לאן נעלמה מדאם סזאן?
מאת חבצלת פרבר-שפר
כרמל, 2006, 189 עמ'.
סקירה: צור ארליך; הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', י"ז באב תשס"ו, 11.8.2006, עמ' 17.
(רשימה ישנה, שטרם העליתי לפה, על ספרה של עמיתתי חבצלת פרבר - לרגל הופעת ספרה החדש 'ברניקי'בימים אלה.)
לאן באמת נעלמה מדאם סזאן, רעייתו של האימפרסיוניסט הצבעוני פול? חבצלת פרבר-שפר, עמיתתנו למדור זה, איתרה בפריז, בעבודת נמלים מחקרית, את עקבותיה של אשת החיק הנשכחת הורטנס סזאן והשיבה לה את מקומה בהיסטוריה – ועשתה זאת בצבעים חיים ורוטטים, חיים הרבה יותר מהצבעים הדהויים והמתים שבהם היא מופיעה ב-25 הפורטרטים שצייר אותה בעלה.
ומדוע – שאלה מעניינת לא פחות משאלת הלאן – מדוע נעלמה אותה מדאם סזאן? פרבר מציעה כמה פתחי תשובה, ובראשם העובדה שבעלה של הורטנס לא היה גאה במיוחד בנוות ביתו; לא בשנים שבהן חי איתה בלי נישואין (אך בנאמנות מפתיעה יחסית למקובל בסביבתם החברתית), מתוך ניסיון פתטי להסתיר אותה מאביו הסנוב, וגם לא בשנים שבמהלכן היו נשואים כדת בקשר צונן. אבל התשובה העיקרית לשאלה מדוע נעלמה גב'סזאן מן הזיכרון סמויה בספר, אך צועקת ממנו.
והתשובה היא שהגברת היתה פשוט אשה רגילה. כך היא מצטיירת בספר: אפורה, סתמית, צרת אופקים, נטולת זיקה נפשית לאמנות, ובעיקר משעממת עד מוות. לא אשה רעה, בכלל לא. אשה מעשית, יציבה שבעתיים מבעלה המעורער-משהו, חברותית ונוחה לבריות. כפרייה ענייה שבאה למטרופולין הפריזאי ולא ביקשה לעצמה יותר מביטחון כלכלי, ומצאה אותו, כמה רומנטי, בחיקו של צייר דחוי שקיבל קצבה חודשית צנועה מאביו הבנקאי.
ככה זה, בדרוויניזם של ההיסטוריה: הצבעוניים שורדים. בייחוד כשהם נשים-שֶל. נכדינו ישמעו אולי על לאה רבין ופניני לשונה, אך לא על סוניה פרס העדינה. על פולה בן-גוריון וידה הדביקה, אך לא על עליזה בגין שהלכה בארץ לא זרועה. והצרפתים לא שמעו עד היום על הורטנס סזאן. ככה זה. סליחה ששכחנו אותך עד היום, מדאם סזאן, אבל את בטח מבינה אותנו.
אז למה לנו כל העניין הזה? למה לנו הגברת הקמלה הזאת, הגברת בלי הקמֶליות? כי פרבר, למרות המניע הנשי-אישי שהיא מצהירה עליו, הבינה כנראה בדיוק כמונו שלא מדמותה האפרורית של גיבורתה יצמח העניין לקורא, וידעה להציב את הגברת בתפקיד מרתק של משקפיים. כלומר, דרך ההיכרות עם הורטנס סזאן ועם הרקע שלה, אנו למדים על הצד האינטימי, הביתי, באישיותו של אחד הציירים המשפיעים ביותר בתולדות האמנות, וזוכים למבט חדש על אמנותו.
גם עם יתר החבורה האימפרסיוניסטית, שהורטנס נכנסה אליה כדוגמנית עירום ונשארה בה כזוגתו-המביכה-של, אנו עורכים היכרות מחודשת. ויותר מכך – דרך זווית הראייה המשתתפת-מנוכרת של הורטנס, ובעזרת יכולת ההרצאה השוטפת של פרבר, אנו מתוודעים לתהפוכות החברתיות הרות ההשפעה שחלו בצרפת במאה התשע-עשרה; אנו עדים מקרוב, עד כדי הרחת צחנת הביוב שברחובות ושמיעת הלמות הפטישים של הברון אוסמן, לבנייתן, במקביל, של פריז המודרנית ושל התרבות הבורגנית והפופולרית; ואנו נכנסים לעולם המוסר המיני הכפול של המאה הי"ט.
נדמה לי שבין הספרים החדשים שיצא לי לאחרונה לקרוא עד הסוף, הוצאת כרמל הצנועה והאיכותית אחראית לָרבים ביותר. הספר הזה, בתוכנו ובעיצובו, עומד בסטנדרטים הגבוהים שלה. לכן, וגם מאחר שאחד העורכים החתומים על הספר הוא מהמהוללים ביותר בארץ, אין אלא להתפלא על פגמים עריכתיים שנפלו בו. לצד כמה טעויות קטנות מהסוג הבלתי נמנע, יש בספר גם תקלות מהסוג שצריך להימנע: חזרות מיותרות על תכנים, בעיקר בתוך המונולוג הארוך שבפי הגיבורה, ומדיניות מעורבבת של כתיבת שמות, לעתים בכתיב צרפתי ולעתים בכתיב עברי לא מנוקד. כל זה לא מונע מהספר להיות קריא מאוד, שוטף, מושך, כזה הנשתה בלגימה ארוכה אחת.