קוסמוס לובש כלולות: קריאה יומית בשיר "לבדך"לנתן אלתרמן

בשלהי אב-אוגוסט תשע"ט-2019 קראנו מדי יום, במסגרת מבצע פייסבוק "כפית אלתרמן ביום", את שירו של נתן אלתרמן "לבדךְ"מתוך פרק ב של ספרו 'כוכבים בחוץ'. בכל יום "כפית"של קטע קצרצר עוקב מתוך השיר ודברי עיון שלי בו. לפניכם רצף הכפיות לכל השיר, ומבחר מן התגובות בעלות האופי הפרשני.

שׁוֹקַיִךְ תְּהִלָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.

הגענו לשיר "לבדֵך". "לבדֵך"כי אין כמוך ואת נישאת מעל כולם, מושא פולחן של האנושות והטבע כולו כביכול. אבל מי שרוצה ישמע פה גם שיחה עם "לבדי"של ביאליק שבו אני נשאר לבד מאחור.

זהו שיר סגידה קצר לדמות נשית או שמא ללבנה שבשמיים (כך מפרשת זיוה שמיר); יחליט הקורא אם האהובה האנושית היא מטפורה לירח או להפך. בשורה שלנו נראה שזו אישה, אבל האופי הכלל עולמי כבר מופיע. השוקיים שלך חטובים וחלקים כל כך, אולי אפילו מבריקים, שלוטשי המתכת המתמחים ביצירת פני שטח שכאלה היו מתהללים בהם. הם להם מופת, אם הם שוקי בשר ודם, ושבח אם הם מעשה ידיהם.

המילה "ללוטשי"היא תרכיז צלילים שהשורה כולה מגישה בדילול-מה. כך כל עיצוריה: ל הכפולה מופיעה גם ב"תהילה", ט נשמעת כ-ת ב"תהילה"וב"מתכת", ש הוא העיצור הפותח את השורה, י יש ב"שוקייך". וכך גם כל תנועותיה. האפקט הכולל של השורה הוא ליטוש מתכתי מבריק ואחיד.

אבל המעניין הוא שסדרת צלילים זו עצמה מנוגנת גם בשורה הקודמת בספר, שהיא השורה האחרונה בשיר שגם הוא שיר של סגידה קוסמית ורומנטית, 'בהר הדומיות':

מַשִּׁיקוֹת אֶת יֵינָן הַלּוֹהֵט לְחַיַּיִךְ.

שׁוֹקַיִךְ תְּהִלָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.

ראו ובעיקר שמעו:

"משיקות את" - כמו "שוקייך תְ". כולל ה-ק של שוקייך שלא הזכרנו קודם.

יֵי של "יינן"מופיע אצלנו ב"שוקייך"ו"לוטשי".

"הלוהט"מקביל כמעט בדיוק ל"תהילה"וגם ל"לוט, של "ללוטשי".

ואפילו "לחיַיך"נותן לנו את ל הדומיננטית ואת ך של "המתכת".

ואכן, שתי השורות הללו עוסקות גם בתוכנן בהערצה שמֵחה של רבים ליחידה. שהיא, כפי שתואר בשיר הקודם ויתחוור בשיר שלנו, יחידה שהכול נעים סביבה במעגלים.

*

מֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ מְפֻנָּק וּמָהִיר.

יפה יותר מלומר "את חתיכה". אבל אותו מובן. קווי המתאר שלך שוטפים כמרוץ, והמרוץ, כלומר גזרתך, כלומר גופך, הוא חלק, כלומר מהיר, והוא מפונק – תואר שמובנו הבסיסי במקרא וגם בימי כתיבת השיר הוא "עדִין". מרוץ ועדינות, הילכו יחדיו? ביפי הגוף כן.

אחרי צלילי ל-ט-ש המנצנצים של השורה הקודמת, כאן שוררים רוך ושטף. השורה נפתחת ונסגרת בצלילי מ-ר; והמילים האמצעיות מקבלות אף הן כל אחת ר או מ. ב"מרוץ גזרתך"עוד יש צ ו-ז חדות ונמרצות, אך המילה "מפונק"בעצם צליליה מתפנקת בעד עצמה.

*

בָּךְ מִסְתַּכְּלִים כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,

לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר.

לוטשי המתכת המעריצים מהשורות הקודמות הם עוד כלום: השמיים וכל צבאם נושאים אלייך עיניים! אלו הן השורות שבהן הקורא מתחיל לשאול את עצמו אם לפניו שיר אהבה לאישה בהגזמה פראית, או שמא המושא הוא אכן אחד מגרמי השמיים והאהבה האנושית היא הדימוי.

המילים "בך"ו"לך"בתחילת השורות מובלטות. דווקא בך מסתכלים, דווקא לך נוהמים, כיאה למי שכותרת השיר מכריזה עליה "לבדך". הנה לנו משמעותה המפתיעה של הכותרת: לבדך לא במובן הבדידות אלא במובן היחידוּת, הבלעדיות, העליונות.

הבלטת "בך"ו"לך"מתחילה בעצם מיקומן בראש המשפט ולא במקומן הרגיל, כמושא, אחרי הנושא והנשוא. אבל ממש לא רק. המילים הללו יוצרות מעין חרוז זו עם זו, באותו מקום בשורה. בָּךְ! לָךְ!. ויתרה מכך, הקורא מוצא את עצמו מבליט אותן ואת יחידותן גם בשל החריגה המשקלית שיש בצמד השורות הזה. בהשוואה לתבנית המשקלית של כל יתר שורות השיר, חסרה כאן ההברה הפותחת, וכן הברה נוספת אחרי הפועל ועוד הברה בין שני חלקי הנושא. "צריך"היה להיות כך (ה"השלמות" - מילים שהוספתי רק לצורך הדגמת המשקל הסדיר שאיננו - בסוגריים):

שוקייך תהילה ללוטשי המתכת.

מרוץ גזרתך מפונק ומהיר.

(הן) בך מסתכלים (כל) כוכבי (הוֹפְּס) הלֶכת,

(הן) לך נוהמים (כל) דובי (הֵיי) הציר.

בבית השני שוב לא "חסרה"שום הברה. החוסרים הם רק בצמד השורות שלנו. הקורא האָץ מתנגש כך במצחו ב"בך"וב"לך", ושותק לרגע אחרי ה"מסתכלים"וה"נוהמים", כמו נכפה לתהות: מי?

כוכבי הלכת דווקא, מתוך כל הכוכבים שבחוץ; מן הסתם גם בשביל החרוז, אבל שוב, לא רק. כוכבי הלכת הם קבוצה מוגדרת, קרובה יחסית, ובעיקר כזו שתנועתה המחזורית מגדירה אותה. כוכבי הלכת הם ה"פליאדה", מין חבורה, דימוי מקובל לחבורת מעריצים המקיפים מישהו (כך למשל כונו המשוררים תלמידי ביאליק). אפשר לשער שאם כוכבי הלכת מסתכלים דווקא בך, אַת השמש שהם מקיפים.

מעניין גם שהביטוי "כוכבי הלכת"כורך בין שם הספר, "כוכבים בחוץ", לבין גיבורו הראשי, ההלך. כוכבי הלכת "מסתכלים"דווקא, גם משום הצלילים כּ-ל-ת הנמצאים גם ב"כוכבי הלכת"וגם ב"מסתכלים".

דובי הציר הם סיפור מעניין אפילו יותר. כי הם שני דברים ביחד. אלה הם, במובנם הבסיסי, דובי הקוטב. דובים לבנים, כיאה לצבע הלבן השולט בכל הבית השני: שדות שחוורו, אור לבן, יונים, פריחת הדובדבן. הדובים רחוקים, בודדים בעינינו, גדולים וחזקים אך נוהמים בקול הנשמע לנו כערגה. במילה דוב נמצא משהו מה"לבד"וה"בדד"; ויתרה מכך, "לך... דובי" = "לבדך"!

ויחד עם זאת, "דובי הציר"מופיעים בשיר כמקבילים ל"כוכבי הלכת", ועל כן אנו חושבים עליהם במובן אחר: "הדובה הקטנה"ו"הדובה הגדולה", המכונות גם "העגלה הקטנה"וה"העגלה הגדולה" - שתי קונסטלציות הכוכבים הנראות בשמיים כמעט בכל הלילות הבהירים וכמעט לכל אורכם שכן הן נראות סמוכות לכוכב הצפון (שבקצה הדובה הקטנה), שהוא ציר (!) התנועה המדומה של השמיים.

כוכבים אלו, ובמשתמע כוכבי השֶבֶת כולם, המצטרפים עתה בהמוניהם אל כוכבי הלכת, "נוהמים"לך נהמת דוב שהיא עתה הנהמה הדמיונית של גרמי השמיים, שעל פי אמונת היוונים הקדמונים היא מצטרפת יחדיו להרמוניה המקבילה להרמוניה הקוסמית.

העולם, אם כן, ממש סובב סביבך. שורותינו ממשיכות כך את השיר הקודם בספר, 'בהר הדומיות', שזה עניינו. "זריחה ושקיעה לָךְ יורדות ועולות". "העולם לרגלייך הביא את דרכיו" (ועכשיו שוקייך תהילה!). "מסביבֵך, מסביבך נסתחרר עיגולִי".

*

שָׂדוֹת שֶׁחָוְרוּ וְעֵצִים נוֹשְׂאֵי שֹׁבֶל

עָמְדוּ בְּאוֹרֵךְ הַלָּבָן.

התמונה חוזרת כאן להתמקד בנוף הארצי, אחרי המסע אל הכוכבים ואל הקוטב. אבל הרושם שאַת היא הלבנה שבשמיים גובר. השדות והעצים מוארים באור הלבן שלך. השדות חיוורים; מתי אם לא לאור הירח? והעצים נושאי שובל - ככלה, ועל כן השובל מן הסתם לבן: אם בשל החיוורון הלילי, אם מפני שהוא שובל של פריחה לבנה כפי שיצויר בשורות הבאות על פריחת הדובדבן.

כמובן, זה עוד לא אומר שהשיר הוא על הלבנה. כל זה יכול להיות דימוי לשמיימיות של האהובה, לטוהר שלה ולמרכזיות שלה בעולם. השובל והלובן אף מעלים על הדעת כלולות. מפציע כאן אפוא רובד נוסף בשיר: שמא זה שיר התפעמות של חתן מכלתו. בעיניו העולם כולו סובב סביבה ונושא אליה עיניים: כמוהו. וכמו בחופה, כולם עומדים.

בכיוון אחר, חיוורון הרי אינו סתם לובן אלא ביטוי גופני לחולשה או לתדהמה. השדות מתפעמים ממך עד סף עילפון. בזה הם מצטרפים לדובי הקוטב הנוהמים. החיוורון אף מחזיר אותנו למילים הראשונות של הפרק הנוכחי ב"כוכבים בחוץ", "אז חיוורון גדול האיר את הרחובות והשווקים". כאן יצאנו מהעיר אל השדות, וגם הם מוארים בחיוורון גדול - שכבר בשיר ההוא הפותח היה רומנטי.

השיר כולו כתוב בלשון הווה, אך שתי שורות אלו, רבע מהשיר - בלשון עבר. את העבר של "שדות שחוורו"עדיין קל להבין כהווה: הם חוורו, כלומר החווירו, ועכשיו כתוצאה מכך הם חיוורים. אך הפועל "עמדו"הוא עבר מובהק (אם כי בעברית תמיד אפשר להיתלות בנזילות הזמנים שבלשון המקרא). נראה ש"עמדו"הולך אחר "חוורו", והדבר נוסך על המשפט איזו אחדות אסתטית. ובעיקר, אף כי אולי בדיעבד, הוספת תמונה בלשון עבר לתיאור בלשון הווה מדגישה את התמידיות של ההווה הזה. כך היה וכך הווה וכך סביר שגם יהיה.

יש פה גם משחק צלילים עדין. ש שמאלית וימנית מופיעות לסירוגין במילות השורה הראשונה, בדרך כלל בראשן. שׂדות שׁחוורו ... נושׂאי שׁובל. בסופי השורות "שובל"משחק עם "לבן", אף שלכל אחד מהם חרוז אחר בבית. צלילי "באורך הלבן"חוזרים על צלילי "חוורו", ר-ך-בֿ, במקביל לכך שהם חוזרים על עניינו.

*

הַלַּיְלָה, סְחַרְחַר מִיּוֹנִים עַל הַשֹּׁבֶךְ,

ההכללה לקראת סוף השיר מתבקשת: אם הכוכבים מסתכלים בך והשדות והעצים עומדים באורך הלבן, אפשר כבר לומר שהלילה כולו סוגד לך.

הלילה סחרחר, קצת שיכור. היונים מתעופפות להן ומבלבלות אותו, מה שלמעשה לא ממש קורה בלילות כמדומני, אם כי מתאים לערב, עת שבות היונים אל משכנן. ובכל זאת, אנו לכאורה בלילה ממש ויש להבין למה בכל זאת יונים.

היונים לבנות (באידיאל הספרותי), והן מצטרפות לכל הלובן המלווה את השיר. "סחרחר מיונים"נשמע קצת כמו "סחרחר מיין". היונים הן דימוי אהבה נפוץ, כגון זוג יונים וכגון עינייך יונים. ו"שובך", בניקוד הייחודי הזה הסגולי-מלעילי, התחרז עם שובֶל. ידידנו אקי להב כתב רבות על השובך, כאן.  אקי ייתן לנו תקציר של דבריו בתגובה להלן.

"סחרחר מיונים על השובך"הוא הסגר תחבירי, תיאור מצב. מה עושה הלילה במשפט העיקרי? נראה מחר, בשורה האחרונה של השיר.

*

מַדְלִיק לָךְ עֲצֵי דֻּבְדְּבָן.

הוא - הלילה הסחרחר מיוֹנים. אַתְּ – האהובה, או אולי הלבנה בשמיים, או אולי האהובה המדומה ללבנה בשמיים. שורה זו משלימה את חג הכלולות הקוסמי הלבן שיוצר האור הלילי החיוור. עצי הדובדבן פורחים בלבן.

הלילה מדליק לכבוד את העצים בפריחה זוהרת, כנרות על עוגת חג. אפשר לומר אפילו שהוא מצית אותם - אבל בשלהבת לבנה, אנטי-אש, על משקל אותה "שלהבת ירוקה"שבה מדליקים את האדמה בשיר "שורו הביטו וראו".

הדובדבן רוקד פה על כל החתונה. הוא מתחרז עם "לבן" (כשם שפריחתו לבנה) אך הוא עצמו סמוק. הוא זה שיושב על הקצפת, על העוגה, הוא העילית – כמוך.

ד-ב הכפולות במילה דובדבן מצטרפות ל-ל הכפולה ב"מדליק לך"ועונות לכותרת השיר "לבדך". אכן, לבד-לבד, רק את. לבד – פעמיים. לגמרי לבד, ולגמרי בזוג. איתי, הלוואי.

בהדהוד זה של שמו תם השיר "לבדך". השיר הבא בפרק אף הוא שיר של סגידה לאהובה המלווה באימה מפני השגתה. זה השיר בעל שני החלקים שאין לו כותרת, המתחיל במילים "על קביים אלייך שיריי מדדים". מרוב שהוא יפה, כבר כתבתי עליו רצף כפיות מלא עוד לפני שהתחלנו בקריאה על פי סדר הספר. לכפיות בודדות חפשו בפייסבוק את התגית #על_קביים, או שורות בודדות בשיר; את הרצף המלא תמצאו בבלוג שלי.