מדורי 'שיפוט'מהיר המופיע היום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון' (עמ' 23). השלישייה הפעם: אליענה אלמוג, הלל לרמן ויורם בק.
![]()
סדנה למתקדמות
מבט חטוף של הנצחי
אליענה אלמוג
כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'
כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'
העניינים אצל אליענה אלמוג מתקדמים מאוד. כלומר, עולמה הוא הכי מתקדם שאפשר, וסיפוריה הקצרים שבספר זה שוטחים אותו בשיטתיות. קשרי אהבה הומוסקסואליים הם תמיד מקום מפלט לרך ולַנֶאֱצָל. קשרי אהבה הטרוסקסואליים הם תמיד אלימים, מדכאים, מאמללים את האישה האוהבת ההורסת את עצמה בהתמכרותה להם. גברים הם בדרך כלל אלימים, אם כי לפעמים לא, בפרט אם התמזל מזלם להיות ערבים. ערבים טבעם להיות מלאכים או קדושים מעונים, מתנחלים טבעם לרצוח, פעילות שמאל טבען להתייסר מרוב צדקנות ואהבה לעַמן השנוא. וברלין, אוי, ברלין. ברלין היא העולם האמיתי ומחוז החפץ. שם, בבירת החופש והפרברסיה והשכחה, אפשר סוף סוף להניח את המספריים בצד ולדבר על זה.
מספרים עליה, בדש העטיפה, שהיא נולדה בתל-אביב ומתגוררת שם עד היום, ואם מרשים לסטריאוטיפים להשתולל זה דווקא מסתדר יופי עם התכנים. מציינים שאמה סופרת ואביה משורר – והכוונה היא לאהרן אלמוג ולרות אלמוג, ידידתו של עורך ההוצאה יגאל שוורץ המככבת בספרו האחרון, וזה לא קשור לכלום, חוץ מלכך שהגֶנים היצירתיים עברו בשלום מההורים לבת; מוסיפים שהיא מנהלת פרויקטים בעמותה ישראלית-פלשתינית ו"פועלת לכל יכולתה למען נשים ולמען שלום", ואת זה כאמור מרגישים היטב בסיפורים; ומציינים עוד בדש שהיא מנחת סדנאות כתיבה. ונדמה לי שדווקא פה, בעובדה הבנאלית ביותר ברשימה, קבור הכלב.
אלמוג, כך נדמה, כה התרגלה להטיל על תלמידיה תרגילי כתיבה, שהיא מטילה שכמותם גם על עצמה, ואוספת את תוצאותיהם הטובות לספר. אין כוונתי לומר שהיא כותבת כתלמידת סדנאות. תרגילי הכתיבה שהיא אספה לספר הם תרגילים מצוינים. הם משקפים כושר מרשים של התבוננות ותיאור. בייחוד מרשימים סיפורי ההזיה שלה. ובכל זאת, הסצנות והאטיודים המאוגדים בספר על תקן סיפורים נראים בעיקרם פרי משימות. "תארי את חווייתה של אישה מנוצלת מנקודת מבטה". "כתבי סצנת המשך לסיפור מהתרגיל הקודם". "מה אומר לך המושג ציד חזירים". "שחזרי בטכניקה מקורית את זיכרונה האבוד של אישה מוכה". "נסי להמציא טכניקה שלא הייתה כמוה וללכת עליה עד הסוף גם אם זה לא עובד".
אין אנשים טיפשים
הלל לרמן
גוונים, 111 עמ'
גוונים, 111 עמ'
אין אנשים טיפשים, קובע הלל לרמן בכותרת הספר וגם בתוכו. אבל לקוראיו הוא גורם להרגיש טיפשים מטופשים.
זוהי נובלה דידקטית. לרמן, איש ניהול וחדשנות טכנולוגית ופילוסוף חובב המתעניין בשאלת הדטרמיניזם והבחירה, לוקח בה את הקוראים למסע לגילוי תובנותיו בשאלות אלו. המחבר וקוראיו מיוצגים בדמות הגיבורים: חוקר פסיכולוגיה אמריקני, ושני סטודנטים סקרנים שהוא לוקח למסע חווייתי בעולם ובספרייה כדי שיגיעו בעצמם לתובנות שלו. זאת, בעקבות ויכוח בין השניים: האם כדי להגיע לעמדה מסוימת, להיות סנאטור למשל, צריך להיות "טיפוס"מסוים, או שכל אדם, אם יהיה די נחוש, יכול להיות מה שיבחר?
המסע מובנה כך שהמפגשים הכלולים בו ישכנעו את הסטודנטים בהנחותיו של הפסיכולוג. הם משתכנעים, ואולי גם הקורא – אך הפסיכולוג (ולרמן) נוטים לקפוץ מכל שכנוע כזה למסקנה חובקת עולם. למשל, הנוסעים פוגשים במומבאי פועלים פשוטים ורגישים, ומבינים שלכל אדם יש עולם רוחני ורגשי מלא. יפה. אבל מזה הם מגיעים למסקנה יפת הנפש ש"אין אנשים טיפשים", ולכל אדם כישרונות מזהירים משלו בתחום כלשהו, ואין, בהגדרה, פער אינטלקטואלי בין אנשים – תוך התעלמות תמוהה ממושגים כגון אינטליגנציה וידע.
המפגשים הבאים מוליכים את הצמד לתגליות בנאליות למדי, על כך שבקביעת עיסוקו והצלחתו של אדם שותפים גם הכישרונות, הנטיות, הרצונות ואילוצי הסביבה. קפיצת הדרך הגדולה מגיעה כאשר הסטודנטים נשלחים למחקר אישי מזורז בשאלה מה משותף למצליחנים בכל התחומים, ומגיעים למסקנות מתבקשות מדי – אך ברגע האחרון מתעורר אחד הסטודנטים לתובנה שהפסיכולוג חיפש (והסימוכין המובאים לה לגמרי לא משכנעים): שכל המצליחנים ידעו בילדותם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, ומאז חתרו לכך.
הקורא קצת מבולבל, כי התובנות שנאספו עד כה לאו דווקא מוליכות למסקנה הזו או נדרשות לה. וכאן, כשהוא תוהה אם המחבר הוליך אותו שולל, מגיע פרק סיום מפתיע: הפסיכולוג מגלה לאחד הסטודנטים שהכול שטויות. שבעצם אין בחירה, והכול תלוי בתכונות ובכישורים שנולדנו איתם. אומר ונעלם. אז מה, בכל זאת יש אנשים טיפשים? ומה פשר הפרקון הזה, היורק בשצף הפרכה לא-מבוססת של כל קודמיו הפסוודו-מבוססים? אולי הוא נועד לנחם אותנו, הקוראים שפקפקו במסקנות החפוזות לכל אורך הדרך.
טור הטוהר: סונטות
יורם בק
ספרי עִתון 77, 129 עמ'
"עוֹד מַדְרֵגָה, וְלִבִּי מִטַּהֵר וְעוֹלֶה./ כַּאֲשֶׁר הַגּוּף יִנָּגֵף, הַגּוּף הַחוֹלֶה,/ לִבִּי הַבָּרִיא מְחַפֵּשׂ כְּמוֹ הֵלֶךְ גּוֹלֶה/ וְצַעַר בּוֹ, צַעַר מָתוֹק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה. ... וְעוֹד מַדְרֵגָה, מֵעֵבֶר לְכָל הֲבָנָה –/ הָאֱמֶת הַקָּשָׁה מִכֻּלָּן, הָאֱמֶת הַזְּקֵנָה" (מתוך סונטה 62).
יורם בק רוצה להיות יורם טהרלב. כלומר, בעל לב טהור. למסע בַּקשת הטהרה מוקדש מחזור הסונֶטות הארוך שלו. בק הוא משורר ותיק ופורה, שנדחק לשוליים שלא בצדק. אולי זה בשל הצירוף הייחודי המתגלם בו. משורר יחיד במינו זה, משורר צורני של התקדשות הומניסטית, נשחק בין המגמות הבולטות בשירה העכשווית. בין חבורת שירה המקדשת את הצורה ובהזדמנות זו את הגוף ואת ההתגפפות, לבין חבורות משוררים-מתנבאים, לבין קבוצות שירה המתפעמות מפריעת הסדר והסדרים. בין משוררי פוזה לבין משוררי פרוזה.
מהי סונטה? מיהו יהודי? שאלות דומות: הַגְדֵּר, הצב כלל, ויציגו לך את היוצא מן הכלל. בק, שמאחוריו כבר ספר של מאה סונטות מסורתיות, תופס הפעם את הסונטה באופן אפלטוני. יש בגנזי מרומים אידיאה של סונטה, אך במציאות אין סונטה אחת המקיימת את האידיאל לכל תגיו. כדי לחוות את הסונטה כמהות, אומר לנו יורם בק, אין די לקרוא אחת, שתיים או שלוש, אלא במקרה שלו 123 סונטות וכמו-סונטות שהן 123 דרכי מימוש. וכמו הסונטה גם הטוהר: הרבה מתכונות ותבניות, הרבה דרכים, מובילים אל טוהר הלב ואל שלוות הרוח.
למרות הנושא המשותף ומגמת העל, רבים הם נושאי השירים. בק מרבה לכתוב על התפילה, תפילה חילונית, שהיא "מַעֲשֵׂר עָנִי"שאנו "מְמַלְמְלִים כִּילָדִים תּוֹעִים". על הגאולה, נשגבת ונטולת אל, ש"תָּבוֹא, אָכֵן, מִגַּרְגֵּר דַּק מִדַּק". על השוני בין בשר ורוח, באופן המזכיר את המשוררים המטאפיזיים: "לְכָל בָּשָׂר רִמָּה,/ לָרוּחַ אֵין פּוֹקֵד./ הַשֶּׁקֶר, הַמִּרְמָה/ חוֹלְפִים, הָאוֹר עוֹמֵד./ תּוֹלַעַת וְסָפֵק / חוֹתְכִים בְּלֵב בּוֹדֵד" (מתוך סונטה 68; שימו לב למכנה המשותף לבשר ולרוח: הרימה והתולעה). ויש הרבה אהבה, וחשבון מתגעגע עם הנעורים, וכמובן ארס-פואטיקה המתארת יפה את עצמה (בסונטה 27): "הַיְּצִירָה הִיא צַעַר וְצוּרָה,/ הִיא צַעַר הַיֵּשׁוּת, צוּרַת קִשּׁוּט./ בַּתֹּאַם שֶּׁנּוֹצָר הִיא עֲצוּרָה:/ הַמְסֻבָּךְ מוֹלִיד אֶת הַפָּשׁוּט".