לאוסטרים הייתה תשובה אמנותית במיוחד לשאלה "הרצחת וגם ירשת". ספר חדש, "האישה בזהב", מספר את סיפורה הנפתל של התמונה "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר"
הכתבה מאת צור ארליך
הופיעה שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 26-22, בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'".
אם היא לא הייתה טובלת בזהב, טובעת בזהב, נוצצת במה שמרוב קיטש כבר איננו קיטש, משכשכת את הפנטזיה המודרנית בהילת קדושה של פסיפס ביזנטי, זה כנראה לא היה זה. דיוקנה של אדֵלֶה בלוך-באואר כמו נולד להיות, מאה שנה לאחר שצויר, התמונה היקרה ביותר בתולדות המכירות הפומביות. הוא נולד עם כפית זהב בפה.
השמות הגדולים של התקופה מרפרפים סביב התמונה, המצייר והמצוירת, מי כפרפר יום צבעוני ומי כפרפר לילה. כמעט כל הכוחות הרוחניים שעמדו על סף המאה העשרים לעצב את העולם לטוב ולרע חגו ברדיוס מאות מטרים ספורים סביב העלמה היהודייה הזו לבית באואר, וסביב הצייר גוסטב קְלִימְט שצייר אותה. גלגוליה של התמונה וגאולתה, ביזתה וביזיונה, הם תמצית סיפורן של וינה המעטירה, של אוסטריה, של אירופה, וגם של היהדות בת זמננו.
הנה כך, על פי תיאורה של אן-מארי אוקונור בספרה החדש 'האישה בזהב', גזל את התמונה, היישר מדירתה של המצוירת המנוחה, פקיד נאצי בכיר ושמו אריך פיהרר. "פיהרר התקדם אל תוך החדר האפלולי והקר. ואז הבחין בַּטֶרף שלו. רגע אחד עמד לפני הציור והתבונן. הנה הפורטרט שהפנט את וינה בתחילת המאה. ציור שניחן בעוצמה של מוצרט אך נוצר בראשית עידן הנפש של פרויד. בציור הזה פגש העבר הנוצץ של וינה את ההווה האכזרי. כעת יפגוש את העתיד".
הציור המוחרם היה מהמוכָּרות והמרהיבות ביצירותיו של קלימט, ראש החץ של המודרניזם המרכז אירופי. הוא קרא לו 'דיוקן אדלה בלוך-באואר', כשמה של המצוירת, מנשות החוג האמנותי-אינטלקטואלי היהודי ברובו שסחף אחריו את בירת התרבות האירופית. אבל הנאצים שבזזו את התמונה קראו לה סתם 'האישה בזהב'. כמוהם גם האוסטרים, שהמשיכו להציג אותה בגלריה הלאומית שלהם ולהחזיקה על סמך סעיף בלתי מחייב בצוואתה של בלוך-באואר.
היא כתבה בסעיף זה שהיא מציעה שבעלה יתרום את התמונה לגלריה, לרווחת הציבור האוסטרי. אולם היא נפטרה, בת 43 בלבד, בחורף 1925, הרבה לפני שהנאצים השתלטו על אוסטריה שהיא אהבה ועל התמונה שאהבה. כשהביעה אדלה בצוואה את רצונה הערטילאי שהתמונה תיתרם אחרי מותה לגלריה הלאומית, אם בעלה יחפוץ בכך, ודאי לא התכוונה שהתמונה תילקח לשם בכוח. ודאי גם לא חשבה שההחרמה תיעשה לצורך עסקה סיבובית, שמטרתה לאפשר לבמאי תעמולה נאצי, בן לא חוקי של קלימט מאחת מדוגמניות הציור הרבות שלו, לקבל מהמוזיאון ציור אחר שצייר אביו.
ברהמס, מאהלר והרצל גם
בעלה של אדלה, פרדיננד, הזמין את התמונה מהצייר כמתנת אהבה לאשתו. נפוצה ההשערה שקלימט, רודף שמלות כמעט אובססיבי ואליל מקומי, קשר לאורך מאות שעות הציור יחסים מיוחדים עם המצוירת שעמדה לפניו. המחזאי ארתור שניצלר אפילו פרסם אז מחזה ובמרכזו רומן בין צייר למצוירת, הדומים להפליא לקלימט ולבלוך-באור. לפרדיננד לא היה אכפת במיוחד מה וינה מנחשת ומלחשת. אשתו הונצחה בתמונה המקרינה יפעה שלא מן העולם הזה. איקון הזהב הנכסף של וינה חי ונשם אצלו בבית.
חוויית ההתבוננות בציור, משהוצג בתערוכה ב-1908, תוארה בעיתונות הזמן, בין היתר, כחוויית חיטוט באבני חן. בשנים הספורות שנותרו בין ציור התמונה לבין מלחמת העולם הראשונה ונפילתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, המשפחה הקיסרית תשאל לא פעם מאדלה ופרדיננד את התמונה כדי להציגה בחוץ לארץ, "להציג את הפנים המלכותיות של אימפריה מודרנית, מתוחכמת ועירונית במובהק", כלשונה של אוקונור.
סיפורה של התמונה רוחש שמות גדולים, צירופי מקרים וזיקות מפתיעות שמחברת הספר היטיבה למצוא. עורך הדין שהשקיע שנות עבודה ארוכות בתביעה להשבת התמונה, שנראתה אבודה מראש, הצליח באופן תקדימי לאפשר תביעה כזו בארצות הברית, שכנע בוררים אוסטרים בצדקת העניין, וזכה לבסוף, ב-2006, בניצחון מפתיע, שעמלה בת עשרות מיליוני דולרים בצדו. כמה סמלי וכמה מסחרר הוא שעורך דין זה היה נכדו של מלחין האוונגרד היהודי הנודע מווינה, בן חוגם של קלימט וחבריו, ובעצמו הקלימט של עולם המוזיקה, ארנולד שנברג.
או קחו למשל את הבתים. איכשהו, בתיהם של גיבורי העלילה, אדלה בלוך-באואר חשוכת הילדים, בעלה התעשיין פרדיננד בלוך שהתמונה נגזלה ממנו, ואחייניתם מריה אלטמן שיזמה בזִקנתה את המאבק להשבת התמונה (ועוד חמש תמונות של קלימט בבעלות המשפחה) מהמוזיאון האוסטרי - כל הבתים הללו משכו אליהם דמויות משמעותיות וסמליות, כל אחת לתקופתה.
בית הוריה של אדלה, בווינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, היה ארמון שהמשפחה חלקה עם משפחת ויטגנשטיין היהודית, שאחד מבניה היה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. הנֵיים-דרופינג, כפי שמכנים זאת הלועזים, רק מתחיל כאן. אל הבית הזה באו בין היתר יוהנס ברהמס וגוסטב מאהלר, מהנשגבים שבמלחינים בכל הדורות, וניגנו שם רסיטלים. משפחת ויטגנשטיין זו מימנה את הזֶצֶסְיון - ארמון התערוכות של חבורת אמני האוונגרד שהתגודדה סביב קלימט. משאיבד קלימט את חסותו של קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, משום שהחציף פנים ביצירותיו הנועזות, זכה לחסותו החלופית של יהודי עשיר נוסף, אוגוסט לדרר שמו.
חבורה זו של אמני הזצסיון חתרה אל יופי חדש, רוחני, ועם זאת גם גופני עד בוטות. היא עמדה במרכזה של שכבת אוכלוסייה וינאית שכונתה "החברה השנייה": אליטה תרבותית חדשה, משפיעה וקובעת טעמים ואופנות, רובה יהודית-מתבוללת. משפחת באואר הייתה חלק ממנה. וגם זיגמונד פרויד, למשל. גם בנימין זאב הרצל.
תסכולו של צורר
אכן, כמעט הכול התחיל שם, בווינה של אותם זמנים. הפסיכואנליזה, הציונות, ולא רק הן. ברגעיה המפוארים האחרונים של אוסטריה כאימפריה, לפני התמוטטותה במלחמה העולם הראשונה, חוותה המדינה הזו התפרצות תרבותית ומדעית שהדיה נשמעים עד היום. זו הייתה סביבת גידולה של אדלה. המצוירת שלנו. אישה דעתנית, משכילה, פעילה חברתית סוציאליסטית ומנהלת סלונים חברתיים אופנתיים, מקורבתם של כל המי ומי. בין היתר גם קארל רנר, של מי שיהיה ראש ממשלת אוסטריה אחרי שנים רבות, אחרי השואה, וינהיג מדיניות שלפיה הרכוש שנגנב מיהודים לא יוחזר להם.
"החברה השנייה", אותה אליטה חדשה, נוסקת, תוססת, בועטת, חדשנית, זה-מקרוב-באה, יצרנית של תרבות אוונגרד ששונאיה קראו לה "מנוונת" - הייתה שׂעיר לתסכוליו של הצייר הצעיר אדולף היטלר שהסתובב אז בעיר. "היטלר הצעיר נעזר ביהודים", אומרת אוקונור, כשהיא נשאלת על פרק מפתיע זה בספרה. "הוא חי בבית מחסה לחסרי בית במימון משפחות יהודיות. משפחה יהודית לקחה אותו תחת כנפיה. ממסגר תמונות יהודי חביב מווינה, סמואל מורגנשטרן, שלימים נספה בגטו לודז', שכנע את לקוחותיו לקנות את ציורי צבעי המים הבינוניים של היטלר, כי ריחם עליו. אנו יודעים כיצד היטלר גמל ליהודים על אדיבותם.
"ראש עיריית וינה קרל לוגר, שנבחר על בסיס מצע אנטישמי, מיקד את כל ההתמרמרויות החברתיות לעבר משפחות יהודיות מצליחות אלו - משפחות שחיו קודם לכן בכל קצווי האימפריה, והאמנציפציה העלתה על המסלול. הן היו מטרות קלות. עד אז, אנשים עניים ובינוניים כהיטלר יכלו לפחות להסתכל על היהודים מלמעלה. עכשיו היו בין היהודים שעמדו מעליו. מבחינה מסוימת זה מזכיר, להבדיל, את מצבם של עניים לבנים בדרום ארצות הברית, שהיו להם לפחות הכושים להסתכל עליהם מלמעלה".
בספר היא מוסיפה על כך את תסכולו של היטלר הצייר, ששמר על סגנון ציור מסורתי ולא זכה להצלחה, מפרסומם של האמנים המודרניים, פורצי הדרך, מעוררי המחלוקת, אותם 'מנוונים'. היהודים וה"ניוון" התרבותי, שהיה בעצם גרעינו של המודרניזם, היו לדידו של היטלר היינו הך. הטינה האישית של האמן הכושל הצמיחה עד מהרה בשר, בשר פיגולים של אידיאולוגיה מפלצתית. אכן, גם הנאציזם חב רבות לווינה של אותן שנים.
לנדאו הנאצי
אבל אנחנו הרי מדברים על בתים. והנה הם שוב כאן. שכן משהשתלט אותו היטלר על אוסטריה ב-1938 נמצאו שוב מתעניינים שנמשכו דווקא לבתי משפחות בלוך ובאואר. הפעם, ברוח התקופה. את טירתו של פרדיננד בלוך, בעלה של אדלה המנוחה, ליד פראג, גזל לצורך מגורים הנאצי ריינהרד היידריך שהתמנה למושל צ'כוסלובקיה כולה. ואילו בית מגוריו של פרדיננד בלוך בווינה הופקע כדי לשמש מטה חברת הרכבת הגרמנית שגירשה יהודים למחנות.
גם בית האחיינית מריה, זו שעתידה כחלוף חצי מאה לתבוע את השבת הדיוקן, זכה לדייר סמלי. מיד עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, שבוע לאחר שהתחתנה מריה ונכנסה לגור בו, פלש אליו פליקס לנדאו: הנאצי שמונה לרכז את שוד יצירות האמנות של יהודי וינה. שוחר תרבות זה הוא האיש שבאחד מתפקידיו הבאים, במהלך מלחמת העולם השנייה, החזיק כ"יהודי החסות" שלו את הצייר והסופר היהודי הנודע ברונו שולץ (שתפס את מקומו בתרבות הישראלית בזכות 'עיין ערך: אהבה' של דוד גרוסמן). לנדאו צלף פעם להנאתו ביהודי-חסות של נאצי אחר. בתמורה רצח הלה את שולץ.
אתם עוד איתי? אצל אוקונור העלילות הנפתלות שסביב התמונה ובעליה מאכלסות 450 עמודים, עם שלל דמויות, וכמעט בלי שום רגע משעמם (הספר הופיע זה עתה בהוצאת פן וידיעות ספרים, בתרגומו של יוני רז פורטוגלי, דווקא לא מפורטוגלית כי אם מהמקור האנגלי). רק נשלים את פיסת העלילה שהתחלנו בה, ונאמר שכאשר השתלט אותו רכז-שוד-אמנות בעל שם משפחה יהודי על ביתם של האחיינית מריה ובעלה פְריץ אלטמן, פריץ נאסר ועד מהרה נשלח למחנה דכאו. הוא היה בעצם בן-ערובה של הנאצים שניסו לסחוט מפרדיננד, בעלה של אדלה שהצליח להימלט לחו"ל, את חשבון הבנק הזר שלו. מריה הייתה באותו זמן אסירה בביתה שלה, בחסות אותו לנדאו כפוי טובה ששם משפחתו בא לו מיהודי שאימץ אותו בילדותו. לבסוף שוחרר פריץ מהמחנה איכשהו (פרטים כמובן בספר), ובני הזוג הצליחו לברוח להולנד ומשם לארצות הברית.
כמחצית המאה חלפה מתום המלחמה עד תחילת המאבק להשבת התמונות. אוסטריה הדמוקרטית ערמה קשיים מתמידים על החזרת נכסים ליהודים, ובפרט הקשתה על השבת יצירות אמנות. השיטה הייתה להכריז עליהן כעל מורשת תרבותית של המדינה, האסורה בהוצאה ממנה. "השוד של אחרי המלחמה", קוראת לזה אוקונור.
נציגה של משפחת בלוך-באואר הגיש כבר סמוך לאחר תום המלחמה בקשה להשיב את התמונה למשפחה. אולי בכל זאת נכביר כאן עוד פרט, ונציין שנציג זה היה אוגוסט רינש, מחזרה הדחוי של מריה אלטמן בצעירותה, נוצרי שהסתכן לאורך המלחמה למען הברחתם של עוד מבני המשפחה מאוסטריה. לנוכח בקשה זו של רינש, מנהל הגלריה הלאומית האוסטרית הורה במכתב לפקיד הנוגע בדבר לעכב את ההשבה "בתירוצים טקטיים", כלשונו שלו.
ממשלת אוסטריה ניסתה לסחוט מהמשפחה ויתור על כל אוסף תמונות קלימט שהופקע ממנה, תמורת קבלת אחדות מהן. במקרים אחרים האוסטרים דרשו מהיהודים "דמי אחסון" מפולפלים על התמונות - כלומר, תשלום על כך שאוסטריה הואילה בטובה, לאחר ששדדה מהיהודים את התמונות, לשמור אותן; וגם זה, בדרך כלל, במרתפים טחובים ואף רטובים.
מים עומדים ומעופשים
מהספר מתקבל הרושם שאוסטריה של אחרי המלחמה היא לבו הפועם של הנאציזם, או לפחות של אי-ההתנערות מהעבר הנאצי, הרבה יותר מגרמניה. שאלתי את המחברת אם אכן אפשר לסכם כך את הדברים. "ההבדל ביניהן מהותי", השיבה אוקונור. "בגרמניה הייתה דה-נאציפיקציה. באוסטריה לא. אוסטריה החלה בתהליך הזה, אך עד מהרה חוקקה חוקים של חנינה ומחילה שלמעשה בלמו אותו. מעצמות המערב ויתרו לאוסטריה בקלות, כי חששו שתיסחף לגוש המזרחי.
"בגרמניה, נשות חברה הוכרחו בסוף המלחמה ללכת למחנה דכאו, לראות מה שקרה מתחת לאפן, עם שרשרות הפנינים שלהן לצווארן, ועם מטפחות משי על אפיהן, בשל צחנת המוות. לעומת זאת באוסטריה התעלמו ממחנה הריכוז הגדול ביותר, מאוטהאוזן, והוא נעשה למוזיאון רק בשנות ה-70. כשהייתי בווינה לרגל הופעת הספר, התפרסם 'גילוי' של עיתונאי בריטי בדבר פושעת מלחמה נאצית ארנה ואליש, שגרה ממש לידי, ליד השוודנפלאץ. אני אומרת 'גילוי' במירכאות, כי שמה היה ידוע וגלוי, ועברה לא היה סוד, ופשוט זה לא עניין איש. הפעם התעורר עניין, והגיעו ניצולים להעיד על אכזריותה במחנה בפולין. האוסטרים אמרו שמאוחר מדי להעמיד אותה לדין, ושזה מחוץ לסמכותה של אוסטריה. אוסטריה הייתה מים עומדים ומעופשים".
עוד בשנת 1965, היא מוסיפה ומספרת בספר, מונה נאצי לשעבר לנשיא משרד המונומנטים הפדרליים - הרשות הממשלתית האוסטרית המחליטה לאילו נכסים ויצירות אפשר לתת אישורי הוצאה מהמדינה. הניסיון המחודש להוציא מאוסטריה את דיוקנה המוזהב של אדלה בלוך-באואר, הניסיון של עורך הדין רנדול שנברג, שבר יובל שנים של קיפאון וסרבנות. המאבק היה מפרך. תחילתו בחשיפה עיתונאית של התחקירן האוסטרי הוברטוס צ'רנין, בן למשפחת אצילים וינאית, שעתיד היה אף לגלות שאביו היה נאצי פעיל. הוא שם לו למטרה לקלף את מסכות ההיתממות מאוסטריה מולדתו, ולעמת אותה עם ימיה הרעים והמודחקים.
צ'רנין הוא שחשף ב-1986 בעיתון האוסטרי 'פרופיל' את פרשת ולדהיים - עברו הנאצי של מזכ"ל האו"ם לשעבר קורט ולדהיים, כקצין ביחידת ורמאכט שביצעה פשעי מלחמה; חשיפה שלא הפריעה לָאיש לזכות באותה שנה בבחירות לנשיאות אוסטריה.
כאן אנחנו מושכים בעוד חוט שנשזר בסיפור הסבוך: החוט של לאודר. שגריר ארצות הברית באוסטריה באותו זמן היה המיליארדר היהודי רון לאודר, כיום נשיא הקונגרס היהודי העולמי. הוא סירב לבוא להשבעתו של ולדהיים, והרגיז בכך את האוסטרים. בעשור שלאחר מכן הקים לאודר בקונגרס היהודי העולמי מחלקה להשבת יצירות אמנות שנשדדו בידי הנאצים. כאשר הושבו סוף סוף התמונות של קלימט, ובראשן דיוקנה המוזהב של אדלה, לידי יורשי משפחת בלוך-באואר, לאודר - שהוא גם אספן אמנות - קנה את הדיוקן הזה במחיר הגבוה ביותר ששולם עד אז על תמונה, 135 מיליון דולר. התמונה מוצגת ב'נויה גלרי' שלו בניו-יורק.
דיוקן נוסף של אדלה מאת קלימט, מאוחר יותר ומרשים הרבה פחות, נמכר לאספן פרטי בסכום צנוע: 78.5 מיליון דולר. עשרות מיליונים שולמו על ארבע תמונות נוספות של הצייר שהושבו למשפחה. היו שמתחו ביקורת על המשפחה שמכרה את התמונות תמורת הון רב כל כך, והקנתה בכך, לפחות למראית עין, ממד של תאוות בצע למעשה המוסרי של דרישת התמונות. אולם אלמלא נמכרו התמונות, לא הייתה דרך לשלם לעורך הדין את שכרו שהובטח לו מראש: 40 אחוז מדמי מכירתן.
מחיקה עצמית
אן-מארי אוקונור התוודעה לפרשה כשהייתה כתבת הלוס-אנג'לס טיימס, וקראה בעיתון שכונתי קטן בעירה, "בעמוד פנימי, איפשהו בין מודעות פרסומת, סיפור קטן על אישה תושבת העיר, מריה אלטמן, שברחה מהנאצים. הנאצים לקחו תמונה של דודתה, והיא נמצאת לא במצודה או באיזה בית מידות אלא במוזיאון הלאומי. התקשרתי אליה. היא הזמינה אותי, הושיבה אותי על כוס קפה וינאי עם הרבה רפרפת מוקצפת, כנראה מסודות אריכות הימים של בנות תשעים וינאיות. הסיפור שסיפרה לי נראה לי בלתי ייאמן. קלימט התגלה לי פתאום ככל כך שונה מהאמן הפָּאסֶה שהצטייר לנו בתקופה שלמדתי אמנות". מאז ליוותה אוקונור את התביעה כעיתונאית, מוכנה ומזומנה לרגע שהתביעה התימהונית תטלטל את עולם האמנות ואת עולם המשפט הבינלאומי.
מכל האירועים שסיקרה, דווקא על הפרשה הזו בחרה לכתוב ספר. לא דבר מובן מאליו, למי שכבר חוותה בחייה העיתונאיים אירוע מסעיר או שניים. שנים ארוכות עשתה במרכז אמריקה, ועמדה שם בראש נציגות סוכנות רויטרס. "סיקרתי את המלחמה באל-סלבדור, והייתי בין העיתונאים שהיו במלון שרתון כשהגרילות השתלטו עליו, כשבתוכו אנשי ביון וכוחות מיוחדים אמריקניים. ראש ארגון מדינות אמריקה ז'ואו באנה סוארש בא לנסות להשיג הסכם, ושומר ראשו נורה למוות כשהיה לידו. הייתי צעירה מאוד. הייתי אולי בת 25 כשראיינתי את דניאל אורטגה, שליט ניקרגואה. סיקרתי את פרו בימי הטרור של מחתרת הנתיב הזוהר. סיקרתי גם את קובה, פגשתי את פידל קסטרו, ואת ההפיכות הצבאיות בהאיטי".
אחר כך, בלוס-אנג'לס טיימס, ראיינה בהרחבה בין היתר את נלסון מנדלה, ג'ורג' סורוס וג'ון מקיין. ועכשיו, ובכן, עכשיו היא בירושלים. "עיתונאים הם הצוענים של היום", היא אומרת. "הם מחפשים מקומות מעניינים, מחפשים לנדוד. בעלי, ויליאם בות', התמנה לאחרונה לראש נציגות 'וושינגטון פוסט' בישראל - אז אנחנו פה. עד לפני כמה חודשים הוא עבד בסוריה, וקודם לכן היה בלוב עם המורדים לפני נפילת קדאפי. האמת היא שכיום, אם כבר לשהות במזרח התיכון, ישראל היא המקום הכי בטוח".
גם היא, כבעלה, תכתוב מכאן ל'וושינגטון פוסט'. אבל מעבר לכתבות, "הייתי רוצה לכתוב עוד ספר, ואשמח, כיוון שאני במילא כאן, לכתוב משהו בהקשר הישראלי. עדיין אין רעיון. אני מניחה שהרבה כיוונים שיצוצו בישראל בהקשר האמנותי, שהוא המעניין אותי במיוחד, יהיו ארכיאולוגיים או היסטוריים. אני בטוחה שיהיה משהו. כבר מצאתי לי פה כמה מקומות נחמדים בירושלים ובבית-לחם". למרות הירושלמיות המלבלבת, את השיחה ניהלנו דווקא בסקייפ טרנס-אטלנטי, שכן היא שהתה בשבועות האחרונים בארצות הברית, מכורתה, מרצה על מה שמסופר בספרה ומלקטת פרסים שהספר זכה בהם.
"ייתכן שלעולם לא תימצא הסכמה בשאלה אם 'המונה ליזה האוסטרית' שייכת לאוסטריה או ליוצריה הגולים של התרבות המבוזה שהולידה אותה", מסכמת אוקונור בספר את ההיבט המוסרי והסמלי של הפרשה. "האם אדלה ייצגה את שאיפותיה הנוצצות של וינה במפנה המאה - או את ביזת כל מה שגרם לווינה לזהור? חייה של אדלה היו ניצחון ההיטמעות היהודית, אך ציור הדיוקן שלה היה זכר לכישלון הנורא של אותה היטמעות עצמה. אדלה סימלה אחד מרגעי הזוהר של ההיסטוריה, אך גם אחד ממסעי הגזל הגדולים ביותר שידע העולם; את כל מה שאבד כשאישה אחת ועם שלם הופשטו מזהותם, כבודם וחייהם".
- גם העיר וינה היא גיבורה בספרך. סיפורה - התפארת הקיסרית, תחילת ההידרדרות אחרי מלחמת העולם הראשונה, הנפילה בידי הנאצים, הנבזות האוסטרית אחרי השחרור - מקביל לסיפורן של אדלה ותמונתה. רק שהעיר אינה נגאלת בסוף.
"אפשר לומר שדווקא כן. ההתוודעות הציבורית לסיפורה של התמונה, ובאופן כללי יותר ההתוודעות לעבר הנאצי-מרצון של אוסטריה - היא מה שגואל את העיר. גם אם התמונה נלקחה ממנה.
"אבל למען האמת, וינה לא ניתנת להצלה. הווינאים בעצמם הרסו אותה במו ידיהם. את וינה שהם הכירו ואהבו והיללו, הם עצמם מחקו. מה שלא אבד בה במלחמה, הועבר לארצות הברית. גדולי הרוח של וינה, אלה שלא נספו, ברחו ממנה, בפרט לארצות הברית. מבחינה זו יש סמליות בהוצאת הציור מווינה: הוא גלה מווינה כי וינה עצמה גלתה. וינה כבר איננה בווינה. היום זוהי עיר מוזיאונית. ההתעסקות בפאר העבר היא מקור חיותה כיום. אוסטריה היא עכשיו רק פוחלץ. וכל זה מפני שהמרכז הבורגני היהודי עבר לארצות הברית. האוסטרים שאני מדברת איתם מבינים זאת".
- יש סיכוי שספרך יתפרסם באוסטריה או בגרמניה - בתרגום גרמני?
"בגרמניה קוראים באנגלית והספר נמכר מצוין. באוסטריה אני קצת מפחדת מההלם, במיוחד אצל צאצאי משפחות מסוימות ששמן מופיע בספר במפורש. לא שמעתי מאותם צאצאים מאז צאת הספר. אולי הם עוד מעכלים את מה שהם לומדים על משפחותיהם. אין כאן האשמה מצדי כלפי הצאצאים, ובכל זאת בפניהם, ובפני האוסטרים בכלל, עומדת התמודדות קשה".
- והיא נעשית?
"מתחיל שינוי. הממשלה התחלפה, דור צעיר נכנס, והתגברות השבת הרכוש היא רק סמל לתחילתה של הסתכלות חדשה על ההיסטוריה. זה מכריח אנשים לחשוב על מה שקרה ולחקור את תולדות השואה".
הסכר נפתח
בשלהי הספר מסכמת אוקונור גם את ההיבט האמנותי של הפרשה, וגם בו, כך מתגלה מיד, יש צד מוסרי. "השבת הרכוש", היא כותבת, "הציגה לעולם מחדש את גוסטב קלימט. ההפצה המסחרית ההמונית של ציורו 'הנשיקה' המאיסה את קלימט על ציבור חובבי האמנות". הכוונה היא לציור הידוע ביותר של קלימט, הדומה במידה רבה בסגנונו לדיוקנה של אדלה בלוך-באואר. לא דמות אחת מצוירת בו אלא שתיים, גבר ואישה מתנשקים, והם דומים להפליא לקלימט ולאדלה.
אבל קלימט, ממשיכה אוקונור, "התגלה כעת לא כספָּק של יופי קל וקיטשי, כי אם כאדם בעייתי למדי שעמד מול השאלה האתנית הגדולה ביותר של תקופתו (האנטישמיות והיחס ליהודים, צ"א) ויצא ממנה צודק. הרבה אחרי מותו, האמנות שיצר פתחה עיניים וראשים של אנשים. הוא הצליח, סוף סוף, לשנות את העולם".
- באיזו מידה אפשר לראות את פרשת דיוקן אדלה כנקודת מפנה בתחום השבת יצירות האמנות?
"להערכתי היא פתחה את הסכר בהשבת האמנות באוסטריה. יש הרבה מקרים מקוממים שהתעלמו מהם. עכשיו אי אפשר להתעלם מכלום. האינטרנט הפיץ סיפורים אלה בעולם כולו. הוא גם פקח את עיניהם של האוסטרים שלא ידעו על כך דבר. הם ראו את התמונות הללו כל חייהם בלי לדעת דבר על הנשים המצוירות בהם.
"מה שקרה פה היה לא רק השבת אמנות, אלא גם השבת היסטוריה. השנה שעברה הייתה באוסטריה שנת גוסטב קלימט. היו תערוכות, היו פעילויות, וההתייחסות לנושא היהודי הייתה מזערית. גם זה משהו. כשכתבתי את הספר לא דיברו על כך בכלל. כי אם היו מדברים על ההקשר היהודי של קלימט היו נאלצים להתעמת עם גנבַת האמנות. היום כבר יותר מדברים על זה. עכשיו הסיפורים מתחילים לצוץ. לכן אני חושבת שזו באמת תהיה השנה של קלימט באוסטריה".
