתם לפחות עשרה מספרי ז'אנר המהפכה הקוגניטיבית, ספרו של דיוויד ברוקס יספק לכם לא  הרבה יותר מתזכורת מסכמת. תשובה שנייה היא שזה בדיוק העניין. אם לא קראתם לפחות עשרה מספרי הז'אנר, קראו את ברוקס וקראתם הכול.
ברוקס השקדן אסף כמויות מטורפות של מחקרים עדכניים בכל מה שקשור איכשהו לתזה. יש פה הכול: פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה חברתית, חידושים בחקר המוח, ענייני למידה, שיווק ופסיכולוגיה ארגונית, התנהגות פוליטית ואפילו מחשבות (נתמכות-מחקר) על טבע האדם, על מהות התרבות ועל הנכון והלא נכון באידיאולוגיות בנות זמננו. בהקשר זה מגלה המחבר אומץ, בצפצפו על הטהרנות הליברלית. יש, הוא מעז לומר ולהוכיח, תרבויות עדיפות על תרבויות אחרות.
אבל ייחודו של הספר האנציקלופדי הזה בארגונו. הציר הוא מעין רומאן עלילתי, מהנה למדי ולעתים מצחיק. שני גיבוריו הם איש ואישה אמריקנים המגיעים מרקעים שונים מאוד, מתחתנים ולבסוף גם מגיעים לתפקידים בבית הלבן. איכשהו, לפעמים באופן טבעי ולפעמים באילוץ-מה, נוגע סיפור חייהם בכל התחומים שהמחבר מבקש להשכילנו בהם – וכך נוצר ציר מארגן לשפע המידע המחקרי. בהחלטה מבריקה מיקם ברוקס את כל קורות חייהם ואפילו חיי הוריהם בנקודת זמן היסטורית אחת, העשור שלנו, ועל ידי כך פרס בתוך המציאות הרלבנטית לנו מעגל חיים שלם וקשת של נושאים, התנסויות והתפתחויות.
אכזבה קטנה ינחלו רק אלה שינהו אחר כותרת המשנה העברית של הספר (המתורגם היטב): אין זה ספר הדרכה לשדרוג יכולותינו. מדייקת יותר כותרת המשנה המקורית, ששיעורה "המקורות הנסתרים של  האהבה, האופי וההישג". עיבוד המידע שבספר לכדי הדרכה מעשית נותר מלאכתו של הקורא.


למה דג ציפור
אסף שוּר
כתר, 165 עמ'

'למה דג ציפור'הוא ספרות במיטבה, וזה ברור כבר לפני עמוד 30. אפשר לנסות לפרק בהירות זו לגורמים, ואפשר גם להדגים ולהראות כיצד אסף שור כותב בחסכנות, ביעילות ובדייקנות. אבל האינטואיציה מכתירה את הספר כמעולה עוד לפני שהאנליזה והתבונה עושות זאת. והאינטואיציה, יש להודות, היא גם עניין של חוויה אישית. אסף שוּר וגיבורו עומר, החוזר בספר אל זירת ילדותו ואל האנשים שנשארו בה, הם בני דורי; ואולי הדבר תרם לקליק.
ובכל זאת, אובייקטיבית. שור מצטיין בשרטוט דיוקנאות אנושיים רוטטים מחיוּת, בעיקר באמצעות בניית הדיבור שלהם. אלה הם אנשים חד-פעמיים, לעתים פסיכים או דבילים אך לעולם לא קריקטורות. שור בונה לכל אחד מהם סגנון דיבור ייחודי ומשכנע, ועולם עשיר המשורטט ברמיזת אמָן. אלא שהמלאות הריאליסטית הזו  מתרחשת – וזה מה שמכפיל את כוחה – בזירה המתגלה והולכת כסוריאליסטית.
עומר מגיע לבניין שגר בו בילדותו, בנסיבות יוצאות דופן אך מתקבלות על הדעת: דיירת השוכרת דירה מאביו הזעיקה אותו משום שננעלה בחוץ בשעה שבפנים מתבצר אהובה-לשעבר ומסרב לצאת. הוא מנסה למצוא בדירות הבניין דייר שיש לו מפתח לדירה. הנוכחות של עומר בבניין מתארכת באורח תמוה לשלוש יממות רצופות, שלאורכן מתרחשת עלילת הספר. שלדי העבר משתחררים בשהותו של עומר בבניין, חלקם כזיכרונות וחלקם כהפתעות, אך תמיד באופן אירוני שהוא הכי-רחוק-בעולם מקלישאות ספרי ה"סוד המשפחתי"למיניהם. הדיירים מתגלים בהדרגה במלוא טרלולם. לקראת הסוף מתבררות שתי עובדות חשובות, אחת שהייתה ידועה לעומר אך לא לנו ואחת המתגלה לו; אך יותר משהן מאירות את ההתרחשויות הקודמות, הן מצעפות אותן באור בלהות לעגני.
שמו של הספר משקף את דיבורו של גרינברג הזקן, אחד הדיירים הסובל משיטיון – אך גם את הקושי של הסֵפר להתפענח. דומה ששור נטל רכיבים משדות ספרותיים רחוקים זה מזה ורחוקים מליבת כישרונו, כגון ספרות האימה, מדע בדיוני, ספרי השכונה למיניהם או ספרים של הזיה וחלום, כדי להשתעשע בהם בשמץ אכזריות, להטיחם זה בזה, ולהשפריץ מהם נוזלים צבעוניים על לב העניין: מרכז כובד ריאליסטי-פילוסופי-פסיכולוגי מעמיק ומקורי.


המחבוא
אירית ר. קופר
ספרי מקור, 219 עמ'

אירית ר. קופר העלתה את קורותיה בימי השואה ברומאן שלה 'בקצה היער'ובכתבים נוספים. הפעם היא מגוללת אותן מנקודת מבט חדשה ומיוחדת. המסַפר הוא יאנק, נער בן גילה, בן למשפחת האיכרים הפולנית שהסתירה אותה בחוותה למשך חודשים אחדים. יאנק מתיידד איתה ואף מתאהב בה אהבה ילדותית אפלטונית. לאחר שהמשפחה נאלצת לשלח אותה מחמת הלשנה, ימיו ולילותיו של הנער נטרפים מדאגה, מגעגועים ומחיפושים עקרים.
הבחירה בנקודת מבטו של יאנק פורייה ומוצלחת. כך אנו מקבלים לא 'עוד'סיפור שואה על ילדה שהתחבאה ונדדה, אלא סיפור מנקודת מבט פולנית, מוכרת פחות – וזאת בלי לוותר לא על סיפורה של הילדה היהודייה, ולא על מרכזיותו של הסבל היהודי. יש כאן כדי לחנך את הקורא לאמפתיה ולהרחבת המבט, בלי לחטוא בהשכחה. אירקה-אירית ובני עמה הם בפירוש הקרבנות העיקריים – אבל ה'טובים' (שלא לומר מושלמים) הם, נוסף עליה, גם יאנק, אביו פעיל המחתרת, וחברו העירוני ואצק.
במתכוון כתבתי "לחנך". הספר מיועד כנראה לבני נוער, אם כי הסימנים לכך מעורפלים. העטיפה קצת מקושקשת, בהשפעת אסתטיקת ספרי הנעורים הרווחת. בגב, כמו גם בפרטים על המחברת המופיעים בסוף הספר, מסופר שהיא כתבה ספרים למבוגרים וגם לנוער, ובאשר לספר הנוכחי נותרת דו-משמעות. אותיות הטקסט גדולות ובין אחת לחברתה רווח ענק. הסיפור עצמו ייחשב פשטני וסובל מהסברת-יתר אם יישפט כסיפור למבוגרים. בעיקר, כאמור, הדמויות הראשיות, ובכללן בת-דמותה של המחברת, מושלמות מדי. מנגד, הסיפור יעניין גם את הקוראים הבוגרים, ולשונו, בעיקר בתיאורי הטבע היפים, עשירה בהרבה מזו שנהוג לחשוב שהנוער של היום מסוגל להבין.
קופר היא סופרת ותיקה הכותבת במיומנות ובכישרון. העריכה וההפקה בהוצאה החדשה 'ספרי מקור'עומדות בסך הכול על רמה סבירה, אך קשה להתעלם מהחזרות הרבות והמיותרות בספר על פרטי עלילה. לא ברור למה בכל פעם שהגרמנים עורכים חיפוש, או שיאנק נכשל במבחן, צריך הספר לתאר זאת מחדש ובאותו אופן. מציקות גם רשלנויות בפרטים, בעיקר בלוחות הזמנים. למשל, הגטו מחוסל סופית פעמיים; ולמשל, בקו ההתחלה של הסיפור, (א) יאנק בן 12 וחצי, (ב) אחותו הלנה בת 17, (ג) הלנה גדולה מיאנק בשלוש שנים – וכל אחת משלוש העובדות הסותרות הללו נזכרת יותר מפעם אחת.



עיין ערך מלחמה: הקרבות על ערכי האישים באנציקלופדיה המקוונת

$
0
0
כל אחד רוצה ערך בוויקיפדיה. כל אחד גם יכול לכתוב על עצמו ערך בוויקיפדיה. אבל לא כל אחד יכול להחליט אם הערך שלו יועמד להצבעת הדחה ויימחק בבושת פנים
מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון', עמ' 12-6.
בשאלה כגון "האם יש דבר כזה 'איש הלכה'", ובשאלה הבוערת ממנה "האם יש דבר כזה 'אשת הלכה'", נפסקה בחודש שעבר הלכה. לא בידי אנשי הלכה, כי הרי בשביל זה צריך קודם להחליט שהם קיימים, וגם לא ממש בידי המציאות, החברה או ההיסטוריה, אלא בידי הוויקיפדים. באנציקלופדיה המקוונת הענקית, הנכתבת בידי כל מי שרוצה, אך נתונה להסדרה מצדם של פעילים שהוכיחו מסירות, געש שקלא וטריא פומביבנושא.
זה קרה בדף השיחה של הערך "מלכה פיוטרקובסקי"– המחנכת, הפוסקת, פעילת הציבור, הנציגה בוועדת סל התרופות הממונה על ההיבט ההלכתי, ובקיצור, איך להגדיר את זה בלי להתקשקש, אשת ההלכה. אפשר לקרוא לה אשת הלכה? יש דבר כזה? יש ויקיפדים שחשבו שכן. יש ויקיפדים שחשבו שלא. האחרונים ניצחו. עַיינו עֵרך.
התוצאה הראשונה שתקבלו בחיפוש גוגל של נושא או אדם כלשהו תהיה בדרך כלל הערך בוויקיפדיה (ובוויקיפדית תקנית: הדַף) העוסק בו – אם ערך כזה ישנו. למרות כל הליקויים והעיוותים שנמצאו בה, ויקיפדיה, לפחות בערכים הגדולים והחשובים, היא ממקורות המידע האמינים ברשת. היא מן הביטויים היפים, האציליים, של יצר ההתנדבות, התרומה, ההשתתפות והנחלת הידע. היא תיקון על גבי תיקון, תודעה על גבי תודעה, ידיעה על גבי ידיעה, היוצרים יחד, בדרך כלל, קירוב לא רע אל העובדות. היא מתנה יקרת ערך שקיבלו, מאז ראשית  האלף הנוכחי, כותבים, עורכים, מתרגמים ושאר אנשים שצריכים לדעת פרט זה או אחר על עולמנו. ערך על אדם בוויקיפדיה הוא כרטיס הביקור הציבורי הראשי שלו. הוא כמו דף הפייסבוק שלו, כפול אובייקטיביות, בחזקת גוגל. הוא המקור לרוב מה שיכתבו עליו.
במקרה של פיוטרקובסקי, נראה שמי שיקרא את הערך עד הסוף יבין שהיא אשת הלכה, גם אם לא יקראו לזה ככה – והוויכוח סביב הכינוי הזה הוא בעיקר עקרוני. במקרים אחרים של אנשים אחרים, במיוחד כשהוויכוח הוא על עצם קיומו של הערך על שמם, זו יכולה להיות שאלה אישית של להיות או לחדול. האם מכירים בי, בחשיבותי, בייחודי? האם אני בדרך להיכל הנצח הווירטואלי? האם מי שיחפש אותי ביאהו או בבינג (גוגל כבר אמרנו) ימצא קודם כול פירוט עובדתי ויקיפדי יבש, או ייקלע במקום זה לכל מיני אזכורים מפוקפקים שלי שבלוג זה או אחר מצא לנכון להעלות?
לא כולם כמובן יתפסו את זה ככה. אם יש לך או אין לך ערך בוויקיפדיה, זו ודאי לא השאלה החשובה בחיים ולא המדד לחשיבותך. יהיו שיישאו בגבורה, בגאווה, בגדלות או בגיחוך את הדיונים המלומדים, הפומביים, המעליבים מטבעם, העוסקים בראש חוצות בהם עצמם ודשים בשאלה אם הם מספיק חשובים כדי לאכלס את הקילובייטים והפיקסלים של קרן ויקימדיה. אולי ינהלו מאבק קצר, אם  הערך עלה ביוזמתם, ואולי יותירו לאוהדיהם לעשות את המלאכה, ואולי יפטרו את העניין בנו-טוף, לא רוצים לא צריך. מרואיינינו פה, אנשים שוויקי אמרה להם "ניפרד כידידים, וזה לא אני, זה אתם", כולם כמובן אינם מן הנעלבים. הנעלבים, או המובכים, או הכועסים, פשוט העדיפו שלא להתראיין.
*
אז מי ומי מחוץ לַמי ומי? הנה כמה הדחות, רובן מהתקופה האחרונה ממש. אורה גולן, מטפלת בהפרעות רגשיות המוכרת לציבור מאזיני הרדיו כגיבורת ההמנון "מרכז אור הגולן", איבדה את הערך על שמה בטענה שהוא פרסומי. אורית פוקס, בואו נקרא לזה מיזם פלסטיקה, איבדה את הדף על שמה לאחר דיון והצבעת רוב (25:35) ב-2006, כשהקריירה שלה כבר הייתה מפותחת ובולטת, אך קיבלה אותו בחזרה בשנה שעברה. אחת מאותו מקצוע בערך, ליהיא גרינר, שרדה בוויכוח ויקיפדים לוהט שהעלה סוגיה עקרונית, האם סלבריטאות היא סיבה לערך, ושרדה גם בהצבעת מחיקה (בלשונה, מן הסתם, הצבעת הדחה). מהדף המתנוסס לראווה באנציקלופדיה השיתופית למדנו לדעת שהיא השתתפה בתוכנית האח הגדול, שהיא מכנה את עצמה מלכת הטראש, ושסבא שלה הוא ויקטור תייר, המוכר לכל חתיאר מתשדירי "הצבע זך, למען ויקטור תייר לכנסת".
קצת למעלה. הדף על במאי סרטי התעודה יהלי גת, חתן פרס וולגין, שיצר בין היתר את הסדרה 'אנשים במיל''ואת הסרטים 'הרוח, החושך, המים'על נעמי שמר ו'אוצר אושוויץ', לא נמצא ראוי והוסר לפני שבועות מעטים. זו דוגמה לליקוי מאורות. ד"ר איילת רז, מנהלת מחלקה בבית החולים רמב"ם, איבדה את הערך על שמה בהצבעת רוב, 19 נגד 1, משום שרופאים, גם חוקרים, מקבלים דף רק אם הם פרופסורים מן המניין או שהם אחראים לתגלית יוצאת דופן. זו דוגמה להיצמדות לנהלים.
ואכן, בתחומי עשייה הניתנים למדידה, יש כללים. יימחקו ערכים על סופרים שפרסמו פחות משני ספרים, על זמרים שלא הוציאו דיסק מסחרי, על קצינים שסוחבים פחות משלושה פלאפלים על כל כתף, על חללי מערכות ישראל והטרור. כך הוסר למשל הדף על רינה דידובסקי, שנרצחה בפיגוע בחברון, עם הנימוק "עם כל הכאב, ויקיפדיה אינה מקום להנצחה". הדף על סגן-אלוף עמנואל מורנו מסיירת מטכ"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה שרד בהצבעת רוב; תומכי המחיקה ציינו, חלקם, שהם עושים זאת "בצער"כדי לא להפלות בין דם לדם.
בלי הצבעה הוסר לאחרונה גם הדף על הקומיקאי והעיתונאי מתן צור, כוכב-על במגזר הדתי-לאומי, ששום ויקיפד לא סיפק הוכחה מספקת לחשיבותו. אולם כמו במקרים רבים אחרים, מתן צור קיים בוויקיפדיה בדף המוקדש להרכב שהוא חבר בו, אנדרדוס. עוד הוסר לא מכבר הדף של כוכב-העל הפייסבוקאי של המגזר הלאומי יותם זמרי, שהוגדר כ"לא אנציקלופדי, אתנוצנטרי". ראש מועצת סניפי הבית היהודי עמיעד טאוב בישר באירוניה קלה לחברי הפייסבוק שלו, בשלהי 2012, "סוף סוף אני מרגיש בעל ערך: מישהו העלה ערך שלי בוויקיפדיה", אבל לאחר שנה החליטו רוב הוויקיפדים שתפקיד בכיר בבית היהודי ועריכת עלון-שבת נפוץ אין בהם כדי להצדיק בַּעֲלוּת-ערך שכזו. 
על המחיקות הללו אפשר להתווכח. ואפילו ראוי. אבל לא פעם מועלים דפים שברור כי גיזומם ימנע ביזוי של ויקיפדיה. ישנם דפים פרסומיים מובהקים, וישנם גם אלה שהוויקיפדים מכנים בקיצור "הֶבל". היות שחלקם הועלו כהתקלסות במושאיהם, והיות שהם עוסקים לעתים בבני נוער, נעוות כאן את השמות (אף שמי שיירשם בוויקיפדיה, ילמד את השטח, ינבור ויחפור – ימצא). כאלה היו למשל הערך על לירי ארז, אשר "נולדה בפתח תקווה בשנת 1999, לא מצליחה כל כך בלימודים אך למרות ציוניה לא לומדת למבחנים ויחסה לחברות לא מכפר על המצב", על איציק איצקוביץ בן 12 ש"חולם להיות שחקן מפורסם", ועל אבי לוי שהוא "ילד ללא משמעת אתם הילדים מכירים אותו בתור האח של יוסי לוי".
*
כל אחד יכול להעלות ערך חדש לוויקיפדיה העברית. כל אחד יכול לשכתב אותו. כל אחד יכול אפילו לרוקן אותו, כך שאפשר יהיה למצוא את מה שמחק בדף הגרסאות הקודמות של הערך הזמין לכל גולש. אבל לא כל אחד יכול למחוק ערך לחלוטין. מחיקת דפים בוויקיפדיה לצמיתות נעשית בשני מסלולים.
"מחיקה מהירה"נעשית על ידי מפעילי מערכת "במקרים חריגים, כלפי ערכים שברור מעל לכל ספק, ובאופן חד-משמעי, שאין להם מקום בוויקיפדיה"– לשון דף "מדיניות המחיקה"בוויקיפדיה. מפעיל מערכת הוא "ויקיפד בעל גישה לתכונות טכניות מסוימות המשמשות לתחזוקת האתר, ובהן למחוק דפים, להגן עליהם, לחסום עורכים אחרים, כמו גם לשחזר את כל הפעולות הללו. המפעילרשאי לבצע פעולות אלה אך ורק לפי מדיניות ויקיפדיה בנושאים אלה".יש כשלושים מפעילי מערכת.
למעשה, המקרים "החריגים"שכיחים למדי. הם מוגדרים ברשימה ארוכה ומדויקת, שנעה מסיבות טכניות כגון דף ריק או דף שכבר קיים כמוהו, עד לסיבות מהותיות כגון שהזמר שהערך עוסק בו טרם הוציא דיסק. המחיקות מתועדות בדף הגלוי לכל דורש.
המסלול השני, הסבוך יותר, פתוח לכל בעלי זכות ההצבעה בוויקיפדיה העברית – כלומר לכל משתמש רשום, "ויקיפד", שביצע לפחות מאה פעולות (כגון עריכה והשתתפות בדיון) בשלושת החודשים האחרונים. השלב הראשון הוא הצבת "תבנית חשיבות"על הדף. זו בעצם מין קריאת תיגר: אני טוען שהדף  הזה מיותר, שהנושא שלו לא חשוב ולא ראוי. תוכיחו לי שאני טועה.
או-אז נפתח בדף השיחה הנספח לדף הערך "דיון חשיבות". אם אין אפילו ויקיפד אחד המעלה נימוק משכנע למה הערך ראוי, רשאי אחד הפונקציונרים בוויקיפדיה העברית, האחראי על דיוני החשיבות, למחוק את הערך. לאחראי הנוכחי קוראים עו"ד גיא הדר, והוא פועל בוויקיפדיה בכינוי "לא סתם" (Lostam).
"לא-סתם מחליט מהו נימוק סביר להבהרת חשיבות של ערך", מסביר חן סֵרוֹב, ויקיפד בכיר אף הוא, הסמן הימני של מצדדי מחיקת הערכים מטעמי חוסר חשיבות, הפועל בשם "גילגמש" (Gilgamesh). "לא בחרנו בלא-סתם פורמלית, אלא זה מסוג התפקידים בוויקיפדיה שהאדם גדל לתוכם. הוא מנוסה וכולם סומכים על שיקול דעתו".
הדר אכן נוטה לעמדות אמצע. לא מחקן גורף של ערכים כגילגמש, ועדיין לא מרחם על ערכים שברור לו שהם כן-סתם. "אם ויקיפדיה תיתפס כאתר לא רציני, שכותב ערך על כל דבר, היא תאבד מאמינותה", הוא מסביר. "המעמד של ויקיפדיה – למשל העובדה שהיא הממצא הראשון שעולה בחיפושים בגוגל, עוד לפני האתר הרשמי של מה שאתה מחפש – מטיל עלינו הרבה אחריות. זו הרבה עבודה שלעולם לא נגמרת".
אם החשיבות הובהרה לשביעות רצונו של לא-סתם, הערך נשאר ותבנית החשיבות מוסרת – אלא אם ויקיפד בעל זכות הצבעה הכריז על פתיחת הצבעת מחיקה. זהו השלב הבא בוויה דולורוזה של הדף. מרגע זה, למשך שבוע, יכול כל בעל זכות הצבעה להשמיע את קולו בעד מחיקה או נגדה, ומוטב גם לנמק. למחיקת ערך דרוש רוב של 55 אחוזים. בתנאים מסוימים יש אפשרות להעמיד ערך שנמחק, לאחר זמן, ל"הצבעת שחזור", שתחזיר אותו לחיים.
ב-2010 התפוצצה הפרשה שזכתה לכינוי "בובות קש". נתגלה בה כי ויקיפדים מסוימים פיצלו את עצמם לכמה, על ידי שימוש בשמות-משתמש שונים והשגת זכות הצבעה לכל אחד מהם. בעקבות זאת, הצבעות מחיקה רבות מהשנתיים שקדמו לכך בוטלו, נהפכו על פיהן או נפתחו מחדש (תלוי במספר הקולות החשודים כמפוברקים, ובמידת הצמידות של התוצאות). הטיפול בפרשה גרם, בין היתר, להעלאתם המחודשת של הדפים המחוקים על הפובליציסט, ראש 'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי'והמדען הראשי במשרד החינוך לשעבר, ד"ר גבי אביטל, ועל סופרת הנוער אתי אלבוים.
*
אז איך ההרגשה להימחק?
"זה בפירוש מתסכל ולא נוח", מודה זיו רביב, הוא "זִיוִי קִיוִוי", קוסם ואמן בלונים. שלוש פעמים העלה ערך על שמו ונהדף – כמעט כמסופר בטור ההרואי "אדמת ביריה"מאת נתן אלתרמן מימי המאבק בבריטים: "וְשָׁלוֹשׁ הוּא נִתְלַשׁ/ וְזֹרַק-חֲזָרָה,/ וְשָׁלוֹשׁ הִיא נָדְרָה לוֹ נֶדֶר./ וְשָׁלוֹשׁ פְּעָמִים הַגָּדֵר נֶעֶקְרָה,/ וְשָׁלוֹשׁ הִתְיַצְּבָה הַגֶּדֶר". רק בלי הנדר.
"אתה שואל את עצמך מה מִגוון הדברים שאדם צריך לעשות כדי שהערך על שמו כן ייחשב מוצדק", ממשיך רביב. ואכן, הוא איננו סתם קוסם ואמן בלונים המחפש פרסומת על חשבון ויקיפדיה. או לפחות לא רק. הוא זכה לפני שנתיים במקום השני בתחרות קוסמי ישראל ובמקום השני בתחרות פיסול בלונים מהיר בכנס 'בלונלנד'בירושלים.
זאת ועוד, המופעים שלו מכוונים על פי גישה חינוכית-ערכית ייחודית, ברוח שיטתו של הפסיכואנליטיקן אלפרד אדלר: המופע מבליט את המיוחד בילד חתן היומולדת, נותן לו הזדמנויות "לדעת שיש לו ערך חברתי, שהוא תורם ועוזר", וגם מכריח אותו להתאמץ ולהתמודד. בימי צוק איתן קיים רביב בהתנדבות 41 מופעים ביישובים במערב הנגב. הוא אף התגייס למאמץ ההסברתי, ביוצרו פסל בלונים מרשים של מחבל חמאס הנושא עליו תינוק כמגן חי. הוא אינו מסתיר שכתב בעצמו את דף הוויקיפדיה "זיוי קיווי". בהדרגה, לאחר כל מחיקה של  הדף, מיתן רביב את האופי הפרסומי שהיה לו וקירב אותו לסגנון האנציקלופדי היבש הרצוי.
- בוא נודה: המוטיבציה שלך בהעלאת הערך היא בחלקה מסחרית, ואת זה הם לא רוצים.
"אני מסכים איתך. זה גם נחמד לי שמכרים ואנשים אחרים יידעו מה אני עושה. אבל יש איזה קו שקובע מי ראוי. מהו? כל מי שמופיע בטלוויזיה? יש ערך על נמרוד הראל, שהופיע בטלוויזיה, כי זה מעניין אנשים. אז גם אצלי, גם אני לא בטלוויזיה. יש לי גישה ייחודית, יוצאת דופן, ועכשיו כשאני פעיל ציבורי אני חושב שיש לזה תוכן ומשמעות מיוחדים. זו לא מטרה בחיים שיהיה לי ערך בוויקיפדיה, אבל זה אולי כמו תמרור בדרך שאתה בודק מדי פעם".
אנה פרמינגר עברה לפני שנה חוויה נעימה אפילו פחות: דיון פומבי בין עורכי ויקיפדיה על מידת חשיבותה, במסגרת הצבעת מחיקה. הדף נמחק ברוב קולות: 18 נגד 8. "זה הצחיק אותי", אומרת פרמינגר, שחקנית ומנהלת תיאטרון האִימְפְּרוֹב. "כשאנשים שלא מכירים אותך מנהלים ויכוח לגביך, זה משעשע. נחמד גם לראות שיש אנשים שטורחים להגן עליך".
פרמינגר הביאה לארץ את סגנון התיאטרון "לונג פורם אימפרוב", אלתור בגרסה ארוכה, הפורח בפסטיבלים בעולם ובייחוד בארצות הברית. במופעים, הקהל בוחר בהצבעה מאפיינים של דמויות, והשחקנים מאלתרים מחזה באורך מלא. יש לה קבוצה המופיעה דרך קבע בתיאטרון 'הסמטה', ובית ספר למשחק שהעמיד בוגרים שהקימו קבוצות עצמאיות.
"היות שאני חלוצה בתחום, והוא די חדש בארץ, אני רגילה לבורות של אנשים ושל הממסד כלפיו", היא אומרת. "אז אני לא מתרגשת מזה שגם עורכים בוויקיפדיה לא מבינים את הייחוד שלו. מי שהוריד את הערך לא מבין בתיאטרון ובטח לא באלתור. אני גם לא מתרגשת מאובדן הערך. האתר שלי חשוב לי יותר, והוא מייצג אותי כפי שאני רוצה לייצג אותי. מה אני צריכה שמי שלא יודע מה זה אימפרוב יכתוב עליי?"
עם הנקודה העקרונית הזו מסכים ויקיפד פעיל, ביולוג במקצועו, המזדהה בכינויו Sir kiss. לדעתו, ראוי היה שוויקיפדים יחוו את דעתם על חשיבותם של ערכים בתחומים שהם מתמצאים בהם בלבד. "הצרה היא שאנשים בטוחים שהם מומחים. האגו גדול מדי. 'מה, אני לא אשפיע?'. רוב האנשים מגיעים בסוף לבגרות, ומצביעים ומביעים את דעתם רק בנושאים שהם מבינים בהם. אבל יש כאלה שמצביעים ומביעים דעה על הכול".
*
גם הדף על שמה של האירידיולוגית ומגישת הרדיו ד"ר שלומית תמיר נמחק לפני חודשיים ברוב של 22:3. הוויקיפד שיזם את התהליך בהעלותו "תבנית חשיבות", המכונה אריאל פ', דווקא כתב בשלב ההצבעה שהוא סבור עכשיו שהערך צריך להישאר, ורק להיכתב טוב יותר, ושהוא מבקש מהמצביעים לשקול שנית את הצבעתם – משום שהאירידיולוגיה, אבחון באמצעות קשתית העין, זכתה לדף ויקיפדיה משלה, וד"ר תמיר היא מובילת התחום בארץ.
לא עזר לו, לאריאל. ויקיפדיה היא כמו העולם האמיתי. אם התחלתָ מלחמה, זה לא אומר שאתה יכול להפסיק אותה.
השיחה שלפני ההצבעה כללה בעיקר ויכוח עם משתתפת אנונימית שהגנה בעוז על הדף. "אדם אשר פיתח טכנולוגיה חדשה והמציא את המפה האירידיולוגית הרגשית הראשונה בעולם, הוציא שני ספרים אירידיולוגיים המבוססים על מחקר, ששיטתו נלמדת בכל המכללות בארץ, שרוב המורים והמטפלים של האירידולוגיה כיום הם תלמידים של ד"ר שלומית תמיר. לא מבינה מה השאלה בכלל. עשתה היסטוריה", כתבה בין היתר.
וגם, בהתלהט הדיון: "אם אתם בוחרים להוריד את ערך זה אין קוהרנטיות בבחירות שלכם אלא אלה בחירות שרירותיות על סמך הנושאים שמעניינים אתכם ואתם קרובים ומכירים אותם. מה עוד ישכנע אתכם שזה ערך חשוב??? (...) יש לכם ערכים רבים שלא תרמו כלל ואין שום הוכחה כפי שאתם דורשים להיותם ערך ויקיפדי משמעותי". לוחמת הצדק האנונימית זוהתה בשיחה בכינוי Berya3.  צירוף האותיות הזה מופיע גם בכתובת הדוא"ל של המרפאה של ד"ר תמיר, שם הוא שאוב משֵם תוכנית הייעוץ השבועית שלה ברדיו 103 אף-אם, 'בראייה אחרת'.
תמיר מכחישה קשר פעיל לדף. "עשר שנים אחרי שהקמתי את הקליניקה שלי רציתי ליצור שלט בכניסה, וניסיתי לחשוב מה הכי נכון לכתוב בו. אז חיפשתי בגוגל 'המכון לחקר האירידיולוגיה', והופתעתי לראות שיש לי ערך בוויקיפדיה. הופתעתי כמה שהערך מדויק. כנראה כתב אותו אחד הלקוחות. ואז באו הדיון והמחיקה. לא הבנתי את הדיון הזה".
- הייתה שם מישהי שהתווכחה למענך.
"אין לי מושג מי זו".
- נעלבת מהסיפור?
"מה יש לי להיעלב? לכל אחד יש פוליטיקה משלו".
- את נאבקת על ההכרה באירידיולוגיה כתחום טיפולי רציני, אז בטח לא הופתעת מההתנגדות.
"לא מכירים ברפואה משלימה. מה לעשות. וגם לא באירידיולוגיה. זהו מדע שמתואר עוד במגילות ים המלח ובפפירוסים מצריים, וגם הרמב"ם השתמש בו. אני מטפלת באנשים, מצילה אנשים שהתרופות והכירורגיה של הרפואה הקונוונציונלית לא עוזרות להם, ואין לי כוח לפוליטיקות".
היא עצמה לקחה את שיטת האבחון הזו למחוזות נוספים, שגם היא ודאי תסכים שאינם מדעיים. היא פיתחה עם תלמידיה דרך לראות את "השרשרת הדורית של האדם"בעזרת האישון. וגם, "קרה לי נס, אחרי שהוצאתי את הספר התחלתי לראות בצורה מטפיזית יותר. ואני משתמשת בזה כדי ללוות אנשים, לראות את הקשיים שלהם, לענות על שאלות".
הוויקיפד גילגמש, חן סרוב, הוביל את מהלך מחיקת הדף הזה, אירוע שכיח בחייו המרושתים. הוא מודה שמעמדו המדעי הלא ברור של התחום הפריע לו, אך טוען שלא משום כך דגל במחיקה. "אירידיולוגיה היא תחום פסוודו-מדעי", אומר גילגמש הבלתי מתגמש. "אף אחד לא הוכיח שהיא עוזרת למישהו. זה שדבר מסוים לא קיים מבחינה מדעית עוד לא אומר שבהכרח אמחק את הערך עליו. נגיד ישו: דמות ספרותית חשובה שלא התקיימה אף פעם, אבל כמובן ראויה לערך. כנ"ל לגבי אירידיולוגיה. אבל כאן זהו ערך על אדם מסוים, לא על התחום, והיא צריכה להוכיח כמו כל אדם בכל משלח יד שהיא אכן מרכזית ומפורסמת. זה שהיא כתבה ספרים זה לא מספיק. גם אני יכול להמציא שיטת ריפוי ולכתוב עליה ספרים".
- אז אנה פרמינגר. היא הדמות המרכזית בארץ בטכניקת תיאטרון מסוימת. אימפרוב. זה תחום אמנותי, אין פה שאלה של מדעיות.
"בתחומי התרבות יש לנו קריטריונים נוקשים. בקרב העוסקים בו יש רצון להתפרסם, ואנשים מנסים להשתמש בוויקיפדיה כבמת פרסום. זו בעיה. כי ויקיפדיה צריכה לתעד את הקיים ולא לחדש את הקיים.  אחרי שהיא תתפרסם, תופיע על במות, יהיה אולי מקום לערך".
*
גילגמש ידוע בקרב הוויקיפדים לא רק בשל עמדתו העקבית, כמעט תמיד, בעד מחיקת דפים, אלא גם במאבקו נגד ערכים שנכתבו תמורת תשלום. הדילמה ברורה. ויקיפדיה מבוססת על התנדבות ועל רצון טוב, אך קבלת תשלום על כתיבת ערכים יכולה לאפשר לאנשים להתפנות לכתיבה, וכך להעשיר את האנציקלופדיה. מה גם שכותבים מנוסים הגובים תשלום עושים בדרך כלל עבודה מקצועית יותר מחובבים סתם או מאנשים שכותבים על עצמם.
מנגד, הגורם המממן הוא בדרך כלל מושאי הדפים עצמם, כגון אישים המעוניינים שייכתב עליהם ערך – וסביר להניח שהערכים יהיו מגמתיים, יפארו את האישים הללו ויצניעו צדדים בעייתיים. אם כי כל דף בוויקיפדיה הוא רק בסיס לשינויים ולעריכות של אחרים.
"צריך במקרים הללו להניח את הגרוע מכול: שיש הטיה", אומר Sir kiss. "יש חברות שחלק משירותי המחשוב שהן נותנות הוא החדרת ערכים לוויקיפדיה. חברה גדולה שהדבר הזה חשוב לה לא תתקשה להושיב עובד שיהיה ויקיפד מסור, ועל ידי כך יקבל זכות הצבעה וישפיע גם בהצבעות מחיקה. אבל בסופו של דבר קהילת העורכים הפעילים לא גדולה, ולאורך זמן אפשר לראות מי עורך בצורה מגמתית".
בהקשר הזה מזכירים כמעט כולם את שמו של צחי לרנר. אולי כי להבדיל מכותבים מסחריים רגילים, הוא אינו מסתיר שהוא כותב בתשלום. לרנר הוא משיאני התורמים לוויקיפדיה העברית. עד שהודיע, בחורף האחרון, שהוא מתחיל לנסות להתפרנס כוויקיפד, כתב בהתנדבות כאחוז אחד מכלל הערכים שם: כמעט אלפיים במספר. גיא הדר טוען שהערכים שלרנר כותב מאז נעשו פחות אובייקטיביים. "אגסי", ויקיפד אחר, אומר שהם דווקא ממשיכים להיות טובים. "הוא כתב גילוי נאות. ואם הערך טוב, אז למה שלא יתקיים? הרי חסרים ערכים וכותבים".
ברשימה הארוכה של האישים שלרנר כתב עליהם דף בהזמנה, יש גם כאלה שכמדומה ראויים לְדף פחות מאישים אחרים שהדפים על שמם נמחקו. הסיבה היא, כנראה, שלרנר יודע איך כותבים דף בוויקיפדיה. נראה שאיכות הדף שנכתב על אדם היא גורם מרכזי בקביעת גורלו של הדף, למחיקה או לקיום – אולי יותר ממידת חשיבותו של האדם עצמו.
בגילוי הנאות שבדף המשתמש שלו כתב לרנר שגביית התשלום מאפשרת לו להשקיע זמן בכתיבת ערכים מקיפים, מדויקים והוגנים – אינטרס של האנציקלופדיה וגם של האישים שהערכים עוסקים בהם.לתקשורת אין הוא מתראיין. הוא הסכים רק לומר שאין בסיס לטענות היפותטיות שציטטתי באוזניו מפי מרואיין שלא רצה להזדהות, בדבר הכוח שכביכול יש לו כלפי לקוחות פוטנציאליים מתוך היותו בעל זכות הצבעה בוויקיפדיה – משום שככותב בתשלום הוא פסול מהשתתפות בהצבעות מחיקה.
*
בקוטב ההפוך לגילגמש יושב "אגסי". דף המשתמש שלו בוויקיפדיה הוא מנשר אופוזיציוני למדיניות המחיקות הקיימת. הוא טוען שהצבעות המחיקה ברוב של 55 אחוזים הן "פטנט"ייחודי לוויקיפדיה העברית, בעוד בוויקיפדיות האחרות, ובהן האנגלית, מוחקים ערכים רק אם יש קרוב לקונסנזוס בעד המחיקה. עוד הוא כותב שהקלות של הצבת תבניות חשיבות היא בלתי נסבלת – והתוצאה היא דיכוי חדוות הכתיבה של הוויקיפדים, בריחת כותבים, מלחמות מיותרות, דלדול בהיקפה של ויקיפדיה העברית, שבשנים האחרונות ירדה בדירוג העולמי של מספר הערכים מהמקום ה-25 למקום ה-39. "כמה שיותר ערכים סבירים, יותר טוב", הוא אומר לנו. "למה לא לספק מידע למי שמחפש אותו?"
לדבריו, המחקנות היא לפעמים ביטוי לכוחנות. "יש גם כוחניים שמוחקים ללא הצדקה עריכות של חברים ותיקים. הם בודדים, אבל מספיק כמה מרעישים בשכונה כדי לפגוע בכולה. וישנם גם כאלה שיוזמים מחיקות, או מצביעים בעדן, לפי אג'נדה אישית – למשל, אנטי-פמיניסטים שמוחקים ערכים על נשים, כאלה שהם נגד בידור, נגד דוגמניות, נגד רבנים, נגד אנטישמים, נגד ימנים קיצונים. למשל, לאחרונה ניסו למחוק את הדף על בן-ציון גופשטיין. רוב הוויקיפדים בסדר גמור, אבל הם לא ששים להתעמת עם המיעוט הכוחני. גם אני הפסקתי להתווכח בשבועות האחרונים".
- יש אנשים שמנסים לקדם את עצמם ואת העסקים שלהם על ידי הכנסת ערכים לוויקיפדיה. אתה חושב שצריך לתת לזה לקרות?
"אני לא מסתכל על מניעים של ערכים. אני מסתכל אובייקטיבית. אם מגיע לאדם ערך, מגיע".
בדף שלו הוא מפרט 128 ערכים ראויים, כלשונו, שהוא תרם להצלתם ממחיקה בשנה הנוכחית. רבים מהם ערכי אישים, ביניהם שמות מוכרים, בתחומם או בכלל, כגון איש גלי צה"ל עומר בן-רובי, המשורר מרחב ישורון, הפולמוסן החרדי דב הלברטל, האמנית זויה צ'רקסקי, הדוגמנית זוכת 'האח הגדול'טהוניה רובל, מנהל הכספים של 'טבע'לאורך עשרות שנים דן זיסקינד, מעצבת הפנים ברברה ברזין (שמן הדף שלה נראה כי הצידוק העיקרי לקיומו הוא השתתפותה בתוכנית הטלוויזיה 'הבלוק'), שחקנית 'זגורי אימפריה'חן אמסלם, והזמרת והשחקנית מיכל שפירא שגילגמש היה היחיד שהתעקש שאינה ראויה לדף.
"מחקנים אומרים שאני קיצוני, אבל מסתבר שאני קולע לטעם של הרוב. כי הערכים שהצלתי אכן נשארים. אחרי ויכוחים מוגזמים. יש למחקנים כל מיני תזות מוזרות. אומרים, 'ויקיפדיה היא לא עיתון', ומוחקים ערכים על אישים בחדשות. אבל דברים קורים, משתנים. ועוד טענה, שערכים מצריכים תחזוקה ועודף ערכים יוצר עומס יתר. אמרו את זה כשהיו 50 אלף ערכים. עכשיו אנחנו על 160 אלף. המחקנים מוחקים אפילו ערכים על ישראלים שמופיעים בוויקיפדיות אחרות, זרות. באיזו ויקיפדיה לדעתך שמו תבנית חשיבות על בר רפאלי ועל דובר צה"ל בשפה הערבית אביחי אדרעי: העברית או הערבית? רק בעברית".
"אנחנו לא דפי זהב", משיב על כך גיא הדר, הלא הוא 'לא-סתם', "וגם לא אתר הנצחה. יש בשביל זה אתרים אחרים. יש אפילו אתרים של ויקימדיה (הקרן המפעילה את ויקיפדיה לצד אתרים שיתופיים נוספים כגון 'ויקיטקסט'ו'ויקיציטוט') להנצחת חללים. ויקיפדיה היא אנציקלופדיה, ואם היא תקדיש ערך לכל דורש היא תחדל להיות כזו.  
"הסיבה לכך שיש בוויקיפדיה העברית ערכים מעטים יחסית היא לא המחיקות, אלא בראש ובראשונה שיש מעט עורכים פוטנציאליים. מי חוץ מישראלים יכול לכתוב ערך בעברית? הקהילה הישראלית של הוויקיפידים שבאמת פעילים מקיפה בין מאה למאתיים איש. זה מעט מאוד, אבל זה מאפשר לנו לקיים קהילה, לקבוע יחד קווים מנחים. לאנשים שמשקיעים מזמנם לאורך זמן למען ויקיפדיה העברית מגיע שתהיה אמירה איך ויקיפדיה העברית תיראה".










בעד השטרניחובסקי: הימין רומס את משוררו הדגול

$
0
0
http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/PersonalWebs/Tchernichovsky/PublishingImages/t_0010br_crop.jpg 
מאת צור ארליך. מופיע היום ב'מקור ראשון', חלק ראשי, עמ' 13.
 
בשטר החדש של 50 שקל, הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי, יש בעיה אמיתית אחת. השְטָרניחובסקי, כפי שהיה מי שכינהו, דומה בצבעו לשטר 20 השקלים בסדרה הקודמת – השטר של משה שרת, שְטָרֵת אם תרצו. ולשניהם יש שפם.
זו הצרה היחידה, צרה זמנית, במאורע המשמח של הקדשת שטרות הכסף החדשים לגיבורי הרוח של הציונות, "כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי"שלה כלשון טשרניחובסקי, אלה אשר "רוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ"ו"יִגְאָלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה"– וראשון בהם הוא עצמו, ראש למרחיבי מוטת כנפיה של העברית.
מתכנני השטרות אף השכילו לבחור ברביעיית משוררים ענקים, והצליחו לייצג בה בשווה את שני המגדרים. למגינת לבם של אחדים, הם לא כופפו את הסטנדרטים כדי לייצג חלוקות נוספות באוכלוסייה כגון אלו שבין ילידי אפריקה ואסיה לילידי אירופה, בין חילונים לדתיים, או בין אוהבי גויאבות לשונאי גויאבות.   
ביקורת חדשה על השטָרניחובסקי, עד כדי קריאה לא ממש מעשית להחרמתו, נשמעה השבוע מפיו של חגִי בן-ארצי. טשרניחובסקי היה נשוי לאישה נוצרייה, שסירבה להתגייר, הזכיר בן-ארצי והאמת עמו. טשרניחובסקי, הוסיף בן-ארצי במידה פחותה של צדק, אף הטיף לנישואי תערובת. כאשר נישואי התערובת אוכלים בעם ישראל בתפוצות בכל פה, הִסביר, אסור להעלות על נס דווקא את נושא דגלם.
מילאניה קראלובנה טשרניחובסקי אכן לא התגיירה. היא הלכה אחר בעלה היהודי בכל נדודיו ועלתה עמו ארצה. משפחתה נידתה אותה בגלל הנישואים הללו. שאול טשרניחובסקי לא התחתן איתה כדי להתקבל בחברה האירופית הנוצרית. הנישואים כלל לא השפיעו על זהותו. בתם של השניים התגיירה כדת וכדין. מילאניה לא אמרה כרות המואבייה "אלוהיךָ אלוהיי", אך בפועל אמרה "עַמךָ עַמי". מי יודע אם לא הייתה מתגיירת אלמלא ננקטה הגישה ההלכתית המחייבת קבלת מצוות ואינה מכירה בקיומה של יהדות לאומית חילונית.
ועם כל זה, מובן שהיינו מצפים מהמשורר שיכבוש אהבתו מפני זהותו. פרשת נישואיו היא אמת כואבת, המביכה יהודים לאומיים אוהבי טשרניחובסקי. למען האמת, לכל ארבעת המשוררים בסדרה החדשה של בנק ישראל, שתרומתם לקוממיות האומה לא תסולא בפז וגם לא בערך הנקוב על שטרותיהם, היו צדדים ביוגרפיים בעייתיים ביותר מבחינה מוסרית ויהודית, ואוהביהם צריכים להכיר בהם. נתן אלתרמן הפר דה-פקטו את חרם דרבנו גרשום, באופן שייסר את אשתו החוקית. רחל בלובשטיין התרועעה עם ראשי תנועת העבודה באורח אישי מדי. לאה גולדברג, כפי שחושף ספרה החדש של פרופ'זיוה שמיר 'לשיר בשפת הכוכבים', הייתה קומוניסטית אוהדת ברית המועצות, אפילו כאשר מפלגתה מפ"ם הסתייגה מהסטליניזם – והניחה לנגע המוסרי הזה לחלחל לשיריה הכאילו-נאיביים. ביקורתם של שוחרי הדמוגרפיה היהודית עשויה לחול גם על הימנעותה של גולדברג מלֶדֶת, הימנעות אידיאולוגית יש אומרים.
אולם, כאשר על הפרק הכרה לאומית בתרומתם של אישים, השאלה היא מהו מרכז הכובד בפועלם. איזה דגל נשאו, ובמקרה של משוררים, מהי שירתם ומה טיבה. שאול טשרניחובסקי לא היה נושא דגלם של נישואי התערובת, אלא נושא דגל הלאומיות היהודית, ובכלל זה דגל המאבק הנורא על הישרדותה. שירי-העלילה שלו על גבורתם של מקדשי השם במסעות הצלב ובימי עלילות הדם והפוגרומים הם מהידועים בשיריו. 'בת הרב'הוא שיר הערצה לנערה שהתאבדה כדי לא להתנצר כפי שדרש ממנה מאהבה-בכפייה האביר. בפואמה 'ברוך ממגנצא'שורף הגיבור היהודי את העיר הנוצרית על כנסיותיה כמעשה נקם. ביצירה 'פרשת דינה', עיבוד-מהופך לברכות השבטים בתורה, מהלל טשרניחובסקי את שמעון ולוי על שנקמו בגוי שלקח את דינה, ומקלל, מפי דינה, את שאר האחים שחבקו ידיים.
על שירים אלה ושכמותם, אגב, מתבקש היה יותר שדווקא השמאל חובב החרמות ידרוש להחרים את השטָרניחובסקי. ביטויי הנקם של המשורר כלפי הערבים, בייחוד בשירי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, מנוערים מתקינות פוליטית. "אָדָם הַמִּדְבָּר כְּמַהּ בִּזָּה וּצְמֵא דָּם", כינה את הישמעאלים שיש לצאת נגדם ל"מִלְחֶמֶת מִצְוָה". שיריו תקפו מימין את תוכנית החלוקה של 1937 ואת מדיניות ההבלגה. גיבוריו מההיסטוריה היהודית היו תמיד אנשי החרב והכיבוש, לא חכמי יבנה ואנשי הסֵפר. טשרניחובסקי הזדהה בגלוי עם התנועה הרוויזיוניסטית, ואת שיריו האקטואליים פרסם בעיקר בעיתון הימין 'דואר היום'.
נכון, פניה האידיאולוגיות של שירת טשרניחובסקי מורכבות, והיו בה התפתחויות לאורך השנים. המשורר הציוני הדגול מזוהה גם עם נהיות הלניסטיות ומעין-כנעניות, ובוודאי עם חילוניוּת מובהקת. "שִׁיר גּוֹי וָגוֹי קְסָמָנִי", מודה המשורר ורב-המתרגמים. אך כל אלה היו סממנים שצָבעוּ דבר אחד בסיסי: לאומיות יהודית. דווקאית. אמיצה. עיקשת. לאומיות שתכניה אינם בהכרח דתיים, ושגם גבולותיה – אם לחזור לחיי המשפחה של טשרניחובסקי – אינם בהכרח הלכתיים.
כמה אנשים ידעו על נישואי טשרניחובסקי לנוצרייה, עד שקם חגי בן-ארצי ותקע בידו בכוח את הדגל הזה? בכך דומה מעשהו השוגג של בן-ארצי למעשה הזדוני של החרדים האנטי-ציוניים, שנטלו פרט נשכח מיומניו המוקדמים של הרצל הצעיר, חלום על התנצרות המונית, ועשאוהו עיקר משנתו אף שבעצם משנתו הפוכה. בשביל מה זה טוב?


אמן השיגועים הזה, גוטפרוינד: על 'אגדת ברונו ואדלה'

$
0
0
אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה
אמיר גוטפרוינד
זמורה ביתן, 8.2014, 236 עמ'
צור ארליך
מופיע היום במוסף ראש השנה (שבת) של מקור ראשון, עמ' 30, בכותרת "מרוב עצים יפים"


ברונו הוא ברונו שולץ. הסופר והצייר היהודי הגליציאני שנרצח בשואה. הסיפורים שכתב, וסיפור חייו ומותו, נגעו ברבים כל כך, שאפשר לשער שרוב קוראי 'אגדת ברונו ואדלה'כבר שמעו את שמעם. אמיר גוטפרוינד עצמו הזכיר אותו בכתבים קודמים, לא מכבר הוא נשזר בספר התיעודי 'האישה בזהב' (בהקשר של שוד האמנות הנאצי) ועוד ועוד.
סיפוריו של ברונו שולץ הם התפרְאויות דמיון שרבות מהן מועידות גורל חלופי, טוב יותר, לאבי המחבר, חולה הנפש האומלל. הסיפורים נודעו בעולם כבר בחייו של שולץ, אך הדבר לא עזר לו לצאת מעורו העדין עד מאוד ולהיות מסוגל להתרחק מעירו דרוהוביץ', אפילו לא לצורך לימודים בלבוב הלא רחוקה. כך קרה שנשאר בדרוהוביץ'גם לאחר הכיבוש הסובייטי ואף בימי הכיבוש הנאצי. קצין נאצי, שודד אמנות גדול, החזיק בו כ"יהודי שלו", שיעזור לו למיין את אוסף התמונות השדודות שלו. כשרצח קצין זה בשביל הכיף את "היהודי של"נאצי אחר, רצח האחרון את שולץ בתמורה.
צמד מעריציו הבולטים של ברונו שולץ מקרב הפרוזאיקנים העברים בדורנו הם אמיר גוטפרוינד ודויד גרוסמן. שניהם נותנים לו לפעפע אל יצירותיהם – לא רק כמשפיע ספרותי, אלא גם כדמות בסיפורם, בגלגול זה או אחר; לא בצלמו, אך כדמותו ובשמו, כמוקד קרינה מחולל-עלילה. קווי הדמיון בין גוטפרוינד לגרוסמן מבליטים את השוני, הבולט ממילא, שיש ביניהם – שוני המלמד כמה מגוונות יכולות להיות השפעותיו של סופר מבריק אחד, ברונו שולץ, אפילו אם הוא נחשב די אזוטרי.
כמה רחוקים הם ספרי הדקדוק הפנימיים של גרוסמן מספרי העולם-קצת-אחרת של גוטפרוינד. כמה שונה הקדחתנות הווידויית של גיבורי גרוסמן מהתזזיתיות האלגנטית של עלילות גוטפרוינד. כמה אחרת עין הרנטגן המצלקת של גרוסמן מעין הציפור מגביהת העוף של גוטפרוינד. כמה הפוך האוטופיזם השלומאי של גרוסמן, ההכאה על חטא קיומנו, מהציונות ההרצליאנית, הריאליסטית, נטולת היומרות של גוטפרוינד. ולפחות עד ספרו החדש-חדש של גרוסמן שגיבורו סטנדאפיסט, כמה מנוגדת הרצינות הגרוסמנית לְהומור הלא-מה-שחשבתם הבלתי נדלה של גוטפרוינד. שני הסופרים חוו שכול טרגי בשנים האחרונות; גרוסמן ניתב אותו לקינת 'נופל מחוץ לזמן', ואילו גוטפרוינד, בספרו זה החדש שלפנינו, צוחק בפרצופו של הסרטן (שאך זה לקח את אשתו), ואפילו בפרצופה של ההתמודדות עם הסרטן (נחלתו שלו עצמו, לחרדתנו ולהמיית לבנו, בימים אלה) –  בעזרת גיבורתו הנערה החצופה זואי נחושתן.
ובכל זאת – שני הגימ"לים הם שני שׂרי שולץ שלנו. מעניין כי פריצותיהם הראשונות של גרוסמן ושל גוטפרוינד אל הציבור הרחב, בהפרש של כ-15 שנה, היו שתיהן ביצירות מופת שעניינן חוויית השואה בעיני דור שני ושלישי לניצולים: 'עיין ערך: אהבה'של גרוסמן ו'שואה שלנו'של גוטפרוינד. ב'עיין ערך'ברונו שולץ מתגלם בדג סלמון השוחה, כדרך סלמונים, במעמקי הים ונגד זרמי הנהרות. עכשיו, ב'אגדת ברונו ואדלה'של גוטפרוינד, שולץ הוא זיכרון הפולש אל העלילה ומתמרן אותה נגד זרם הזמן. הוא מפכה מן המתים ומשיט את הקורא בשֵיט תענוגות סוער ושובב.
כי-כן, זכרו של ברונו שולץ חובר לכישרון המספר של גוטפרוינד ולהומור המופרע אך דק הטעם שלו – ובכוחם זה המשולש הם עושים מעשה מוזר, שלא לומר פלילי. הם מריצים את הקורא בנפתוליה של פקעת חוטים צבעוניים, חלקם מתחברים זה לזה וחלקם מעמידים פנים של חיבור או קשר וחלקם בכלל פתילי הטעיה, והקורא בכלל לא מרגיש שהפקעת מתפקעת, שהתשבץ משוגע. הוא חושב שהוא על טיל, לא על פתיל ופתיל ועוד פתיל. עם הטרגדיה של שולץ והקומדיה של גוטפרוינד, מצחיק לו ועצוב לו ומותח וקולח, וכל גיבור מִשנֶה ומִשנֶה-למשנה נדמה לרגע, בתורו, כבעל סיפור-החיים שהוא שיא הרומאן ומַפתח פתרונו, וכל אדלה ואדלה בתורה נדמית לו לרגע כאדלה שהוא מחפש והנה היא באה סוף סוף. כמה אדלות יכולות כבר להיות פה? ולמה רק על ברונו נגזר לחיות רק פעם אחת?
והקורא הרץ אורג ועורג וגם הורג. עם הסופר והגיבורים הוא אורג מַארג שנדמה לו שלם, ועורג אל השלמות ואל המשמעות, והורג את הזמן וגם כמה דמויות שבכלל אינן אשמות. וקצות החוטים הפרומים, צחוקה של המציאות שלעולם אינה שלמה, מגרדים לו רק אם וכאשר הוא מביט לאחור. אז הוא מגלה שהפיתוי הפוליטי הבית"רי שהונח לרגע לפתחו כמפתח התעלומה היה צל-הרים, ושאדֵלה היא לא תמיד האדֵלה, ושהחלומות שחולם אפרים האילם במקום ברונו שולץ הם קופסאות ערגה שלאו דווקא מקיימות יחסים דיפלומטיים תקינים עם העלילה. אם אתם מתעקשים שאין לכם זמן לקרוא את הספר, גשו לחנות הספרים וקראו בעמידה סיפור קצרצר שיכול לחיות כעצמאי: את פרק 12, על חלום מלחמת העולם הראשונה של אפרים. השובב הזה גוטפרוינד יודע לצבוט את הלב.
ברונו שולץ תופר את פיסות העלילה של גוטפרוינד כמו כתובות גרפיטי סדרתיות בזירות פשע לא קשורות. אה, בעצם זה לא כמו; זה ממש מה שקורה בספר. ברונו הוא גם זה שקושר בבלי דעת, גם בלי ידיעת הקשורים, בין שמיטה להר סיני. בין כתובות הגרפיטי הנזכרות, לבין זואי נערת השוליים המקסימה והספרותית (הנה גרוסמן מגיח לנו כאן, גרוסמן של 'מישהו לרוץ איתו'), לבין אופן התגלגלותו של הנכה הזועם אליהו סלפטר לכדי היוולדות בארץ ישראל (וכאן גוטפרוינד קצת התבלבל בתפירה ובספירה, כי מי שנולד ב-1941 או 1942 לא חגג בר מצווה בזמן המנדט), לבין אדלה. ויש גם מי שחולם במקומו של ברונו, אם לא אמרנו. זהו אפרים השותק, המקלקל את העולם בשליחות אביו – אפרים שהוא מבט-וחלום-וראי לברונו הממלל, המתקן תיקון אמנותי את מה שהתקלקל באביו.
לצד ברונו שולץ פולשים אל ספרנו מן העבר גם רכיבים ומאפיינים מספריו הקודמים של גוטפרוינד. למשל: שמשון קריקר ובארני לנדמן, שני גיבורי-על גוטפרוינדיים טיפוסיים, כלומר תימהונים כוחניים בעלי יכולות צבאיות נדירות שמסובבים את ההיסטוריה הארצישראלית על האצבע המגושמת; הללו כמו התגנבו לספר מתוך דפי 'העולם, קצת אחר כך'. או למשל: הנזיפה שנזפתי במוסף זה בגוטפרוינד אחרי הופעת 'בשבילה גיבורים עפים', באומרי שיש בו צבא רבבות של סיפורים חמודים אבל מרוב עצים קשה לראות את היער – נזיפה זו עשתה את שלה וגוטפרוינד אימץ אותה כמדיניות רשמית, ונטע הפעם לו בכיף המון עצים יפים המסתירים את היער. ולמשל: מוטיב "לגרמנים אין בלעדיות על נאציזם", או הפעם "גם יהודי יכול להיות מנגלה קטן", התגלגל מ'שואה שלנו'.
דעת לנבון נקל, שאם עד כה לא סיפרנו כלל על מה מספר הספר 'אגדת ברונו ואדלה', זה לא יקרה גם בפסקה האחרונה. קראו ותראו. נאמר רק שזה קצת ספר בלשי (שעל כן סייג לו שתיקה), קומדיית פעולה משטרתית נקרא לזה, עם בלש מבריק וטיפה שלימזל בעל חולשות אנוש מלבבות ופקודים המטפחים שריטות משל עצמם. וקצת פנטזיה היסטורית. מין מרקחת בין שטות לבין אֵבל, בין קין להבל (באמת! קראו ותראו), שבקלות עלולה הייתה עלולה ליפול מן החבל ולהיות ראויה רק לפח הזבל, אלמלא כתב אותה אמן השיגועים הזה, גוטפרוינד.


על קרע רומנטי: על ספרו החדש של אורציון ברתנא על "כוכבים בחוץ"

$
0
0
החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ

יסודות התבנית שב'כוכבים בחוץ'– מדמויי מציאות ועד יסודות בינאריים

אורציון ברתנא, כתר, אוגוסט 2014, 268 עמ'

סקירה: צור ארליך.
מופיע היום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', עמ' 20.

קרע רומנטי עדיף על "רקע רומנטי", הלא כן? הקרע הרומנטי – כלומר הקרע שהזרם הרומנטי באמנות ובספרות, הזרם הבולט ביותר במאה ה-19, זיהה בחיי האדם בעת החדשה: קרע בין המציאות הקיימת לבין איזו שלמות מסתורית וקדמונית שאבדה; וגם קרע המשסע אותנו תמיד בין קטבים הפכיים, ומטלטל אותנו ביניהם במאבק שאין לו סוף ופתרון. הקרע הרומנטי הוא לדעת פרופ'אורציון ברתנא נושאו ומהותו של 'כוכבים בחוץ', קובץ השירים הראשון של נתן אלתרמן, שהופיע בשנת 1938 ולדעת רבים הוא ספר השירה החשוב ביותר והיפה ביותר בשירה העברית המודרנית כולה, אולי לצד 'שמחת עניים'של אותו משורר.

הקרע הרומנטי – ולצדו גם הרומנטיות והקרע כשהם לעצמם. הרומנטיות, כלומר הזיקה העזה של כוכבים בחוץ לזרם הרומנטי שכבר אז נחשב מיושן מאוד. והקרע, קרי האופי השסוע של שירי הספר, הדו-פרצופי, האוקסימורוני לא רק כקישוט וכתחבולה אלא גם כמהות-עומק. הדו-פרצופיות והאופי הרומנטי הן טענותיו המרכזיות של ברתנא באשר לכוכבים בחוץ; נקודות המוצא הפרשניות שלו, אבל גם מסקנותיו. ואליהן נלווית המסקנה שהספר הוא יצירה אחדותית, במידה רבה פואמה אחת גדולה, ולא רק אוסף שירים.
הסתירות הרבות שיש בין שירי כוכבים בחוץ תורמות בדרך כלל לתפיסתו של הספר כאסופּה. אך אם הסתירות עצמן הן המהות – הרי הסתירה היא דווקא גורם מאחד. את הסתירות, את מה שהוא מכנה בינאריות (כלומר דו-אפשרות ניגודית), מוצא ברתנא במולקולות שהשירים בנויים מהן; לא רק באוקסימורונים המפורשים, אלה שכל פרשני כוכבים בחוץ מסכימים שהם מאפיין בולט של הספר, כגון "פִּתְאוֹמִית לָעַד"– אלא גם בהתנגשויות המצויות במבני-העומק שמתחת לצירופי מילים רבים אחרים. ברתנא מוצא את הבינאריות גם בתוך האטומים עצמם: בתוך המוטיב הבודד.
את כל זאת הוא עושה באמצעות מיפוי קפדני של המוטיבים בכוכבים בחוץ. שליש ספרו של ברתנא הוא קונקורדנציה של מוטיבים. וגם בשני השלישים האחרים, גוף הספר, זוהי טכניקת הפרשנות המרכזית. בעזרתה הוא מוצא רשת של זיקות, הקבלות וניגודים הפרוסה על כל 'כוכבים בחוץ', וכך מוכיח את אחדותו; ומנגד, על דרך הביצה והתרנגולת, הנחתו של ברתנא שהספר הוא יצירה אחת מאפשרת לו לפרש שירים בודדים על פי מיקומם ההשוואתי ברשת המוטיבים ועל פי החריגות שלהם ממנה. ביצה ותרנגולת הן לכאורה מעגל לוגי סגור, אבל במקרה הזה כל אחת מהן – התפיסה האחדותית של הספר, והזיקות המוטיביות – מוכחת היטב בזכות עצמה.
*
קשה לומר משהו מהותי חדש על 'כוכבים בחוץ'. השדה חרוש שתי וערב. לצד קוראיו המושבעים, משנניו בשעות בדידות ומלחשיו באוזני אהובותיהם, הצמיחו מלחינים כנפיים לשירים רבים בו והרחיבו את מעגליהם. שורות רבות, שנולדו רעננות וגם מראן בנושנותן הוא "רֶגַע שֶׁל הוּלֶדֶת", היו כך גם לקלישאות מוכרות – כגון מילות הפתיחה "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן". ספרים שלמים, מאירי עיניים, נכתבו כדי לגלות את סוד הקסם. ביניהם אחדים שרב המשותף בינם לבין גישתו של ברתנא: ספריהם של אברהם בלבן, זיוה שמיר ודרור אידר, הקונקורדנציה של יעקב בן-טולילה ואהרן קומם, ובמיוחד מאמריו של דן מירון על הקשר בין מבנה ומשמעות בכוכבים בחוץ.
ברתנא אינו מטשטש את הישענותו על קודמיו. אבל שבעים פנים לכל שיר בכוכבים בחוץ, הספר שהוא כמדומה התגלמותה המלאה ביותר, הקיצונית ביותר, הרב-ממדית ביותר, של האידיאה 'שירה'. וכך מצא ברתנא עוד פן, או לפחות פינה, להתגדר בהם. הוא נטל היבטים לאו דווקא בלתי-ידועים של הספר, הלא הם הבינאריות והנהייה הרומנטית, והעמידם כעקרונות מכוננים בהבנתו.
לאור עקרונות אלה הוא עושה בספר מיפוי מוטיבי המתמקד, על דרך הסטרוקטורליזם, לא רק בתוכן ה'עלילתי'של השירים, וגם לא רק ברבדים המיידיים פחות, רובד המטאפורות ורובד סמלי היסוד – אלא גם ברובד התחתון, מבנה העומק המופשט. ברובד זה, המאוכלס בהפשטות, מגיעות הבינאריות והסימטריה לשיאן. תשתית תיאורטית זו היא כר פורה לגילויים פרשניים חדשים, שהיפים בהם הם דווקא נקודתיים.
למשל, מוטיב ההליכה, הממלא את כוכבים בחוץ עוד יותר מכפי שנדמה. במבנה העומק שלו, עניינו תנועה, והוא מבטא אחד מן המתחים הבינאריים המכוננים את כוכבים בחוץ, המתח הרומנטי שבין פנים לחוץ. והנה, הבנת תפקידו ותפקודו של מוטיב ההליכה בחטיבות השונות של הספר, דבר שברתנא שוקד עליו ארוכות, מחדדת את תשומת הלב אליו גם במקום שהוא נסתר בו יחסית: בשיר 'האם השלישית'. אינני בטוח ששמתי לב עד היום, בעשרות קריאות של השיר, לנוכחותה הדחוסה של ההליכה, שברתנא מצביע עליה. אצל האם הראשונה "אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת בַּיָם הַשָּׁקֵט", אצל השנייה הבן ה"נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת""הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת": כמו בשורה ידועה משיר אחר בספר, "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת", אך בהיפוך ערכי. וגם בנה של האם השלישית מודד "אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלוֹהַי". השיר, שלכאורה הוא נוכרי לרוח הספר, מתחבר אליו עתה בחבל טבור מוטיבי, המוליך אל הבנתו חומרים מזינים מגוף האם.
כך עושה ברתנא לשורה ארוכה של שירים. דוגמאות נוספות, על קצה המזלג, ניטול משירים מהחטיבה השלישית מארבע חטיבות הספר, החטיבה הארצישראלית. זו חטיבה שהחוקר אהרן קומם, למשל, הצביע על "רפיסותם"של שיריה ועל זרותם לספר, וראה בכך תימוכין לטענתו שהספר אינו יצירה אחדותית. אבל, איך כתב הוד אוקסימורוניותו בשיר קודם בכוכבים בחוץ? "אֲבָל רַק זָרוּתֵךְ לִי מִכֹּל חֲבוּקָה". הניגוד הוא-הוא העניין והחיבור.
וכך, על עץ הזית, בשיר הנושא שם זה, נכתב כי ענפיו "לֹא עָמְסוּ כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ"; הבנת מקומם של הכוכבים והירח בשאר 'כוכבים בחוץ', כסמלים המובהקים של החוץ, הטבע והחיוניות, ועל כן כעמוד תווך רומנטי, הופכת שורה זו על היעדר כוכבים וירח מִשולית לקריטית. וב'מערומי האש', מחזור השירים המדברי-ארצישראלי שבסוף החטיבה, נאמר: "מַשַּׁב הַדֻּמִּיּוֹת אַדִּיר מִכָּל סוּפָה. לְרַגְלֵיהֶן הָרַעַם נָח כְּצַעֲצוּעַ". רק מי שמבין את תפקידה של הסופה בכוכבים בחוץ (הדומה, ברובד העומק שלו, לתפקיד הכוכבים), יקלוט כמה מיוחד ומרעיש – ומתנגש בזדון עם שאר חטיבות הספר – הוא שישנו דבר אדיר מסופה ומִרַעם.
גם עיון במפתח המוטיבים הגולמי שערך ברתנא, המסודר על פי סדר השירים והחטיבות, יאיר עיניים; למשל, אם להישאר בענייני החטיבה השלישית, המעיין יגלה שדמות נכבדה מאוד בדרמה הכוכבים-בחוצית, הסתיו, נעדרת לגמרי מחטיבה זו. הכלל רווי הסתווים מלמד על היוצא מן הכלל, על ארץ ישראל. יפה לראות שמחטיבה זו נעדר לחלוטין גם מוטיב "העולם"/"תבל".
ברתנא מדגיש את הבינאריות שבמעמקיו הסטרוקטורליים של הספר, אבל רואה בה גם את עיקר הרובד הגלוי שלו. לדבריו, בכוכבים בחוץ "כל הצהרה וכל מוטיב קשורים בניגודם". בדרך שתרתק את אוהביו הישנים של הספר הוא מוצא בו זוגות של שירים המקיימים קרבה מוטיבית אך לעתים דו-קרב רעיוני. כך אפשר להסביר למשל איך מצד אחד "הֵן חוֹבֶקֶת כָּל דֶּרֶךְ סוֹף סוֹף אֶת קִצָהּ" (בשיר 'היאור') ומצד שני "וְסוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזּוֹ הָעוֹלָה; סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמה רַק גַּעְגּוּעַ" ('אל הפילים', ג).
מחכימה במיוחד ההערה המציגה את הבינאריות כמפתח לַלִיריוּת וכמחסום לפוליטיקה; כסממן שיבדיל לְעולם את כוכבים בחוץ ואת ספרי הליריקה האלתרמניים שיבואו אחריו משירי העת והעיתון שפרסם באותה תקופה במדור 'רגעים'ואחר כך ב'טור השביעי'. הערה זו מופיעה בדיון על 'מערומי האש', השיר שהזכרנו, העוסק, באופן חריג, במציאות הזמן והמקום. ברתנא מסביר כי "כל עוד השירה בכלל, ושירת 'כוכבים בחוץ'בפרט, היא בעומקה שפת שני סימנים שונים זה מזה שלעתים קרובות מגיעים לידי סתירה פנימית ממש ... אין הכרעה בכיוון אחד. כתיבה קונקרטית [פוליטית, עיתונאית] היא כתיבה בכיוון אחד, ולכן היא בלתי אפשרית כאן".
*
הרומנטיות של כוכבים חוץ, אליבא דברתנא, מתבטאת כאמור במתח הדו-קוטבי, בקרע; אבל גם  באופנים נוספים שהוא מתאר בהרחבה. למשל, ההיררכיה המעניקה לאמנות יתרון על פני החיים ה'רגילים', אך מציבה אותה מתחת ל'יסודות'האיתנים והקדמונים של הטבע ושל הקיום. האהבה, והאהובה הנצחית, הן בין יסודות אלה. מכאן, למשל, המוטיב השכיח עד להתמיה של הקפת האהובה במעגל.
הניתוח המוטיבי משכנע שאכן הספר ספוג ברוח הרומנטיקה. אפשר לתהות אם אמנם מחייב הדבר את עקירת המוסכמה הרווחת שעל פיה הזרם האמנותי שכוכבים בחוץ מעוצב ברוחו הוא הסימבוליזם. ברתנא מסביר שהספר חורג מהסימבוליזם בנקודה שבעיניו היא המכרעת: שהוא אינו ענן של משמעויות אפשריות, אלא אפשר לחלץ ממנו משמעות 'נכונה'עיקרית. ועדיין, קשה להתעלם מכך שהפואטיקה של הספר היא סימבוליסטית, ומההשפעה המוחצת שיש בו לסימבוליזם הרוסי המאוחר.
ועוד: ברתנא נותן להבין שאף על פי שהוא עוסק בכוכבים בחוץ בלבד, המאפיינים שהוא מצביע עליהם נכונים בעיקרם גם בקבצים הליריים הבאים של אלתרמן. אולם נראה שהדבר נכון באשר לבינאריות ונכון פחות באשר לרומנטיות. מבט ב'שמחת עניים', למשל, אחרי קריאת ספרו של ברתנא, אכן יגלה יסודות ומוטיבים רומנטיים. ובכל זאת, המדרג הערכי שם, וביצירות הבאות, הוא אנטי רומנטי ואף אנטי כוכבים-בחוצי: חיי החולין נעלים על האמנות, והתבונה עדיפה על הרגש.
בכותבו את הספר החליט ברתנא החלטה אמיצה, רומנטית אם תרצו: אף שזהו ספר עיון, והנַתחָנות האקדמית אינה זרה לו, אין בו הערות שוליים, ולאחר המבוא כמעט שאין בו אזכורים של מקורות מחקריים. המחבר כמו אומר בכך: אמנם אני הולך בעקבות קודמיי, וחולק להם את הכבוד הראוי, אבל מכאן ואילך זה רק אלתרמן, אני ואתם הקוראים. יש כאן שדר של ידידותיות-למשתמש – ואיתו, באופן אוקסימורוני, גם של ציפיות גבוהות מהקורא, מהאינטליגנציה שלו ומהשכלתו המוקדמת. מדיניות זו עושה את הספר קריא יותר, אך גם מאפשרת להחליק מעקשים. כשהדיון מגיע לטענת הרומנטיות, שהיא בעיניי הצד הקצת-פחות משכנע בספר, הוויתור על הערות שוליים כמו חוסך מהקורא אבל גם מהמחבר משהו מנטל ההוכחה והעיגון. וגם זה כמובן רומנטי מצדו.
ורומנטית עוד יותר, הפעם רומנטית במובן העממי של המונח, אהבתו של ברתנא לספר-הפלא הזה, כוכבים בחוץ, ולעֶלם-הפלא שכתב אותו. מעכשיו, בזכותו, אנחנו מבינים אותם קצת יותר.

מאב עד רשת ובחזרה: עוד שלושה שירי IVRIT

$
0
0

כמדי שלושה חודשים / הנה שלושת שירי החודש החדשים / העולים כסדרם כגבינה עלי טוסט / בירחון האולפן מבית ג'רוסלם פוסט / הלא הוא עיתון החמד IVRIT / שעורכת בחן ד"ר ילוב שרית / והפעם אב, אלול ותשרי / ואשרי הקורא בהם ואשרי / הקורא הסולח לי הכתבן / שהם טיפה קשים; יהיה קל בחשוון.
 

אב, גד, הו!

אָב.
כֵּן, כָּכָה:
אָלֶף-בֵּית.
כֵּן, מִלָּה עַל פִּי הַסֵּדֶר
שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת. הַבֵּט,
אֵיזֶה בָּג! וְיֵשׁ עוֹד עֵדֶר

שֶׁל מִלִּים אֲשֶׁר הֵן כָּךְ,
יֵשׁ עוֹד כַּמָּה שֶׁרָצִיתָ:
בֶּגֶד. גָּד. גָּדָה. הוּזַח
(פֵּרוּשׁוֹ: הוּזַז הַצִּדָּה),

וּמָה עוֹד? חָטִיךְ! אֲבָל
זֶה בְּתָּיו: חָתִיךְ. חֲבָל.
וְעַכְשָׁו: יָכֹל. כָּל. מִן.
נֵסנָסַע, עָףלַמְּרוֹמִים –

פַּץ-פָּצִים עוֹטְפִים שָׁם חֶרֶשׂ
מַשֶּׁהוּ קָשֶׁה כְּמוֹ קֶרֶשׁ.
קֶרֶשׁ, קֶרֶשׁ, הִתְחַבֵּאתָ
גַּם אַתָּה בְּאַלְפָא-בֵּיתָא

וּבְאוֹתִיּוֹת עוֹקְבוֹת,
וְעַל כָּךְ כָּל הַכָּבוֹד.
מַתָּנָה לְךָ נִדְרֶשֶׁת,
עֲטוּפָה יָפֶה בְּרֶשֶׁת.




שָׂפָה חֶסְכוֹנִית

הָעִבְרִית הִיא יָפָה
וְקָשָׁה, זֶה נָכוֹן –
אַךְ הִיא לֹא סְתָם שָׂפָה,
הִיא תָּכְנִית חִסָּכוֹן!

אֵין בָּהּ כִּמְעַט אוֹתִיּוֹת שֶׁל תְּנוּעָה
כְּדֵי לְסַמֵּן אִי אוֹ אוּ, אֶה אוֹ אָה,
וְכָךְ הִיא חוֹסֶכֶת גם פִּיקְסֶל גַּם שֶׁטַח.
וְאֵיךְ מִסְתַּדְּרִים?
אֵיךְ יוֹדְעִים אֵיךְ לִקְרוֹא?
לֹא יוֹדְעִים. נִשְׁאָרִים בְּמֶתַח.

מָה עוֹד הִיא חוֹסֶכֶת?
מִלִּים. מִלּוֹת יַחַס.
דַּי לָהּ בְּאוֹת בּוֹדֵדָה: לְ, מֵ, בְּ;
וְזוֹ, שׁוּב לַחֲסֹךְ, מֻצְמֶדֶת בְּיַחַד
לַמִּלָּה הַבָּאָה. מָה חָסַכְנוּ? הַרְבֵּה:
חָסַכְנוּ אֶת כָּל הָרֶוַח.
הִרְוַחְנוּ, הִרְוַחְנוּ וָרֶבַע!

וְאֶפְשָׁר לְהַצְמִיד לְסוֹפָהּ שֶׁל מִלָּה
גַּם מִלִּים כְּמוֹ 'אוֹתִי'וְ'שֶׁלְּךָ'וְ'שֶׁלָּהּ',
וְגוּפִים וּזְמַנִּים. שָׂפָה יְעִילָה:
הַכֹּל מִתְכַּוֵּץ בַּמִּלָּה וְנִבְלָע.
רְאוּ בַּדֻּגְמָה הַבָּאָה; רַבַּת חֵן הִיא.
מִשְׁפָּט בְּאַנְגְלִית:
And while you will be taking me,
מִלָּה בְּעִבְרִית: וּכְשֶׁתִּקָּחֵנִי.

הַגִּידוּ שָׁלוֹם לַבִּזְבּוּז וְ-adieu:
שְׂפָתֵנוּ חוֹסֶכֶת נְיָר וְגַם דְּיוֹ
וְגַם זְמַן הַקְלָדָה.
הִיא חוֹסֶכֶת, חוֹסֶכֶת,
אֲבָל קְצָת מְשַׁגַּעַת אֶת הַשֵּׂכֶל.



מִתָּי"ו וְעַד אָלֶ"ף

לוּלֵא אֱלוּל הָיָה בָּא אָב
יָשָׁר לִפְנֵי תִּשְׁרֵי.
זוֹכְרִים עַל מָה דִּבַּרְנוּ אָז?
עָסַקְנוּ בְּסִדְרֵי

מִלִּים מֵאוֹתִיּוֹת עוֹקְבוֹת
כְּמוֹ "אָב"וּכְמוֹ "גָּדָה".
וּמָה תִּשְׁרֵי? – כִּוּוּן הָפוּךְ:
מִסּוֹף עַד רֹאשׁ.
אֶת זֹאת נֵדַע
אִם נְסַפֵּר עַל מִסְעָדָה.

*

הִיא הִזְמִינָה רַק מָרָק.
הַמֶּלְצָר חָשַׁב עַל תֶּשֶׁר.
דָּג, הוֹסִיפָה.
הוּא שָׁרַק.
קֶצֶף צָף הוֹסִיף בְּלִי קֶשֶׁר,

וְאָמַר לַגְּבֶרֶת: עֶסֶן!
(לֶאֱכוֹל, בְּיִידִישׁ).
אָז נִמְלַךְ, עַל פִּיו שָׁם רֶסֶן,
וְאָמַר: הַגִּידִי,

אַתְּ רוֹצָה אוּלַי מַלְכִיט
(שְׁמָהּ שֶׁל אֶבֶן חֵן)?
אָז חָזוּהָ מַלְאָכִית
מְשִׁיבָה: אָכֵן!

הִיא קִבְּלָה אֶת הַמַּלְכִיט
וְהַדָּג בָּא עַל צְלוֹחִית.
וְהַסּוֹף יִהְיֶה קָצָר,
סוֹד בֵּינָהּ לְבֵין מֶלְצָר.



שיפוט מהיר 18: אידיאולוגיה בספרות

$
0
0
היום במדורי "שיפוט מהיר", במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון' (עמ' 22): על "לשיר בשפת הכוכבים", מאת זיוה שמיר, "בית בגליל"מאת יאיר גרבוז ו"תיקוני שואה"מאת חן ישראל קלינמן.

מפרשי הלבן אל האופל
לשיר בשפת הכוכבים
על יצירת לאה גולדברג
זיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד וספרא, 302 עמ'
לפעמים כותר הוא מלכודת דבש. "לשיר בשפת הכוכבים", מפתה אותנו במתק שׂפה כותר ספרה של זיוה שמיר על יצירת לאה גולדברג. ואנו מתמרקים לקראת התמוגגות על המשוררת הקסומה, המאוהבת הנכזבת, חשוכת הילדים המלנכולית. והנה בום. הרומנטיקה והמלנכוליה מקבלות הפעם תפקידי משנה. לפנינו גולדברג על שלל פניה, ובתוכם היותה אדם פוליטי ששיחק לידי משטר רצחני. גם "שפת הכוכבים"המלבבת, מתוך 'שיר ההפלגה', נחשפת בהקשרה האידיאולוגי: בשיר זה, התואם את מסרי התעמולה של הקרמלין בתקופת פרסומו, המלחים דוברים בשפת הכוכבים כי הם מוותרים על לשונותיהם הלאומיות.
גולדברג מתגלה כמשוררת של הסתרה והסוואה. שיריה נותנים למכאובי חייה "ביטוי מרוכך, לאחר שעברו תהליכי הדחקה ורזיגנציה". אלה הם מכאובי העקרות-מרצון, הרווקות-שבכל-העולמות, האבל ותחושת האשמה על השארת אביה חולה הנפש בגולה ומות אחיה הקטן בילדות. אך באותו אופן, בפרקים אחרים בספר, מתגלה המסווה המתוחכם שהמשוררת פרסה על הסתייגותה מההוויה הציונית ועל נהיית לבה האוטופיסטית אחר דחליל השלום והשוויון של ברית המועצות.
טביעות האצבעות של התעמולה הקומוניסטית ששמיר מוצאת ביצירות המשוררת, בעיקר ביצירות לילדים דווקא (כמיטב המסורת המחקרית של שמיר), אולי אינן חד-משמעיות, אך כוחן בריבוין ובראייה ההקשרית הרחבה (שאף היא הספציאליטה של שמיר). 'דירה להשכיר'האהוב, סיפור פציפיסטי שפורסם דווקא בעיצומה של מלחמת השחרור, ומעשיות נוספות שגולדברג כתבה ותרגמה, שורשיהם בספרות הילדים הסובייטית. אחד במאי הוא החג היחיד שגולדברג חיברה לו שירי ילדים. הרמזים ששמיר מאתרת ביצירת גולדברג מגובים בעובדות מחיֵיהָ: הטפה פרו-סובייטית מפורשת במדור בעיתון ילדים, הצטרפות לכנסים ועצומות מבית היוצר הציני של מלכות הרִשעה, ואפילו יציאה למסע ליקוק למוסקבה בתקופה שגם מפלגתה מפ"ם כבר נמנעה מכך.
קשה לכעוס על לאה גולדברג. לא רק מפני שהיא משוררת נפלאה (והדבר מוכח היטב בספר) ולא רק משום נסיבות השבר של חייה (כנ"ל), אלא גם מפני שהייתה תמימה ושוחרת טוב. הספר מספק לאוהבי המשוררת, כלומר לנו, רבדים חדשים של הבנה והנאה משיריה – ולצדם נורת אזהרה: גם בשירה המדברת אל הנפש מוטמעים לעתים מסרים פוליטיים מורעלים, וגם מִפְרְשֵׂי לָבָן מפליגים לפעמים אל האופל.

גם אם הוא קצת ציניקן
בית בגליל: יומן
יאיר גרבוז, אחוזת בית, 432 עמ'
תארו לכם שאת כל העמודים הללו, עמודי ביקורות הספרים, היה כותב השבוע אדם אחד, וכופל זאת בעשר, וכותב אותן לא כרשימות נפרדות אלא כמאמרים השוזרים דיון אסוציאטיבי בכמה ספרים, וגם בכמה יצירות אמנות פלסטית, על פי נושאים כגון הומור יהודי, ריאליזם ומינימליזם, ומכביר עלינו אגב כך את השקפותיו. זה היה עלול להיות משעמם כמו שזה נשמע, אלמלא עשה זאת יאיר גרבוז. סטיריקן גם כשהוא צַייר, מצחיק גם כשהוא מבקר, חד אבחנה גם כשהוא מטשטש, הוגה דעות גם כשהוא מסתלבט עלינו.
הספר אולי נכתב תחילה כיומן קריאה, אך הרשמים היומיומיים עובדו לכדי עשר מסות. הוא מחכים ומהנה, בתנאי שאין קוראים אותו ברצף. הוא מציע מבטים מקוריים על יצירות רבות שמעכשיו כמעט שתוכלו לומר שקראתם אותן; והוא פורשׂ אני מאמין של אמן שגם אם הוא קצת ציניקן בכל זאת הוא צובט בלב.
יש בספר הרבה משפטים ותובנות מהסוג שטוב לקחת הביתה. למשל, על הקשר בין שירה וציור. "קריאת שירה תרמה לנכונותי ההכרחית להיות לא מובן, סתום, מושהה. המבנה האוטונומי של השירה לימד אותי לקבל עליי בידוד כשצריך", הוא אומר. וגם: "יש לי רושם די ברור שציירים הם גלאי משוררים משוכללים, ושמשוררים מיטיבים לזהות ציירים. אלה בעצם מפגשים של יוצרי 'אין עלילה'". או בנושא אחר: "לפי מיטב המסורת [של הספרות] הרוסית, פרידה מהווה סוג של הידוק קשר – פרידה באמצעות שימת אזיקים". גרבוז מספר על דרכי היצירה שלו. למשל על מנהגו להכין רשימה של נושאים בלתי ניתנים לציור ואז לצייר אותם, או על כך ש"אני לא מצייר את מה שחשבתי – אני מצייר כדי לחשוב".
זהו גם כתב פולמוס. גרבוז לא אוהב ציור ריאליסטי, ובטח לא ציור נאיבי. הוא נושא את דגל אופנות שנות השישים-שבעים באמנות – המינימליזם, דלות החומר, האמנות הקונספטואלית. הוא גם לא אוהב מה שאיננו שמאל חילוני מתקדם, ובאיזה דיבוק מוזר הוא מדביק את שנאותיו האמנותיות לאלו הפוליטיות. אבל בדרך כלל הקשר בין עמדתו כיוצר וטעמו כצרכן מנומק ולכן מעניין. וכך גם הקשר בין אהבותיו הספרותיות לאישיותו. כן, הוא מת על ברנר.  

בשם כל היצורים
תִקוני שואה
חן ישראל קלינמן, עמדה חדשה וכרמל, 162 עמ'
האם גארי יורופסקי, גורו הטבעונות הבוטה, הועיל למערכה למען החיות או הזיק לה? כושר השכנוע שלו ונוכחותו התקשורתית קירבו אנשים לרעיון, אך התנהגותו התוקפנית הרחיקה ממנו רבים. חן קלינמן עדִין הנפש שונה מיורופסקי ככל ששני אידיאולוגים של זכויות בעלי החיים יכולים להיות שונים זה מזה. אך גם הוא תופס מרובה ולכן ספק אם יתפוס.
קלינמן בן ה-35 הוא משורר אדיר ביטוי, אולי הגדול בדורו. בַּסגנון, בשפה, בכוח, בלהט, בָּרוחב, בעצמאות היוצרת, הוא צאצאו המובהק של אורי צבי גרינברג. הספר מטיח בקורא את מוראות טבח בעלי החיים באופן שקשה להימלט ממנו. הוא עושה זאת במנעד שבין שירה פרוזאית לכתיבה הגותית שחותם יד משורר בה. השאלה היא אם הווליום העצום שהמיית לבו הקרוע של קליינמן נצעקת בו איננו מחריש את אוזני הקורא ואוטם אותן בפני טיעוניו הנוקבים.
זה מתחיל כמובן בכותרת הספר. קלינמן מדגיש כמה פעמים שמעשי הנאצים, רצח לשם השמדה, חמורים ממעשה המשחטות, רצח תועלתני; ועדיין ההשוואה, המחוזקת באופן מצמרר בכמה מהשירים (רמז: הנעליים שבערמות עשויות עור!), תקומם קוראים ותרחיקם. קשה גם התשתית הרעיונית המובילה להשוואה זו: קלינמן מייחס ערך שווה לכל היצורים החיים, לפחות לכל היצורים מדְבוֹרה ומעלה, ורואה בכל פרט מהם יצור נבחר ו"סגולי". הוא מציב רף מוסרי כמעט בלתי אפשרי. במסה המסכמת, שבה הוא עונה לטיעונים של אוכלי הבשר, הוא שוכח לענות לאחד מהם: שהיכנשהו במדרג ממלכת החי צריך למתוח קו. ואכן, הוא לא מסוגל למתוח קו. אמנם, הוא מתמודד בספר עם הכורח המתעורר לעתים להכריע בין חיי בעל חיים אחד לאחר, ומודה שאנו אנוסים לפעמים להכריע.
מחאתו של קלינמן אינה רק נגד ניצול בעלי חיים בידי האדם, אלא גם נגד הטבע: נגד חיות הטרף, נגד הסבל, נגד המוות. האם יידע הקורא להבחין בין אכילת בשר, דבר הניתן לשינוי, לבין המוות והטרף והסבל שהם דרכו של עולם – או פשוט יחשיב את הספר לבלתי רלבנטי? מה עוד שבמהלך הספר מתגלה ממד פסיכולוגי: לקלינמן אמפתיה יוצאת דופן. הוא מוצף רגשית מכל סבל של אדם או חיה שהוא רואה, עד שחייו אינם חיים. "זה הוא, זה לא אני", יאמר הקורא. "ומזל שכך". כללו של דבר, מבחינת תורת השכנוע הספר מכשיל את עצמו. אך גם אם לא יעשה לטבעונות נפשות, הוא מטלטל את הנפש.  

געגועיי לפרובלמטיקה: עם גל אורן על מה שקצת לפני המאה העשרים וגיל עשרים

$
0
0
מאת צור ארליך. מופיע  היום במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון', עמ' 37-34, בכותרת "הגל החדש". השאלה שלהלן היא אכן פסקת הפתיחה של הכתבה בגרסתה המקורית.

- עזוב שנייה את תומאס מאן. אתה בקושי בן 23, עם שובל של פרסים מדעיים מאחוריך, עם מסות פרי עטך על ספרות אירופה במוספים נחשבים בגיל 18, עם יַלדוּת לא בדיוק ברמת-השרון. איך זה להיות עילוי?
"הביטוי הזה רחוק מאוד מהמציאות", ממהר תופעת הטבע גל אורן לענות. "עילוי. מה אני אמור להגיד על זה?"

- אז ילד מבוגר? גם היום אולי.
"אני מרגיש מבוגר וצעיר בו בזמן. זה דיסוננס שחיים איתו. כמו עוד דיסוננסים כביכול שיש אצלי. זה שהתמקדתי במדעים אבל הספר שלי יוצא בתחום הספרות, למשל. אז גם זה. לחברים שלי יש תיאוריה שאני סוג של בנג'מין באטן; גיבור סרט אמריקני שנולד זקן והולך ומַצעיר עד שהוא חוזר לרֶחם".
- איזה מין ילד היית?
"רוב האנשים יכולים להגיד איזה ילד הם היו, כי הילדות היא תקופה אחידה. לי היו כמה תקופות ילדות.  בקטנותי אימא שלי עודדה אותי לצייר ולכתוב, אבל כמו שמעודדים כל ילד. לא הייתה אצלנו בבית או במושב – מְלִילות, דרומית לנתיבות – מודעות למצוינות. זה מושב של אנשים פשוטים, ישרי דרך, שעובדים בעיקר בחקלאות ולא ראו הרבה מעבר לזה. עולי פָּרָס. אם מסלול חיי היה כמו של חברי ילדותי, כנראה הייתי נעשה חקלאי. ואלה חיים מאוד יפים. אבל איכשהו החיים שלי נכנסו למסלול שונה.
"בכיתות א'-ב', אולי גם ג', הייתי ילד רגיל, אפילו עצלן. די חולמני. אמי מזכירה לי איך הייתי נכנס ללול העופות ויושב עם התרנגולות. או יושב על צינור המים שבחוץ ומחכה שהטיפות ירדו ומנסה להקים ערוגות. בסביבות ג'-ד'היה שינוי. קלטתי שדברים אחרים מעניינים אותי. זה התחיל במסגרת שיעורי המדע. הייתי לוקח דברים קטנים והופך אותם לפרויקטים. השיא היה בכיתה ו'. בניתי דגם מושלם של הריאות, והעברתי הרצאה. הביאו לשם את כל המפקחים ממשרד החינוך. היה לי פיק ברכיים לראשונה בחיי".
זו ילדותו השלישית – עדיין הרבה לפני ילדות מספר חמש או שש שבה היה מבקר הספרות הצעיר בארץ והתרוצץ בעולם לקטוף פרסי מדע. בינתיים, במלילות, הילד ממלל את גבורות  ג'ינג'י וחבריו אבל גם את כרכי אנציקלופדיית הנוער טיים ליף.
"במהלך חטיבת הביניים די מצאתי את עצמי. התחלתי להבין שהנפש רוצה דברים שלא אוכל להשיג במחוז הולדתי, עוטף עזה. לא רציתי ללכת לפנימייה כמו כל אחיי ואחיותיי"– שתי בנות ושני בנים, כולם גדולים ממנו; הם למדו בישיבות ובאולפנות. "אבל היה בכיתה חבר, תלמיד מצטיין, שנשלח להיבחן לישיבה התיכונית של מכון לב. אמרתי, אלך גם אני". הוא עבר את המבחנים בתיכון המצטיינים הירושלמי הזה, אבל נפסל בראיונות. שמיניסט אחד, "שאני מכיר לו טובה עד היום", איכשהו שם עליו עין, ראיין אותו באופן עצמאי ולחץ על ראש הישיבה לקבל אותו. "וכך קרה".
הוא נחת למחזור הראשון של תוכנית חדשה: תואר ראשון, בי-איי, במהלך התיכון. מאה תלמידים מצטיינים התחילו שנת ניסיון ראשונה. ארבעים זכו להמשיך הלאה. "אני זוכר איך אבא שלי ואני ישבנו בבית המדרש ביום הראשון ללימודים, והייתי כולי מפוחד. לא הכרתי את ירושלים. לא הכרתי את העולם הזה, את הציונות הדתית כמהות סוציולוגית, את כל ההוויה הזו של דתיות וציוניות כחיים. אצלנו במושב החיים היו חיים, לא אידיאולוגיה. עובדים ביום חול והולכים לבית הכנסת בשבת".
זה לא רק ההוויה הפריפריאלית או המזרחית-מסורתית, אלא "מלִילות ספציפית. כי אכלסו אותה פרסים, שזו מהות מנותקת לגמרי ממה שקוראים לו ספרדי או מזרחי. אצל יהודים פרסים, לצד הדת אתה נחשף  לדברים הרבה יותר חילוניים. זו תרבות עם פתיחות, אבל בגלל המיקום הספציפי של המושב גם סגירוּת. לאנשים לא הייתה בעיה לערער על דברים. לא עדת מאמינים אדוקה. הכי רחוק מזה.
"המושב תמיד מזכיר לי את הכפרים הנורווגיים ביצירות של קנוט המסון. חוץ מהאקלים כמובן. משהו מרוחק, מבודד, קרוב לנפש עצמה, לחיים הפרטיים, המתכנסים. ומצד שני, יש שם ראייה נכוחה של החיים והבנה מה הכוחות שזזים בתוכם. ומצד שלישי, האמונה הטבעית בדת. כשהגעתי למכון לב נחשפתי לראשונה לדת שעובדת לפי רעיונות ותפיסות ורבנים וספרים. הצלחתי להיכנס לזה, אבל זה רחוק ממני מאוד, מרחק מטאורי. האורתודוקסיה, בעצם".
איך הוא מגדיר את עצמו כיום, אם כבר? הוא לא יודע. "יש בי אמונה גדולה באיזה טוב אלוהי. זו תפיסה שלי בנקודה בדרך, הנקודה הנוכחית; עוד לא הגעתי לתפיסה הסופית".
מאוחר יחסית בחייו גם נחשף לכך שאגף שלם במשפחתו, דודתו מונירה והמשפחה, עדיין גר בטהראן. באלבומים מצא את הבן דוד ח'וסראו מבקר בארץ – עד 1979 זה היה אפשרי – ואף עולה עם אביו של גל להר הבית אחרי שחרורו. "הגילוי הזה פיתח לי את הזהות הפרסית; לפני כן הייתי עיוור לחלוטין למוצא, ופתאום גיליתי שהמוצא מעניין. אני מדמיין את עצמי נולד בטהראן ליד ההרים המושלגים ומדַבר פרסית".
וכשמחוז הילדות הוא הכפרים של המסון, לא פלא שהתיכון מזכיר לו הר של תומאס מאן. שניהם, מאן והמסון, מגיבורי ספרו הרואה עתה אור, 'שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית' (הקיבוץ המאוחד). "ימי התיכון היו פנטזיה. כמו 'הר הקסמים'של תומאס מאן. אנשים שהחליטו להתנתק מהעולם עולים להר, מקימים לעצמם חיים חדשים. כאילו הם חולים באיזו מחלה חמורה והם צריכים למצוא לה מזור; והמחלה היא הצורך למצוא פורקן לדחף האינטלקטואלי. נוצר שם מיקרוקוסמוס שאין כמוהו ולא היה.
"ראש הישיבה הדגיש שוב ושוב: לא באתם לעשות תואר, באתם להתחנך. זו ישיבה תיכונית לכל דבר. הם הצליחו לייצר תחושה של נורמליות סביב המציאות שאתה עובר בין שיעור גמרא או שיעור רגיל בהיסטוריה לבין שיעור בחשבון אינפיניטיסימלי לתואר ראשון במדעי המחשב, עם מרצה שמגיע מהמכון הגבוה. זה היה כמו מאבק נגד הגורל, אם תצליח או לא תצליח לסיים את התואר. מין מרוץ שהוכנס למסגרת חברתית. לא פלא שחבריי הטובים ביותר הם משם, עד היום. אתה זוכה להכיר אנשים בנקודות קצה. הכול קיצון. שישים יחידות בגרות! לימודים תורניים בפול גז! תואר אקדמי במקביל! פרויקטים מדעיים! תחרויות! ואם כולם היו בקיצון, אני הייתי שיאו של הקיצון".
הוא מתכוון לאיזו "אינטנסיביות פנימית"שנלוותה לאינטנסיביות החיצונית הזו. הכיבוש הפרטי של פסגות הספרות הגבוהה; פרס הנשיא למדענים צעירים על עבודות חקר במדעי המדינה, ופרס שז"ר על מחקר בהיסטוריה, שקטף בתיכון; ומיזם טכנולוגי שצמח לו במפתיע והקנה לו פרסים, פרסום ופרספקטיבה נוספת על העולם, מחלונות מטוסים ומהיכלי נשפים אירופיים. "חברי נריה שְׂטְרוֹ (קרי straw) ואני הקמנו חברת הזנק. זה התחיל מעבודת גמר קטנה ברובוטיקה, והתגלגל. בכל פעם חשבתי שהגענו עם זה לשיא, לחוויה הכי גדולה בחיים, הגיעה אחת גדולה ממנה. כמו בבושקות, רק הפוך: מתחילים מהפנימית, הקטנה, ועוד אחת ועוד אחת מתלבשות עליה.
"גם המכשיר שלנו עצמו נראה כמו צעצוע; מכשיר שמטרתו הייתה בשלב הראשון לעשות לכל היותר סימולציה של דלף מים במערכות ביתיות. זה היה בדיוק כשבר רפאלי התקלפה בתשדירים בטלוויזיה; אמרנו, בוא נעשה משהו שקשור לחיסכון במים".
- זו רננה רז שהתקלפה.
"אחריה היו גם תשדירים עם בר רפאלי".
מה שמזכיר את שיחתנו המוקדמת, עת פסענו במסדרונות מוזיאון תל-אביב לאמנות ודומה היה לרגע שתעינו. "פגשתי פה לא מזמן את בר רפאלי ואימא שלה. באימא שלי. הלכה קצת לאיבוד, ועזרתי לה להתמצא. מוזיאון לאמנות הוא כנראה מהמקומות המעטים שהיא יכולה להסתובב בהם בלי שאנשים יזהו אותה. אז נכנסתי למשחק, כאילו גם אני לא מזהה".
לזהות את דוגמנית העל בלי איפור הוא כסף קטן בשביל גיק המחשבים ופריק הספרות. בדף הפייסבוק שלו תוכלו למצוא תיעוד לחיי בליינות הומים למדי, בארץ ובנסיעות לחו"ל. סיבה למגוריו בתל-אביב, למרות השירות הצבאי בדרום. אבל אולי יותר מחיי הלילה, אלה המוזיאון ושכניו כגון הקאמרי והיכל התרבות. אורן הוא אזרח בעולמותיהן של בר רפאלי ושל אשת המחול האמנותי רננה רז כאחד. כשהילכנו בצל המשכן לאמנויות הבמה הודה שמכל הדברים, באופרה הוא קצת חלש: כבר חצי שנה לא היה באופרה.
"לבלות אהבתי תמיד. אנשים אוהבים קופסאות. הוא חְנון, אז הוא רק יקרא ספרים. אני לא חנון. יש בי שני קצוות. פרפקציוניזם, ומצד שני כמיהה עזה לחיים הנורמליים הטבעיים רגילים, לבילויים. היום הדיסוננס הולך וקטן. החלקים לומדים לחיות זה עם זה".
- אבל אנחנו עוד בענייני צעצוע בקרת הדלף. השנים שעברו בינתיים שכללו אותו לכדי הרבה יותר מצעצוע, אבל הוא צפוי לעלות לצרכן הביתי כמו צעצוע, ולהציל אותו מפיצוצי צינור והצפות שעולים הרבה יותר.
"כיום תשעים אחוז משעוני המים בבית הם אנלוגיים", הוא מסביר. "שעוני מים דיגיטליים יש במקומות חדשים, והם אחלה, הם מזהים דליפות בצנרת ואת מיקומן; הם רק עולים המון כסף. אז שאר העולם אומר 'תהיה דליפה, נגלה אותה כשהבית יוצף, יבוא ביטוח, יסדר את זה, נחכה לדליפה הבאה'. המערכת שלנו מזהה דליפות לאורך הצנרת  הביתית אצל מי שאין לו שעון מים דיגיטלי. הרעיון הוא, למה לא לתת ללקוח הביתי את הכוח. שהוא יהיה הבַּקר. אנחנו מניחים שזה יעלה עשרים דולר".
- איך עשרים?
"השתמשנו בחלקים זולים. אתה לומד את השוק ולומד איך להוזיל, איך לבנות מוצר מתוחכם לואו-לבל. במקום יחידת בקרה נפרדת הוא ישדר לטלפון האישי. במקום עיבוד תמונה מלא, השתמשנו בהפרדה של אור על בסיס אינפרה אדום ושינויים במעגלי האור. במקום סוללת ליתיום – פנלים סולריים. בנינו מודל עסקי על סמך האינטרס שיהיה לחברות הביטוח לסבסד את המוצר. דיברנו עם המון משקיעים. דחינו המון. אני עכשיו בדיון עם משקיע נוסף".
אבל שוב אחורה בזמן, כשאורן ושְׂטְרוֹ עוד בתיכון והמכשיר עוד בחיתוליו, "שמענו על קול קורא של תחרות בינלאומית: פרס המים של שטוקהולם לנוער". הם זכו בפרס הראשון במקצה הישראלי של התחרות הזו, הנערכת בחסות יורשת העצר השוודית ובצמידות לפרס המים של שטוקהולם למבוגרים, שכמו פרס נובל מקבל את חסות מלך שוודיה.
בשטוקהולם, חוויית חו"ל ראשונה ומהממת לאורן הצעיר, "מַכָּה של יופי, עיר אירופית נפערת לך מול העיניים כמראה, לא רק כתיאור דקדקני בספר של מרסל פרוסט", זכה צמד השמיניסטים הישראלים בפרס חמישי – "אבל ההרגשה הייתה מסעירה. אתה עומד על במה ויורשת העצר השוודית לוחצת את ידך ואתה בטוקסידו וצריך לקוד קידה שאתה עושה לה חזרות יום שלם. ואז סעודת ערב עם המלך. ממש אותה מתכונת של פרס נובל בהיכל העיר.
הבבושקות התרחבו והלכו. לא נייגֵעַ כאן בכל הפירוט. אורן מצא את עצמו בתחרות בהלסינקי, מגיע בספטמבר בחולצה קצרה ורץ לקנות סוודרים "שלא ייפלו לי הידיים מקור", "יושב בהיכל מועצת העיר ונציבת המדע באיחוד האירופי אומרת פתאום איזראל, ואתה חושב 'היי, זה אנחנו'". משם הגיעו, כנציגיו הנבחרים של האיחוד האירופי כולו, לתחרות עולמית למדענים צעירים בארצות הברית. "זה היה מופרך. אתה בן 18 ממלילות ושגרירים מבריסל מלווים אותך בפיטסבורג. סוריאליסטי, אבל זרמתי עם זה".
כל זה התנהל לאורך שלהי התיכון, שנת לימודים בישיבה בקיבוץ מעלה-גלבוע, והשירות הצבאי שאורן עדיין שרוי בו. "הגעתי לצה"ל למסלול בתוך תוכנית העתודה, שנקרא 'אקדמיזציה'. צה"ל הגדיל ראש ביחס למי שסיימו תואר ראשון בתיכון; הוא מבין שאלֶה אנשים שהבחירה חשובה להם, ומציע להם לשרת כחוקרים בכל מקום שירצו ושירצה אותם. הגעתי לגוף אזרחי שהוא מכון מחקר לכל דבר ועניין, ואני עובד שם כחוקר במדעי המחשב; חוקר צעיר, כמעט ילד, מוקף דוקטורים ופרופסורים. חלק מהציפייה מחוקר צעיר היא שיהיה לו יום לימודים, ולכן מאפשרים לי להשלים במקביל לימודי תואר שני".
*
זהו, המדע מאחורינו, תומאס מאן לפנינו. שוב אחורה בזמן. לשישית. "המעבר לספרות גבוהה היה אפיפניה. התגלות. הייתי בכיתה י'. קראתי גם לפני כן. קראתי המון. ספרי עיון והרחבת ידע. זה לא היה זר לי. אבל משהו בתוכי תמיד חיפש את המקום שהדברים בו לא מדויקים. את התווך הבלתי נראה בינינו לבין המציאות. האינפלציה של הדיוק במדעים המדויקים בתוך חיי הובילה אותי לצורך הזה. אתה מתבגר, והכול קורה לך במקביל, ואתה באמת תוהה מה הולך פה.
"ואז מצאתי במחסן עותק של 'אנה קארנינה'חלק א', שאחותי שעשתה פעם תואר בספרות זרקה למחסן. זו קפיצה ישר לפסגה. ידעתי שאני לא מבין שם המון דברים, אבל ראיתי שיש שם עולם ומלואו. בגיל ההוא, כשעוד לא עיכלתי את המעבר מהמושב למכון לב ולירושלים, לא היה לי לגמרי ברור איפה אני עומד. אפילו ההגדרה העצמית, מי אני, התערפלה. בדרך כלל מתבגרים מגדירים את עצמם על פי מה שקורה להם, ולי קרו יותר מדי דברים, ובאופן קיצוני מדי. אני בן 16, בהר הקסמים הזה של מכון לב, וכמות הדברים שאני עובר כפולה מהגיל שלי לפחות. כל דקה היא שעה. כל שעה היא יום. והכול מתמלא ומתבלגן. הספרות עזרה לי להכיר את עצמי.
"אנה קארנינה גילמה בעיניי את המתח בין התשוקות לבין החיים הרגילים. בין הציפיות ממך לבין הציפיות שלך. ראיתי שדרכה אני יכול להבין את החיים שלי. החיים שלי התחילו כאן להתפצל לשניים. מכאן הלימודים המדעיים, והר הקסמים הזה של הפנימייה והחברים – ומכאן הספרות, שפתאום באה כמו מים רבים. המקום שלא מצא ביטוי עד אז פתאום מצא את הביטוי שלו. התחלתי הכול לבד, אוטודידקטי לגמרי. כמו בדברים אחרים. אולי גם כי אני לא אוהב להקשיב לאחרים. מאז השתפרתי בזה מאוד; תכתוב את זה".
אבל "יותר מניסיון לרכוש את הידע, זה היה רצון להכיר את הדמויות שבגב הספר. המחברים. מזה צמח הספר הנוכחי שלי. כשהתחלתי לקרוא טולסטוי או פרוסט או המסון או מי שלא יהיה הייתי חייב לקרוא הכול על הסופר. את כל הספרים, המסות, היומנים, הביוגרפיות שנכתבו עליו, פרקי יומן. הייתי נודד לספריות ולחנויות. הייתי ישן ארבע שעות בלילה. היום קצת יותר, שש שעות. הספרייה הלאומית בגבעת רם הייתה קרובה. אתה עובר מספרות אירופית לעברית וזה לא נגמר.
"הוריי הבינו שאתרושש מקניית הספרים. נוצר טקס קבוע: למרות הסכום האסטרונומי שהלימודים שם עלו, היו נותנים לי 200 שקל כל שבוע. הם ידעו שאוכל ומותרות עם החבר'ה אקנה רק בחמישים, ובַיֶתר – הייתי הולך לחנויות המשומשים למצוא את העותקים הכי זולים, עותקים די עתיקים לפעמים. צברתי הרבה. כן, רק ספרות קלאסית. מרגע שגיליתי את הספרות הקלאסית – שום ספרות אחרת. אני לא ביבליופיל או תולעת ספרים שנהנית מריח הדפוס. פשוט הייתי צריך להכיר את הדמויות האלה, ולעומק. זה היה ממש מפגש אישי. הייתי צריך להזמין הרבה מחו"ל: יומנים ואפילו יצירות שלא תורגמו. אני מחזיק היום לפחות חמישים ספרים על כל אחד מהסופרים העיקריים שכתבתי עליהם". 
- אם כבר מדברים על הצד הפרוזאי של ההתעמקות בפרוזה: בטח לא מזיק לזה זיכרון פנומנלי.
"נכון שיש לי זיכרון טוב לטווח ארוך. וגם זיכרון חזותי חזק. אדם שראיתי עד היום רק פעם אחת והחליף נעליים אשים לב באלפית שנייה ואגיד לו תתחדש. כך שאני זוכר איפה דברים נמצאים על הדף. מצד שני, הזיכרון שלי לטווח קצר הוא זוועה. אני צריך לרשום לעצמי בסלולרי תזכורות מה לעשות בעוד חצי שעה. זו המחלה של הילדים שגדלו בבהייה בלול".
ומהירות קריאה? אני פשוט מנסה להבין טכנית, איך במקביל למרוץ משוגע של ישיבה בתוך תיכון בתוך אוניברסיטה אתה הופך בתוך שנתיים מבור גמור בספרות קלאסית לחוקר שמפרסם מסות על אודותיה במוסף 'שבת'.
"ספרים שהם אמנות אני קורא לאט מאוד. בעצם, אין דבר כזה 'ספרים'. אני מסתייג מהקטגוריה הזו. כי יש ספר עיון של מאתיים עמודים שאני מסיים בערב, ויש יצירה בת חמישים עמודים, נניח 'טוניו קרגר'של תומאס מאן, שאני קורא שעות, גם בפעם האלף כשאני יודע בעל פה כל משפט. כי היצירה צריכה תושֶבת, בסיס פנימי לשבת עליו. וככל שהתושבת גדולה, היצירה נשארת יותר. לעומת זאת יש המון דברים אחרים שאני לא זוכר ולא יודע עליהם כלום".
ואם כבר תומאס מאן, "בשנים האחרונות בתיכון החבר'ה היו קוראים לי תומאס מאן. כי הייתה תקופה כזו של 'אל תעז לדבר עם גל אם אתה לא יודע מי זה תומאס מאן. אין לכם קרקע משותפת'".  
- זה מקרה שהספרות שאתה אומר שעוזרת לך להכיר את עצמך היא דווקא אותה ספרות שהפכה לקלאסית, זו שכתבו אנשים שכולם אינם בין החיים?
"אני אוהב לקרוא ספרים של אנשים שאינם אתנו, כי אני יודע את כל ההתפתחויות שהיו בחייהם. זה לא שאני לא קורא ואוהב כותבים עכשוויים, נניח עוז ויהושע; הרי הייתי מבקר ספרות שסקר ספרים עכשוויים. אבל בסופו של דבר נשאר איתך מה שתפס אותך הכי חזק".
- פועל היום סופר בסדר גודל של הקלסיקונים המתים?
"יהיה לא צודק לומר שלא. אבל התקופות שונות. סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 הייתה תקופה של עימות. תקופתנו היא תקופה שעוסקת בהפגת מתחים. זו תקופה תרפויטית. אם פעם התזזית של פרוסט הובילה אותו לבלות לילה שלם בחדר שעם ולכתוב ולהתעמת עם הדברים, היום הוא היה מעביר את הלילה בפייסבוק.
"אני לא אומר שהחיים הנוכחיים לא מייצרים יצירות גדולות. יש. לדוגמה, 'התיקונים'של ג'ונתן פראנזן היא יצירה שמגיעה מתוך מציאות ימינו, והיא בלי ספק יצירת מופת. אנשים שירצו בעתיד להבין את תקופתנו יקראו אותה. או ו"ג זבאלד שתיאר את החיים הפוסט-פוסט מודרניים בצורה מופתית. אבל בכל זאת, החיים כפרובלמטיקה הוא ביטוי שמצחיק להגיד אותו במאה ה-21. מה פרובלמטיקה? לך לפסיכולוג.
"היום זו בכלל תקופה של ביזור, לא התכנסות. גם הסופרים הגדולים כותבים על נושאים שונים במקביל. 'המוטיב האחד'הוא דבר שהרבה פחות קיים. אולי כך יאה לתקופתנו; אבל איבדנו את הקסם. ואת הקסם הזה מצאתי במפנה המאה ה-19. תקופה שלא הייתה לה מקבילה, ונראה שגם לא תהיה. יש אנשים שאומרים שהשינוי הכי גדול שהעולם עבר היה המעבר מימי הביניים לעת החדשה. אבל זו הייתה רק התחלה. אז רק נָבט הסחרור הקתולי-פרוטסטנטי, שעתיד היה להפוך לתוהו ובוהו באירופה בפרוס המאה העשרים. והנפשות הגדולות של התקופה הזו הצליחו להתמרכז בנקודות הגדולות".
על הנקודות הגדולות הללו בנוי ספרו של אורן. "מצאתי לי מורי דרך, כל אחד בתחומו הוא. פרוסט נתן לי שיעור על הזמן, זמן מתרחב וזמן מתכנס. תומאס מאן לימד אותי על המתח בין החיים לאמנות. ת"ס אליוט התמקד במתח בין המסורת לקדמה. וירג'יניה וולף העלימה הגדרות מגדריות ואחרות. תיאודור פונטאנה התעמת עם המוסמכות החברתיות. אלו דמויות שהרקע שלהן, מיקומן בזמן, נתן להן את תהילת הנצח. הם מופתים במובן הכי ישיר של המילה, אותות ומופתים. כמו מעמד הר סיני, שהיה חד-פעמי, צירוף מיוחד של מאורע ומקום וזמן. לא יכול להיות פונטאנה אחר, כי לא נראה שנחזור אי פעם למצב ההוא של מעבר מעולם קתולי לחלוטין לעולם שיש בו רבגוניות. הרי אנחנו כבר בתוך הרבגוניות הזו.
"המאה ה-21 כבר אחרת. היא קיבלה את תוצרי הלוואי של התהליך ההיסטורי ששיאו לפני מאה ו-150 שנה. ואולי דווקא תופעות הלוואי הן הנקודה המעניינת. כמו אדם שלקח אנטיביוטיקה, והתנהלה אצלו מלחמה בין האנטיביוטיקה למחלה –  אבל מה שהוא מרגיש בסוף הוא תופעות הלוואי: המיחושים בחזה, כאב הראש הקל, העצירות המסוימת. כיום אנחנו מרגישים את המיחושים הללו, אבל לא ברור לנו מאיפה הם מגיעים. לשם כך צריך הסתכלות כמו בהנדסה-לאחור: מקבלים מוצר ומנסים להבין את התהליך שיצר אותו.
"ברור שאנחנו בתחילתו של עידן. החופש של זמננו הוא, במבט היסטורי רחב, התחלה חדשה. זה באמת מקביל לשנים שאחרי היציאה מימי הביניים. וזה יוצר בלבול גדול, שהשפיע עליי מאוד. כשהתחלתי לכתוב על ספרות בעיתון, זה היה מין פורקן לבלבול הזה. אפשרות לדבר עם אנשים מתוך הביקורת בעיתון".
והנה, בתום ארבע שנים של פרסום ביקורות ומסות ספרותיות, שמהן נלקטו פרקי הספר, כבר שנה שהמבקר שותק. ושנה בחיי גל אורן היא כזכור לפחות עשור בחיים של אחרים. "גם קראתי פחות השנה. התמקדתי בחיים האישיים שלי; עברתי מהכוח אל הפועל. זו תקופה מיוחדת, שבינתיים אני משאיר את הרשמים שלה לעצמי ואפילו לא כותב אותם. השנה הזו ללא ספק הייתה החשובה בחיי, ולא אשתף בה".
- זוגיות?
"בין היתר. החיים. התחלתי את המסע שלי מתוך אוסף שלם של מסגרות, וניסיתי להבין איפה אני נמצא בהן. לאט לאט הן נשרו, קליפה אחר קליפה. אמנם עדיין ישנה מסגרת העבודה והצבא, אבל אני אדם חופשי. זה ניסיון מרתק. אני לא נותן דין וחשבון לאף אחד. אני לא בקטע הדוניסטי, אלא נהנה מהיכולת לעכל מהם החיים שלי, מה אני עושה. אני לא יודע אם אהיה איש מדע, איש ספרות, אולי חקלאי במושב. אין לי מושג. החיים נראים לי עכשיו פחות כמו תבנית שצריך לשבור ויותר כמו תבנית שאני צריך לייצר.
"הספר הוא כולו סיכום מסע. מסע שלי אל הסופרים – ומסע המחשבות של הסופרים עצמם. קפקא אמר בצדק שהמסע הכי רחוק שאפשר לעשות הוא קירוב העיניים בעוד כמה סנטימטרים אל הספר. מבקרת הספרות רבקה שאול בן-צבי, שהובילה אותי לכתוב מלכתחילה, אילצה אותי בעצם לכתוב את הספר. היא ראתה שהתקופה הזו בחיי הולכת ונסגרת, ואמרה – אתה צריך את זה לעצמך.
"אני אומר פה לאנשים, עזבו אתכם ספרות, מחקר, אוניברסיטה. אני רוצה להפגיש אתכם עם דמויות. עם הדמויות הכי חיות שיש. הקלאסיקונים הללו הם דמויות שחיו את תמצית החיים. לא מה טולסטוי אכל באחוזה שלו – אלא נקודה מסוימת, הכי מעניינת אצלו, שאני רוצה להראות לאחרים".
בתחילת הפרק על טולסטוי, לפני הראיות מיצירותיו ומחייו, כותב אורן: "לב טולסטוי היה אדם מלא סתירות. הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו הפך לאומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה את זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום ביומו להעמדת פנים עלובה ביותר. את הכלל 'קשוֹט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'קרא טולסטוי, משום מה, בסדר הפוך".
- אם טולסטוי אדם מפוקפק והיצירה שלו אדירה, למה הדמות שלו מעניינת?
"לא מפוקפק, אלא מלא סתירות. וזה בדיוק היופי!(:". האם (: הוא סימן פיסוק לגיטימי בעיתון? כי נהרה של שמחת-המסביר נשפכה כאן על פניו של אורן. "כי  האנושיות של טולסטוי מתארת בהדגשה את המצב הנפשי של כולנו. אתה רואה אדם שבאמת נאבק. הספר נקרא 'שברים במראה'לא בכדי. ראיתי את כל הדמויות כאילו היו עומדות במראה מול עצמן; מול איך שהיו רוצות להיראות. טולסטוי רצה לראות את עצמו כאדם מוסרי, שלם, אדם ששואף לטוב. והנה הוא נחשף לצדדים האפלים באישיות שלו. לתהום שנפערת לו מתחת לחיים. וזו התמצית של החיים. האנושיות טמונה בסדקים שבמראה".


שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

$
0
0
מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.
מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה'על משה רבנו.
חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי. 

הנה בית מתחילת 'משה'שלו, על מרים ועל בת פרעה:

בְּשָׂרָהּ קָלָל. יָפְיָהּ מֻפְרָךְ.
רָקִיעַ שָׁט כְּבָבוּאָה.
נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַשָּׁרָךְ,
אָחוֹת צוֹפָה בְּבַת הַמֶּלֶךְ;
נוֹשֵׂאת אֶת הָעוֹלָל הָרַךְ
אֶל הַמֵּינֶקֶת בְּבוֹאָהּ.
כָּךְ הַגּוֹרָל פָּתַח חָרָךְ
וְעַם שָׁבוּי יְהֵא לְהֵלֶךְ.

אז דוד ואני לא היינו בת-פרעה של אלון מלצר, אבל אם הגנבנו לו שנורקל לתיבה, או פתחנו את המגירה לאוורור בן חלוף, גם זה משהו.
כשהביך אותו שהוא מדבר על עצמו, הוא סיפר כי "בספר 'אי המטמון'יש איזו דמות שולית של שודד ים בשם בן גאן, שחבריו נטשו אותו על אי בודד לשנים ארוכות. כשד"ר טרילוני מעלה אותו על הספינה שלו, הוא פשוט לא מפסיק לדבר. אנשים כמוני, שהם נזירי ספרות, חיים בבדידות עמוקה, מצולות הבדידות, וזה מאפשר כוח ריכוז אמנותי רב וחופש מהשפעות. התרחקתי מכל חברה של אנשים כותבים, וזה קו שאני מתכנן להמשיך בו. כך, במקום להתחרות במטפסי הרים אחרים, אתה מתחרה בהרים עצמם, שהם כל אותם משוררים עצומים שמתו כבר מזמן.
"שקעתי בבועה הצבעונית של האמנות. כלומר, אם בכלל נשאר לי כוח בסוף היום, אחרי יום שלם של פתיחה וסגירה של שער ל-900 תלמידים, או בדיקה של תיקים בפארק אם יש בהם אלכוהול. בתחילת הקיץ התחלתי לכתוב יצירה והפסקתי כי מצאתי עבודה. כזה בזבוז: לוקחים אותך משיא ההשראה לשמור באיזה פארק מים. היו שמונה שנים ששמרתי בגן ילדים באריאל, כשגרנו שם, ויכולתי במשך היום לקרוא, או לפחות לצייר את המיניאטורות שלי ולחלק אותן לילדים בגן. פה בחולון זה לא הולך. העבודה קשה יותר. והאקלים הנורא הזה של החוף. אבל לא הייתה ברירה, עזבתי את אריאל כי נגמרה העבודה שם".

*
אני מצאתי את מלצר, אבל דוד פילאווין גילה אותו. גם לי. דוד הוא איש צעיר העוסק בפילוסופיה, וכמה וכמה מאתנו מכירים אותו כ-David Pilavinבפייסבוק: מרביץ סטטוסים פילוסופיים, תוהה על הראשונות, מייסד הדף הסאטירי "להיות נאור זה...", עמוד התווך הפעלתני של קבוצת מוזיקת הבארוק.
"דוד פילאווין"הוא גרסה מקוצרת, גרסת החיים האמיתיים, של David-Daniel Jacoblewitz Wengrower-Pilawin, השם שבו הזדהה בפייסבוק, מָשל היה פמיניסטית אספנית שמות, עד שלא מזמן החליט להסתפק במועט. בימים ההם כינו אותו שוחריו בראשי התיבות של שמו המלא. דדיופ. מורכבות שמו נגזרת ממורכבות קורותיו: אקזוטיקה צפונית. נולד במזרח סיביר, באירקוצק. עלה עם אביו לארץ, ירד איתו לקנדה, חזר איתו לפה. בית ספר קומוניסטי ובית ספר קתולי, ישיבה חרדית וישיבת הסדר ואוניברסיטה: אסף עינב פה ועינב שם ונעשה איש אשכולות. יצא שהתכתבנו יום אחד בקיץ בענייני עברית ושירה עברית, והתגלגלנו לידי כך, בערך:
דוד: "נ.ב. שמעת אי פעם על אלון מלצר?"
אני: "לא מצלצל לי".
דוד: "זהו, לאף אחד לא מצלצל. וחבל. לפני יותר מעשור, כשלמדתי בישיבה, השתתפתי הרבה באתר היצירה 'צורה'. הוא פרסם שם שיר אחד ועוד אחד ואז נעלם. השיר השאיר עליי רושם כביר. זה כליל סונטות מושלם (כמעט) ושמו 'הבור', על יוסף. כמה רמות מעל מה שהיה מקובל שם באתר. למדתי אותו בעל פה מרוב התלהבות. ניסיתי לאתר את המשורר, שלחתי הודעות, כלום לא עזר. לימים, כשלמדתי באוניברסיטה, מצאתי שני ספרים שלו בספרייה, וגם שם היו כמה שירים נפלאים. שלחתי מיילים להוצאות הספרים אבל לא הסכימו לתת לי פרטים לגביו. הנה קישוריתל'הבור'".
וכך, בלב אתר חביב ונסלח של צעירים המנסים כוחם בכתיבה, אתה מוצא יהלום. מלוטש אפילו מצדו הפנימי, בתועפות חרוזים באמצעי שורות. סונטה ה', לדוגמה – אחת מ-15 השירים שמחייבת מתכונת כליל הסונֶטות:

הַפָּרוֹת הַיָּפוֹת, עֲתוּדַת שִׁלּוּמִים;
מֻפְקָרוֹת, נִטְרָפוֹת בְּבֻּלְמוּס וּבְשַׁעַט.
שִׁבֳּלִים נִשְׁדָּפוֹת, הַבּוֹלְעוֹת מִבְּלִי דַּעַת
אֲחָיוֹת רְדוּפוֹת בְּלֵילוֹת חֲלוּמִים.

מִי יִפְתֹּר בַּלָהוֹת. כְּעִוְּרִים חַרְטֻמִּים.
לְזָכְרִי אָז נֵאוֹת שַׂר הַיַּיִן בְּלַהַט.
וּפַרְעֹה מֵעָלַי, צֵל שֶׁל בַּעַת עַל בַּהַט.
וְעֵינָיו הַכֵּהוֹת כִּקְבָרִים חֲתוּמִים.

מִתְקַדֵּר כִּפְרָעוֹת, כְּסוּפָה שֶׁבָּאֹפֶק.
בְּמִצְחוֹ שַׂרְעַפִּים כִּבְרָקִים חַסְרֵי דֹּפֶק.
וָאֶרְאֶה שַׂר אוֹפִים וּפָנָיו אֲכוּלוֹת.

אַךְ הִרְדִּים הַפְּחָדִים. גַּם צִוָּה הַטַּבַּעַת.
בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְרָבִיד, מֶרְכָּבָה קַלַּת רַהַט.
בַּת כֹּהֵן, פְּנֵי וְרָדִים, אַךְ יָדֶיהָ חוֹלוֹת.

אתה מציץ מסביב ליצירה, ורואה איפה היהלום הזה נקבר. זה כמעט כמו מה שעשה אורי צבי גרינברג לעצמו, במשך שנים ארוכות, כשפרסם משום מה שירים רק במקומון של רמת-גן. אתה קורא את תגובת "המערכת"של האתר לשיר, ובא לך לבכות. אז אתה צוחק. "בהתחלה פחדתי מהאורך, החרוזים והניקוד", כתבה בכנות מביכה עורכת באתר שאמור לייצג אוהבי שירה. "בדרך כלל שירים ארוכים נעשים שחוקים ומאבדים את הנקודה, הניקוד מפריע לי לקרוא בשטף והחרוזים נעשים לאט לאט מאולצים ולא קולעים לנקודה. פה הצלחת לעשות דבר יפה, רגיש, נוגע ללב, לא שחוק ולא חוזר על עצמו, שוטף, מרשים, ומה לא".
פילאווין עצמו, בכינוי הרשת "רדף השיג", הגיב שם כך: "הריני להפנות את תשומת לבכם למשורר הדגול ביותר והמקצועי ביותר שביקר פה!". ולאחר תקופה ארוכה הגיב שוב: "מה קרה לבחור הזה? הוא פרסם שתי יצירות נפלאות [הבור, וחלק ראשון מהיצירה על משה. צ"א] ונעלם כמו יוסף".  
החלטתי לחפש את היוסף הזה. מי אתה באמת, אלון מלצר? משורר ידוע שכאשר הוא חוטא בכתיבה מחורזת הוא מעדיף להסתתר בשם בדוי? ואם אתה פשוט אתה, איפה אתה? עוד יוסף חי? באיזה בור, באיזה חור, אתה מתחבא? שמא בידינו סיפור עיתונאי, על משורר מופלא ומצטנע שגזר על עצמו גלות? שעובד, נגיד כמאבטח? לא, לא צריך להגזים. מה אנחנו, האחים גְרים? מוסף הארץ?
ברשת, אלון מלצר יוק. ב-144 גורנישט. בפייסבוק קל וחומר. חיפושים, בירורים, ניסיונות. למה שהשם אלון מלצר יצלצל למישהו אם אי אפשר לצלצל אליו? בסוף מצאתי ד"ר אירינה מלצר באריאל, שאמורה להיות אשתו, אבל הטלפון שלה לא מחובר זמנית. ושוב לא מחובר זמנית. ועוד פעם לא מחובר זמנית.
לא אעייף אתכם בפרטים משמימים. העיקר, בסוף נמצא קצה החוט: הטלפון העדכני של ד"ר אירינה, רופאת וגם מנהלת רפואית. אירינה היא גרושתו של אלון. שניהם גרו עד לא מכבר באריאל ביחד ואחר כך בנפרד, שניהם ירדו לערי החול והחוף. והבן רז שעונה לטלפון של אימא מוסר לי את הרז היקר, מספר הטלפון של אביו, ובטוח שאבא יתרגש מאוד.
אלון מלצר בידינו. משורר. מצייר. מסתתר. ומאבטח.

*
הוא בן 56. אב לשלושה. נולד בקיבוץ חפציבה שבעמק חרוד. גדל בדימונה, לשם עברה המשפחה עקב עבודת אביו בקריה למחקר גרעיני, ואחר כך ברמת-גן. שירת כחובש קרבי בגולני. חוץ מההתמדה בכתיבת שירה, חייו הם שרשרת של התחלות לא גמורות. באמצע השמינית עזב את התיכון. שמונה שנים היה סטודנט לתואר ראשון; ארבע שנים התייסר בחוג ללשון עברית שהיה לו יבש מדי, עוד כארבע שנים עד שהשלים תואר בספרות. אחר  כך, "שלוש פעמים התחלתי תואר שני בספרות – ספרות עברית, ספרות אנגלית, ספרות כללית – ותמיד עזבתי אחרי חודשיים. פעמיים התחלתי לימודים לתעודת הוראה ובשתיהן עזבתי אחרי חודשיים כי שעמם אותי. אין לי ראש אקדמי".
כך גם בעולם העבודה. שלושה חודשים החזיק מעמד כמורה לתקשורת בבית ספר באריאל. בתיכון במעלה-אפרים היה מורה לספרות ומחנך. "עזבתי באמצע יום לימודים ולא חזרתי. מה קרה? הכול קרה. אני טיפוס של מצבי רוח, ותלמידים לא אוהבים את זה. אתה צריך להיות בלוק קבוע. הייתי מסתובב ללוח והיו זורקים לי גירים בגב. בכיתה ז'במעלה-אפרים זרקו ביצים אחד על השני. הייתה גם תקופה קצרה שלימדתי ספרות במכללת אריאל, כפי שנקראה אז אוניברסיטת אריאל. הייתי מדפיס על חשבוני את מערכי השיעור ומחלק לסטודנטים, כדי שנוכל לדבר על הדבר הכי חשוב לי בחיים, ספרות, אבל הסטודנטים שם לא ידעו מה לעשות עם עצמם אם לא צריך לכתוב ולסכם את השיעור. זה היה קצר, הסיפור שלי עם ההוראה. ברחתי מזה".
הוא גם כתב כתבות במקומונים באריאל ובעיתון הילדים הנפוץ 'משהו'. וכאן בא הפרק בחייו המקצועיים שאולי הפגיש אותו אתכם: חיבור ספרי עזר בספרות, אותם ספרים של הוצאת 'אור-עם'המסכמים רומאנים לבגרות ומוסיפים עליהם פרשנות; אותם ספרים שחובבי קריאה אמיתיים כמו מלצר עצמו, בולען קרסטי של קלאסיקות עבות-כרס, כזה שאוכל את 'יוליסס'לארוחת בוקר ואת 'בעקבות הזמן האבוד'עם הקפה והעוגייה, ממש לא נזקקים להם.
"הייתי בהוצאת אור-עם חודש וחצי, רבתי עם הבוס, וכשעמדתי לעזוב שאל אותי אם אני יכול לכתוב ספרי עזר. אמרתי שאנסה. את הראשון, על 'בעל זבוב', שבעים עמודים, כתבתי בשלושה ימים. אחר כך כתבתי עוד 15 ספרים, ומהם התפרסמו 11. כתבתי כל מה שעלה לי בראש, מלא מריחות ושטויות – אבל יכול להיות שיש בזה ידע, אחרי הכול אני אוהב ספרות. מצחיק אותי לראות שברשת תלמידים מצטטים אותי כראיה, 'אבל אלון מלצר אמר!'. לא ייאמן".

*
ואלה תולדות אלון מלצר המשורר. "בכיתה ז'הופיעה בכיתה המקבילה תלמידה חדשה, בלונדית אמריקנית מדהימה. לא הייתה אף ילדה יפה בבית הספר שלנו והנה היא הופיעה. וחלמתי עליה חלום רומנטי. כתבתי את החלום הזה בפנקס. חודש אחר כך התחלתי לכתוב יומן. כתבתי שלוש תקופות בחיי יומנים של אלפי דפים. הכול הושמד כבר מזמן. אחר כך כתבתי סיפורים ושירים. אבל עד היום יש לי הרגשה טובה כמשורר רומנטי, שהתחלתי לכתוב בגלל חלום על אהבה".
כשהיה בן 14 אביו אמר לו, לדבריו, שהוא גרפומן. "הוא לא קרא אף שיר שלי עד יום מותו. רק בגלל זה נעשיתי חבר אגודת הסופרים: רציתי להוכיח לו שהממסד קיבל אותי. הבעיה הייתה רק שהוא היה מת כבר כמה שנים. אז ההתקבלות שלי לאגודה הייתה הוכחה לשמיים. לא חזרתי לבית הסופרים אף פעם אחרי הטקס. אני מתרחק מאנשים כותבים. זה טוב לי. אין עליי השפעות".
השפעת מחץ הייתה לביקורת נוספת עליו, הפעם מטעם איש ספרות. בגללה חדל לכתוב סיפורים. עורך 'ספריית פועלים'בעבר, הסופר נתן שחם, הגיב באופן צונן לכתב יד שהגיש לו מלצר ובו כשלושים סיפורים. "הוא אמר שהם לא יותר מרפורטז'ות (כתבות). בלבי ידעתי שזה נכון, הם בוסר. אבל כשאתה רגיש בטירוף, אז הערה קטנה יכולה לשנות לך את המסלול. וזה מה שקרה לי. היה סופר חשוב, כמדומני תומס הרדי, שהתחיל לכתוב שירים אחרי שירדו על הרומאנים שלו. אמנים יכולים ליפול ממש חזק בביקורת".
אבל השירים קדמו לסיפורים. למעשה, הקשר עם נתן שחם נוצר בזכות העבודה עם המשורר נתן יונתן, שהיה עורך השירה של ספריית פועלים, על ספר שיריו הראשון, 'אי-רינה', אי של רינה, לכבוד אשתו דאז אירינה, ובו ארבעה כלילי סונטות (שהוא גילה במאוחר שאינם תקניים). "עד גיל 35 כתבתי שירה מודרנית. מיץ של הזבל. עד שמצאתי את הנישה שלי, בכתיבה על פי צורות קלאסיות. דווקא כשהעמסתי על עצמי חוקים, הגבלות, חריזה ומשקל, יצאו לי דברים יותר טובים".
זה התחיל לגמרי במקרה. ודווקא אחרי שקרובת משפחתו, משוררת היידיש רבקה בסמן בן-חיים, קראה את שיריו ה'מודרניים', הלא חרוזים, והמליצה לו בכנות להתמקד בסיפורים. אבל אז, "הבן של השכנים, צעיר ממני ב-15 שנה, שלמד אז טבחות, הציע לי תחרות היתולית: מי כותב ראשון סונטה. פתחתי ספר של טשרניחובסקי להיזכר במבנה, כתבנו סונטות והוא ניצח. אמרתי, 'זה לא עסק, אני מבוגר ומנוסה – ומפסיד? בוא נעשה תחרות ונראה מי כותב ראשון כליל סונטות שלם'. עבדתי כמה ימים, וכשגמרתי וחזרתי אליו התברר שהוא בכלל שכח מזה. המשכתי וכתבתי עוד. רבקה ראתה אותם ובדרכה הדוגרית אמרה 'טעיתי, יש כמה שירים יפים. אתה צריך לכתוב שירה'".
סבתו מימנה את הספר הראשון: עשרת אלפים שקל כסף נשקלו לידי הוצאת ספריית פועלים. השני, עם איורים של אירינה, 'עין הקיקלופ'בהוצאת חלונות, כבר פחות ריגש את הסבתא, והם לקחו הלוואות כדי לשלם להוצאה המסחרית הזו את 30 אלף השקלים שנדרשו.
"הספר הבא יהיה עבה מאוד, 15 שנה שאני עובד עליו. אני מחכה שיהיה לי כסף להוציא אותו. אני לא מאמין בפרסום באינטרנט. שירים צריך לפרסם כספר, לא קרעים קרעים. הייתי חודש אחד בפורום כתיבה באתר תפוז, ושנה אחר כך חזרתי לעוד חודש; על אותם שירים עצמם קיבלתי מחמאות שנה אחת מחמאות ושנה אחר כך קטילות. הבנתי שזו קליקה. זה מגעיל אותי. אני אוהב פרטיות, לא אוהב את האינטרנט".
ולמה שלא יפנה לקרנות שאולי יתנו לו מלגה? "אני יצור סטטי. לא מברר על מלגות. לא מבקש כלום מאף אחד. לא מזיז את עצמי".
המזל שלו הייתה אשתו. "היא הייתה מה שכל אמן מאחל לעצמו, 'אשת האמן'כמו שאומרים. הבינה לנפשי, השתתפה ביצירה שלי, ורוב השנים אפשרה לי לא לעבוד בכלל, להיות עקר בית, וכך להתפנות ללימוד וליצירה; זה התאים לקריירה שלה, רופאה ומנהלת רפואית בקופת חולים, עם שני תארים בניהול רפואי. שלוש-עשרה שנים הייתי פטור מעבודה. זו הייתה התקופה שהתפתחתי בה, לא התקופה המדכדכת של היום, שבה רוב הזמן אני פשוט עייף".

*
הם גרו בבירת השומרון כמעט שלושה עשורים. "לא בקטע אידיאולוגי. שנינו חילונים ממשפחות חילוניות. ההורים שלה קצת ימניים אבל שנינו לא פוליטיים. אם אתה מתעקש, אז באופן כללי אני כמו הרבה אמנים נוטה לכיוון ליברלי, הומני. אבל אני לא חושב על זה יותר מדקה ביום. באנו לאריאל כי היו לנו שני כלבים ושלושה חתולים, ושם יכולנו לקנות קוטג'קטן עם גינה. אני זוכר שפרופסורית מסוימת מהחוג לספרות בתל-אביב אמרה לי כשנרשמתי לתואר שני, 'אתה מאריאל, מה אתה עושה בינינו?'זו הרי נחלה של השמאל, החוג, ואני בשבילה 'המתנחל'. לא עניתי, לא היה טעם לענות".
בני הזוג התגרשו ב-2006. הוא לא מאשים אותה. "אחרי הפרידה חוויתי משבר קשה, למשך חצי שנה. עבדתי כרגיל, אבל כשהייתי לבד הייתי בוכה. אחרי חצי שנה זה עבר. זה כמו באגדה על הציפורים שבמותן ננעצות על קוץ ויוצא ממקורן שיר יפה יותר משל זמיר עד שהן גוועות. הסבל והחרטה שעברו עליי עזרו לי כמשורר. אולי זו התוכנית שנתכנה לי, אם יש תוכניות גדולות בעולם. אם היית אומר לי שאני יכול לחזור אחורה ולתקן את הטעויות ולהיות צעיר כמו שהייתי, עם האושר שהיה לי, אבל שהספר השלישי לא היה נכתב אף פעם – לא. בשום אופן. הרי זה מה שיישאר אחריי. החלק הטוב ביותר שבי. הרי הספר  הזה הרבה יותר טוב משני הראשונים. עליתי דרגה בגלל הצער והגעגועים".
הוא מנסה לפתוח בפרק ב'. "בהיכרויות אני מעדיף להתכתב. אני כותב מכתבים טבעי. הבעיה היא שהכישרון הזה הוא לרועץ בהיכרויות. נשים נבהלות מזה. שוררת היום פרגמטיות נוראה. כל תיבת היכרויות של אישה נפתחת ב'אני אוהבת את החיים ויש לי ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע'. אני שמח שאני בדור האחרון שגדל כשהנשים עוד היו מסתוריות. אחרת לא הייתי כזה משורר רומנטי. פעם הן נראו יצורים הרבה יותר קסומים". הוא חולם למצוא שוב את 'אשת האמן', זו שתבין שאמנות עמוקה יותר נולדת מאנשים מורכבים. כך בעצם רוצה איוב התנ"כי, בבית מתוך הפואמה שכתב עליו:

לִחְיוֹת וְלִהְיוֹת שׁוּב אָב.
לְהִתְגַּבֵּר עַל הַכְּאֵב.
לִהְיוֹת שׁוּב כֶּבֶשׂ מִבַּחוּץ
וְרַק בִּפְנִים אוֹתוֹ זְאֵב.

"ביצירה שלי איוב דווקא כן אשם, קצת. זה חופש אמנותי מטורף שלקחתי לעצמי. גם ב'משה'. "משה שלי אחר. הוא לא מגמגם. הוא מיזנתרופ. הוא לא אוהב את השליחות שלו. זה הרבה יותר מעניין ככה. אני משלים פערים, ממציא. היות שאני חילוני, אין לי בעיה. מזל שאני כותב שירה, כי שירה אף אחד לא קורא. גם ככה את החלקים על התנ"ך אחביא בסוף הספר, שדתיים לא יקימו צעקה. הרי באריאל הניחו מטעני חבלה בבתים של משיחיים. באשקלון או באשדוד חוזר בתשובה ירה על זוגות נאהבים רק כי התנשקו. אז כן, אני מפחד כשאני כותב על משה שלי שהוא לא בדיוק דתי. כבר צעק עליי איזה דתי בפורום".
אנחנו טוענים באוזניו שדתיים מורגלים לספוג הרבה יותר מזה, וששום דתי, ודאי לא מהסוג שקורא שירה, לא ייבהל ולא יצעק. "אז כנראה הפחד שלי מדתיים הוא מתוך בורות. גדלתי במשפחה בורה, חילונית. ספגנו דעות קדומות על דתיים. הסבא הקיבוצניק שלי, אבי אמי, ישראל וייס מקיבוץ חפציבה, גדל בחסידות נוסח נטורי קרתא בצ'כיה ונעשה סוציאליסט. חלוץ מפואר. חזק פיזית במידה שלא תיאמן. אחד מאחרוני המוכתארים בארץ. ראשון בכל דבר. כתב בעיתונים של המשק ולפעמים גם באחרים, וממנו קיבלתי את יכולת הכתיבה".
ומה גורם לו למקד נתח נכבד של שירתו בתנ"ך דווקא? "בגיל 35 התחלתי לקרוא את התנ"ך כמו ספר, ומצאתי את עצמי כותב על כך שירים. בתקופות שההשראה חלשה, לא בשיא, קל לעבוד על טקסטים קיימים. מיתולוגיה יוונית, תנ"ך. יש בזה משהו טפילי, אני מודה. זה קל יותר. הרבה יותר קשה היה ליצור מיתולוגיה משלי. מצד שני, כיוון שאי אפשר להתחרות בטקסט כמו התנ"ך, בשירים על התנ"ך הסיפור אחר מזה שבמקור".

*
עבודת הדחק וההידחקות לפינה קשות לאלון מלצר, שוחקות אותו, אבל גם טוב לו איתן. אולי בדיעבד, אבל אולי מלכתחילה, הוא רואה את אורח החיים שלו כהזדמנות להתקדש לספרות בלי הסחות דעת. כך, כשהוא נתון בעבודה שגרתית, הוא יכול להשאיר את יום העבודה על תקן רקע ריק, רעש לבן, לָעיקר. זה סדר יום שכופה עליו התרחקות מכותבים אחרים, חוסך ממנו את המגע בין רעיונות ודימויים לבין כסף. אמנם הוא ניסה, כאמור, עבודות הקשורות בספרות ובמילים. הוראה, חינוך, כתיבת ספרי עזר. הוא גם פנה ללימוד עריכה לשונית. אך גם שם נסוג לאחור. כאילו יד גדולה הדיחה אותו שוב ושוב, והכריחה אותו להבחין בין קודש הספרות לחול הפרנסה.
"זו טעות קשה מאוד לאמן להתפזר ולבזבז את כוחו. תראו מה קרה לאלתרמן: התקרב לגדולי המדינה, הסתובב לו בארץ עם משה דיין, כתב בעיתון, ניסה להשמיע את קול המוסר הלאומי, תרגם, כתב לתיאטרון – במקום להתמקד בכישרון הגאוני באמת שלו, השירה הלירית, הוא פיזר את האנרגיות שלו. ולכן אחרי התחלה כל כך כבירה של 'כוכבים בחוץ'ו'שמחת עניים', מגיל 31 הוא רק התגלגל במדרון. גאון שלא הגשים את ההבטחה. או קח את ביאליק. אדם שבגיל שלושים ומשהו היה המשורר הלאומי, כבר לא היה לו עוד לאן להגיע, ובעצם הפסיק לכתוב. התעסק במו"לות, התעסק בענייני ציבור, אירח תלמידים – ושנים לא כתב שום שיר. משורר של ספר אחד. החמצה איומה.  
"אני חושב שצריך לחיות כמו גוסטב פלובר: בבדידות. לא להתפזר על עוד תחומים ספרותיים, ובטח לא על פוליטיקה. כי כך תהיה אמן פחות טוב. כי הצד הדידקטי עלול לקלקל את היצירה שלך. קח את כל הדעות שעמוס עוז מבטא; הן תורמות במשהו לאמנות שלו? בדרך כלל כשאמנים פותחים את הפה פוליטית הם מתגלים כטיפשים מטופשים. זה שיש לך מרכז במוח שמחבר מילים, זה כמו שמישהו אחר יודע לשרוק בצורה מושלמת: זו מתנה שקיבלת, אבל זה לא אומר שדעותיך מעניינות מאלו של כל אדם רגיל.
"בנערותי התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה, והנה כבר שלוש בחירות לא הצבעתי. אני לא רואה חדשות. בכלל אין לי טלוויזיה. אני מציץ לרגע במחשב לראות מה קורה וזהו. לא מעורה. אין לי שום קשרים חברתיים, רק עם שלושת ילדיי הבוגרים, וגם איתם אני לא בדיוק הורה נמרח. רוב חיי חייתי כמתבודד וגם שילמתי מחיר על כך. כי למען אלוהי האמנות אתה מצפצף על כל מי שחי. אחרי מותה של אמילי דיקינסון גילו אצלה 1,700 שירים במגירה, אבל היא עצמה פרסמה רק שבעה. כך חי אמן אמיתי. זה לא משהו שאתה מחליט. אתה פשוט לא יכול לעשות משהו אחר".

חוק הג'ונגל: על "ככה זה עובד"מאת עוזי זק

$
0
0
ככה זה עובד
עוזי זק
אפיק, 2014, 295 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.
 
משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.
אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו. 

זהו חצי משל חצי קריקטורה. רומאן-עסקים מפולפל עם ביקורת חברתית. רומאן סאטירי קליל בעל תחתית כפולה, שכן מה שאודי בן-צבי מספר לנו על אחרים מצחיק מאוד, וחובט בכל מה שזז ובעיקר בכל מה שמאובן (ובפרט: סוציאליזם, קולקטיביזם, תרבות אליטיסטית, בדלנות אשכנזית) – אבל בשעה שאודי עושה מאחרים קציצות הוא חותך לעצמו את האצבע, כי הוא מפגין בכך בעיקר את אווילותו ונחיתותו המוסרית של הצד שהוא עצמו מייצג. אודי הוא "אקסמפלר מוקצן של דור בלי אלוהים" (עמ' 259), דור המנהלים הקפיטליסטי והציני שדור צברינו המתוקים הוליד והצמיח. הוא נציגה של תרבות עשיית הכסף, האנוכיות, ההשחתה ומה שמכונה פה תרבות הארבע-במאה.
בכך מקיים ספר זה, הכתוב ביד קלה ובפה בַּדחני המפטפט בכיף ובאופן כאילו בלתי אמנותי, אחדות אמנותית בין מבנה העלילה לבין אופן  הביטוי: כגיבור, אודי בן-צבי מתגלה כמין המן שבנה עץ למרדכי, לספרות העברית, ונתלה עליו בעצמו (אם כי לצד מרדכי); וכמספר, אודי מגחיך אחרים באופן משעשע ואמין, אך כאמור חושף בכך את בהמיותו שלו. כבר הוריו של אודי אמרו עליו, והוא שמע בטעות, שהוא נער אנוכי שבעורקיו זורמים מי קרח. נהייתו אחר ריח הכסף מוצהרת, כה מוצהרת עד שהאפקט האירוני מוקהה במקומות הללו, וזוהי אולי נקודת התורפה של הספר. אבל עלילותיו בשטח, והדברים שהוא אומר על אחרים, עושים את מלאכת חשיפתו נאמנה.
כמו גיבורו "המיזנתרופ"של יונתן יבין, בספרו החדש הנושא שם זה, כך גם גיבורו האנוכי של עוזי זק נותן למחבר הזדמנות להתפרע ולשים בפיו מה שאינו תקין פוליטית, מה שהמחבר לא מסכים איתו רשמית אבל באיזשהו מקום אולי קצת כן. רומאן-מוסר ככל שיהיה הספר הזה, חד ושחור ככל שיהיה המסר שההתנהלות הקפיטליסטית-חזירית של רשתות מִמְכַּר הספרים הורידה את הספרות ביגון שאולה – עדיין, ההוויה הטרום-קפיטליסטית, הטהורה כביכול, מוגחכת בו היטב.
הנה למשל קטע מישיבת ההנהלה הקשישה של רשת הספרים הגדולה והמנומנמת ביום שבן-צבי, האביר הקפיטליסטי על הסוס השחור, נכנס לנהל אותה: "הרל"שית דלית נכנסה לארגן את נושא השתייה, מה שישר הביא להתפרעות. אלה היו הרגעים עם הכי הרבה סימני חיים בישיבה. אחד רצה תה חלש, אחד חזק, אחד תה שחור, אחד תה עם חלב, אחד תה קמומיל ואחד תה צמחים. ואללה, לרגע חשבתי שנפלתי להנהלת ויסוצקי. כדי לעצבן, ביקשתי קפה. כולם הסתכלו עליי כאילו הזמנתי הרואין" (עמ' 92–92).
או זה. "אבא שייך לדור הלוזריות הקולקטיבית, דור 'הביחד'ו'השוויון', דור שבו לנַצח, להצליח יותר מאחרים, זה הפסגה האולטימיטיבית של הרוע", אומר אודי בן-צבי בלשונו האופיינית שטופת הלעז והאנגליזמים. וזה קצת נכון. גם אם מיד אחר כך הוא מוסיף בפשטות, ומדגיש את השחור שבצד הנגדי של המשוואה, "לך תסביר לבן אדם כזה שבשבילי לנַצח זה לא הדבר הכי חשוב; זה הדבר היחידי" (עמ' 24).
הרעות החולות של שוק הספרים הישראלי מתחוללות בספר, כאמור, כרצף של תוכניות מבית היוצר של בן-צבי. זה קורה בתוך תקופה קצרה מכפי שקרה במציאות, וזה מלווה בתוספות של הגזמה. הנה כמה מהן, רובן ככולן מוכּרות לנו (את אלו הכרוכות בהסתבכות העלילה, ובדרמה הבין-אישית המפלפלת אותה, נשמיט ונשמור להנאתם של הקוראים): סילוק ספרות בעלת ערך מהחנויות, והחלפתה במה שנמכר טוב; גיוס מוכרים שאינם חובבי ספרות יותר מדי, ותִגמולם לפי חתיכה; הורדת מחירים על חשבון ההוצאות והיוצרים; רכישת חנויות פרטיות על ידי סחיטה מאפיונרית; הסכמי "בלעדיות"בין הרשת לבין הוצאות ספרים שמוכנות לחתוך מחירים כדי להגדיל מכירות, הכוללים פברוק רשימת רבי מכר, 'ספרי חודש'שהקונים יוטו לרכוש, הצפת חלונות הראווה והשולחנות בספרים של הוצאות אלו ועוד; בחנויות, הנהגת "מדיניות קשוחה של 'אפס לקוחות מתחמקים': לקוח שמכניס את קצה האף לחנות, הקומנדו מתנפל עליו, והדרך היחידה שלו להיפטר מהעלוקות עוברת דרך הקופה" (עמ' 220); קניית ראשי אגודת הסופרים בטובות הנאה וכבוד; ולבסוף הקמה של רשת מתחרה, שבסודי סודות היא בעצם בבעלות הרשת הראשונה, ומטרתה לסייע לה להפוך סופית לגורם היחיד בשוק בלי להצטייר כמונופול.
כל זה קורה תוך התנהלות צינית של אודי בן-צבי, ניצול חברים ועמיתים ושיסויים זה בזה, ואפילו ניצולו של בורוכוב הזקן, בעליה של הרשת שמינה אותו למנכ"ל. אך למרות כל זאת, אודי איננו אדם רע. הוא תוצר תקופתו. והוא גם יהודי מבדח. הוא בונה לעצמו יכולות שיחה מבדרת כדי לקנות את לב קרבנותיו, אבל הכישור המלאכותי והתועלתני הזה שרכש הופך אותו למסַפר מקסים המלמד את קוראיו עשרות בדיחות יהודיות, מנחיל להם אבחנות דקות, וגם מרביץ בהם כמה פרקים שימושיים בהלכות עסקים ומשא ומתן.
החתירה-תחת-עצמך מתקיימת גם ברובד הרעיוני והפוליטי של הספר. מסר-העל של הספר הוא לכאורה סוציאליסטי, או לפחות מטיף להגבלת השוק ברוח חוק הספרים (שבספר אין לו זכר). זה מודגש גם בכרונולוגיה. לא ברור כמה שנים אורך התהליך המתואר בעלילה, ופחות מדי תשומת לב הוקדשה למתן תחושה בסיסית של משך זמן וליישוב רמזים כמעט סותרים בנושא הזה; אולם ברור שתהליכים שבמציאות התרחשו בעיקרם משנות התשעים ואילך מכווצים פה לצורכי העלילה, ומוזזים אחורה בהיסטוריה. הסממנים התקופתיים המפורשים המעטים ממקמים את תחילת ההשחתה במהפך הפוליטי של 1977, ואת עיקרה בהמשך העשור ההוא ובשנות השמונים. גם לשון הספר עושה זאת במידה רבה של הצלחה נוסטלגית ומצחיקה, אם כי יש נפילות כגון הביטוי "שִׁדְרְגָה את עצמה" (עמ' 52). המיקום התקופתי ובולטותה של שנת 77'אינם הרמז היחידי לכך שבעיני המחבר, ירידת תנועת העבודה מההגמוניה במדינה ועליית הימין נקשרים להשחתה הקפיטליסטית וגם המוסרית של החברה הישראלית – ושוק הספרים, שבו עוד לפני הרֶווח אמורה להיות רוּח, הוא הרי משל מצוין לכך. ובכל זאת, וכמה אופייני הדבר לספר, דווקא תנועת העבודה וימי שלטונה הם הסופגים את הסטירות הסאטיריות המשכנעות ביותר; מהגחכה של העובש ההסתדרותי, עד אזכור מפורש לסילוק יוצאי האצ"ל ושכמותם ממשרות ממשלתיות.  
גם שם משפחתו בורוכוב, בעליה של רשת הספרים שאודי בן-צבי השחית את דרכה, מרמז על זיהוי העבר הזוהר עם תנועת העבודה, ואפילו עם הסמן הפרוטו-קומוניסטי שלה. נוח בורוכוב סוחר הספרים הוא הדמות המלבבת והרב-צדדית ביותר בספר. "למרות שהוא מת משנאה כלפיי", אומר אודי לעצמו לאחר הלוויית בורוכוב, "הוא היה איש גדול, מודל שהיום כבר לא מייצרים. נכון, סובבתי אותו לא מעט, עשיתי לו את המוות, שפכתי לו את הדם, והייתי עושה אותו דבר שוב, אבל זה לא היה אישי. ביזנס זה ביזנס. ככה זה עובד". באמת ככה. בלי הרבה יומרות אמנותיות, ובלי שום פוזות מיוסרות, הצליח עוזי זק לבנות עלילת-מוסר אינטליגנטית ומבדרת שאין בה טעם לוואי של הטפה ומוסרנות. וזה עובד.  



שיפוט מהיר 19: תגובת שרשרת

$
0
0
בגיליון 19 של שיפוט מהיר - על 'ריאקציה'מאת משה פינטו, על ספרים חדשים בהוצאת פרדס, ועל כתב העת 'בגלל'. המדור הופיע בו'בכסלו תשע"ה, 28.11.2014, במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', עמ' 23.
ריאקציה: חקירה באפלה

משה פינטו, עמדה חדשה, 191 עמ'

"בכל זאת הייתי נאמן, לא סיפרתי בובה מייסעס; ומה יוצא לי מכל זה? מין מלונג'ה של לכלוך. האם בכלל קורה כאן משהו? מהו קו העלילה? נו טוב, אין עלילה? בכל זאת, מה ההיגיון כאן? לאן הולכים עם זה? אולי זה דווקא מעשהו של השטן? מה דחף אותי לספר פרשייה מלוכלכת זו? היש כאן בכלל פרשייה? ואם כן, האם זה חשוב? מתחשק לי לקורא לסליבוביץ, להגיד לו טעיתי. עזוב אותי. תקן אותי. עזור לי. בן נאמן לתנועה אני. אשב אתכם. 'יחד נרקבה עד נבאישה...'לא! כנראה שמה שכתבתי שווה בכל זאת משהו; אחרת מדוע אני זוכה למשלחת מלאכי רעים זו? אל תירא, שרוליק. אל תירא ואל תיחת. עשית טוב כשעלית לארץ בתחילת חייך; עשֵה טוב עכשיו, כשאתה מסיים אותם" (עמ' 150).
הרומאן 'ריאקציה'הוא מזיגה נאה בין הזיכרונות ששרוליק הנ"ל כותב לבין מה שהוא חווה וחושב תוך כתיבה בבית האבות שהוא משוכן בו – חוויה שעיקרה מאבק בניסיונות לחסום אותו מלספר את האמת המלוכלכת. ואכן, "היש כאן בכלל פרשייה?"
המדובר בשרצים שהוא מוציא מקופת אנשי העלייה השנייה ותנועת העבודה, וגם מזו של הממסד האיכרי במושבות דאז: פרשייה של הסכמה-בשתיקה לסחר של ערבים בילדות ערביות ויהודיות-תימניות. הקוראים שיראו פרשייה זו כמסתברת המציאות, והקוראים שיחגגו את המכות שהשמאל של פעם סופג ברוב עמודי הספר, יקבלו מהר את הסטירה שלהם: שרוליק מלכלך פראית (אף כי עסיסית ובכישרון סיפורי מלבב) על ימין ועל שמאל, על השומר ועל ניל"י, על איכרים ועל פועלים, על יהודים וערבים ותורכים וכל מה שזז בימים ההם בארץ ישראל; ומקנח, הפעם בתפרים גסים, בתיאור תועמלני נבזי של קרב דיר-יאסין המדמה אותו לזוועות פוגרום קישינב שבפתיחת הספר.
דווקא הגלישות החלקות מן הסיפור הנכתב אל סיפור מעשה כתיבתו בידי שרוליק, ובכללן פלישת דמויות מהעבר להווה ובחזרה דרך מנהרות דמדומי מוחו, מכניסות לעלילה ההיסטורית את התבלין ההופך אותה לספרותית. פניני חוכמה והתבוננות בְּזוקות אף הן בספר לרבדיו. אלמלא היו שגיאות כתיב כמעט בכל המילים בצרפתית המופיעות בו (ומתורגמות), ושגיאות ניקוד כמעט בכל מילה שנוקדה, אולי היינו מתפתים, לנוכח מַדוחי חנו וצבעוניותו, לחשוב שאין בו שגיאות היסטוריות.

סופו של המוות

מרדכי שרי, פרדס, 83 עמ'
'פרדס'החיפנית מוכּרת כהוצאה קטנה עם שיק רדיקלי. אולם לאחרונה היא מחדשת את פניה ותורמת למילוי ספסליה המידלדלים של סצנת מו"לות הסיפורת והשירה האיכותית בישראל. בהתגלגלות ישירה מהסקירה הנמצאת פה מימין, על הספר "ריאקציה", אפשר להגיע לאחד הספרים שהופיעו עתה ב'פרדס', "מחלפי זיכרון"מאת שמעון מרמלשטיין. גם כאן הנושא הוא המאבק על הזיכרון, גם כאן נחקרת ההוויה הישראלית, וגם כאן הסופר מפגין כושר מרשים של תיאור, התבוננות והמצאה. "מחלפי זיכרון"בנוי סיפורים קצרים שבחלקם מתרחשים אירועים של אובדן זיכרון. הקורא אמור למצוא את הקשרים ביניהם, הרוקמים אותם לרומאן אחד. לבושתי כמעט לא מצאתי קשרים כאלה, והלכתי לאיבוד.
אותו שמעון מרמלשטיין, באותה הוצאת ספרים ובאותו חודש, חתום גם על ספר השירים "ארץ החיים". כאן מדובר במיזם משמח של 'פרדס': סדרה לשירה בעריכת אמיר אור, ושְמהּ "כָּתוּב", ועל עטיפותיה, האיכותיות כתכניה וכמוהם גם קצת פרוזאיות, תמונות תקריב ירוקות של המשוררים. שיריו של מרמלשטיין מנסים לשרטט היסטוריה ישראלית ויהודית, חלקה חווייתית מאוד, שנעה בעיקר בין מלחמות. אולם אליי דיבר יותר ספר אחר בסדרה, שכותרתו כמעט זהה: "סופו של המוות", מאת מרדכי שֶרי. יש בו מזיגה מקורית בין הלירי והאירוני, ויחד הם משקפים את מבטו של אדם שבין עמידה להזדקנות על חייו ועל חיינו.
בייחוד מומלץ שיאו ההומוריסטי של הספר, הניצב במקום של כבוד באמצעו: מחזור השירים "השירה תנצח"עושה קרקס מהפארסה של ערבֵי קריאת השירה במחוזותינו. על בימת האולם ובימת מחזור-השירים עולים ויורדים חתן פרס ראש הממשלה ש"שותק בענווה ארוכה"כדי לסחוט את מחיאות הכפיים "עד לאחרונה"; כנופיית הטרור של המשוררים האקטיביסטים ("'מה אתם רוצים?'מישהו מהקהל שואל – לצעוק!', הם צועקים./ 'והלחישות?', אני לוחש, 'ועלי הכותרת של הפעמוניות/ שהרוח מרעידה על חלוני, מה איתם?'"); המשורר המרדים הנצחי, שאומר לקהל "אני יודע שחיכיתם, לא רציתי לאכזב. כשאילנה מבקשת אני בא"; משוררת הפייסבוק שאצלה "לעזאזל השירה"; המשוררים היושבים יחד על הבמה ומפרכסים זה לזה; וכמובן הקהל, "אליעזר מהצפון (יצא בבוקר בטרמפים),/ וזה שכבר שש שנים 'מוציא ספר'".

בגלל: כתב עת ספרותי

גיליון 10: ספטמבר 2014, תשרי תשע"ה. 172 עמ'
בגלל המצב הלא-קל הנ"ל בכל ופסטיבל שהוא בכלל סקנדל, בגלל השיממון הנפוח והתגרנות הרדיקלית המשמשים בערבוביה בעולם השירה הישראלי, בגלל מה שמספרים השירים דלעיל וגם בגלל הפרוזאיות  שהם עצמם משקפים, קמה לפני שנתיים וחצי חבורת "בגלל". מפעלה המרכזי הוא כתב-עת דשן, גדוש שירים משובבים ושווים-לכל-נפש, תרגומי שירה, ציורים ומעט מאמרים וקטעי פרוזה. עיקר קיומו באינטרנט, אך הוא מעוצב ככתב-עת מודפס מפואר, ואף מנפיק למעוניינים גיליונות מודפסים. בהתמדה ובדייקנות ראויים לציון הופיעו כבר עשרה גיליונות.
המניע, ה"בגלל", הוא מה שקרה לשירה הישראלית לדעת מייסדי "בגלל": סילוקן של המוזיקליות, הפיגורטיביות, המאגיה, הקומוניקטיביות. והכְּדֵי? – "להחזיר את אהבת-השירה לציבור הקורא הרחב בארץ", כותב אלי בר-יהלום, מן העורכים והמייסדים, במאמר-זיכרונות חגיגי בגיליון החדש. זה גם ההבדל היסודי בין "בגלל"לאחיו הגדול לאהבת הצורה והחרוז, כתב  העת המוכּר יותר "הו!": טענת "בגלל"ששירה אינה צריכה לפנות לאליטה בלבד. מתוך כך, ב"בגלל"יש גם יותר מקום להומור ולשמחת חיים, ואפילו למדור של שירים חמודים לילדים.
בדגל הנגישות גלום גם סיכון: הורדה מופרזת של הרף האמנותי, הכלת-יתר של בוסר וקיטש. "בגלל"לא חמק מכך, בעיקר בגיליונותיו הראשונים. אלי בר-יהלום הנזכר הוא משורר גאוני, מדליק-מבריק-מצחיק, שלא הצליח לפרוץ לתודעת הרבים (ניסיתי לפני שנים לעזור לו בכך בעיתון זה). גם חבריו להקמה יוסי רוז'נקו, מיכאל פרלמוטר ו"דִיָה", צמחו עם כתב העת כיוצרים מקוריים ומשעשעים (מי יותר מי פחות), וכמוהם עוד אחדים מעשרות הכותבים שהצטרפו כגון אירנה-אור קונובלוב ואסף רחמים. לכך נוספה מן ההתחלה גווארדיה ותיקה וטובה של יוסי גמזו, חוה-ברכה קורזקובה, דודי בן-עמי ויואל נץ. אבל כל אלה מיעוט; הגיליונות הראשונים היו עמוסים בקלישאות רומנטיות ואדולסנטיות. דומה היה שבר-יהלום מקריב, באצילות או בחוסר-מודעות, את יוקרתו הפוטנציאלית על מזבח רימומם של פרחי משוררים המדגדגים את קרסוליו.
בגיליון העשירי, למרבה השמחה, הקיטש במיעוט, והיצירות הטובות מרובות דיין כדי להצדיק המלצה חמה: הנה לכם מקום שמאפשר פשוט ליהנות משירה. מה שמתעקש לקלקל התרשמות זו הוא יצירות האמנות הפלסטית המקוריות המשובצות בגיליון, חלקן כאיורים לשירים וחלקן לעצמן. רובן הן קיטש מוחצן, מביך, מעין יומן-חלומות של בנות 14, אמנם עשוי במיומנות טכנית; קריקטורה של מה ש"בגלל"חייב להיזהר מלהיות.

כל כך קרים: דורי מנור על השירה האימג'יסטית ועל תרגומה בידי שמעון זנדבנק

$
0
0
ברשותו של המשורר, המתרגם והעורך דורי מנור, אני מפרסם כאן את הנוסח המקורי, המלא, של מאמרו שפורסם אתמול ב"הארץ". בעיניי זהו מאמר חשוב המבהיר בעיות יסוד בתולדות השירה הישראלית.
לקריאת המאמר כפי שפורסם בעיתון: http://www.haaretz.co.il/literatu…/poetry/.premium-1.2501090


מרחץ דמים במזרקה - על "התשוקה והשמש"
סקירה: דורי מנור
הופיע בגרסה מקוצרת: הארץ, י"ג בכסלו תשע"ה, 5.12.2014


ימים אחדים אחרי שקיבלתי לידי את "התשוקה והשמש", ספר המקבץ את תרגומיו של שמעון זנדבנק לשירה אקספרסיוניסטית גרמנית ולשירה אימג'יסטית אנגלית ואמריקנית, קראתי באוזני תלמידַי באחת מכיתות השירה את שירו של ויליאם קרלוס ויליאמס This is just to say (בתרגומו של זנדבנק: "כל מה שרציתי לומר"), מתוך חלקו ה"אימג'יסטי"של הספר:

אכלתי
את השזיפים
שהיו
במקרר

שבטח
שמתְ אותם בצד
לארוחת הבוקר

סלחי לי
הם היו פשוט נהדרים
כל כך מתוקים
כל כך קרים

למשמע 11 השורות הללו (במקור, אגב, יש 12 שורות המחולקות לשלושה בתים - וזה לא דקדוק חשבונאי, אלא עניין עקרוני מאוד שאליו אתייחס בהמשך) קם אחד התלמידים, בחור חם מזג, והזדעק בנהמת לב: "אתה יכול להסביר לי לָמה הדבר הזה הוא שיר?"את צמד המלים "הדבר הזה"הוא התיז בנימה של שאט נפש, שעוררה שעשוע בכיתה. גם תלמידים אחרים תהו מדוע הטקסט הבנאלי-למראה הזה, הכתוב כאילו היה פתק שהוצמד באקראי לדלת המקרר, נחשב - כך הסברתי להם טרם הקריאה - ליצירה מרכזית בשירה האמריקנית של המאה העשרים. כשביקשתי להשיב לשאלתם מצאתי את עצמי במצב עדין: מצבו של מי שנאלץ לסנגר על יצירה שאינו נלהב ממנה, ולהסביר לקוראים המתוודעים אליה לראשונה שזה דווקא שיר, ואפילו שיר מרכזי וחשוב. חיפשתי דרך להבהיר לתלמידים עמדה מורכבת: רציתי שיבינו שאינני בוהה בשיר הזה בתימהון או בעוינות כמו קוראיו הראשונים, אי-אז לפני כשמונים שנה, ושברור לי היטב מה האקט שביקש ויליאמס לחולל כאשר בודד את המלים המדויקות הללו מתוך רעש היומיום והכריז שהן שיר. אבל בה בעת חשוב היה לי להבהיר שהאקט הזה - מעניין וחזק ככל שיהיה - התיישן לבלי שוב, כמוהו כרבים מהאקספרימנטים של ראשית המודרניזם. אכן, הניסוי הפואטי הזה הוא אבן דרך בתולדות המחשבה המודרנית על שירה. אך אין בכך כדי לעשות את 23 המילים שצירף ויליאמס (לא כולל הכותרת) לבעלות ערך אימננטי על-זמני, וּודאי אין בכך כדי להפוך שיר "חשוב"או "חדשני"לשיר "גדול".
כדי לסבר את אוזנם של התלמידים השוויתי את שירו של ויליאמס ליצירה מודרניסטית אחרת, מוכרת יותר: המִשתנָה של מרסל דישאן. בין שני האקטים המודרניסטיים-להכעיס הללו - הצבת משתנה במוזיאון והפיכתו של טקסט דמוי פתק-מקרר לשיר המופיע בתוך קובץ שירה - יש דמיון עקרוני רב. מובן שהוצאתה של המשתנה מההקשר היומיומי והבנאלי וההכרזה עליה כעל אמנות, אינן הופכות את המשתנה הספציפית עצמה ליצירת אמנות בעלת ערך אימננטי, שהרי ניתן היה להחליפה בכל משתנה ready-made אחרת. האמנות - והלא בכך טמון החידוש המודרניסטי - טמונה לא באובייקט עצמו, אלא באקט של החרגתו מסביבתו הרגילה וההכרזה עליו כעל יצירת אמנות. וממש כך גם האקט של ויליאמס, רופא מהעיר פטרסון שבניו-ג'רסי ומבכירי המשוררים האימג'יסטיים, שעה שעקר את מילות This is just to say מהקשרן הביתי והכריז: זהו שיר.
התלמידים העירו לי - ובצדק - שבאקט של דישאן היה עוד משהו: היתה בו התרסה מרה ופרובוקציה עקרונית, שנבעו מן ההקשר ה"נחות"של המשתנה, מעצם היותה שייכת לעולם של בושה ושל צרכים גופניים. משירו של ויליאמס נעדרת ההתרסה הזאת, ובעצם מה שנותר ממנו כיום - מקץ אינספור אקספרימנטים מודרניסטיים ומי-יודע-כמה "אִיזמים"שחלפו יחד עם מחציתה הראשונה של המאה הקודמת - הוא ניסוי פואטי רב-השפעה אך עקר למדי, חידוש השייך לתולדות האמנות יותר מאשר לאמנות עצמה. איך אמר פול ואלרי? "החידוש - מעצם הגדרתו - הוא חלקם המתכלה של הדברים. הסכנה שבחידוש נעוצה בכך שהוא חדל בהכרח להיות חידוש, ושבתוך כך הוא יורד לטמיון. כמו הנעורים, כמו החיים עצמם".
שירו של ויליאם קרלוס ויליאמס הוא מקרה קיצוני למדי, אך במבחר שתרגם זנדבנק ניתן למצוא שירים רבים שמבטאים - גם אם באורח מעודן יותר - את רוח תקופתם. הוא כולל יצירות פרי עטם של 29 משוררות ומשוררים, מקצתם נמנים עם החשובים במשוררי המאה העשרים (אלזה לסקר-שילר, גאורג טראקל, גאורג היים או ברטולט ברכט המוקדם מבין האקספרסיוניסטים, וולאס סטיבנס, ד"ה לורנס, עזרא פאונד או מריאן מור מבין האימג'יסטים), ומקצתם נשכחו זה מכבר. הוא כולל שירים שהפליאו לעמוד במבחן הזמן לצד טקסטים שיריים סכמטיים וקונספטואליים - בעיקר בחטיבה האימג'יסטית - שקשה לקרוא אותם כיום בלי מידה מסוימת של לאות.
זנדבנק משדך כאמור בספרו בין שתי תנועות שונות, שאין ביניהן כל קשר הכרחי פרט לעצם העובדה ששתיהן נמנות עם שלל זרמי המודרניזם השירי שפעלו בין סוף העשור הראשון ותחילת העשור הרביעי של המאה העשרים. את חלק הארי של אחרית הדבר שלו מקדיש המתרגם לניסיון למצוא צידוק עקרוני למיזוג בין שני הזרמים מעל דפי ספר אחד, אך האמת ניתנת להיאמר: זהו שידוך מעניין אך מקרי למדי, שאינו מתחייב יותר מאשר שידוכם של הפוטוריזם האיטלקי ושל הסוריאליזם הצרפתי, למשל, או של כל צמד זרמים פואטיים מודרניסטיים אחר. אין בכך כל רע - זכותו של זנדבנק להחליט שהוא מעוניין לפרסם אלה לצד אלה את תרגומיו למשוררי שתי התנועות הללו. ובכל זאת, חבל שבספר שאין בו לא הערות ביוגרפיות על המשוררים ולא ביאורים לשירים,"מבוזבז"המקום היקר של אחרית הדבר על ניסיון להצדקה רטרואקטיבית של אקט עריכתי די שרירותי, וחבל גם שהאסופה הראשונה של שירה אימג'יסטית הרואה אור בעברית - עובדה מדהימה למדי, לנוכח השפעתה מרחיקת הלכת של השירה האימג'יסטית על שירת שנות החמישים והשישים בישראל - אינה זוכה לספר מלא משל עצמה, כראוי לה.
את האקספרסיוניזם הגרמני, המוכר לנו גם מהציור ומהקולנוע, מתאר זנדבנק (בספרו "מגמות יסוד בשירה המודרנית"בהוצאת האוניברסיטה המשודרת) כך: "התבטאות, התפרצות ישירה, ביטוי ישיר של לחצים פנימיים כמין קיטור המצטבר בסיר לחץ ומאיים לפוצץ את הדפנות [...] זעמם של מתבגרים המורדים נגד אבות פרוסיים וסמכותיים עד מחנק, זעמם של אנשים צעירים שעדיין לא טעמו את טעם החיים ונשלחו למרחץ דמים שהכינו להם ראשי ממשלות וגנרלים במלמחמת העולם הראשונה". רבים מהשירים האקספרסיוניסטיים מתאפיינים בנימה אפוקליפטית של קץ-עולם והטיפוסיים שבהם בנויים כמעין קולאז'של תמונות מבעיתות המשולב בתיאורים טריוויאליים וגרוטסקיים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הוא השיר שנחשב לחלוץ השירה האקספרסיוניסטית, "קץ העולם", פרי עטו של יעקב ון-הודיס (אילו היו הערות ביוגרפיות בספר היו הקוראים יכולים להתוודע, ולו בקצרה, לדמותו המרתקת של משורר ברלינאי-יהודי זה - "ון-הודיס"אינו אלא סיכול אותיות של "דוידסון" - שנרצח בסוביבור ב-1942):

מראש הבורגני הכובע עף
כמו צווחה בוקעת מֵאַפְסַיים.
בנאי נופל מגג, נשבר לשניים.
את החופים (אומרים) הים שטף.

סופת גלים קופצת מבוהלת
החוֹפָה, למַעֵך את הסכרים.
לרוב התושבים פה יש נזלת.
הרכבות צונחות מן הגשרים.

שיר מפורסם זה, המושתת על "טכניקה של תלישת אימז'ים מהקשרם במציאות ושתילתם בהרכבים סובייקטיביים", ככתוב באחרית הדבר, כבר ראה אור בעברית בתרגומו היפה של זנדבנק, וכמוהו רבים משירי החטיבה האקספרסיוניסטית בספר, הלקוחים מן האסופה "הגרזן הפורח - מבחר שירה גרמנית מודרנית"שפרסם זנדבנק ב-1985 בהוצאת כתר. ספר מופת זה, מפסגותיו של זנדבנק כמתרגם שירה, אזל זה מכבר מן החנויות, ועל כן יש לברך על כך שהשירים הללו רואים כעת אור מחדש, אף שמותר היה לקוות שזנדבנק ינצל בכמה מקרים נחוצים את הפרסום המחודש לליטוש או לעדכון של תרגומיו הוותיקים, ולא בהכרח ידפיס אותם כלשונם.
עניין צורם הרבה יותר הוא שבקובץ החדש אין כלל הערות, שהיו יכולות לסייע בהצגת המשוררים לקהל הקוראים הישראלי העכשווי, וכן להבהיר עניינים שאין כל דרך להבינם ללא הערה. מהי, למשל, משמעות כותרת שירו של גאורג טראקל "גְרוֹדֶק"? כיצד אמורים הקוראים לגשת אל השיר הנפלא והנורא הזה, שסופו הטראגי אדיר העוצמה - "הנכדים שלא ייוולדו" - הוא מהשורות הידועות ביותר בשירה הגרמנית של המאה העשרים, בלי לדעת כי גרודק הוא שם המקום בגליציה שבו התאבד המשורר האוסטרי הגדול בנטילת מנת-יתר של קוקאין, לאחר שהתמוטט מעומס עבודה ואֵימה בבית-חולים-שדה שבו שירת כחובש במלחמת העולם הראשונה? וכיצד יכולים הקוראים לנחש, בהיעדר הערה, כי "סֶנָה הוֹי" - כותרת שיר האבל הנהדר של אלזה לסקר שילר ("מיום שנטמנת על הגבעה / מתקה האדמה. // באשר אלך על בהונות / בדרכים טהורות אני הולכת / שושני דמך / פושטים במוות חרש. / שוב לא אירא / מוות [...]" - איזה תרגום יפהפה!) - אינו אלא סיכול אותיות שמו הפרטי של יוהאנס הולצמן, האנרכיסט היהודי והלוחם למען זכויות ההומוסקסואלים בברלין של תחילת המאה, שהיה חברה הקרוב של המשוררת? אלה הן שתי דוגמאות מני רבות, וראוי לתהות מה ערכה של קריאה בשירים שממילא אינם מן הפשוטים, בלי שניתן בידי הקוראים כל מפתח להבנתם, ולו בצורה של ביאור מילולי פשוט. האם מבקשת ההוצאה לשלוח את קוראי הספר לחפש מושגים כמו "גרודק"או "סנה הוי"ודומיהם באינטרנט העברי? אתם מוזמנים לנסות בבית. קבלו את מילתי: לא תמצאו שום דבר רלוונטי. אי-אפשר שלא להתרעם על כך שמתרגם שירה כה בכיר והוצאה רצינית וטובה כמו "הספרייה החדשה", נוהגים רישול כזה, הגובל בהתנשאות על הקוראים - עובדה ששום תירוץ של היעדר מימון או של "מצב השוק"אינו יכול להסבירה או להצדיקה.
ובחזרה לאימג'יזם. מהם עקרונות היסוד של זרם פואטי זה? זנדבנק מצטט את שלושת הכללים שניסח ב-1913 המשורר הבריטי פראנק סטיוארט פלינט, מצווֹת עשה ולא תעשה למשורר האימג'יסט: "1) טיפול ישיר ב'דבר', בין סובייקטיבי ובין אובייקטיבי; 2) בהחלט לא להשתמש בשום מלה שאינה תורמת להצגת הדברים. 3) אשר לריתמוס - לחבר ברצף של פראזה מוזיקלית, לא ברצף של מטרונום". לכללים אלה ראוי להוסיף את דרישתו של עזרא פאונד: "לשון השירה צריכה להיות לשון נאה, שאינה חורגת בשום פנים מן הדיבור, חוץ מאשר באינטנסיביות מועצמת", וכן את תביעתה של איימי לואל "ליצור שירה שהיא קשה ובהירה, ולעולם לא מעומעמת או בלתי-מסוימת".
כמה עשרות שנים אחר כך, כאשר השחיז נתן זך הצעיר את חרבותיו לקראת המהפכה שהתעתד להוביל בשירה הישראלית, הוא חזר אל הכללים הללו ואל דומיהם, ובמאמריו המהדהדים משנות החמישים והשישים ייבא אל ההקשר העברי - באיחור אלגנטי של כארבעים שנה ויותר - את עיקרי הפואטיקה האימג'יסטית, בגרסה קיצונית במיוחד שלהם. אין זה סוד כי זך המוקדם הושפע גם בשירתו עד מאוד ממשוררי האסכולה האימג'יסטית, ובראש וראשונה מוולאס סטיבנס (ראו למשל את שירו של סטיבנס "מטפורות של מגניפיקו"שמתרגם זנדבנק - כמה דומה הטכניקה הכמו-מתמטית שלו למבנה של "מתה אשתו של המורה שלי למתמטיקה"של נתן זך) ומוויליאם קרלוס ויליאמס (הַשוו למשל את "אומץ מוזר / אתה נוסך בי, כוכב עתיק: / זרח בגפך עם זריחת השמש / שאין לך חלק בה!"של ויליאמס ל"איך זה שכוכב אחד לבד מעז"של נתן זך).
השפעתו העצומה של זך על המשוררים ועל החוקרים והמבקרים בני דורו הביאה לידי כך שבמשך שנים ארוכות התקיים אצלנו זיהוי גמור כמעט בין "שירה מודרנית"באשר היא, לבין עקרונותיה הספציפיים של השירה האימג'יסטית, אגב התעלמות כמעט מוחלטת מאופציות מודרניסטיות אחרות, מרכזיות לא פחות, שלא בהכרח תבעו מהשירה פרוזאיוּת, ולא בהכרח ראו בכל מבנה שירי קלאסי טרטור של מטרונום. עם זאת, לא תמיד ידענו לנקוב בשמה של אסכולה שירית מסוימת זו כזרם המשפיע ביותר על השירה הישראלית בין שנות החמישים לשנות התשעים, שהרי זך וממשיכי דרכו המיידיים בשירה מעולם לא תרגמו את יצירות המשוררים האימג'יסטים שהשפיעו עליהם, והשתדלו כמיטב יכולתם לטשטש עקבות. מדוע נהגו כך? אולי משום שחששו, במודע או שלא במודע, שייתפסו לא כמהפכנים מקוריים אלא כיבואנים מאוחרים, ואולי מסיבות מקריות יותר.
כך או כך, מהבחינה הזאת זנדבנק - בן-דורו של נתן זך (הוא יליד 1933) - ממלא חֶסֶר ישן-נושן. בעולם שירי "מתוקן"יותר, מבחר נרחב של שירה אימג'יסטית צריך היה להופיע בעברית כבר בשנות החמישים, לא ב-2014. אין כל דרך לסקור במאמר קצר כזה עשרות שירים פרי עטם של 19 משוררים שונים, ואין דרך לשפוט בנפרד כל תרגום ותרגום. אך כאמירה כללית, ולאחר קריאה מדוקדקת והשוואה למקור, אין ספק כי תרגומיו של זנדבנק לשירה האימג'יסטית נופלים בדרך כלל בהרבה מתרגומיו לאקספרסיוניסטים הגרמניים. רבים מתרגומיו לאימג'יסטים לוקים בכמה בעיות עקרוניות, הנובעות לא מקוצר-יד - זנדבנק הוא מתרגם שירה עתיר-זכויות ורב-יכולת - אלא מהכפפתו של התרגום לאידאולוגיה פואטית שמחזיק בה המתרגם, וכפייתה הר כגיגית על השירים.
ובמילים אחרות - דווקא הזדהותו הגדולה של זנדבנק עם התפיסה הפואטית האימג'יסטית, היא שמביאה אותו לא פעם להיות "יותר קתולי מהאפיפיור", ולתרגם, למשל, שיר קצר ויפהפה כמו "יגון מהורהר"של של ד"ה לורנס, אם לבחור דוגמה מייצגת אחת, הכתוב במקורו בחרוז ובמשקל קבוע שנשבר רק בשורה האחרונה (ומשיג בכך אפקט מוזיקלי מרתק), כאילו היה שיר פרוזאי לחלוטין, נטול חריזה ונטול משקל קבוע, ואגב כך להחמיץ כמובן את האפקט העז של שבירת המשקל בסוף השיר. כך גם בשיר "ירוק"של לורנס, ובשירים נוספים.
במקרים אחרים זנדבנק אינו שומר על מספר השורות שבשיר המקורי, בחירה שעשויה להיות לגיטימית לחלוטין מצדו של מתרגם שירה מנוסה, היודע כי הנאמנות למקור השירי עוברת בדרך חתחתים של אלף בגידות קטנות, אך השלכותיה במקרה של השירה האימגי'סטית הן מרחיקות לכת במיוחד. כאשר בוחר זנדבנק לתרגם למשל את שירו המפורסם של עזרא פאונד "אַלבה"לא לשלוש שורות שיר כבמקור אלא לשתיים בלבד ("קרירה כעלים החיוורים הרטובים של שושנת העמקים / שכבה לצדי עם שחר."), הוא שומט את הקרקע מתחת לאחד האלמנטים המשמעותיים ביותר בשיר הזה - הישענותו ההדוקה על המסורת עתיקת-היומין של שירי ההייקו היפניים בני שלוש השורות. וכאשר הוא מתרגם את השיר שבו פתחתי - "כל מה שרציתי לומר"של ויליאמס - לא לשלושה בתים בני ארבע שורות כל אחד, אלא למבנה של 4-3-4, הוא מעלים את אחד היסודות הבודדים שמשייכים את השיר האקספרימנטלי הזה למסורת השירה הקלאסית (מבנה בתים קבוע), ומותיר אותו תלוי באוויר, ללא כל מסורת שהוא יכול להיאחז בה ולשאוב דווקא מן הבעיטה בה את כוחו.
כשהוא ניגש אל השירה האימג'יסטית מתגלה אפוא זנדבנק כמתרגם מגויס, חייל ותיק בשירותה של מהפכה ישנה-נושנה, המקצין עד כדי קריקטורה את האלמנטים הפרוזאיים והאנטי-מסורתיים בשירה הזאת, ולמעשה מסלק מהם כליל את רוח הרפאים של המשקל הקבוע, אם לשאול את הגדרתו הידועה של ת"ס אליוט במסתו "הרהורים על החרוז החופשי" ("רוח הרפאים של משקל קבוע כלשהו צריכה לבצבץ מאחורי שטיח הקיר אפילו במשקל ה'חופשי'ביותר [...] חירות היא חירות אמיתית רק כאשר היא מופיעה על רקע של מגבלה מלאכותית כלשהי"). מתרגם מגויס? לרגע מתגנבת המחשבה שאפילו השידוך המפתיע שמשדך זנדבנק בין האימג'יזם לאקספרסיוניזם אינו אלא בחירה הנשענת בלא מודע על איזה קישור מנטלי שנובע מן הביוגרפיות הפרטיות של משוררים כנתן זך או יהודה עמיחי - שניהם ילידי גרמניה, שניהם תרגמו את שירתה של האקספרסיוניסטית הגדולה אלזה לסקר שילר, ושניהם הושפעו השפעה מכרעת מן היצירה האימג'יסטית.
ועם כל זאת יש בספר החשוב הזה גם תרגומים מעולים של זנדבנק, מגדולי מתרגמי השירה שלנו. וכדי לא לסיים את הביקורת באקורד צורם, אצטט אחד מהם, מתוך "ירושלים של זהב"של צ'רלס רזניקוף, המשורר ה"אובייקטיביסט"יליד ברוקלין:

 בוקר-חורף עשֵן זה -
אל תבוז לאבן החן הירוקה הזוהרת בין הענפים
על שאינה אלא אור-תנועה.

דורי מנור

מה היה נשאר לה אלמלא השנאה: דוד (ניאו) בוחבוט על שירת הגזע של עדי קיסר

$
0
0

ושוב אני שמח לארח פה רשימת ביקורת-ספרות חשובה מאוד בגרסתה המלאה והלא מודפסת. הפעם רשות הדיבור לדוד (ניאו) בוחבוט.

עדי קיסר, "שחור על גבי שחור", 144 עמודים, הוצאת גרילה תרבות.
סקירה: דוד (ניאו) בוחבוט
גרסה ערוכה, ממותנת, מרוככת ומקוצרת מופיעה באתר "הארץ", ותידפס בעיתון זה במוסף "ספרים"בעוד שלושה ימים.

"כי מה זה להקריא שירה אם לא / לפתוח רגליים / לחרבן באמצע הרחוב / לצעוק על מישהו שעוקף אותך בתור / להעמיד סירים על הגז ולשרוף את האוכל". מתוך: "אני לא יודעת להקריא שירה", השיר שפותח את ספרה הראשון של מייסדת "ערס פואטיקה", המשוררת עדי קיסר.
השורות הללו משקפות את אופיים של כלל השירים בספר. באיכות המחשבה, בכישורי הביטוי, ובלשון שבה שלטת הגסות.

יש להמשיל את שיריה של קיסר לקעקועים זולים. ציורים קלישאתיים השואפים לסמל איזו עוצמת התנגדות, לקעקע אותה על הגוף ולקבע אותה כמלבוש מתמיד של פרסונה (במובן "מסיכה"ביוונית עתיקה) על פרסונה (במובן אישיות). הביטוי "שחור על גבי שחור"הוא מסוג הקעקועים הללו. ג'ינגל עדתי המוני וקליט. מחיקתו של המושג "לבן"והחלפתו ב"שחור", כהתרסה שבסיסה בעצם תחושת הגאוותנות הגזעית. אך מדוע גאווה זו זקקה להתרסה? מפני שמזרחיותה של קיסר מתמידה להופיע בארשת רושפת של "נגד", רק על רקע, אל מול, או ביחס לאשכנזיות המקפחת. היא מחוסרת כל ממשות עצמאית שאיננה תוצאה של רפלקסיה אנטי-אשכנזית בלבד, ובאופנים רבים, לעתים נדמה, שמבלי להשתמש במושג "אשכנזיות", מזרחיותה של קיסר מתקשה למצוא סיבת קיום.
שירתה לוקה באותם ליקויים המאפיינים את חולשות השירה הנכתבת כיום: דלות הלשון, נמיכות המחשבה, כשהפואטי נרמס על ידי הפוליטי, וסובל מהיעדר חמור של מקוריות בדרך הביטוי השירי. התכנים מוכרים היטב לכול. מדובר בתקריב תיעודי רגשני של הביוגרפיה העצמית במיצגה השטוח. כלומר, על פי סמנה הממתג, על פי התקן שהיא מאיישת. והתקן של קיסר ידוע לכולם: תווית המזרחית.
תווית המזרחית מספקת את פת לחמה הטרייה שזה עתה נשלפה מתנור האפנה הלוהט של השיח העדתי, הדורש להתגייס לצו השעה של ה"בון-טון" (של זרמים מוגדרים בשיח המרכזי) הזקוק ל"שירת מחאה", ולמען תכלית זו מסכין הוא לשדך את האג'נדה הפוליטית אל תחום השירה. שידוך זה מוליד רבבות שירים שמהותם בזהותם העדתית. לכן מדובר ללא ספק בשירה שהיא שירת "גזע". שירת גזע שיש בה מוסר כפול מובנה. היא נלחמת בגזענות כנגד עדות המזרח, אך ממפנת את מטענה הרגשי המצטבר, עד מלוא התסכול, כנגד מה שהיא תופסת כישות אחת: עדת אשכנז.
כך נוצרת שירת פלקטים, הרואה באדם ה"לבן", יוצא עדות אשכנז, מושא שגור ואוטומטי לרגשה זועפת ולנימת שנאה. עיבוד פשטני זה של המציאות הפוליטית למילות שירה, לוקה בגזענות הפוכה, ומוכיח שמחאה לא בהכרח מולידה שירה משובחת:
"לְמִי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלּוֹ נוֹלְדוּ בַּמְּדִינָה הַנְּכוֹנָה/ויֵשׁ לוֹ אֶת שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה הַנָּכוֹן/לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת צֶבַע הָעוֹר הַנָּכוֹן/ וְעֵינַיִם בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן/לְמִי שֶׁנּוֹלַד בָּעִיר הַנְּכוֹנָה/ בַּשְּׁכוּנָה הַנְּכוֹנָהְ" (מתוך: "שיר למי", עמ' 11).
אצל קיסר השירים צווחים בקול קורבני מתוך מלכודת דבק סנטימנטלית ("המילים שלי לא ישלמו חשבון חשמל/ ולא יתנו חיבוק מגן לילדים", מתוך: "אדם הצית עצמו", עמ' 25). שורות חסרות מעוף של מלל פאסיבי-אגרסיבי, הכתוב מעמדה רגשית (ולכן גם שירית) נמוכת קומה ("בשירים שלי/ השומר של הקניון/ ישרוף את כל/ החנויות/ ואחר כך/ נשרוף את כל/ הגשרים/ הם ממילא לא נבנו/ כדי שאנשים כמוני/ וכמוהו יעברו". מתוך: "ממשלת לילה", ע"מ 46). עמדה זו מקבעת הוויה שירית חד ממדית. מלבד זאת - שירתה של קיסר לוקה במכניזם רגשי צפוי וידוע מראש של אותו אנטי קולני-צורמני, שאין לו מה להציע זולת עצם התנגדותו העדרית.
הזהות המזרחית היא מהנושאים העיקריים בספר, על כן ציפיתי לחזות ב"שחור על גבי שחור"בהשפעות השיריות המפרות של מסורת השירה המזרחית הקדומה (החל במשוררי תור הזהב העבריים בספרד, ועד לרבי שלום שבזי בתימן, ולדגולי המשוררים הפרסיים: עומר כיאם, חאפז. ג'לאל א-דין רומי וגו') אך כנראה שהעיסוק של קיסר במזרחיות לא מגובה בכל תוקף אינטלקטואלי פעיל. הוא מתגלם רק ברובד הצר של איוש משבצת ה"מזרחית"בשיח העדתי האקטואלי. אין כאן איזה מפגן בקיאות של אינטר-טקסטואליות מתוחכמת, או איזו התכתבות רעיונית-לשונית-צורנית מחכימה, שתעיד על אופייה ה"מזרחי" . אצל קיסר לא מורגשת השראה של עושר שירי-תרבותי-בעל ערך, והתודעה המזרחית בשירתה, מתבטאת בעיקר בחרישתה את השדה הפוליטי: "אֲנִי הַמִּזְרָחִית/ שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב." (מתוך "אני המזרחית", עמ' 66)
אמירה זו המתיימרת לייחס אלמנטים רבי משמעות לעובדת היותה של קיסר מזרחית שקוראת את בולגקוב, בנאלית וסטריאוטיפית לכשעצמה. מפני שהיא נענית למיתוג האווילי ביותר ("העדה המזרחית איננה אינטלקטואלית") ומציבה את עצמה ביחס אליו. המיתוג החברתי השטוח של ה"מזרחית"משתקף דווקא בערך העצמי של שירת קיסר המבקשת להיות המזרחית ה"אחרת", "זאת שלא מכירים". ולשם כך האזכור: "וקוראת אלבר קאמי/ ובולגקוב". אך מדוע לה להיענות דווקא לסטריאוטיפ הגזעני העלוב ביותר? אין אתגר אינטלקטואלי נועז מזה בהישג יד ממשי?
לא רק שירי מחאה עדתיים, חמי מזג, יש בספר הזה. אלא גם שירי אהבה. מדובר בתכנים בוסריים וקיטשיים למדי, המבוטאים בהיעדר כישרון להלהיב ובאמצעות עולם דימויים שחוק : "תניח את האקדח בינינו./ קודם נחליף נשיקות/ של נס-קפה / ונאכל עוגיות שוקולד / אחר כך נחליט באיזו / מערכה הוא יירה"; ובסוף השיר: "תסתכל לי בעיניים/ ותכוון ישר ללב". (מתוך "כשתבוא" ,עמ' 36)
יש בשיריה של קיסר כנות רבה ותבערה של רגשות שמספיקות כדי להפוך אדם לדמות מעניינת, אך לא כדי להפוך משורר לכזה שיש בו יכולת לייצר שירים טובים. בתחום השירה דרושות אותן תכונות נדירות של טיב איכות המחשבה, סגולות הביטוי המילולי להצטיין, לשאוף לפריצת גבולותיו של המדיום בתכנים, במוסיקה, בלשון. קיסר לא מצליחה להצטיין אף לא באחד מן הקריטריונים הללו.
סביר להניח שספרה של קיסר עשוי להיתפס כאטרקטיבי במובן הציבורי הרחב. אטרקציית קריאה עממית, פשוטה, המונית ונהירה, שעשויה לעורר הזדהות וליצור מראית עין של "מרכז עניינים". אך ברור אפוא שמדובר במרכז עניינים תקשורתי בלבד, לאור העובדה ש"המסה הקריטית"של השירה העברית הנכתבת כיום, תשאף תמיד להימדד במבחן האיכות.
כאמור: במבחן הפופולריות הכמותית תצלח כל שירה שנוגעת בנושאים האקטואליים הלוהטים (כמו זה העדתי) בעלי ה"אפקט"שחורג משוליותו של עולם השירה אל תחומיה העיקריים של התקשורת: פוליטיקה ופנאי. אלה שזורים בתודעה כצמד-חמד קורץ ומפתה, הזר לשירה.

דוד (ניאו) בוחבוט 
Viewing all 327 articles
Browse latest View live