אל תכבי את העבר: קריאה יומית בשיר "אז חיוורון גדול האיר"לנתן אלתרמן

*

אָז

אנו מתחילים היום את חלק ב של 'כוכבים בחוץ', והציטטה שלנו היא הקצרה בתולדות #כפית_אלתרמן_ביום. שתי אותיות.

"אז"היא המילה הראשונה בשיר חסר הכותרת הפותח את חלק זה של הספר, חלק שכל שיריו פונים לאהובה בגוף שני.

"אז". כלומר בזמן ההוא. באיזה זמן? מתי? "אז"היא מילה המצביעה על משהו ידוע; היא ממשפחת המילים "היום", "מחר", "פה", "שם", "הזה". באיזה זמן? מתי זה אז? לא יודעים. יש איזה "אז"שאת ואני יודעים מהו. הוא היה, ייאמר בהמשך, ב"עבר". זהו. אנחנו, קוראי השיר, כמו נכנסים לשיחת אוהבים שיש להם קודים פנימיים, ומקשיבים לה מהאמצע.

הפתיחה "אז"מעידה על השוני בין חלק א לחלק ב. תמרור הניצב בכניסה ממש. כל כך בכניסה, שאין מעליו אפילו כותרת. שום שיר בספר, עד כה, לא נפתח באירוע מהעבר האישי הרחוק, בהיזכרות-עבר. המוקד היה בהווה ובעתיד. העבר נכח, אבל בדרך כלל תפקידו היה לחזור בהווה. והנה עכשיו שיר המפליג בזיכרונות נוסטלגיים לכאורה (ואדגיש שוב, כוונתי כאן לעבר האישי הרחוק; לא לעבר של האנושות המתואר למשל ב'סתיו עתיק', ולא לאירועים אישיים המתוארים בלשון עבר אך היותם בעבר אינה לב העניין).

סמלי לעניין זה הוא הניגוד בין המילה החד-הברתית הזאת הפותחת, "אז", לבין המילה החד-הברתית הפותחת את הספר, ופותחת יותר משיר אחד בו, "עוד". אלו מילים דומות למדי בצליל. מילים של תיאור זמן. אבל "אז"עוסק כאן בעבר (כשמילה זו הופיעה בפרק א היא ציינה בדרך כלל עתיד או הווה) - ואילו "עוד"עניינו בשיר הפתיחה "עדיין"של הווה, ולעיתים עתיד (דבר שעוד יקרה).

מעניין אגב ששבעת השירים הראשונים בספר פותחים כולם במילה חד-הברתית - דבר שנעשה נדיר הרבה יותר בהמשך, ושהינו נדיר למדי גם בשפה העברית בכלל. גם בתחילת הפרק השני רוב השירים הראשונים פותחים במילה חד-הברתית.

אז מתחילים!

*

חִוָּרוֹן גָּדוֹל הֵאִיר

אֶת הָרְחוֹבוֹת וְהַשְּׁוָקִים.

חיוורון, שהוא חיסרון, אי-צבע, אזלת דם, אות לבהלה ומחלה ומוות - הוא שהאיר את העיר. אור בהיר שלא ברור אם הוא בוהק בצחות של צהריים או קלוש בלבנבנות של עננות או בין ערביים, גם זה וגם זה יכול להיות בינתיים. החיוורון גדול; כנראה כגודל כיפת השמיים. מה שאוזל למעלה מאיר למטה.

בדימוי מרוכז אחד, דימוי למחצה אפילו, מכניס אותנו המשורר לאווירה של תימהון. מתהלך אדם בעירו ואורה אור חיוורון. מתהלך האדם בתוך תָווך זר, גבוה, גווע, תוהה. והחיוורון מתחוור כאור. החיוורון מתרחב כרחוב. אור לבן גדול מטיל אדם לדמדומיו.

*

עָמַד נָטוּי עַל פְּנֵי הָעִיר

נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים.

זה, מסתבר עתה, מקור החיוורון הגדול שהאיר את הרחובות והשווקים: מראה מיוחד של השמיים. הם מזכירים ים: דומים לנחשול, לגל גדול העומד זקור-אלכסוני - ויש בהם משהו מימי-עכור, ירוק כפי שרק ים יכול להיראות ולא שָמיים.

אולי יהיה מי שימצא פה הסבר אופטי ויַראה שיש מצבים אטמוספריים הגורמים לשמיים להיראות ירוקים; ושאור השמש נעשה אז חיוור. אבל גם אם כך הוא, עיקר העניין פה רגשי. בית זה כמוהו כתמונה אקספרסיוניסטית. הצבעים מבטאים בה רגש. המדיום המילולי מאפשר להטעין את הירוק במפורש במטען של ימיות, עכירות, חיוורון, תימהון.

וגם, לרגע, סכנה. החיוורון המאיר מתפרש עתה גם כחיוורון של בהלה: השמיים עומדים להציף את העיר כגל. המשך השיר ילמדנו שאין זה עיקר העניין. העיקר הוא שמדובר ברגע רחוק מהעבר הנצבע עתה בזיכרון באיזו מוזרות, באיזו תחושה של זמן אחר ומציאות חלופית. הזיכרונות הרחוקים כמוהם כאותן כיפות קטנות של זכוכית (כיום פלסטיק) שבתוכן מראה-עיר, מים ופתיתים. "העיר עד עיניה מוצפת", יאמר אלתרמן בסוף הספר. "שקיפות המבול השקט".

*

הַמִּדְרָכוֹת שָׁטְפוּ לְאַט

אנשים הילכו אז במדרכות לאיטם. כך היה ממש, או שמא כך זה מצטייר בזיכרוני עכשיו, כשהימים ההם מצועפים לי בערפילי חיוורון ונתונים בבועת נוסגה (נוסטלגיה). המדרכות כמו נעו, כמו נָהרו, היו נחלי-מדרכות.

המדרכות שוטפות כמים בשני מובנים: מעליהן מתהלכים נחלי נחת אנושית, תושבי העיר המשתעים – והן עצמן, עשויות אספלט כחול, מתארכות ומלחכות את שולי הרחובות.

המדרכות שטפו כי על פני העיר, כזכור, עמדו השמיים כנחשול. כשהשמיים מַים, המדרכות פלגים.

*

מְמֻלְמָלוֹת, מְלֻחָשׁוֹת,

אנחנו שוטפים לאט, כמו המדרכות בבית הזה. הן ממולמלות ומלוחשות, ומילים אלו שבויות ברחש מרושת של צלילי מ, ל ת ובעיקר ש שישטוף בהמשך המשפט. והמלמול והלחש הם חלק מרשת של מבטים ופגישות שיוזכר תכף. אתם יכולים לראות את כל זאת בצילום (שסיפק לי כרגיל יהודה מרצבך מהמהדורה הראשונה של 'כוכבים בחוץ'). אבל הבה נשהה הבוקר בשתי המילים הללו, ונרגיש איך המדרכות עצמן, השוטפות כמו השמיים הנחשוליים מעליהן, הן הדבר הממולמל והנלחש בפי האנשים.

האזינו להן: יש כאן, כמעט ברצף, ממל-מל-מל. המלמול מתמלמל לו ממלוא המילה ממולמלות אל ממלכת המילה מלוחשות. כאילו האספלט רוחש פיות מדובבים. המילה "מלוחשות"היא גם מעין כיווץ צלילים של כל השורה מעליה, "המדרכות שטפו לאט". כל "מלוחשות"נמצא ב"המדרכות שטפו לאט", כמעט באותו סדר. "מלוחשות"גם מפעיל שוב בסמוי את "נחשול". שהרי נחשול השמיים באורו החיוור מהפנט גם אותן.

*

שְׁבוּיוֹת בְּרַחַשׁ מְרֻשָּׁת

שֶׁל מֶבָּטִים וְשֶׁל פְּגִישׁוֹת.

אלו המדרכות, ששטפו לאט ממולמלות ומלוחשות. הסבילוּת המשונה שלהן, ממולמלות ומלוחשות, מוסברת לנו עתה בדימוי סמוי של מלכודת. המדרכות לכודות ברשת. הרשת היא רחש: רחש המלמול והלחישה. ורחש זה הוא פרי ההתרחשות הבין-אישית שעל המדרכות, המצוינת עתה דווקא על סמך המאפיינים הלא-דיבוריים שלה: מבטים ופגישות.

יש לנו אפוא נהר-אדם איטי, שקט, רוחש אבל מבעבע יחסים. האנשים מתבוננים זה בזה, מזהים מכרים, תוהים על זרים אם הם מכרים, עורגים אולי לפעמים, נפגשים. מדברים, מפטפטים. בליל קולותיהם, ואוסף הצטלבויות המבטים, הוא רשת רוחשת, לוחשת, ממלמלת, אולי לא מפני שהיא באמת שקטה כל כך אלא מאותה סיבה שהיא שוטפת לאט, ומאותה סיבה שהרחוב מואר בחיוורון ושמיו דומים לגל: כי כל המחזה הזה הוא זיכרון מן העבר, המונח במוחנו כאילו היה נתון בתוך בועה מימית ומעורפלת.

המילים האלתרמניות, איך אפשר שלא, ממחישות את כל זה גם באופן חומרי. השורות כמו נתונות ברשת של ש. בתחילת הבית במילים שטפו ומלוחשות, ובתוך מערך עשיר של צלילי ל-מ-ת, ועתה בהתפרצות קיצונית של ריבוי ש, ש בכל מילה, שעודה מעוטרת בכמות ניכרת של ל-מ-ת. פקעת רוחשת של למלומים מהוסים.

*

אַל תְּכַבִּי אֶת הֶעָבָר,

נֵרוֹ יָחִיד כֹּה וְרָפֶה.

אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה,

הָיָה זֶה עֶרֶב סְתָו יָפֶה.

אני נרתע כבר כמה דקות מפני תוספת מילים משלי לבית הזה. פרח בר, פיסת אמת מתוקה, ההודף בחיוך ובלי אומר כל עיקום אף של הנסוגים-מגשת הקובלים תדיר על ליטוש-יתר או חוסר-כנות או ברק-ריק או גוזמה-מנותקת של שירת אלתרמן. קשה גם לחַלֵק כמנהגנו את הבית ולעסוק בשורה או שתיים בלבד. פנינה איננה נבקעת.

בתיו הקודמים של #אז_חיוורון הכינו אותנו לבית הזה. הם כִּווננו אותנו לתפוס את זיכרונות העבר הרחוק כאיזה סרט ישן בעל צבעים דהויים המועבר במוחנו בהילוך איטי. על העבר הזה, בצורת הזיכרון הזאת, מתפלל המשורר שיינצר. הזיכרונות היפים מיטשטשים, מהבהבים כשלהבת של נר כלֶה. אולי הם נראים לנו היום זניחים. אולי אנחנו אפילו מבינים שחווינו אותם לא נכון. אבל אל נא נוותר עליהם. אפשר להתגעגע גם לשגיאות, גם לקטנות.

החיוורון, השמיים הנטויים כנחשול ירוק, הגודש הנינוח על המדרכות - כל אלה, מאשר לנו הבית הנוכחי, היו בשעת ערב. ערב סתיו של אור צבוע ושקיעה מוקדמת, יפה. תזמון רומנטי, הסתיו, היאה גם ללבבות שבורים. הסתיו בשנה מקביל לערב ביממה. זמני אסיף ושקיעה טרם ההתכנסות.

הפנייה היא אל אהובה ישנה. ידענו פעם זמן יפה. אולי אהבה אמיתית, אבל גם אם לא, ידענו איזה אושר חולף וגם זה משהו.

החרוז רפה-יפה הוא רפה ויפה. לא מפתיע במיוחד; שני שמות תואר בזכר יחיד, באותה תבנית. אבל יש בו איזו עדנה, איזו הפתעונת בכל זאת. איזה חיבור לא מתבקש של היופי שברפיון, שבעדינות.

מרהיב ממנו החרוז הנחבא אל הכלים, העבר-אהבה. מתחבא בשורות האי-זוגיות ומאחורי ר שבסוף 'העבר'. מלמלו לכם, הקשיבו לקולכם: העבר, אהבה. he-a-va, a-ha-va. מיקומו של הצליל ה זז מעט, מתחלף עם העיצור הגרוני האחר, א/ע. ההבדלים הפורמליים בין 'אהבה'ל'העבר'גורמים לנו שלא לחשוב עליהם בדרך כלל כחורזים, והנה כאן זה עובד בעצמו גם באוזני הקורא שאינו מודע לכך.

עיקר העניין הוא הזיווג הפתאומי בין אהבה לעבר. הייתה או לא הייתה אהבה, כך או כך היא נרו המאיר של העבר. כך או כך, היה ערב. "העבר"מתחרז עם "אהבה"והוא שיכול אותיות וצלילים של "ערב". אלו הן שתי האפשרויות המתחרות: העבר ראוי להאיר לנו, בין אם היה אהבת אמת, בין אם היה סתם ערב יפה.

*

הוּא אֶל עִירֵךְ עוֹדוֹ נִכְנָס

עִם כֹּבֶד סַעַר וְעָבִים.

"הוא" - על פי הבית הקודם, הוא או "העבָר"או "ערב סתיו יפה"שהיה.

הסער הכבד והעבים הבאים איתו, ונוסף עליהם הדלקת פנסי-הרחוב שתיאמר בשורות הבאות, מלמדים שזה ודאי ערב הסתיו. ועדיין, זה גם העבר. הרי "ערב סתיו"עצמו משמש בשיר להגדרת העבר. ובעיקר, הוא העבר בגלל המילה "עודו". הוא עודו נכנס אל עירך, היום כמו פעם.

תיאור-הזמן "עודו"יפתח גם את המשפט הבא. וכך, השיר נוהר בין שני תיאורי זמן: אז ועוד. השיר התחיל כזכור ב"אז"מהדהד, שסימל את המעבר מחלקו הראשון של "כוכבים בחוץ"לחלקו השני -והנה לקראת סופו הוא חוזר אל המילה-והזמן הראשיים של הספר: "עוד".

כי זה מהלַך השיר: סיפרתי על העבר הרחוק והמעורפל, הפצרתי בך לא לכבות אותו - ועתה, בהבהובו בהווה, אני מספר על שיבתו המתמדת של העבר אל ההווה. העבר מגולם בערב הסתיו, שהוא זיכרון מתוק מאז - והוא חוזר ונכנס בכל פעם מחדש בערבי סתיו.

אז למה ערב סתיו? רק מפני שהוא רומנטי ומעלה על הדעת פרדות ישנות? רק כי אורו חיוור כמו זיכרון דהוי? עכשיו, בבואנו אל הבית האחרון של השיר, אנחנו מבינים שממש לא רק. אנחנו נזכרים שהסתיו מזוהה עם סער, לא רק עם רוך ויופי וקלישות: שכן בספר הזה, ובעברית ישנה, הסתיו הוא גם החורף. הוא עונת הסערות כולה. וחשוב מכך, אנחנו נזכרים שהסתיו והסער הם, כבר מהרגע הראשון בספר הזה, סמלה של החזרתיות בזמן, סמל העבר החוזר בהווה וההווה שימשיך בעתיד. סמל אחדות החוויה, רציפות התודעה, אפשריותם של קיום בעולם ושל משמעות בחיים. "עוד"ו"חוזר"ו"ניגון"ו"סתיו"ו"רוח"ו"סער"הם, מבחינת מהות העומק, כמעט מושגים נרדפים בספר הזה.

כי אתם זוכרים את השירים. את שיר-המזוזה "עוד חוזר הניגון... וענן בשמיו ואילן בגשמיו... והרוח תקום ובטיסת נדנדות... וצמרת גשומת עפעפיים". ואת "כי סערת עליי, לנצח אנגנך"שמיד אחריו. ואת השיר השלישי בתור, 'הרוח עם כל אחיותיה'. ואת השיר הגדול 'סתיו עתיק', שכל עניינו הוא הסתיו והסערה כנושאי העבר הרחוק שלנו אלינו. ועוד ועוד ועוד, שירים שהיו ושירים שיהיו בהמשך הספר ושירים ביצירות הבאות של אלתרמן, כולל 'שירים על רעות הרוח'. [גם "אז חיוורון"שלנו הוא שיר מזוזה: של חדר. מעניין שהשירים הראשונים בכל הפרקים הם חסרי כותרת וקצרים. שירי מוטו במופגן.]

מילה אחרונה על החזרתיות ה"עודית"שבתוך השורות שלנו: חזרתיות הצלילים. אנחנו מדברים על תשע מילים, כן? תראו כמה מהן מתחילות ב-ע, ע של עוד ועיר, או נשלטות על ידיה: עירך, עודו, עם, סער, עבים. המילים "נכנס [עם] כובד סער ועבים"מוסיפות לסירוגין ס ו-ב רפה. הצמד ע-ר חוזר ב"עירך"וב"סער", ויחד עם הצליל v המופיע שלוש פעמים בשורה השנייה מהדהד את הנושא הלא-אמור: "עבר"או "ערב".

*

עוֹדוֹ מוֹשִׁיב בְּכָל פָּנָס

אֶת אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים.

הערב החוזר בכל יום, הערב וזֵכר-העבָר שהוא נושא איתו, מדליק את פנסי הרחוב. אלתרמן אומר זאת במטפורה משובבת נפש: האור שבכל פנס, פעם שלהבת-גז ולימים נורת-חשמל, כמוהו כאפרוח צהוב.

הערב הוא מין תרנגולת המפזרת אפרוחיה. האורות נולדים, צעירים, רכים, מתחדשים: אפרוחים לא רק בצבעם. אפשר אפילו לפתח את הדימוי עד הסוף: כל פנס הוא ביצה. ובכל ביצה, הס פן תעיר, ישן לו (כי ערב!) אפרוח זעיר.

אפשר להפליג ולחשוב על המעגל המתחדש תמיד של הביצה-והתרנגולת, ההולם היטב את הרעיון: ההווה מחייה את העבר, העבר מוליד את ההווה, ואורות הפנסים מהערב העירוני הזכור לנו לטוב מחיים אותו בכל יום תמיד.

האפרוחים "מצהיבים"ולא "צהובּים"בעיקר כדי שייווצר חרוז עם "עבים". אבל אפשר לדרוש גם את האופי התהליכי של "מצהיב". לא שהאפרוח או האור נעשה צהוב עם הזמן, אבל אנו נזכרים כאן בצבע שפתח את השיר, השמיים הירוקים, ויכולים לחשוב על השתנות הצבע השולט מירוק לצהוב, שכמוה כהשתנות הצמחייה והעלים. דברים מן העבר נוטים להצהיב (בפרט נייר), וכזה הוא העבר החוזר בהווה. כל זה רק כרובד נוסף: עיקר הצהיבות כאן הוא אפרוחיותה, רעננותה החמימה.