גיליון 10 של כתב העת 'הו!'יצא היום לאור. בין היתר יזם העורך דורי מנור מבצע לתרגום שירי המלחמה הקלאסיים מחמש לשונות. אחד המתרגמים מאנגלית הוא אני. תרגמתי את 'בשדות פלנדריה'מאת ג'ון מק'קריי הקנדי (מקור השראה ברור לאחדים משירי מלחמת העצמאות של חיים גורי), את 'הם'מאת זיגפריד ששון היהודי-בריטי, ואת השיר השלישי במחזור 'המתים'מאת רופרט ברוק הבריטי. הנה השירים, תרגום ומקור.
בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קְרַיי
בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קְרַיי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה הַצְּלָבִים פָּמוֹט
לִפְרִיחַת פְּרָגִים, שַׁלְהָבוֹת חַמּוֹת
אֲדֻמּוֹת פּוֹרְעוֹת עַל קִבְרֵי עֲרַאי –
עֵת מֵעָל יָחוֹגּוּ בְּרֶנֶן מַאי
עֶפְרוֹנִים חֵרְשֵׁי יְרִיּוֹת הוֹלְמוֹת.
הַמֵּתִים – אֲנַחְנוּ. אֲבָל יְמוֹת
הַחַיִּים בְּטַל אַהֲבוֹת תַּמּוֹת
עוֹד בּוֹרְקִים עָלַי וְעַל פְּנֵי רֵעַי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.
בְּיָדֵינוּ אֵלּוּ הַדּוֹמְמוֹת
נַנְחִילְכֶם לַפִּיד שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹט:
שְׂאוּ אוֹתוֹ לַקְּרָב. הוּא שְׁבוּעָה וְשַׁי.
אִם תָּפֵרוּ זֹאת, הַפְּרָגִים עֵדַי
שֶׁנָּקוּם מִתַּחַת אָדְמָם הַחַי
בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.
In Flanders fields
In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.
We are the dead. Short days ago
We lived, felt dawn, saw sunset glow,
Loved, and were loved, and now we lie
In Flanders fields.
Take up our quarrel with the foe:
To you from failing hands we throw
The torch; be yours to hold it high.
If ye break faith with us who die
We shall not sleep, though poppies grow
In Flanders fields.
"הם" / זיגפריד ששון
"כְּשֶׁיַּחְזְרוּ הַבַּחוּרִים", אוֹמֵר לָנוּ הַכֹּמֶר,
"הֵם לֹא יִהְיוּ כְּפִי שֶׁהָיוּ, שֶׁכֵּן הֵם לָחֲמוּ
בִּשְׁבִיל עִנְיָן צוֹדֵק. הֵם נִהֲלוּ לְבַד, הַקֹּמֶץ,
אֶת קְרַב הַמְּאַסֵּף עִם אַנְטִי-כְּרִיסְט. כְּשֶׁדִּמְּמוּ
רֵעִים לְעֵינֵיהֶם, דַּם הַנּוֹפֵל וְעֹז הָרֵעַ
הֵקִימוּ גֶּזַע נְפִילִים מִכָּאן וּלְמַפְרֵעַ".
עוֹנִים הַבַּחוּרִים: "אֲנַחְנוּ לֹא כְּפִי שֶׁהָיִינוּ.
כִּי גּ'וֹרְג'אִבֵּד אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו וּבִּיל נִהְיָה עִוֵּר,
גִּ'ים נֶעבֶּעךְ עִם רֵאוֹת קְרוּעוֹת, הַלְוַאי עָלָיו אַנְגִּינָה,
וּבֶּרְט חָטַף עַגֶּבֶת. לֹא תִּמְצָא פֹּה שׁוּם חָבֵר
שֶׁהִתְגַּיֵּס וְהוּא עֲדַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם".
הִפְטִיר הַכֹּמֶר: "נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הָאֵל בַּקֹּדֶשׁ".
"They"
The Bishop tells us: "When the boys come back
They will not be the same; for they'll have fought
In a just cause: they lead the last attack
On Anti-Christ; their comrades' blood has bought
New right to breed an honourable race,
They have challenged Death and dared him face to face".
"We're none of us the same!" the boys reply.
"For George lost both his legs; and Bill's stone blind;
Poor Jim's shot through the lungs and like to die;
And Bert's gone syphilitic: you'll not find
A chap who's served that hasn't found some change. "
And the Bishop said: "The ways of God are strange!"
המתים (3) / רופרט ברוק
עַל עֲשִׁירִים שֶׁמֵּתוּ שִׁיר, שׁוֹפָר!
דָּלִים בִּשְׁנוֹת חַיִּים מֵאֵין כְּמוֹתָם –
אַךְ מָה הֶעֱשִׁירוּנוּ בְּמוֹתָם.
אָדֹם-מָתוֹק הִקִּיזוּ לֶעָפָר
אֶת יֵין נְעוּרֵיהֶם, וְאֶת מַחְמֶצֶת
שְׁנוֹת אֹשֶׁר עֲתִידָם, וְאֶת שַׁלְוַת
מִשְׁקֹלֶת הַזִּקְנָה, וְאֶת תִּקְוַת
הַהוֹלָדָה שֶׁתַּכְתִּירֵם בְּנֶּצַח.
הַרְנֵן, שׁוֹפָר! הִנְחִילוּ מֵתִים אֵלֶּה
אֶת שֶׁחָסַרְנוּ: אַהֲבָה, מַכְאוֹב,
קְדֻשָּׁה, כָּבוֹד שֶׁשָּׁב לְכָאן כְּמֶלֶךְ
שֶׁנְּתִינָיו סָכִים בְּמֹר הַשָּׁב;
וַאֲצִילוּת שׁוּב כָּאן, מֵחוֹף אֶל חוֹף;
וְאָנוּ שׁוּב חֻלְיָה בְּמוֹרָשָׁה.
Blow out, you bugles, over the rich Dead!
There's none of these so lonely and poor of old,
But, dying, has made us rarer gifts than gold.
These laid the world away; poured out the red
Sweet wine of youth; gave up the years to be
Of work and joy, and that unhoped serene,
That men call age; and those who would have been,
Their sons, they gave, their immortality.
Blow, bugles, blow! They brought us, for our dearth,
Holiness, lacked so long, and Love, and Pain.
Honour has come back, as a king, to earth,
And paid his subjects with a royal wage;
And Nobleness walks in our ways again;
And we have come into our heritage.
There's none of these so lonely and poor of old,
But, dying, has made us rarer gifts than gold.
These laid the world away; poured out the red
Sweet wine of youth; gave up the years to be
Of work and joy, and that unhoped serene,
That men call age; and those who would have been,
Their sons, they gave, their immortality.
Blow, bugles, blow! They brought us, for our dearth,
Holiness, lacked so long, and Love, and Pain.
Honour has come back, as a king, to earth,
And paid his subjects with a royal wage;
And Nobleness walks in our ways again;
And we have come into our heritage.