מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' (כ"ב בטבת תשע"ג, 4.1.2013, עמ' 24-18). כאן מופיעה גרסה משופרת.
תמיד יגיעו לסיפור על המדבקה. סיפור אמיתי, על פי כל העדויות, שאירע באולפנה גדולה ולא קיצונית בכלל ששמה שמור במערכת. המורָה לאזרחות, לא מורה מוסמכת למקצוע הזה יש לציין, אבל מסורה לתלמידותיה, טרחה והכינה להן 'מיקודית': חוברת המסכמת את החומר לבחינות הבגרות באזרחות. בפתיחה הוסיפה דף, ויש אומרים הדביקה מדבקה: "כל מה שכתוב כאן כתוב כדי לעבור בגרות, אולם האמת נמצאת בתורתנו הקדושה ולא בחוברת הזאת".
יעל אלון, מנהלת חינוכית בארגון 'יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה', היא אחת מאלו שסיפרו לי על כך. ויש לה עוד סיפורים. "מורה באולפנה סיפרה לי שראש האולפנה אמר לה, אחרי כל שיעור שאת מלמדת אני צריך לבוא לעשות סדר בדברים".
הסיפור של מקצוע האזרחות והדתיים הוא בעצם שני סיפורים. סיפור אחד של אונס, של בריונות אינטלקטואלית שאקדמאים ופקידים שוחרי שלום ושיכורי כוח הפעילו כלפי כל מי שלא היה די נאור בעיניהם, סיפור שבעיקרו הוא כבר מאחורינו; וסיפור אחר, עדין יותר, של זוגיות מהוססת, מַשברית, שברירית, סיפור על שני צדדים שלכל אחד מהם חולשות וחששות, אבל חשוב להם להיות ביחד. יש המכנים את הצדדים הללו, בפשטנות מה, דמוקרטיה ויהדות.
הסיפור הראשון, הקטן, המקומם, הוא על גרסה מסוימת מאוד של מקצוע האזרחות, תפיסה אנטי-לאומית של הדמוקרטיה, שנכפתה על תלמידי ישראל לאורך כעשור. הסיפור השני, האפור יותר, הוא על מקצוע האזרחות לכשעצמו, הנקי מהטיות, אך המבקש להקנות לתלמידים ערכים – ועל החיכוך בין הערכים הללו לערכים אחרים והרגלים אחרים.
שני הסיפורים מתחילים באותה נקודה: בהחלטה שהתקבלה בשלהי ימי ממשלת אוסלו של רבין, בעקבות דו"ח של ועדה ממלכתית בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר, להכפיל ואף לשלש את משקלו של מקצוע האזרחות בתוכנית הלימודים, ולהפוך אותו לחינוך לערכים. משיעור שולי שלומדים בו על מבנה המשטר בישראל, קם ונהיה מקצוע לימוד מרכזי, שבו המדינה מטמיעה בבניה הצעירים השקפת עולם דמוקרטית. מה פירוש דמוקרטית? זו השאלה.
"במערכת החינוך הדתי ראו את המקצוע כאיזה כדור שצריך לבלוע בלי להקיא, ואילו הגישה מצד החילוני, של מעצבי תוכנית הלימודים, הייתה 'בואו נְתַרְבֵּת את הפנאטים האלה'. היום בשתי המערכות מבינים שהסיפור מורכב יותר ושאפשר לחיות ביחד". כך מסכם את התהליך זה יוסי לונדין, מרַכֵּז הכשרת מורי האזרחות במכללת אורות.
"כשנכנסתי להיות מורה לאזרחות, קצת אחרי רצח רבין, המצב היה נורא", הוא מפרט. "כל המפקחים לאורך השנים, אנשים נהדרים לכשעצמם, היו פשוט משוכנעים שהגרסה המהותנית של הדמוקרטיה, הליברלית הקיצונית, היא היחידה שקיימת. אז זורקים לדוסים כמה עצמות מהמקורות, 'תנורו של עכנאי' ו'שבעים פנים לתורה', שיהיו מבסוטים; אבל מלמדים אותך – בתוכנית הלימודים, ובספר הלימוד שמשרד החינוך כיוון את המערכת ללמד דווקא מתוכו, 'להיות אזרחים בישראל' – שאם אתה לא ליברל אתה לא דמוקרט, ושמדינה יהודית היא דבר בעייתי מבחינה דמוקרטית. מנגד, הדתיים ניסו להציל מה שאפשר. ככה זה התנהל. וזה השתנה".
בפי ד"ר שלמה פישר, שהקים את 'יסודות' אחרי רצח רבין כדי לחבר את הדתיים לצד הדמוקרטי שלהם, הסיפור נשמע כך: "משרד החינוך החליט להפוך את האזרחות למקצוע רציני. שתי יחידות חובה לבגרות, לימודי אזרחות גם ביסודי ובחטיבת הביניים, מערך הכשרת מורים, תקציבים. השינוי התבטא גם בכך שהאזרחות היא מעתה חינוך לערכים, ולא רק לימוד של מנגנונים. זו הייתה התקופה שישראל חברה בה למערכת הכלכלית העולמית, ומכאן גם למערכת הערכית הבינלאומית החדשה, שסובבת סביב זכויות האדם. וכך, במקביל למהפכה החוקתית של אהרן ברק, נעשתה מהפכה ערכית-ליברלית בלימודי האזרחות. זה היה הדחף הראשון. לקח עשור עד שהבשילה בציבור הדתי הפוש-בק, תגובת הנגד: אם כבר חינוך לערכים, אז גם לנו יש ערכים".
הפוש-בק המדובר התחיל במעשהו של ד"ר יצחק גייגר, מורה לאזרחות במוסדות תיכוניים דתיים. לפני כארבע שנים תיעד, בנייר עמדה מבהיל במסגרת 'המכון לאסטרטגיה ציונית', מציאות של שטיפת מוח ליברלית קיצונית, אנטי-לאומית ואף פרו-פלשתינית בלימודי האזרחות בישראל (גילוי נאות: שימשתי עורך לשוני של נייר העמדה. צ"א). שפע של נתונים הוכיח שתוכנית הלימודים, מערכת ההשתלמויות, בחינות הבגרות, ובראש ובראשונה הספר 'להיות אזרחים בישראל', מתמקדים בערכים החביבים על השמאל ומתעלמים ממה שמכונה בעולם מדעי המדינה "גישות רפובליקניות" לדמוקרטיה – גישות המתחשבות גם בערכים תרבותיים ובזכויות הכלל, ולא רק בזכויות הפרט והחריג.
למשל, גילה גייגר, "נושא זכויות אדם ואזרח, שהוא מרכיב בסיסי בתפיסה הליברלית, הוא הנושא היחיד שהופיע כחומר חובה לבחינה בכל 16 המיקודים לבחינות הבגרות שנערכו עד כה (חורף תשס"ט)". הפרטים המקוממים ביותר שחשף נוגעים לספר הלימוד 'להיות אזרחים בישראל'. החל בדה-לגיטימציה של הביקורת על מערכת המשפט והאקטיביזם השיפוטי, וכלה בפרק על השסע הפוליטי בישראל המציג את הימין הישראלי כשוחר אלימות, ובפרק על השסע היהודי-ערבי פרי עטו של אסעד ע'אנם, ממנסחי מסמך החזון הלאומי של ערביי ישראל, פרק המתאר את ערביי ישראל כקורבנותיה של הציונות.
מי שהיו נתונים לתעמולה הזו ללא מערך הגנה של חינוך מאַזֵן היו, אם כבר, תלמידי בתי הספר הממלכתיים, הלא-דתיים. לתלמידים הדתיים הייתה, מן הסתם, שכבת מגן, לעתים אפילו קיצונית לכיוון ההפוך, בדמות המשפחה הדתית, הקהילה הדתית ובית הספר הדתי, ואפילו המורה לאזרחות עצמו שניסה לאזן את החומר שנאלץ ללמד. את התלמיד הדתי האינטליגנטי, סביר להניח שההטיה הליברלית והפוסט-ציונית בתוכנית הלימודים באזרחות לא עיצבה, אלא עצבנה. הקורבן העיקרי היה דור של תלמידים חילונים שספג בשיעורי האזרחות אינדוקטרינציה פוסט-לאומית.
אך אותה מודעות שהגנה על התלמידים הדתיים היא שגם גרמה לכך שהמרד נגד תוכנית הלימודים וספר הלימוד החל בעיקר במגזר הדתי ודיבר במידה רבה בשמו. גייגר העיד על עצמו, במאמר מוקדם שפרסם בכתב העת 'אקדמות' ושהוביל לחיבור נייר העמדה שלו, כי "העניין בנעשה בחינוך לאזרחות בבתי הספר הדתיים התעורר בי כאשר במהלך שיעור אזרחות בימים שלאחר הסכמי אוסלו הפסיקה תלמידה את השיעור ושאלה על מה אני מדבר, בעת שהגוף שלה מלא סימני מכות שספגה משוטר שעה שעברה מצד אחד של המדרכה לצדה האחר בהפגנה נגד ההסכמים".
גייגר מנה במאמר ההוא סיבות נוספות מדוע המצב מפריע דווקא לדתיים. למשל, ההתעלמות של התוכנית מההגות המדינית היהודית; המסר שעלה ממנה, שהיהדות והדמוקרטיה אינן עולות בקנה אחד; וגם אמירות בעייתיות מבחינת חלק מהמאמינים הדתיים, כגון "הבסיס היחיד לסובלנות הוא הידיעה שאין אמיתות מוחלטות", שהופיעו בספר הלימוד.
נייר העמדה של גייגר נפל על אוזניים קשובות. הוא הופיע סמוך לחילופי השלטון, ולהעברת משרד החינוך ממפלגת העבודה לליכוד. ועדת החינוך בראשות זבולון אורלב קיימה בעקבות הדו"ח דיון על לימודי האזרחות. זמן קצר לאחר מכן, בקיץ 2009, מונה לראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ד"ר צבי צמרת, שגילה עניין מיוחד בנושא. על שולחנו הצטברו תלונות על תוכנית הלימודים המוטה ועל ספר הלימוד. בין היתר כתבו לו בזעזוע תלמידים מקיבוץ עין-החורש של השומר הצעיר על דבר הפרק מאת אסעד ע'אנם, הגורס כי "בשל העובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, קיימת כלפי האזרחים הערבים אפליה ממוסדת על ידי רשויות המדינה. אפליה זו באה לידי ביטוי הן בחקיקה והן בחלוקת משאבים ותקציבים לא שוויונית".
צמרת החליט לפעול. מאמציו נתפסו כחלק ממדיניותו של השר החדש, גדעון סער, להחזיר את ההיבט הציוני-לאומי למערכת החינוך ולעודד תלמידים לבקר בירושלים ובחברון, ועוררו באקדמיה ובתקשורת תגובות מאותו סוג. ובכל זאת, תחת אש מאמרי המערכת המבועתים של 'הארץ', תוכנית הלימודים שונתה ואוזנה, הוכנס בה דיון הוגן ברעיון מדינת הלאום והמדינה היהודית, והוחל בהכנת מהדורה חדשה של 'להיות אזרחים בישראל', בלי הפרקים השערורייתיים. כן אושר ספר לימוד נוסף, מאת אברהם דיסקין. מונתה גם ועדת-מקצוע חדשה, בראשות פרופ' אשר כהן; ועדת המקצוע היא ועדה אקדמית המייעצת לדרגים המקצועיים במשרד החינוך לגבי מקצוע לימוד מסוים.
פרשת הפסקת עבודתו של מפמ"ר (מפקח מרַכז) האזרחות במשרד החינוך אדר כהן, שעשתה כותרות בשנה החולפת, זכתה לבולטות תקשורתית רבה. כהן אישר ספר לימוד אזרחות חדש, 'יוצאים לדרך אזרחית', שהיה גדוש בטעויות עובדתיות המוטות באורח פלא דווקא לאותו צד שנוהגים לנטות אליו בליל הסדר. על פי התחקיר של גיל ברינגר ב'מקור ראשון' נזקפים לחובתו של כהן, בין היתר, גם שינוי לא תקין שנעשה בפרוטוקול רשמי, ומסמוס של אישור ספר לימוד מתחרה. מינויו של כהן בא לאחר הדחה פוליטית של המפמ"רית אסתר ברנד, שזוהתה עם המחנה הלאומי בשל עצם מגוריה בשומרון.
אולם צביעתו הפוליטית של מקצוע האזרחות נעשתה לפני ימי אדר כהן. רבים מבני שיחי, אנשי הוראת האזרחות בעלי גישה לאומית, טרחו לציין שכהן נאלץ לבוסס בביצה שיצרו לפניו. "הוא היה מבחינה מסוימת קורבן ששילם את המחיר על מדיניות שקדמה לו", ניסח זאת אחד המורים. התגייסותם של מורים ואקדמאים לטובת אדר כהן, חצתה, משום כך, קווים פוליטיים, וכללה גם חלק מהמורים בעלי ההשקפה הלאומית, כגון גייגר עצמו.
שונה מפרשת אדר כהן באות אחת בלבד של שם פרטי, אבל בעלת פוטנציאל השפעה גדול בהרבה, הייתה פרשת מינויו של פרופ' אשר כהן במקום פרופ' ידידיה שטרן לראשות ועדת המקצוע, והחלפת הוועדה כולה והעברת הדומיננטיות בה ממשפטנים לאנשי מדע המדינה. שטרן, לכשעצמו ציוני מובהק, מונה בידי השרה יולי תמיר שבוע וחצי לפני בחירות 2009, במה שהוגדר כמחטף פוליטי. בכנס חירום נגד החלפת הוועדה הסבירה ד"ר ריקי טסלר שאשר כהן הוא אמנם איש מקצוע, אך דעותיו בעייתיות. כהן הוא איש האגף המתון של הציונות הדתית. טסלר עומדת בראש 'הפורום האקדמי להוראת האזרחות', ארגון המנסה להחזיר את לימודי האזרחות לקו שהתווה להם קרמניצר. ידה עוד נטויה. בכנס שדרות בחודש שעבר הוקדשו שלושה דיוני שולחן עגול לנושא לימודי האזרחות; טסלר תקפה שם את המרכיב הציוני המוכנס לאחרונה ללימודי האזרחות, באומרה שהוא "מדיר חלק ניכר מן הציבור".
צבי צמרת ספג בעקבות החלפת הוועדה גל נוסף של התקפות אישיות ב'הארץ' ובחוליות הבאות של שרשרת המזון של התקשורת הישראלית. הוא חש שאפילו מצד משרד החינוך הוא אינו זוכה לגיבוי, בסוגיית האזרחות ובסוגיות נוספות, ופרש מתפקידו לפני כשנה ורבע. "הוויכוח עדיין לא מאחורינו", אומר פרופ' אשר כהן. "בשנה האחרונה יש ניסיון של מורים להתארגן ולהקים מועצה ציבורית שיהיה בה ייצוג לכולם כדי לדון במקצוע. אני לא מדבר על עצם הרעיון, אבל יש לי שאלה: מישהו הציע דבר כזה בתקופת השרה יולי תמיר?
"אנחנו מנסים לחולל שינוי. ההשתלמויות מתמקדות השנה בפרק אחד בתוכנית הלימודים, 'לאום ומדינת לאום'. המטרה היא להבהיר שהתפיסה שככל שמדינה היא לאומית יותר כך יש לה לכל הפחות בעייתיות עם הדמוקרטיה – היא עֶמדה בלבד, ולא עובדה; שאין סתירה בין העובדה שישראל היא מדינה יהודית לבין זה שהיא דמוקרטית. בשני הקצוות של הרצף האידיאולוגי חושבים שיש סתירה. המדבקה המפורסמת באולפנה מתבטאת גם בדיבורים בכיתות. גם בקצה הלא-לאומי ודאי יש מורים שאומרים 'אנחנו צריכים ללמוד לבגרות, תכתבו כך וכך, אבל מבחינה חינוכית זה לא נכון'. ואם כך מתנהלים לימודים, אם כך אומרים מורים על חלק ניכר מחומר הלימוד, אנחנו בבעיה קשה".
ואכן, באגף שמאל ניכרת בהלה, המצטרפת לבהלה מפני מגמות נוספות שהשר סער מקדם כגון הביקורים בירושלים. לוקחים להם את האזרחות. "אני נמצא בשני העולמות, בקרב מורים בממלכתי ובקרב מורים בממ"ד", מספר אבי דדון, מורה לאזרחות בתיכון המקיף הדתי בראשון לציון. "לנוכח הכנסַת נושאי יהדות וציונות לתוכנית הלימודים, מורים בממלכתי נחרדים. 'הלכה הדמוקרטיה, הדת והלאומנות משתלטות'. אבל כל מי שיבחן את הדברים ביושר יודה שעדיין רוב רובן של שעות הלימוד עוסקות בדמוקרטיה, זכויות אדם, מבנה השלטון, הגבלת הרוב. בפרקים שנוספו לתוכנית אין שום הטיות. אין שום אלמנט יהודי שמשתלט על הדמוקרטי. גם לא ההפך. כל צד והפוביה שלו, ואין להן כיום הצדקה".
או שכן. עוד כהן, הפעם שמוליק כהן, הוא שמיניסט, תלמיד במגמת אזרחות בישיבת אמי"ת עמיחי ברחובות וחבר הקבוצה שזכתה במקום השני באליפות התיכונים בישראל בדיבייטינג. הוא חווה את לימודי האזרחות על בשרו, בחמש יחידות לימוד, ומלווה את חבריו שבבתי ספר אחרים בלימודי האזרחות שלהם. "יש במקצוע משהו בעייתי", הוא אומר. "יש העדפה מפורשת לפרשנות הליברלית לדמוקרטיה, על פני הפרשנות הרפובליקנית. למשל, בתחילת ספר הלימוד מציגים את ישראל כמדינה לא דמוקרטית, כי היא מדינת לאום, ורק בעומק הספר, במקום שלא מגיעים אליו,רואים דברים שמצדיקים יותר את מדינת ישראל. יוצא שהתלמידים מבינים חצי מהמפה.
"כך זה גם בשיעורים. ממה שמספרים חברים בבתי ספר אחרים אני מתרשם שהמסר הוא שבדמוקרטיה הליברלית אין חסרונות, אין בעיות, אין מורכבויות – ומי שאומר שזו לא צורת המשטר הכי טובה אלא הצורה הכי פחות גרועה, ישר נחשב לתומך בדיקטטורה".
- בעצם אומרים לחברים שלך מה הם צריכים לחשוב?
"כל אדם שרוצה בטוב שואף להביא לידי ביטוי את ערכיו והשקפותיו לגבי הטוב הזה, גם באמצעות העבודה שלו. וכך כנראה עושים גם אלה השולטים בתחום הוראת האזרחות. הם בפירוש משפיעים ככה על דעות התלמידים".
- ועדיין הנוער נוהר ימינה.
"כי ברוב המקומות לא לומדים את הספר ברצינות. אבל אותה שכבה של נוער שמתעניינת ולומדת – מושפעת. ומטבע הדברים, זו השכבה שגם תחתור בעתיד לעמדות השפעה".
אלא שכאמור, לא רק ההטיה הליברלית מטרידה מורים ותלמידים דתיים רבים, אלא גם ליבת המקצוע, זו שתישאר על מכונה גם לאחר שיתוקנו כל העיוותים וההטיות. כלומר, החינוך לדמוקרטיה. מורים דתיים הציעו בשנים האחרונות להקהות את העוקץ הזה באמצעות כינון שתי תוכניות לימודים נפרדות באזרחות, אחת לחינוך הממלכתי ואחת לממלכתי-דתי. אולם רעיון זה אינו עומד על הפרק. מועצת החמ"ד (החינוך הממלכתי דתי) החליטה לפני כשלוש שנים להתנגד להפרדת תוכניות. "זה חלק מהחינוך שלנו, להכיר את השוני ולחיות איתו", מסביר יו"ר המועצה, הרב אבי גיסר. "מקצוע האזרחות מדבר על מה שמשותף לכולנו, ולכן חייבת להיות תוכנית משותפת", קובעת מפמ"רית (מפקחת מרכזת) היסטוריה ואזרחות בחינוך הממלכתי דתי, בלהה גליקסברג.
דווקא במקצוע השני שגליקסברג מופקדת עליו, היסטוריה – שגם היא כידוע משותפת לכולנו – תוכניות הלימוד נפרדות, אבל "אין להקיש בין מקצוע למקצוע", היא אומרת; "לכל אחד המטרות שלו". גליקסברג אף מספרת על השתלמויות משותפות למורים דתיים וחילונים לאזרחות, ובייחוד על מיזם של מפגשי לימוד אזרחות של תלמידים משני המגזרים, ששיאו הוא עבודה משותפת על 'מטלת הביצוע' – (משימה מחקרית-חשיבתית, שהיא חלק מחובות הלימוד באזרחות כיום.
"הציבור הדתי הוא לא היחיד שיש לו מתחים עם המערכת הדמוקרטית", אומר שלמה פישר כשהוא מסביר מה דחף אותו להקים את 'יסודות', "אבל יש לו מתחים מסוגים מסוימים. בעיקר בשני נושאים: נושא הסמכויות, כלומר מקרים של התנגשות בין סמכות דתית-הלכתית לבין סמכות אזרחית שנבחרה בהליכים דמוקרטיים; וסוגיית האזרחות השוויונית לכל אזרחי המדינה, כולל ערבים. המתח הזה לא בא ממקום רגשי כמו אצל המקללים באצטדיון טדי, אלא מהשקפה תורנית; או לפחות כך הוא מנומק. ומתוך היכרותי עם התורה, אני חושב שהיא לא בהכרח מובילה למסקנות הללו".
לאלה אפשר להוסיף הסתייגות על רקע רגשי יותר, הנובעת מהצלחתו של מחנה השמאל לנכס לעצמו את ערכי הדמוקרטיה. התחושה בציבור הימני והדתי היא שכל מתקפה נגדו נעשית בשם הדמוקרטיה, גם כשמתקפה זו עצמה בעייתית מבחינה דמוקרטית כמו במקרים של ההחלטה על ההתנתקות ושל התערבות בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה בפוליטיקה. בדמוקרטיה, ובמקצוע האזרחות, דבק דימוי שמאלני.
"אני מנסה לחנך את המורים שדמוקרטיה זה לא רק זהבה גלאון ובצלם", אומר לונדין, ומספר סיפור שכמעט כל מורה לאזרחות ששוחחתי איתו מספר דומה לו על עצמו. "העברתי לסטודנטים להוראה, דווקא לא אצלנו ב'אורות', שיעור על הסכסוך היהודי-ערבי, וכנראה נפלטה לי איזו התבטאות שהסגירה שאני לא שמאלן גדול. ניגשה אליי אחר כך סטודנטית ואמרה, 'המורה, זו פעם ראשונה שאני רואה שאתה לא שמאלני. הרי מרגע שנכנסת היה ברור שאתה כזה, כי אתה מלמד אזרחות'. צריך שייפסק התיוג הזה של המקצוע ומוריו".
"ברגע שאתה מנסה ליצור סדר בכיתה כשנשמעות בה אמירות גזעניות על מיעוטים, על ערבים, על עולי ברית המועצות, מציג את המשנה הדמוקרטית ומדבר על שלטון החוק, אתה נתפס שמאלן", מספר אבי דדון. "זה כמובן זיהוי ילדותי, והנושאים הללו הם ימין לא פחות משהם שמאל, אבל זאת התפיסה העממית כיום".
- אז איך מתגברים על ההתנגדות בכיתה למורה ה"שמאלן"?
"אני עובד עם אוכלוסייה מאתגרת מבחינה זו, ובכל זאת מצליח, ואפילו מעלה בכיתה נושאים חמים שמורים אחרים חוששים מהם. היום, למשל, דיברנו על חנין זועבי; על הפגיעה שלה בחוק, אבל גם על זכותה לחופש ביטוי. כדי לא ליצור אנטי, פיתחתי במהלך השנים מתודה של הרחקת עדות. אני יכול להיכנס לכיתה עם עיתון, להגיד 'שמעתם מה קרה בתאילנד?', ולספר סיפור מהחדשות שלנו על פגיעה בערבים, אבל במקום ערבים ויהודים לדבר על שתי עדות בתאילנד. תלמידים שכאן היו תומכים בתג מחיר אומרים 'מה, אין להם לב?'. אחרי עשרים דקות של דיון אני מספר שזה בעצם אירע פה, ונותן את כל המידע – אבל הדיון כבר קיבל פן אחר, שקול ומושׂכל ורב היבטים, והמורה כבר יכול להיתפס כמי שמדבר על ערכים ולא כשמאלן".
לדעת פרופ' אשר כהן, ראש ועדת המקצוע, בזיהוי שנוצר בין דמוקרטיה לשמאלנות יש מרכיב צבוע, אבל גם מרכיב אמיתי וכאוב. "מצד אחד, המחנה שמניף את דגל הדמוקרטיה המהותית (כלומר דמוקרטיה לא רק כשיטת ממשל, אלא בעיקר כמערכת ערכית שבמרכזה זכויות הפרט וההגנה על המיעוט) משתמש בה בצורה סלקטיבית. בתקופת ההתנתקות, פתאום הדמוקרטיה זה רק 'מה הרוב החליט', ולא הגנה על המיעוט. והנה כשהכנסת מחוקקת ברוב קולות חוקים נגד חרמות או בעד פיקוח על עמותות, אנחנו דמוקרטיה מהותית והדמוקרטיה בסכנה.
"מנגד, מה לעשות שמחקרים מראים שבשאלוני עמדות נמצא מתאם לא בריא בין הזדהות ימנית או דתית יותר לבין עמדות פחות דמוקרטיות? ומה לעשות עם הסתירות הערכיות שאכן קיימות – למשל, בין ערך השוויון לבין ההלכות שמפלות בין יהודי וגוי? צריך להתמודד עם זה".
- בדיונים בכיתה? בתוכנית הלימודים?
"בכיתה. זה עניין של כל מורה ומורה. אבל אני רוצה להדגיש, זו לא רק בעיה של המורה הדתי. המורים מדווחים על עמדות לא דמוקרטיות גם בחינוך הכללי. אנחנו יודעים לאן הנוער נוטה".
"בכל המגזרים מקצוע האזרחות לא קל", אומרת יעל אלון מ'יסודות'. "זה מקצוע שמדבר על איך אנחנו מסתדרים עם אנשים שאנחנו הכי לא מסכימים איתם. אני בקשר עם מפתחי תוכניות לימודים באזרחות מכל המגזרים, וכולם מתארים את הקושי. מצד שני, במגזר שלי, הדתי, כבר הייתה הצרה הצרורה, היה רצח רבין, אז אנחנו צריכים לנהוג משנה זהירות. הנוער של עכשיו חכם ומתוחכם יותר מכפי שהיינו אנחנו ואמצעיו יותר מתקדמים, ואי אפשר לדעת איך הסיבוכים שלנו יגיעו אליהם, לאיזו מוטציה".
על כך אומר יוסי לונדין, "הרבה גופים מודאגים מקיצוניות ופנאטיות של התלמידים; אותי מדאיגה יותר האדישות שלהם. כמו שאמר משה דיין, מוטב לרסן סוסים שועטים מלדרבן סוסים עצלים. לפני שתיים-שלוש מערכות בחירות ידעתי שחודש לפני הבחירות לא יהיו לימודים סדירים, כי התלמידים יהיו טרודים בניסיונות לעזור למפלגות; היום אני פחות רואה את זה. אני מניח שזה חלק ממה שקרה לכולם: ההתנתקות שגרמה לצעירים לחשוב שבמילא אי אפשר להשפיע, והאינדיבידואליזם שהגיע גם אל הדתיים. מצד שני, אני מתרשם וגם שומע מהרבה מורים שהחבר'ה היום יודעים לשאול שאלות טובות יותר".
"הרבה תלמידים מביעים בשיעורים עמדה של שנאה כלפי מיעוטים", מספר יצחק גייגר, וגם מרגיע: "נוטים להתעלם משאלת הגיל. בתיכון נוטים לחשוב בשחור-לבן, ולפעמים גם מדברים בצורה קיצונית רק כדי למרוד, להרגיז את המורים. הרי אם מסתכלים על סקרים שנעשו בקרב בני נוער לפני עשרים ושלושים שנה רואים מגמות דומות; מה קורה לאותם התלמידים כשהם נעשים מבוגרים? מתברר שחלים שינויים, המצב לא כל כך חמור. ובכל זאת צריך לשאול גם על המסרים שמעבירים המורים. האם אנחנו רואים בערביי ישראל אזרחים לגיטימיים? האם רבנים בכל חלקי הציבור הדתי מוכנים לומר זאת?"
גייגר, שכזכור הוא האיש שהעלה על הפרק את הבעייתיות שבתוכנית הלימודים באזרחות, וקידם בכך את פתרונה, מתמקד עתה בצד השני של המטבע: בתרומתו של הצד הדתי למתיחות הזו. הוא חוקר את ההגות המדינית של רבני הציונות הדתית, ולדבריו היחס של חלק מהם לדמוקרטיה בעייתי: הם נוטים לתמוך בה, בהיותה המשטר המתאים לזמננו ולרצון הציבור, אך לא לראות בה ערך בפני עצמו. "כרגע, התלמיד שומע בשיעור אזרחות על הדמוקרטיה ובשיעור תנ"ך על מצוות מינוי מלך – ונשאר עם הסתירה. מקצוע האזרחות זקוק לגיבוי מצד לימודי הקודש, ולא מקבל אותו. כל עוד להנהגה הרבנית, שיש לה השפעה במערכת החינוך הדתית, אינה תומכת במשטר הדמוקרטי גם מנימוקים ערכיים שאינם קיימים במשטרים לא דמוקרטיים; כל עוד אין לה אין משנה סדורה איך מדינה מודרנית, יהודית ודמוקרטית צריכה להתנהל – קשה לצפות שהמורים לאזרחות יפתרו את הבעיה".
רוחמה גבל-רדמן, מדריכה ארצית לאזרחות בחינוך הממלכתי-דתי, פרסה בפני מורים לאזרחות ביום עיון על יהדות ודמוקרטיה מטעם 'יסודות', לפני שבועות מעטים, שורה של חוויות ממפגשיה עם צוותים חינוכיים. כולן מבטאות בעיניה את המתח בין מערכת החינוך הדתית, ובכלל זה אפילו מורים לאזרחות, לבין הדמוקרטיה.
"מורה ציוני-דתי לאזרחות אומר לי, כדי להצדיק את ההתנגדות שלו לקבלת ההכרעה הדמוקרטית בהתנתקות, 'ביהדות התפיסה היא שלטון של מעטים ונבחרים, ולא שלטון העם'. ראש אולפנה מכובדת אומר לי, 'אני לא רוצה מדינה יהודית; אני רוצה מדינת כלל מיעוטיה, שבה גם אני מיעוט'. שזה, במילים אחרות, 'עזבו אותי מאחריות לאומית'. זוג מורות שמלמדות י"ב בישיבה תיכונית רצו לעשות עם התלמידים מטלת ביצוע על שאלת ישיבות ההסדר והשוויון בגיוס. מאוד רלבנטי לחבר'ה של י"ב. הייתה התלהבות גדולה, ישבנו ובנינו סדרת מהלכים מאוד יפה, ואז – כרטיס אדום מטעם ראש הישיבה: 'אנחנו לא מדברים על ישיבות הסדר'. בשביל מה לו להסתבך, למה לגעת בבשר החי".
גייגר חושב שאחת הדרכים ליישור ההדורים היא הכשרת הרבנים-מחנכים (ר"מים) בישיבות התיכוניות, ומחנכות ורבנים באולפנות, ללמד אזרחות ולהכיר לעומק את הדעות השונות בקרב רבני זמננו בסוגיות מדינה. "יש שיתוף פעולה מצד המערכת. כבר היו השתלמויות משותפות למורי אזרחות ותורה שבעל פה. אנחנו בכיוון".
במסלול הכשרת מורי האזרחות של לונדין ב'אורות' אכן מכשירים בין היתר ר"מים ומחנכים. לאו דווקא כמורים לאזרחות ממש, אבל "שיכירו את התחום". למשבצת הזו מתכוונת להיכנס גם מכללת הרצוג להכשרת מורים, ש'יסודות' נמצאת זה שנתיים תחת חסותה. "השאיפה שלנו היא שהר"מ ילמד אזרחות את כיתתו", אומר ראש המכללה הרב פרופ' יצחק קראוס. "זה מקצוע שצריך לבוא מתוך תורה. אנחנו שוקדים על הקמת חוג להכשרת מורים לאזרחות. חשוב להראות שזה לא דבר חיצוני לנו, וחשוב גם להיטיב את מעמדו המעורער של התחום בחברה הדתית".
- המעמד המעורער של מקצוע האזרחות, או של הערכים הדמוקרטיים?
"בלי להכליל – כן, הנושא של ערכים דמוקרטיים. יש בחלק מהציבור בעיה בהפנמה שלו, בעיקר מהבחינה הדתית. חסרה גם כתיבה תורנית בתחום. חוג אקדמי, עם קאדר של מורים, ייצור גל של כתיבה ועשייה. הריזכויות הפרט הן מושג תורני פר אקסלנס, כפי שמוכיחים למשל דיני עבד עברי. התורה היא חלוצת הדמוקרטיה והשוויון והזכויות, הרבה לפני שהיה שמאל".
רועי צמיר, הר"מ והמורה לאזרחות של שמוליק כהן וחבריו במגמת האזרחות בישיבה ברחובות, הוא מבוגרי המסלול של לונדין. הוא חש שבשל היותו רב-מחנך ומורה לתלמוד יש ממנו ציפיות מיוחדות גם בתַפְקְדוֹ כמורה לאזרחות: שהאזרחות שהוא מלמד גם תציע חזון, ולא רק תצייר תמונת מצב; שיהיו בפיו תשובות לדילמות אזרחיות בשפה שהיא גם הלכתית. קשה לו עם הגישה הקיימת לתחושתו גם בחלק מהגופים הדתיים העוסקים בתחום, שהדמוקרטיה היא נקודת הייחוס הראשונה. "יש פחד לתת להלכה את המקום הראשון. חושבים שהיא תהרוס לדמוקרטיה. אני לא חושב שהפחד הזה מוצדק. אני חושב שהדמוקרטיה תתעצם אם המבט אליה יהיה מכיוון ההלכה ומתוכה".
המפמ"רית בלהה גליקסברג אומרת שלא רק שהיא תומכת ברעיון שר"מים ילַמדו אזרחות, היא אפילו נמנית עם יוזמיו – "אבל תנאי הכרחי הוא שהר"מים הללו יקבלו הכשרה אקדמית מלאה לתחום". ראש מועצת החמ"ד הרב גיסר מרחיק לכת ואומר שלא רק שהוא מעודד את הרעיון שר"מים ילמדו אזרחות, הוא אף ממליץ לראשי ישיבות לעשות זאת בעצמם. "לראשי מוסדות שנועצים בי איזה מקצוע ללמד בעצמם אני ממליץ דווקא על אזרחות. כי כשמלמדים את המקצוע הזה מלמדים גם אמונה, גם היסטוריה יהודית, וגם את ערכי הציונות הדתית".
אכן כן, בניגוד גמור לתיאורים העגמומיים שזה עתה שמענו על מצב היחסים בין מקצוע האזרחות לממסד החינוכי הדתי – בפי הרב גיסר, אולי נציגו המובהק ביותר של ממסד זה, מתרוננת ידידות מופלאה. "יש בהדגשת מקצוע האזרחות והפן התורני שלו אמירה חשובה", הוא ממשיך. "והיא, שמשעה שזכינו להקים את מדינת ישראל נוצרה קבוצת מצוות חדשה: מצוות שבין אדם לחֶברָתו ולמדינתו. רוב תלמידי החכמים וראשי הישיבות של הציונות הדתית עוסקים בכך. הם דנים בכל תחומי הלכות מדינה, מתוך תשתית רחבה מאוד של ערכי העזרה לכלל, הצדק החברתי, הבחירה החופשית, כיבוד האחר, אהבת הרֵע, כיבוד הרוב והגבלת הרוב, שכולם נמצאים בתורה".
הוא מוסיף כי "דווקא הציבור הדתי, ובייחוד זה האידיאולוגי יותר, נזקק לדמוקרטיה במיוחד. הרי הוא רוצה לפעמים להביע עמדות חריפות, להשפיע על דעת הקהל, ליצור מסגרות חינוך ייחודיות, ושאר דברים שהערכים הדמוקרטיים של חירות הפרט וחירות הכלל הם המאפשרים אותם".
וזה אולי עוד כיוון לפתרון: לכו על זה, אבל עד הסוף. כמו שמספר שלמה פישר: "מורה לאזרחות בישיבה תיכונית ידועה שלח אליי מערך-שיעור שהוא בנה בנושא פקודה בלתי חוקית בעליל, והדוגמה שהוא השתמש בה לפקודה כזו הייתה פקודה לפינוי יישובים. זה אומר שהציבור הדתי לומד להשתמש בכלים האלה כדי לשרת את ערכיו. החינוך הדמוקרטי-ליברלי אולי לא מוצא חן מלכתחילה בעיני המורה הדתי, אבל מאחר שזה מה שיש הוא אומר יאללה, ניקח את זה לכיוון שלנו. ואנחנו אומרים: זה בסדר גמור, אבל תעמוד בקריטריונים מקצועיים מקובלים".
"הכול הולך אחר המורה", מסכם הרב גיסר. "בכל מקצוע, ובמקצועות שנתפסים כבעייתיים בפרט. מורה שהוא חדור אהבה לארץ ולציונות ולמדינה ילמד את התוכנית הקיימת באופן שהתלמידים ייצאו שמחים, מחוזקים, מבינים את הזכות והחובה, ועם זה לא מתעלמים מהקונפליקטים. שעות הלימודים של אזרחות יהיו להם השעות המענגות והאהובות ביותר בכל הלימודים, כי עוסקים בהן בנושאים אקטואליים ורלבנטיים. לעומת זאת, אם המורה בעצמו חי בתחושה לעומתית כלפי תוכנית הלימודים באזרחות, השדר יהיה 'חבר'ה, תתעלמו ממה שכתוב בספר, אתם יודעים שהחיים מלאי צביעות וציניות'. ואני לא חושב שזה נכון".
