מדורי 'שיפוט מהיר'הופיע אתמול במוסף 'שבת'של מקור ראשון, עמ' 22. הפעם על שלושה רומאנים ישראליים חדשים: המיזנתרופ מאת יונתן יבין, הצורף מאת משה סקאל ועונת פרא מאת דיויד קאהן.
המיזנתרופ
יונתן יבין, זמורה-ביתן, 477 עמ'
תחילה, העלילה נראית רק תירוץ. יונתן יבין, כך נדמה לקורא, בחר גיבור מיזנתרופ, כלומר שונא-אדם, יהיר וציני ומבריק, מחזאי תל-אביבי צעיר ומצליח מאוד בזירת התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, שהכול משחרים לפתחו ורק מחכים שישפיל אותם ביציאה שנונה – ובכן, יונתן יבין בחר בגיבור כזה כדי למצוא תירוץ תקין-פוליטית ליידות בנו מלאי בלתי נגמר של שנינה ארסית. לתאר את המצב התל-אביבי/ישראלי/אנושי בלי מסך של נימוס. להרהיב בדימויים, להתאכזר באבחנות, לשפד אנשים לא תמיד על עוול בכפם. את כל זאת, הֵבין יבין, מוטב לעשות, בעידן של תקינות פוליטית ושל בוז ליום גדולות, בחסותו של גיבור שמותר לו. הנה סיבה ראשונה מדוע 'המיזנתרופ'הוא תענוג חריף, מרוכז, מעורר. אספרסו ארוך מאוד.
אך זוהי רק ההתחלה. העלילה מתגלגלת במהירות אל מחוזות סוערים. המיזנתרופ האולטרה מתוחכם שלנו לומד עם הקורא שיש צורות מתוחכמות אפילו יותר, ושיגעוניות לגמרי, לשנוא בני אדם ולהרוס אותם, והצורות הללו יסודן לא במיזנתרופיה אלא בדיכאון ובשנאה עצמית. העלילה המופרעת, המופרזת, המופרכת משהו, לופתת את הקורא כתמנון: בזרוע של הומור ובזרוע של עמקות פסיכולוגית ובזרוע של תחבולות מעולם המותחנים, ובזרועות של טכניקות כתיבה מקוריות המשחזרות את דרך הרוח של התודעה. כמאמרה הצודק של העטיפה האחורית, זהו רומן קיצוני: והקיצוניות שחשבנו תחילה שהיא רק של הגיבור עוברת לכל הממדים.
התיאטרון משמש כאן תֶמה וגם מטאפורת-על. התיאטרון הממוסחר מעומת בסיפור המעשה עם תיאטרון הפרינג', וזהו גם טיבו של הרומן עצמו: מקצוענות ספרותית של כותב מיומן, הנישא על מסורת הרומן הגדול ויודע לבדר, מעומתת בו עם פרינג'יות המגרה את העצבים ומתגרה במוסכמות מתוך בוטות שאינה שווה לכל נפש. זו קומדיה מצחיקה המתגלה כטרגדיה על מרב חוקיה: גיבור בעל היבריס המגלה שכוחות גדולים ממנו קובעים את גורלו. היא כתובה כטרגדיה קלאסית, מצוידת בחמש מערכות (אמנם במידה חלקית בלבד של הצדקה מבנית, ובדחיסה בלתי אפשרית של לוחות הזמנים) ואפילו בקטעי מקהלה שיריים משובחים, המאפשרים להתאוורר לרגע מנקודת המבט של הגיבור.
אחרי 'שמר-בית'האנין, ספרו הקודם, יונתן יבין תוקע יתד חדה מסוג אחר ומקבע את מעמדו כאחד המוכשרים בסופרי ישראל. אם חיפשתם מתחרה ל'הבית אשר נחרב'של ראובן נמדר על תואר רומן השנה, באורך וברוחב ובעומק ובעונג, הנה לכם.
הצורף
משה סקאל, כתר, 269 עמ'
לפנינו ערבסקה. בצורתו, 'הצורף'הוא עלילה מסולסלת, מסועפת, סימטרית מלמעלה למטה וסימטרית מימין לשמאל. בתוכנו, הוא רוקם מרחב מזרח תיכוני, ערבי, בשׂוּם, מפתה, מסתורי. זה ספר שכתיבתו היא חלק מסיפור עלילתו, שהמסַפר בו הוא פנטזיה על המחבר שלו. שגיבורו הוא יהלום ומסַפרו הוא סופר ושוליית צורפים, המסגסג יחדיו עמים ודתות, פותך שלוש משפחות לשתיים ואת השתיים לאחת, ושוזר הכול לטבעת אוריינטלית אחת.
'הצורף'הוא געגוע לעולם ללא גבולות. למזרח תיכון ישן וטוב או חדש ומבטיח, קולוניאלי או פוסט-אביבי. האביב הערבי ומחאת שדרות רוטשילד של 2011 הם סומסום הנפתח אל מערת פלאים של טרום 1948, אל ימים שלא ישובו. גיבורי הספר, הערבים שגלו מיפו לדמשק והיהודים-הערבים שגלו מדמשק ליפו-תל-אביב, מגלים שהשיבה אבודה. מפני שאפשר לחזור למקום אבל אי אפשר לחזור בזמן. מיטותיו של הספר מתאכלסות בתערובות רב-לאומיות, חד-מגדריות ושש-רגליות, וכמו המשחק המשוכלל המתקיים בו בין ההתרחשות לבין המצאתה ותיעודה, גם זו קריאת תגר על גבולות ומגבלות.
ההיסטוריה נלחמת בספר הזה נגד האהבה. 'מדינת היהודים'מנפצת את 'אלף לילה ולילה'. לא שהציונות מועמדת יחידה אל דוכן הנאשמים; האשמות הן ההיסטוריה, הלאומיות והפוליטיקה. כך למשל ירי הצלפים הערבים מיפו לתל-אביב בתש"ח אינו מוכחש, אלא הופך לחלק מהסימטריה הגדולה של הספר: צלפים יהודים יורים ליפו, וגם צלפים ערבים יורים לתל-אביב. וזה שולי ולא כל כך משנה. אפשר לראות את הרומאן הזה כפנטזיה פוסט-ציונית, או ליתר דיוק קדם-ציונית. אבל נכון יותר לראות אותו כפנטזיה פוסט-פוליטית.
בעל 'הצורף'מצרף יחדיו לרקמה עלילתית אחת פיסות מן ההווה הדיגיטלי-וירטואלי-נדל"ני של תל-אביב ונתחים רוטטים, ועדיין מהבילים, של העבר. את האורנמנטיקה האקזוטית השופעת, במסורת שחרזדה ועל סף הנוסח של רומנֵי המרפסת השכונתית, הוא מרסן במסך כבד של ז'ורנליסטיקה עכשווית. זו האחרונה משתלטת במידה רבה על הסגנון ומקנה לכתיבה אופי דיווחי למדי. בפס הצר שמותירים שני היסודות הללו המתרוצצים בתוך 'הצורף'נותר מרחב מִחיה לא גדול דיו, ועדיין מהנה, לספרות צרופה.
עונת פרא
דיויד קאהן, כרמל, 328 עמ'
החשדנות של קורא מסוגי כלפי 'עונת פרא'מתחילה כבר ברשימת הדמויות שבהתחלה, המציגה למשל "רוח חומלת של אישה, המרחפת באוויר מוקפת בפרפרים כתומים". היא נמשכת באיור הפותח, המראה בריון בשריון אוחז עץ עקור ומביט בציפור. והיא עוברת לאורך כל הטקסט הרווי סמלים, מיתוסים, סיפורי בראשית, רוחות, חיות קדם, נסים ונפלאות. ספרי פנטזיה וניו-אייג'כבודם במקומו מונח, אך מדורנו זה נוטה לוותר עליהם, מסיבות של טעם אישי בלבד; אמנם טעם שרבים שותפים לו.
אך החשדות שווא ידברו. ראיה ראשונה: הספר נקי ממסרים ומהטפה. ראיה שנייה: אם המדור כותב על הספר, חזקה עליו שקראהו מראש עד סוף. ואילו מדובר היה בפנטזיה או בניו-אייג'רגילים, לא היה מחרף נפשו לעשות זאת – אפילו לא למענכם, קוראים אהובים. והנה קרא, ואפילו בשקיקה, ואפילו, לעתים מזומנות, בתחושת התקדשות. הוא קרא מתוך השתאות מתמשכת מיופיים של התיאורים, מעמקות ההתבוננות הפסיכולוגית ומקדחתנותו של הדמיון היוצר – השתאות שעמדה בתוקפה גם ברגעים של חוסר סבלנות כלפי הווליום הרגשי הגבוה. כגון כאן: "אני מתכדרר כקיפוד בוער שמתגלגל אל אסונו. זעמי שמתלקח כמו מבקש לכרות את ראשי ההרים מעל כתפיהם. להזרים אדמה בוערת מצווארם המדמם, ולכסות את ערוות העמק" (עמ' 186).
היצירה עשויה מונולוגים קצרים של תודעה – מעין מחזה המזכיר באווירתו את 'נופל מחוץ לזמן'של דויד גרוסמן. העלילה היא קורותיו הקטסטרופליות של כפר קדמוני משונה וכמה מתושביו, ואף היא נופלת מחוץ לזמן. אבל העלילה היא רק פיגום לאנציקלופדיה של רגשות, תחושות, חושים וחושניות, תירוץ למפגן של כישרון כתיבה והמחשה. כדאי אפילו לקרוא את הספר פעמיים: פעם אחת ברצף, כדי לא להחמיץ את ההשתקפויות וסגירות המעגל למיניהן, ועוד פעם בלגימות קטנות ונבדלות, כי כל פסקה בספר היא בעצם שיר.
'עונת פרא'הוא ספר חריג. הוא אינו קורץ לא למורגלים בסיפורת ריאליסטית, לא לאלרגיים לסימבוליות מטפיזית, ולא למזהים אמנות איכותית עם איפוק ולשון המעטה. אך כדאי להם לנסותו, שכן הולמות אותו שורותיו של אלתרמן: "כי מלא הוא אמת ותוגה ופיוט –/ שלושה סימני משורר".