המהדורה ה-15 של מדורי "שיפוט מהיר"הופיעה שלשום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'. והפעם: על כל שירי יוכבד בת-מרים, על הדרשות הבאמת מתוקות של יורם טהרלב לפרשות השבוע, ועל סיפוריו הקצרים של שפי שפס.
מחצית מול מחצית: כל השירים
יוכבד בת-מרים; עורכת: רות קרטון-בלום; עורך משנה: גדעון טיקוצקי; הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 584 עמ'
שתיים חיכו לי בדואר באותו יום, שתי ציפורים במכה אחת. 'ציפור אחוזת קסם', אלבום רשימות, מכתבים, ציורים ושירים גנוזים מאת זלדה; וספר כל שיריה של יוכבד בת-מרים. שתי מתנות יקרות ערך לתרבות הישראלית, המנכיחות בה מעתה בהיקף רחב את עולמן של השתיים: שתי שלא הילכו בגדולות אך כן בנפלאות. שתי בעלות נפש, שתי אנטנות רגישות-רגישות למופשט ולנשגב. שתי משוררות ארצישראליות, יוצאות רוסיה, אשר חיו בשנים פחות או יותר חופפות (זלדה 1915–1984, בת-מרים 1901–1980), אך פרסמו בתקופות אחרות: זלדה התגלתה ברבים בגיל העמידה, שנים לאחר שבת-מרים נדרה למשוך ידה מן הכתיבה בנפול בנה נחום הזז ("זוזיק") במלחמת השחרור. זוהי המחצית-מול-מחצית של חיי בת-מרים, מחצית השירה ומחצית השתיקה – אף שביטוי זה הופיע בשיר מוקדם שלה, בטרם השבר: שיר על שתי המחציות של פניה, של נפשה.
בת-מרים מצטיירת בספר כקמע של המשוררים הישראלים. פרק מיוחד מקבץ בָּציר מרשים של שירי מחווה ואהבה שהם כתבו לה. "אַתְּ אֵינֵךְ כּוֹתֶבֶת,/ אֲבָל הַנַּעֲלָמָה רוֹשֶׁמֶת אוֹתִיּוֹתַיִךְ./ אַתְּ אֵינֵךְ שׁוֹפֶטֶת,/ אֲבָל בַּבֹּקֶר מוֹצְאִים פִּסְקֵי דִּינֵךְ", פותח אחד משיריו של אבות ישורון לבת-מרים מ-1971. ורחל, ארבעים שנה קודם לכן, הנציחה פן אחר של בת-מרים, המרמז מדוע כה הוקסמו ממנה משוררי הארץ – השיר 'עברייה'המוקדש לה, הפותח במילים "אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת,/ נִדְמֶה: הִנֵּה זֶה אַךְ/ בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט/ עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ". על נתן אלתרמן, שבת-מרים כתבה לו שירי מחווה והוא הרבה להחוות לה בפרוזה, מסופר כי כאשר התאוששה בת-מרים מניתוח בברך בא מדי יום, שבועות על שבועות, לעזור לה לרדת מביתה מדרגה אחר מדרגה כשידיו וספריו משמשים לה הדום, כמעשה רבי טרפון ואמו.
על זאת ועוד אפשר לקרוא במסה מאירת העיניים שצירפה רות קרטון-בלום – ובעיקר אפשר לקבל בה מפתחות שימושיים לקריאה בשיריה המופשטים משהו של בת-מרים. עוד בספר השוואה פרטנית בין גרסאות שונות של כל שיר ושיר, עבודת נמלים של גדעון טיקוצקי. והעיקר, פרי עטה של בת-מרים: שירים שנקבצו ושלא נקבצו, ורשימות. מעל לכול, הספר הוא הזדמנות ראשונה מזה שנים להתוודע מיד ראשונה לשירה מסעירה ונוגעת ללב, מורכבת אך צלולה, מגוונת אך עם ניגון מיוחד משלה, שירתה של משוררת שהגיע הזמן שנכירנה לא רק כקמע או כסמל טרגי.
שמחת תורה
דרשות נחמדות מפז מלאות הומור וחוכמה על כל פרשות השבוע
יורם טהרלב, כנרת, זמורה-ביתן, 268 עמ'
דרשן כי ישמיע בבית הכנסת דרשה מדרשות ספרו של יורם טהרלב, ספק אם יוזמן שוב אל הדוכן. קנאים משביתי שמחות, ושומרי חומות של הפרשנות המסורתית, לא יאהבו את החופש הנינוח והמבודח שנטל לו המגיד, אף כי תוכו רצוף אהבת תורה ונאמנות למסריה. וגם מתפללים סלחנים יותר יגידו שבדיחה או שתיים אין מקומן בבית הכנסת. אך באותה פעם יחידה שיגניב בה את הדרשה הטהרלבית יטיל דרשן זה בקהל הַס נדיר, הקשבה מרותקת שתופר רק בפרצי צחוק.
יורם טהרלב מוכר בראש ובראשונה כפזמונאי ותיק, ושיריו הם אולי שיאה של התקופה שבה הזמר הישראלי לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, אלא הצחיק – וזאת דווקא מפני שאת הקהל הוא כן לקח ברצינות. אך טהרלב הוא גם מתרגם וסופר ומשורר ומִצחקן, סטנדאפיסט, אמנם סטנדאפיסט לאינטליגנטים. סדרת דרשותיו על הפרשות, שהופיעה תחילה בערוץ היהדות של וויי-נט, אינה תחילת המפגש ההומוריסטי-אוהב-רציני שלו עם המקורות היהודיים. עַיינו קונטרס 'וטהר לבֵּנו'. האיש ניחן בהיכרות עם בדיחות, משלים, אנקדוטות, עובדות מסקרנות ושירים היתוליים לאינספור, ובעיקר ביכולת לשלוף אותם בהקשר הנכון ולשזרם יחדיו.
הדרשה לפרשת השבוע שלנו, פרשת מסעי, אינה מהמעולות בספר, ועדיין היא יכולה להדגים משהו מדבשו ועוקצו של טהרלב, מהברק שלו שאחריו לא בא רעם. המגיד מסביר תחילה מדוע חוזר משה ומפרט את כל התחנות במדבר: למען התיעוד ההיסטורי, אבל גם כדי שהקוּטרים בעם ישראל ייזכרו איזה סיוט הייתה הדרך, ולא ירצו לחזור. אחרי משל-בדיחה בנושא הוא מגיע לסבלנותם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, שנחלתם כבר בידם אך הם נחלצים קודם לצאת עם אחיהם למלחמה על מערב הארץ – ומספר, בהפוכה, בדיחה על ישראלי שבא לאמריקה כי שמע שהכסף מתגלגל שם על הרצפה, והנה, כבר בשדה התעופה, "הוא רואה לפניו מוטל על הרצפה שטר של מאה דולר. בעט הבחור בשטר ואמר בזלזול: 'יאללה, נתחיל לעבוד ממחר!'". וכך הלאה עניינים, עד לביאורי מילים המבארים בין היתר את השוני בין "ויחנו"של אז, לשון מחנה, לבין החניה של היום, תוך הסבר היתולי למה בטלה מהמנון 'התקווה'השורה "עיר בה דוד חנה" (בעיות החניה בירושלים, כמובן).
לא קנה את לבכם? איך כתב יורם טהרלב, "לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר"; אל תקרי צרות אלא דרשות בספר הזה.
אספרסו, קצר
שֶפי שֶפֶּס, אופיר ביכורים, 234 עמ'
כמוטו לקובץ סיפוריו מצטט שפי שפס את השיר "קצר"של רחל חלפי: אני עדיין מתקשה לעכל/ שמאחורי כל חלון מואר/ מסתתר סיפור חיים/ לא פחות עמוק/ משֶלי". רוב שישה-עשר הסיפורים שבקובץ הם סיפורי חיים (וחבל שכך, כי זה גורם לפעמים ליריעה הקצרה של הסיפור הקצר להתפקע); והם עמוקים או לפחות מעניינים. אולם אין בהם כדי 'להוכיח'כי שכמותם יש מאחורי כל חלון מואר. שכן כאן אלו בדרך משפחות עם קלקול עמוק, עם איבר קטוע או תותב. הגיגים מהסוג שמתחיל במילים "כל המשפחות"אינם הולמים ספר זה, ההולך אצל מקרי קצה.
'אספרסו, קצר'עצמו הוא בן חריג למדי במשפחה הענקית של ספרי פרוזה הרואים אור בהוצאות לא מרכזיות, ובפרט כאלו המבקשות מהמחברים תשלום. בדרך כלל הספרים הם "בסדר", כאלה שנחמד לקרוא אם אין משהו אחר, אך אינם עומדים בשום תחרות עם ספרים של סופרים מוכרים או הוצאות גדולות. חשוב לדגום את הספרים הללו, חשוב לתת להם הזדמנות, אך הדגימה הזו מוכיחה כמעט תמיד שהלקטורים הבוררים את הספרים בהוצאות הגדולות עושים מלאכתם נאמנה. ספרו של שפי שפס חריג כאן לא מבחינה זו שנתגלה סופר ענק שהוחמץ – זה לא – אלא משום שהקריאה בו מסבה הנאה, וגם אינה גורמת לקורא להרגיש שהוא משחית את זמנו על שטויות מהנות. בקצרה – מזה זמן לא קרה שהתחלתי ספר מהמשפחה הנ"ל והגעתי לסוף מרצון חופשי. שפס עשה לי את זה.
המחבר הוא פסיכולוג ותיק, אמנם פסיכולוג ארגוני, מייסד מכון קינן-שפי. זה מורגש בסיפוריו, אבל לא באופן הצפוי. נאמר זאת כך: הוא לא חופר. דומה אפילו שהוא כופה על עצמו שחרור ממשקפי הפסיכולוג, ומתאמץ למעט במחשבות ובדיבורים ולהרבות בעלילה ובאירועים. הדמיון הפרוע שלו עובד במלוא הקיטור, וזה ראוי להערכה משום שהוא מצליח בכל זאת להישאר בגבולות המציאות הריאליסטית. במה ניכר הרקע המקצועי של שפס? פשוט בכך שהוא באמת מבין אנשים. ואנשים מכל הסוגים.
לשילוב הזה, בין דמיון יצירתי קודח לבין תפיסת מציאות מעמיקה ומעוגנת בניסיון אישי, יש כאן מקבילה בתחום הסגנון: יצירתיות שובבה, המתבטאת בעיקר בשימוש משחקִי בניבים, בתוך מסגרת של סגנון פשוט וענייני. התמהילים הללו הם סוד חנם של סיפורי שפס.