מדורי 'שיפוט מהיר'במוסף 'שבת'של מקור ראשון, שהופיע לפני שבוע: י'באלול תשע"ד, 5.9.14, עמ' 22. על ספרים מאת דיוויד ברוקס, אסף שור ואירית ר'קופר.
החיה החברתית
מה הן הוראות ההפעלה שלנו, וכיצד אנחנו יכולים לשדרג אותן
דיוויד ברוקס
מאנגלית: גיא הרלינג; דביר, 439 עמ'
כמה ספרי עיון פופולרי שהופיעו באחרונה הסבירו לכם "שהרגש חשוב יותר מהתבונה הטהורה, שהקשרים החברתיים חשובים יותר מהבחירה האישית, שהאישיות חשובה יותר ממנת המשכל", שעובדות זוטרות כגון מצב התאורה או צבע קירות החדר הן בעלות השפעה מכרעת על ביצועינו, שכוס קפה יכולה לגרום לנו להתאהב ולהתחתן, ושלמרות כל זאת איננו עלים נידפים ברוח? עשרים ספרים?שלושים? דן אריאלי בטח ספר ואפשר לשאול אותו.
מדוע אם כן צריך עוד אחד כזה, ושמו 'החיה החברתית'? תשובה אחת היא שלא צריך. אם קראתם לפחות עשרה מספרי ז'אנר המהפכה הקוגניטיבית, ספרו של דיוויד ברוקס יספק לכם לא הרבה יותר מתזכורת מסכמת. תשובה שנייה היא שזה בדיוק העניין. אם לא קראתם לפחות עשרה מספרי הז'אנר, קראו את ברוקס וקראתם הכול.
ברוקס השקדן אסף כמויות מטורפות של מחקרים עדכניים בכל מה שקשור איכשהו לתזה. יש פה הכול: פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה חברתית, חידושים בחקר המוח, ענייני למידה, שיווק ופסיכולוגיה ארגונית, התנהגות פוליטית ואפילו מחשבות (נתמכות-מחקר) על טבע האדם, על מהות התרבות ועל הנכון והלא נכון באידיאולוגיות בנות זמננו. בהקשר זה מגלה המחבר אומץ, בצפצפו על הטהרנות הליברלית. יש, הוא מעז לומר ולהוכיח, תרבויות עדיפות על תרבויות אחרות.
אבל ייחודו של הספר האנציקלופדי הזה בארגונו. הציר הוא מעין רומאן עלילתי, מהנה למדי ולעתים מצחיק. שני גיבוריו הם איש ואישה אמריקנים המגיעים מרקעים שונים מאוד, מתחתנים ולבסוף גם מגיעים לתפקידים בבית הלבן. איכשהו, לפעמים באופן טבעי ולפעמים באילוץ-מה, נוגע סיפור חייהם בכל התחומים שהמחבר מבקש להשכילנו בהם – וכך נוצר ציר מארגן לשפע המידע המחקרי. בהחלטה מבריקה מיקם ברוקס את כל קורות חייהם ואפילו חיי הוריהם בנקודת זמן היסטורית אחת, העשור שלנו, ועל ידי כך פרס בתוך המציאות הרלבנטית לנו מעגל חיים שלם וקשת של נושאים, התנסויות והתפתחויות.
אכזבה קטנה ינחלו רק אלה שינהו אחר כותרת המשנה העברית של הספר (המתורגם היטב): אין זה ספר הדרכה לשדרוג יכולותינו. מדייקת יותר כותרת המשנה המקורית, ששיעורה "המקורות הנסתרים של האהבה, האופי וההישג". עיבוד המידע שבספר לכדי הדרכה מעשית נותר מלאכתו של הקורא.
למה דג ציפור
אסף שוּר
כתר, 165 עמ'
'למה דג ציפור'הוא ספרות במיטבה, וזה ברור כבר לפני עמוד 30. אפשר לנסות לפרק בהירות זו לגורמים, ואפשר גם להדגים ולהראות כיצד אסף שור כותב בחסכנות, ביעילות ובדייקנות. אבל האינטואיציה מכתירה את הספר כמעולה עוד לפני שהאנליזה והתבונה עושות זאת. והאינטואיציה, יש להודות, היא גם עניין של חוויה אישית. אסף שוּר וגיבורו עומר, החוזר בספר אל זירת ילדותו ואל האנשים שנשארו בה, הם בני דורי; ואולי הדבר תרם לקליק.
ובכל זאת, אובייקטיבית. שור מצטיין בשרטוט דיוקנאות אנושיים רוטטים מחיוּת, בעיקר באמצעות בניית הדיבור שלהם. אלה הם אנשים חד-פעמיים, לעתים פסיכים או דבילים אך לעולם לא קריקטורות. שור בונה לכל אחד מהם סגנון דיבור ייחודי ומשכנע, ועולם עשיר המשורטט ברמיזת אמָן. אלא שהמלאות הריאליסטית הזו מתרחשת – וזה מה שמכפיל את כוחה – בזירה המתגלה והולכת כסוריאליסטית.
עומר מגיע לבניין שגר בו בילדותו, בנסיבות יוצאות דופן אך מתקבלות על הדעת: דיירת השוכרת דירה מאביו הזעיקה אותו משום שננעלה בחוץ בשעה שבפנים מתבצר אהובה-לשעבר ומסרב לצאת. הוא מנסה למצוא בדירות הבניין דייר שיש לו מפתח לדירה. הנוכחות של עומר בבניין מתארכת באורח תמוה לשלוש יממות רצופות, שלאורכן מתרחשת עלילת הספר. שלדי העבר משתחררים בשהותו של עומר בבניין, חלקם כזיכרונות וחלקם כהפתעות, אך תמיד באופן אירוני שהוא הכי-רחוק-בעולם מקלישאות ספרי ה"סוד המשפחתי"למיניהם. הדיירים מתגלים בהדרגה במלוא טרלולם. לקראת הסוף מתבררות שתי עובדות חשובות, אחת שהייתה ידועה לעומר אך לא לנו ואחת המתגלה לו; אך יותר משהן מאירות את ההתרחשויות הקודמות, הן מצעפות אותן באור בלהות לעגני.
שמו של הספר משקף את דיבורו של גרינברג הזקן, אחד הדיירים הסובל משיטיון – אך גם את הקושי של הסֵפר להתפענח. דומה ששור נטל רכיבים משדות ספרותיים רחוקים זה מזה ורחוקים מליבת כישרונו, כגון ספרות האימה, מדע בדיוני, ספרי השכונה למיניהם או ספרים של הזיה וחלום, כדי להשתעשע בהם בשמץ אכזריות, להטיחם זה בזה, ולהשפריץ מהם נוזלים צבעוניים על לב העניין: מרכז כובד ריאליסטי-פילוסופי-פסיכולוגי מעמיק ומקורי.
המחבוא
אירית ר. קופר
ספרי מקור, 219 עמ'
אירית ר. קופר העלתה את קורותיה בימי השואה ברומאן שלה 'בקצה היער'ובכתבים נוספים. הפעם היא מגוללת אותן מנקודת מבט חדשה ומיוחדת. המסַפר הוא יאנק, נער בן גילה, בן למשפחת האיכרים הפולנית שהסתירה אותה בחוותה למשך חודשים אחדים. יאנק מתיידד איתה ואף מתאהב בה אהבה ילדותית אפלטונית. לאחר שהמשפחה נאלצת לשלח אותה מחמת הלשנה, ימיו ולילותיו של הנער נטרפים מדאגה, מגעגועים ומחיפושים עקרים.
הבחירה בנקודת מבטו של יאנק פורייה ומוצלחת. כך אנו מקבלים לא 'עוד'סיפור שואה על ילדה שהתחבאה ונדדה, אלא סיפור מנקודת מבט פולנית, מוכרת פחות – וזאת בלי לוותר לא על סיפורה של הילדה היהודייה, ולא על מרכזיותו של הסבל היהודי. יש כאן כדי לחנך את הקורא לאמפתיה ולהרחבת המבט, בלי לחטוא בהשכחה. אירקה-אירית ובני עמה הם בפירוש הקרבנות העיקריים – אבל ה'טובים' (שלא לומר מושלמים) הם, נוסף עליה, גם יאנק, אביו פעיל המחתרת, וחברו העירוני ואצק.
במתכוון כתבתי "לחנך". הספר מיועד כנראה לבני נוער, אם כי הסימנים לכך מעורפלים. העטיפה קצת מקושקשת, בהשפעת אסתטיקת ספרי הנעורים הרווחת. בגב, כמו גם בפרטים על המחברת המופיעים בסוף הספר, מסופר שהיא כתבה ספרים למבוגרים וגם לנוער, ובאשר לספר הנוכחי נותרת דו-משמעות. אותיות הטקסט גדולות ובין אחת לחברתה רווח ענק. הסיפור עצמו ייחשב פשטני וסובל מהסברת-יתר אם יישפט כסיפור למבוגרים. בעיקר, כאמור, הדמויות הראשיות, ובכללן בת-דמותה של המחברת, מושלמות מדי. מנגד, הסיפור יעניין גם את הקוראים הבוגרים, ולשונו, בעיקר בתיאורי הטבע היפים, עשירה בהרבה מזו שנהוג לחשוב שהנוער של היום מסוגל להבין.
קופר היא סופרת ותיקה הכותבת במיומנות ובכישרון. העריכה וההפקה בהוצאה החדשה 'ספרי מקור'עומדות בסך הכול על רמה סבירה, אך קשה להתעלם מהחזרות הרבות והמיותרות בספר על פרטי עלילה. לא ברור למה בכל פעם שהגרמנים עורכים חיפוש, או שיאנק נכשל במבחן, צריך הספר לתאר זאת מחדש ובאותו אופן. מציקות גם רשלנויות בפרטים, בעיקר בלוחות הזמנים. למשל, הגטו מחוסל סופית פעמיים; ולמשל, בקו ההתחלה של הסיפור, (א) יאנק בן 12 וחצי, (ב) אחותו הלנה בת 17, (ג) הלנה גדולה מיאנק בשלוש שנים – וכל אחת משלוש העובדות הסותרות הללו נזכרת יותר מפעם אחת.