מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן'של 'מקור ראשון'בט"ו בסיוון תשע"ד, 13.6.2014, עמ' 26-20, בכותרת "זהירות, רובוטים לפניך".
מתכנתים ואנשי היי-טק יקרים, יש לנו חדשות בשבילכם. בקרוב תהיו מיותרים. וכדאי לכם לפתח איזה תחביב אמנותי, וקצת לטפח את הרגש. לא תזיק התיידדות עם הצד הלא-רציונלי המוזנח שלכם. ואם אתם באמת דואגים לעתידכם, כדאי שתלמדו איזה מקצוע משתלם. נניח תכשיטנות או עיסוי או בניית אהילים ממקלות קפלה. או לשקול מעבר לעבודה סוציאלית. או הכי טוב, להמציא מקצוע. אולי לא אתם, אבל ודאי ילדיכם השוקלים בדקות אלו ממש ללכת בעקבותיכם וללמוד את מקצועכם המלבב בציפייה למשכורת 13 ולרכב ליסינג. את הקבר של המקצוע שלכם אתם חופרים בעצמכם, כשאתם מתכנתים את המחשבים והרובוטים שיחליפו אתכם, אומר איש האבחון התעסוקתי והעתידנות ד"ר דב ינאי.
"מקצוע התכנות עתיד להיעלם", הוא אומר. "המחשבים יתכנתו טוב יותר מבני האדם. גם מקצוע הנהיגה ייעלם. אלה מקצועות שאני יכול לראות את החלופה שלהם כבר פה: כבר יש תוכנות שמתכנתות, כבר יש רכב שנוהג את עצמו. ייעלמו גם סוגים מסוימים של רופאים ומנתחים. וכמובן, עבודות פשוטות של פועלים שחורים ייעלמו ויוחלפו בידי רובוטים".
ובאופן כללי יותר, "שני ניבויים לגבי שוק העבודה שאני בטוח בהם. אחד: העברת הייצור למדינות עם כוח עבודה זול – מזרח אסיה, אפריקה וכו'– הייתה תהליך זמני ביותר, שעומד להיגמר. כי יש עובד זול יותר מהסינים. קוראים לו רובוט. ככל שהרובוטיזציה תעמיק לא יהיה טעם לייצר דבר בסין ולשלוח אותו באוניות לכאן, כשאני יכול לייצר אותו פה עם רובוט שעובד 24 שעות ביממה, יותר מדויק, יותר טוב, ובלי ועד עובדים. מה גם שכבר היום העובד הזולים בעולם השלישי כבר לא כל כך זולים. באמריקה כבר רואים את זה קורה: אחת החברות המצליחות בתחום הרכב, טסלה, המייצרת את הרכב החשמלי, מייצרת עקרונית באמריקה".
והתהליך השני, שישפיע עלינו יותר: "אנחנו נכנסים לתקופה קשה של הרבה מאוד פיטורים וצמצום דרסטי בביקוש לעבודה. פחות ופחות אנשים דרושים כדי לייצר יותר ויותר דברים. ועל זה תוסיף שאנשים עובדים יותר שנים. לא רוצים לצאת לפנסיה בגיל 65 ולא 70. אני בן 74 ועובד במלוא המרץ והשמחה. וכך כל מי שרק יכול. אני שומע למשל על מחלקה בטכניון שכל הפנסיונרים-בעל-כורחם ממשיכים לבוא וללמד בה בהתנדבות. כך שכוח האדם גדל דווקא בשעה שצריך פחות. הפתרון יהיה לייצר דברים אחרים שלא חשבנו עליהם. דברים שאני לא יודע מהם. כמו שחברת אפל מייצרת בהצלחה פנומנלית דברים שלפני שנים אף אחד לא חשב שמישהו יצטרך.
"ישבו איתי פה אנשי עמותה שרצו לעזור לבני 45 עד 60 למצוא עבודה. אמרתי להם שאפשר לפתור מקרים קטנים, אבל בגדול זה אבוד; לכן אל תדברו על מציאת עבודה, דברו על המצאת עבודה. אנשים צריכים להמציא את העבודה שלהם. וכשאתה ממציא משהו אתה יכול להעסיק מאות אנשים. זו צורת חשיבה אחרת. צריכים להכין אליה ילדים כבר עכשיו בבית הספר".
ינאי עוסק זה ארבעים שנה בתחום המשאב האנושי, אבחונו והתאמתו לעולם העבודה. הוא הקים את מכון 'אדם מילוא', עמד בראש איגוד המכונים לאבחון תעסוקתי, היה מעורב בתוכנית ויסקונסין ויעץ לגופים ממשלתיים ולחברות ברחבי העולם. כן שימש יושב ראש משותף של האגודה הישראלית לחקר העתיד, איל"ד. הוא מספר שאחת הסיבות שחדל להרצות על עתידנות היא ש"בכל פעם אתה צריך לבנות מצגת חדשה. מה שאתה מתאר כעתידנות הוא שנה אחר כך מציאות קיימת".
מקצוע מסוכן, עתידנות. להבדיל ממגדת העתידות, לעתידן אין אלא מה שעיניו רואות. מאחורי דלת המחר כבר מחכה משהו בלתי צפוי, 'ברבור שחור'כפי שזה מכונה, והכול ישנה כיוון. "אנחנו יכולים רק להתמקד במגמות קיימות, בהתפתחויות שהזרעים שלהן כבר נבטו. וגם זה בעירבון מוגבל. אפשר למשל להניח בוודאות שמהירות עיבוד הנתונים של המחשבים תמשיך לגדול במכפלה קבועה. אבל לפני לא הרבה שנים, על סמך אותה הנחה בערך, חוקרים של לשכת התעסוקה האמריקנית המליצו לשלוח את הילדים ללמוד נקבנות. ניקוב כרטיסי מחשב. זו הייתה אז טכניקת התקשורת עם המחשבים. אמרו, 'המחשבים יתחזקו, יצטרכו המון נקבניות'. היום מי בכלל יודע מה זה העבודה הזו, מהו הכרטיס הזה".
אז איך ממציאים עבודות? איך מספקים לאדם, ההולך ונעשה מיותר, עיסוק וצידוק? פרי הילוליו המחקרי של ינאי הוא מודל מפת הכישורים האנושיים שפיתח, SILVER ACE (תשע אותיות המרמזות לשמונַת הממדים הכלולים בו). עוד ידובר בו פה; בינתיים נאמר שהמודל טוען שני דברים עיקריים לגבי שוק המקצועות העתידי: שכדאי לשאוף להצטיינות רב-תחומית, גם בתחומים שנראים סותרים זה את זה; ושהכישורים החשובים יותר יהיו דווקא אלה המזוהים עם המחצית הימנית של המוח, הפחות רציונליים והיותר יצירתיים ורגשיים. כאן נמצאת גם ממלכת ההפתעות שתזמן לילדינו את עתידם המקצועי.
"יש שני מחנות בין העתידנים של עולם העבודה, אופטימיים ופסימיים", אומר ינאי, המשתייך לראשונים. "הפסימיים צופים אבטלה גדולה ומשבר קשה. אני מאמין שאנחנו נראה עולם תעסוקתי מגוון מאוד עם המון נישות קטנות. אני רואה לאחרונה עשרות עיסוקים חדשים בתחומים של איכות חיים, רוחניות, טיפול". הוא מאמין שיותר אנשים יעבדו במה שהם אוהבים. כמעט אפשר לדבר על התלכדות בין תחביבים ופרנסה. "ברמה מסוימת כולנו נהיה כמו האצולה שהייתה פעם. היא לא עבדה, אבל היא יצרה. אנחנו נכנסים לתקופה שאנשים יוכלו להתפנות להגשים את החלומות שלהם".
הוא מסביר ש"העולם החדש ייצור גם את הצרכים והתעסוקות שלו. אפשר לראות את זה כבר בהיסטוריה של השנים האחרונות. תראה איזו תעשייה צמחה סביב הטלפון החכם, שמי בכלל חשב לפני שלושים שנה שכל כך חשוב לדבר בטלפון כשהולכים ברחוב. או הרשתות החברתיות. בכיוון אחר, השינויים הטכנולוגיים יצמיחו תרפיסטים שיטפלו באוטיזם אינטרנטי, בילדים שכבר לא יודעים ליצור קשר אישי כי הם נולדו אל תוך האינטרנט ולהוריהם אין סמכות לסגור להם את המחשב".
- השאלה היא אם זה לא פותר את בעיית התעסוקה רק למעטים בעלי הכישורים, המבריקים, היצירתיים. ממה יתפרנסו האנשים ה'פשוטים'?
"בתוך תוכנו כולנו יצורים שרוצים ליצוֹר. אני לא יודע אם מהאנשים הפשוטים לא יצאו יותר דברים מאשר מהמבריקים. אחד מבתי האופנה הכי פרימיטיביים בארץ היה 'משׂכּית'. הוא היה בנוי על עבודת יד. היום מחזירים משכית ליושנה. רות דיין וסטף ורטהיימר מקימים אותה מחדש, כי מצאו שיש ייחוד אנושי בזה שנשים עושות עבודות יד מיוחדות".
- רובוטים לא יוכלו לעשות את זה?
"לא את העיצוב".
- אז שוב אנחנו נשארים עם המעטים המבריקים.
"אני לא יודע מה יהיה הפתרון לכך שהרובוטים יוציאו אותנו מהעבודה. אבל אני מאמין ברוח האנושית שתוביל אותנו לפתרונות. נגיע לתחומים אחרים שבשבילם יהיה שווה ללקוחות לשלם".
- לנשים תהיה עדיפות בעולם העבודה החדש, כי הן נתפסות כמצטיינות יותר בכישורים שהרובוטיזציה לא תוכל להחליף? אנחנו הגברים נמצא פתאום את עצמנו מתלוננים על אפליה?
"כן, כל עוד אנחנו מדברים על גברים מהסטריאוטיפ של הגבר הישן: חזק ומפוצץ סלעים, חושב בהיגיון של מהנדס, אומר שלוש פעמים בשבוע 'אני אוהב אותָך'כי ככה תכנתו אותו. לזה, הקמנו את המתחרה החזק שלנו, הרובוט. יש פחות ופחות עיסוקים שאפשר לומר עליהם שהם מתאימים לגברים בלבד. הבת שלי הייתה נהגת טנקים: הכול עובר מהשרירים ללחיצת כפתורים. לעומת זאת, גברים שלא יידעו לאמץ רכיבים 'נשיים'של אינטליגנציה רגשית, זרימה, דמיון וכן הלאה, רכיבים של מה שמכנים המוח הימני, לא יצליחו. היום אתה לא מוכן לעבוד בארגון של מישהו שלא מתחשב בעולם הרגשי שלך.
"ראיתי מאמר בפיננשל טיימס על כך שפתחו קורסים לנשות עסקים שילמדו אותן לדבר גַברית. לדבר חד וחלק. בינתיים זה נכון. נשים שהולכות לעולם הגברי לא יכולות לדבר ב'איך אתה עושה לי את זה'ו'למה אמרת'. אבל זה יילך וייעלם. הדיבור הגברי הצבאי של 'רות עבור'יאבד את הבלעדיות שלו. אנחנו הולכים לעולם מחבר יותר, עם הרבה יותר זרימה, אפשרות ניהול של נשים לגברים וההפך. הגברים יהיו יותר נשיים והנשים יותר גבריות".
בספרו החדש למדי, 'הקוד האנושי –SILVER ACE ' (הוצאת אוריון), דן דב ינאי בשינויים צפויים אלה. "מיפוי מקדמי ההצלחה למאה ה-21", אומרת כותרת המשנה של הספר. "סוף עידן השרירים", אומרת, לענייננו, כותרת של אחד הסעיפים. לב הספר הוא הצגת מודל הכישורים האנושיים שינאי פיתח, הסילבר אייס.
הסידור של הממדים בקודקודי המתומן מלמד הרבה. הציצו בשרטוט. מיקומו של כל 'מקדם', או ממד, מלמד גם על היחסים בינו לבין האחרים. מאפייני 'מוח ימין'נמצאים בצדו הימני של המתומן, בסדר עולה מהגופני אל הרגשי, להתנהגותי, לשכלי ולרוחני. כך גם מאפייני מוח שמאל. כך למשל ברובד ההתנהגותי עומד מקדם ההסתגלות לשינוי מימין מול מקדם הסדר והארגון משמאל. ברובד הרגשי – האינטליגנציה הרגשית מול הבסיס הערכי והיושר האישי. אפילו הקווים האלכסוניים במתומן משמעותיים: הם יוצרים זוגות של כישורים המאזנים זה את זה.
בתוך המתומן הזה פרוסים מעין קורי עכביש – שעליהם מסמנים את מיקומו של כל אדם בכל ממד, על פי מבחנים וגם על פי הערכה עצמית (ינאי טוען שבהערכה העצמית של אנשים לגבי תכונותיהם ונטיותיהם הם בדרך כלל קולעים בול למה שנמצא במבחנים). לכל אדם מתקבלת, מחיבור נקודות המיקום שלו, צורה ייחודית. זה לא ממבו ג'מבו רוחני, אלא שיטה יעילה של ייצוג גרפי ליכולות וכישורים. המודל מאיר עיניים, והשלכותיו הרבות מבוארות בספר. הספר מרחיב גם לגבי כל ממד לכשעצמו, בשפע של ידע מחקרי על הכישורים שלנו ועל הקשרים ביניהם.
"כשגמרתי לכתוב את הסילבר אייס", הוא מספר, "פתאום קלטתי שיש לי בעיה; הרי הטענה שלי בספר היא שהעתיד נמצא במידה רבה במוח הימני. את תפקידי המוח השמאלי המחשבים יעשו לא פחות טוב מאיתנו. אבל מותר האדם יישאר מוח ימין. הרגש, היצירתיות, התשוקה, ההומור. המחשב לא יודע לייצר בדיחות. הוא לא יֵדע לעולם. כי אין שום היגיון שמסביר מה מצחיק. אז מה עשיתי פה? הסברתי למה חשוב המוח הימני, אבל את כל ההסבר יצרתי במוח השמאלי. ספר דידקטי, מדעי, מסודר, אנליטי – שמסביר למה חשוב ההפך מהדברים האלה".
על כן התיישב לכתוב, "מנִשמַת דמי", כדבריו, "רק מהמוח הימני", את ספרו הדק 'הענק והגמדה' (גם הוא בהוצאת אוריון): אגדה פסיכולוגית תרפויטית, משחררת משהו, כיאה לתוצר המוח הימני לא לגמרי עקבית בעלילתה, וכפי הנראה בעלת משקעים נפשיים אישיים מאוד.
בצד הזה של המתומן במודל שלו, הצד הימני, נמצאים מקדמי האינטליגנציה הרגשית, ההתמודדות עם שינויים וכאוס, והאינטליגנציה השכלית הימנית. זו האחרונה היא "מכלול המדדים המתייחסים ליכולת החשיבה של המוח הימני", ביניהם חשיבה אסוציאטיבית, חשיבה יצירתית, חשיבה חזותית וחשיבה אינטואיטיבית.
- אינטואיציה היא כושר שכלי? אפשר לפתח אותה? הרי רק לאחר מעשה אפשר לדעת אם החלטה אינטואיטיבית תהיה מוצלחת.
"אנחנו עדיין לא יודעים איך האינטואיציה עובדת. אין לנו האלגוריתם שלה, היא לא נהירה לנו – אבל זו בפירוש יכולת שלאנשים מסוימים יש הרבה ממנה ולאחרים פחות. יש גם אנשים שבפירוש אין להם יכולת אינטואיטיבית, ולא צריך את ה'לאחר מעשה'כדי לראות זאת: אנשים שלא מסוגלים להחליט בדברים שצריך להחליט בהם מהבטן, כמו מה ללבוש היום. אינטואיציה היא לא מזל. היא צורת חשיבה.
"סטיב ג'ובס המנוח, נשיא אפל, הוא הדוגמה הכי טובה לאינטואיציה נכונה שהובילה להחלטות טובות. הוא לא הלך על פי דו"חות כספיים או על פי כל דבר אחר הניתן לניתוח ושקלול, כי את זה יכולים כולם לעשות. הוא צריך ללכת על משהו שלא רואים. זו האינטואיציה. היה אצלי איש נדל"ן חרדי מצליח שתיאר את קבלת ההחלטות שלו במונחים של אינטואיציה, לא סייעתא דשמיא וכדומה. הוא אמר, אני לא אלך על סחורה נדל"נית שכבר נמצאת בשוק; אני מחפש משהו שאף אחד לא רואה, ובאינטואיציה אני רואה, ובכך יש לי יתרון עצום. עסקאות האינטואיציה הן המקום הכי רווחי שיכול להיות. שם הבוננזה".
- אתה מדגיש בספר שוב ושוב שכיוון התנועה הרצוי, סדר הפעולות הנכון, הוא מימין לשמאל. למה?
"יגידו לך גם מתמטיקאים ופיזיקאים, אנשי ה'שמאל'המובהק: רעיון בא מאינטואיציה, מפריצת דרך יצירתית, מה'ימין', ורק אז מעמידים אותו במבחן ההיגיון, מזקקים אותו ומַצרינים אותו. אפשר לומר שאנחנו, בני האדם, כלי שלוקח את הדברים שנמצאים מעֵבר לימין, בכאוס, בדמיון, ועל ידי עיבוד ומיון ודיוק מעביר אותו אל השמאל. החלק המוליד בא לפני החלק המסדר. התנועה ההפוכה, משמאל לימין, היא חסימה. החלק הימני בתודעה שלנו הוא חלק רגיש ועדין; אם אני מטיל על החשיבה היצירתית את חסמי הביקורת מההתחלה, אני סותם אותה.
"על זה מבוסס הרעיון של סיעור מוחות. מפריחים רעיונות, וכללי המשחק הם שבשלב הראשון אסור למתוח עליהם ביקורת. מתי חברה עסקית נתקעת? כשהאמירה הדומיננטית בה היא 'ככה לא עושים אצלנו. זה לא לפי הסדר'. כשהנהלת החשבונות, החלק הלוגי והמרסן בארגון, אומר למחלקת הפיתוח 'לפני הכול תגישו תוכניות עבודה'. שוב דוגמה מחברת אפל: היא נתקעה כשסטיב ג'ובס עזב. היא פרצה שוב קדימה כשהוא חזר. נוטים לתלות את כל זה בכישרון האישי שלו, אבל זה לא כך; הרי הייתה בחברה חבורה שלמה של מהנדסים יצירתיים שנשארה בה כל הזמן. אבל כשג'ובס עזב לא ניתן לה הגיבוי. צריך היה שגורם הכוח בחברה יכיר בהם".
*
אינכם שומעים זאת בקריאה, וגם אני, בשבתי במשרדו המצוחצח של ינאי במושב רשפון, לא כל כך הבחנתי בדבר, אבל כשהאזנתי להקלטת השיחה זה הכה בי: קולו זהה לקולו של ראש הממשלה נתניהו. וגם אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר. כשינאי היה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב יצא לו לנצח את אהוד אולמרט. הוא התמודד מולו על ראשות התאחדות הסטודנטים הארצית, גָבַר ונטל לראשונה את התפקיד ממחזיקיו המסורתיים, אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים. "זה עשה כותרות בעיתונים", הוא זוכר.
באוניברסיטה "למדתי תערובת של חוגים. התחלתי מתמטיקה ופיזיקה, ואחרי כמעט שנה הרגשתי שחלק מסוים אצלי מתייבש והחלטתי לעבור לפסיכולוגיה ופילוסופיה. אני מודה לעצמי שהיה לי האומץ להיות גם וגם, להיות בשני העולמות האלה". ההתמחות שהתגלגל אליה לבסוף משותפת לו ולאשתו, הפסיכולוגית התעסוקתית אורניה ינאי. הם גרים בקיסריה. קודם התגוררו בהרצליה, שם הוא גם גדל בילדותו. ואז בכפר-ורדים, לא הרחק ממרכז סדנאות המנהלים שהקימו במצפה אבירים.
"היה שם חדר לפיתוח מוח ימין וחדר לפיתוח מוח שמאל, ולימדנו את האנשים איך לעבור בין החדרים. להתחיל דיון בחדר שמאל, להיתקע, לעבור לחדר השני, לשבת על הרצפה עם מוזיקה, לחזור עם איזו הברקה. לנוע בין החדרים. לפעמים ללכת החוצה. לנהל דיון בתוך ג'קוזי, או על עץ. הכרחנו מנהלים לחוצים להפסיק הכול ולהסתכל על השקיעה. לא לאכול בלי לברך קודם, ברכה דתית או כל טקסט אחר. כשבאה חבורה צינית במיוחד של הייטקיסטים, שרק התבדחה על מחירי המגרשים ודרשה לדעת מה השורה התחתונה שלי, אמרתי יאללה, בואו נדון על שורה התחתונה, אבל במערה פה ליד. בתוך עשר דקות יצאה להם מהפה שירה. בקיצור, המטרה היא לחבר אנשים לעוד מישורים".
חוויות למכביר יש לו גם מנסיעותיו בעולם, לייעץ לחברות כיצד לבחור מינויים בכירים. הוא נסע למשל לסיביר, לייעץ לראשונות החברות המערביות שנכנסו לברית המועצות בסוף שנות השמונים, ומצא את עצמו בעיקר מסנן מקרב המועמדים את מושתלי הקג"ב. לדבריו ישראל נחשבת למובילה בתחום אבחון כוח האדם, בין היתר בשל הניסיון שלה בקליטת עלייה ובקבלת עובדים בני תרבויות שונות – וכן בזכות חוסר הנימוס הישראלי המאפשר לתשאל מרואיינים על משפחתם ועל שאר עניינים אישיים. "לא נעים לומר, אבל כך התפתח בארץ הרבה ידע מקצועי. הרי בתרבות האמריקנית, למשל, לפעמים אסור אפילו לשאול מועמד מה המין שלו; 'לא עניינך אם אני זכר או נקבה'".
הנטייה לאסוף מכל העולמות הדריכה אותו עוד לפני הלימודים. בין הצבא לאוניברסיטה, לאורך שלוש שנים וחצי בשנות השישים המוקדמות, היה "התרמילאי הישראלי הראשון. הקפתי את כדור הארץ בטרמפים. עם דרכון ישראלי, ולא תאמין, עם תרמיל גב שעליו רקום דגל ישראל. כשעברתי את הגבול מעבר להרי החושך ממש, באזור תבריז בפרס, במשאית שנתנה לי טרמפ, פתאום באו שניים וחיבקו אותי בגב. אמרו לי, 'אנחנו יהודים'. אמרתי 'איזה יופי, אבל למה אתם מחבקים אותי?'ענו, 'שלא יראו את הדגל. השתגעת, בטרמפים עם הדגל הזה?'"
גם חציית האוקיינוסים במסע ההוא הייתה בטרמפים, על אוניות. ליתר דיוק בעבודה בהן. "עבדתי גם בהודו. שהיתי תקופות במרכזים רוחניים במזרח – בהודו ובמזרח בכלל. חוץ מההרפתקה, זה היה גם מסע של חיפוש רוחני ואישי. ביפן למשל הייתי אורח, כמעט בן בית, של כת המקויה ושל המייסד שלה. הוא רצה לאמץ אותי כבן כמעט, והייתי בקשר טוב עם בתו. בהודו הייתי באשרמים של גורואים מעניינים. הנסיעה הזו היא שגרמה לי אחר כך להרגיש שמתמטיקה ופיזיקה לא מספיקות לי".
- אז מה אתה מציע לנער שמתלבט מה ללמוד?
"בתיכון הייתי צריך להחליט אם אני הומני או ריאלי. היום זה נשמע מטורף: אם אני ריאלי אני לא הומני, ואם אני הומני אני לא גבר, כי בנים לומדים ריאלי. אז היום מדברים לא על ריאלי אלא מחשבים, זה כל ההבדל. כשואלים אותי היום מה ללמוד במגמה בתיכון, או מה ללמוד באוניברסיטה, אני אומר 'לכו על גם וגם'. תלמד ספרות ומחשבים. תלמדי תיאטרון ופיזיקה. אל תלכו רק על נישה אחת. הייחוד של האדם העתידי הוא דגם משולב.
"מה שאני רואה היום הוא מערכות חינוך וגידול ילדים שעובדות על דיכוי הכישורים שיידרשו לעתיד. הדוגמה הכי פשוטה: בבחינות בבית הספר כולם שואלים אותך מה התשובה הנכונה. אבל בחשיבה יצירתית אתה לא שואל מה התשובה הנכונה; אתה מציג תשובה ושואל מה השאלה שזו התשובה לה. אתה פותח, לא סוגר. צריך לאפשר אי-ודאות, וגם אי-רציונליות".
- זה לא הכיוון של שר החינוך הנוכחי?
"אני יכול לומר לזכות מערכת החינוך שהיא כנראה מכירה במצוקה. אבל עדיין לא מבינים איך לחבר את העולמות. זה המסר העיקרי של המודל שלי. להיות גם וגם. בתקופות מסוימות התייחסו לדברים כדיכוטומיה. או שאתה מסודר או שאתה מבולגן. או שאתה רציונלי או שאתה אינטואיטיבי. הטענה המרכזית שלי היא שזה לא רצף דו-קוטבי שאדם ממוקם בו בנקודה אחת, אלא שתי כנפיים שכדאי ללכת לשני הקצוות שלהן גם יחד. להיות כמה שיותר מסודר, וכמה שיותר גמיש לשינויים. לפעמים הרבגוניות חשובה יותר מההצטיינות הבודדת. אם אני גאון, 180 איי-קיו, אבל אין לי בגרות רגשית לשאת את הגאונות, לא ייצא ממני הרבה. אהיה גאון אינפנטיל".
לבד מהמצאת המודל עצמו, ינאי הוא גם זה שהגדיר לראשונה שלושה משמונת מרכיביו. האחד הוא מקדם השינוי והכאוס, C (כמו כל המקדמים במודל הזה, האות מייצגת בו באורח פלא את רוב מילות המפתח הקשורות בו: Change, Chaos, Courage, Curiosityועוד); הוא נמצא בצד הימני של הציר ההתנהגותי, מול מקדם הסדר והארגון.
"זהו אחד המושגים החשובים למאה ה-21. נניח שאתה קולט אדם לעבודה והוא מתאים לה במאה אחוז. הבעיה היא שהעבודה תשתנה בתוך שנתיים-שלוש. ואם אין לך יכולת שינוי, אתה הולך ונעשה לא מתאים לעבודה. הוא מחובר עם יסוד ההתמודדות עם כאוס, עם היכולת לחיות עם בו-זמניות, עם יכולת הפעולה מתוך קונפליקט. אפשר לומר בהכללה שהוא מאפיין מאוד את הישראלים. ובעולם העבודה הוא הולך יחד עם יזמות. כדי להיות יזם אתה צריך לדעת לשנות כיוון כשלא הולך. לא מקרה שאצלנו יש גם יזמות וגם בלגן. כי זה הולך ביחד".
הרכיב המחודש השני הוא זה העומד בתחתית המתומן כנקודת משען יחידה: מקדם האנרגיה והחוסן. כוחות הנפש והרצון, הערנות, המרץ, העמידות בפני כישלונות. ה"מדברים הרבה על אנרגיה, אבל לא הייתה מספיק חשיבה שיטתית. תשאל כל מי שמראיין אנשים לקבלה לעבודה: ההתרשמות הראשונה מאדם היא מהאנרגיה שלו. אבל אין שום מבחן לאנרגיה חוץ מההתרשמות של המראיין. זה לכאורה הדבר הכי מדיד, הכי פיזיולוגי, אבל אין לו מדדים. כיום אני מעורב בניסיון למצוא לו דרכי מדידה.
"שנים עסקתי בכישורים. ותוך כדי עבודה עלתה והתבררה המסקנה שכישור בלבד, בלי האנרגיה, אינו מספיק. היא זו שמזרימה לכל אחד מהכישורים את החמצן. אם יש לי כושר יצירתי כלשהו ויש לי בסיס אנרגטי, אני אדם יוצר. אבל אם לכושר הזה אין בסיס של אנרגיה, הוא נשאר בגדר כושר, נשאר פוטנציאל. כשאני מייעץ לאדם שפוטר מעבודתו אני מציע לו: קודם כול תדאג לא לכבות את התשוקה. אם אתה בא לראיון כבוי ורדום, לא ייקחו אותך".
ולבסוף, "חדש גם מודל האינטליגנציה הערכית. על ציר הרוחב של הרגש חסר היה הגורם השמאלי; משהו שיעמוד מול האינטליגנציה הרגשית ה'ימנית'. והפתרון הוא אינטליגנציה ערכית. באלכסון היא מאזנת את השכל הימני, את היצירתיות והדמיון ופריצת הגבולות המחשבתית. כי מי שיכול לשבור מסגרות קיימות חייב לאזן זאת בכך שתהיה לו מערכת מוסרית מוצקה, חוקי עשה ואל תעשה".
- בהקשר זה אתה כותב, "בעבר היה מקום גם לארגונים שפעלו כחיית טרף תחרותית... ללא מערכת ערכית שפונה כלפי חוץ". בעבר כן והיום כבר לא?
"היום זה כבר לא עובד. אתה רואה את זה גם בטרנדים. חברות מדורגות היום על פי תרומה לקהילה. כיום אם חברה מעבידה פועלים בתנאים קשים בסדנאות יזע, כבר יש מודעות ציבורית לכך".
- אז החברה עושה איזו פעולת הסחה יחצנית של תרומה לקהילה וממשיכה לתחמן ולנצל.
"כאן זה החלק העתידני שלי: אני סבור שעולם העסקים הולך לכיוון יותר ערכי. הדגמתי בספר איך מבחינה אבולוציונית האלטרואיזם הוא ששורד. המוסריות טובה לעסקים גם מבחינה עסקית טהורה. אם חברה משדרת שלא חשובים לה ערכים, כוח האדם שלה יהיה ירוד כי הטובים לא ירצו לעבוד בה. ארגונים משקיעים בפעילויות של תרומה גם מהסיבה שזה יוצר מוטיבציה אצל העובדים".
- איך זה מסתדר עם כל מה שנהוג לומר על הידרדרות הערכים והיושר בחברה הישראלית?
"לאורך כל ההיסטוריה האנושית הנוער מידרדר, לא? הרי תמיד אומרי שהדור הקודם היה טוב יותר. והנה משום מה האנושות מתקדמת. אני רואה בנוער רמה גבוהה של אכפתיות, התנדבות, רגישויות. הבן שלי אומר 'אני לא מוכן לרצוח חיות ולכן אני צמחוני, וגם לא מוכן לקחת מהן ביצים וחלב ולכן אני טבעוני'. זו רגישות גבוהה מאוד שלא הייתה לנו פה. מדברים היום על אחריות לדורת הבאים. דיבור שלא היה פעם. אני רואה מגמה הולכת וגוברת של נוער טוב. הם עושים את זה דרך פייסבוק, דרך האמצעים של היום. מתפתחת חברה מוסרית ואכפתית.
"זה מה שקורה גם על פי המודל כאשר מגיעים לראש הסולם של 'מדרג הצרכים'של מאסלו: לאחר שהאדם ממלא את הצרכים הפיזיים שלו, את צורכי השייכות והכבוד וההערכה, ולבסוף את הצורך במימוש עצמי שנמצא בראש מדרג הצרכים, מה עכשיו? התשובה היא שמכאן, מראש הסולם, מתחילים להרחיב את מעגלי העצמי. עוברים מהגשמה עצמית להרחבת העצמי. האדם מתפנה להרחיב את האחריות שלו מעצמו אל הקהילה, המדינה, העם, האנושות, כדור הארץ, היקום. לשם אנחנו הולכים עכשיו".