Are you the publisher? Claim or contact us about this channel


Embed this content in your HTML

Search

Report adult content:

click to rate:

Account: (login)

More Channels


Channel Catalog


Channel Description:

קצת יומן, לפעמים שירים, ובעיקר מבחר מן הכתבות, המאמרים והתרגומים שפרסמתי

older | 1 | (Page 2) | 3 | 4 | .... | 9 | newer

    0 0

    נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
    חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
    ובכן -
    לבוא? כן.
    תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
    שחקנים? מעולים.
    משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
    מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
    מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
    עלילה: מי אמר שצריך.
    אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
    שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
    קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
    לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
    למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.






    0 0

    המוסף המיוחד J100 צורף ביום ו' האחרון (כ"ב בסיון תשע"ג, 31.5.2013) ל'מקור ראשון' ולמהדורת המנויים של מעריב. על פי השער והפרסומות גיליון זה מוקדש למאה היהודים המשפיעים בעולם. למעשה הוא הרבה יותר מכך. זהו גם דוח עיתונאי מקיף ומגוון על מצב האומה, כלומר מצב העם היהודי, בעיקר בתפוצות. במקום ה-33 ברשימת המשפיעים דורג רבה הראשי היוצא של בריטניה, הלורד יונתן זקס (או ג'ונתן סאקס, כפי שיש כותבים). אחד משני הראיונות הארוכים בגיליון הוא הראיון שערכתי איתו, המוגש לכם פה. אפשר לקרוא אותו, ולמצוא פריטים נוספים מן הגיליון, גם באתר nrg מעריב, כאן.

    לא נראה שרבה הראשי של יהדות בריטניה הופתע למצוא את עצמו במקום מכובד ברשימת מאה היהודים המשפיעים. ההוגה והמנהיג היהודי, הנושא בתארים לורד, רב ופרופסור, שפגישות עבודה עם ראשי מדינות והופעות בתקשורת הבריטית הכללית הן לחם חוקו, לא צריך שנספר לו שהוא משפיע.

    ספריו נקראים גם מחוץ לקהילה היהודית, בזכות יכולתו הנדירה לפנות לידענים ולהדיוטות בדיבור אחד, לשלב מפגן מרהיב של ידע בכל תחומי המדע והתרבות עם משפטי מחץ המחזיקים תורה שלמה על רגל אחת, ולבטא בהינף רטורי רעיונות רעננים ומורכבים. תענוג לתרגם את ספריו (וזה היה הגילוי הנאות, וגם גילוי הֲנאות). הרב יונתן זקס הוא יהודי משפיע, אבל יותר מכך הוא מגלם יהדות שמשפיעה. זו המשימה שהציב לעצמו. "להוסיף את קולה של היהדות לשיחה העולמית", כהגדרתו.

    "גיליתי שהעולם רעב למסר יהודי", הוא אומר. "מפתיע כמה התגובות נלהבות כשאתה מציג את הערכים היהודים. אני מתעניין במה שיש לנו במשותף עם אמונות אחרות, אבל יותר מכך במה שמבחין אותנו מהן. הרי השם 'ציוֹן' עניינו ציוּן: מה ששונה, שבולט. זו גם המשמעות העמוקה של קדוּשה. משהו מובחן, נבדל. והמעניין הוא שאחד הדברים החשובים המייחדים את היהדות הוא שהיא יודעת לחיות עם הבדלים. מעולם לא ניסינו לכבוש את העולם. לא אמרנו שאם אלוהים אחד אז יש רק דת אחת לגיטימית. אני חושב שהעולם צריך את המסר הזה במאה ה-21".


    - מספריך באמת עולה שזו אחת התרומות הייחודיות שהיהדות יכולה להציע לתרבות בת זמננו, לצד עוד שתיים: שהיהדות היא במהותה מחאה נגד השרירות והעריצות; ושהיהדות לא מדברת באוויר, אלא מעוגנת באחריות חברתית ובהשתייכות קהילתית. יש עוד משהו?

    "יסוד רביעי, חשוב באותה מידה, הוא התפיסה של האדם כשותף לקב"ה במעשה בראשית. בחודש שעבר  נפטר סר רוברט אדוארדס, הראשון שעשה הפריית מבחנה. הרבה לא-יהודים טענו בזמנו שזה נורא, שזה ניסיון להתחרות באלוהים. ואנחנו אומרים לא, זו שותפות עם אלוהים. כלומר, אפילו האתיקה הרפואית שלנו ייחודית. בבריטניה היהודים היו הקבוצה הדתית היחידה שעודדה את הממשלה להתיר מחקר בתאי גזע, בתנאי שלא ייוצרו עוברים במיוחד לשם מחקר רפואי. וזה הפך לחוק בבריטניה ובארצות הברית. בכל תחום יש ליהדות משהו ייחודי לומר.

    "קח עוד דוגמה, שנעשתה אקטואלית במשבר הפיננסי הנוכחי. השוק החופשי טוב מאוד ביצירת עושר, אך פחות טוב בחלוקתו. לעתים קרובות הנוצְרים אמביוולנטיים לגבי כלכלת השוק. כאן חשיבותה העצומה של האתיקה העסקית היהודית. כי היהדות מקבלת את כלכלת השוק, אבל מכניסה לתוכה את יסוד הצדקה, הצדק החלוקתי. היהדות מאמינה בשוּק, אבל קובעת שלא ייתכן שוק בלי מוסָר".

    - אפשר בכלל לדבר על מה ש'היהדות אומרת'? הרי יש בתוכה כל כך הרבה מחלוקות, גם בנושאים שהזכרנו זה עתה.

    "אפשר בהחלט. אבל עצם הדבר שהעלית, תרבות המחלוקת, 'מחלוקת לשם שמיים', שאפשר להתווכח ולהמשיך להיות חברים, הוא תרומה של היהדות. ברוב החברות, המוסר נקבע בהסכמה כללית של החברה. וכעת, כשהחברות במערב רבגוניות כל כך ואינן יכולות להגיע להסכמה על ערכי המוסר, יש סכנה לקיומן. היכולת היהודית לחיות עם מחלוקת חיונית לקיום החברה החופשית. בגמרא מסופר שההלכה נקבעה בדרך כלל כבית הלל מפני שהם הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. הראֶה לי דת אחרת שאומרת זאת".

    - אבל לצד חיפוש הייחוד היהודי, אתה יוזם שיתוף פעולה בין-דתי, ובספרך שיופיע בקרוב בעברית, 'השותפות הגדולה', המסביר את חשיבותה של האמונה הדתית כיום, אתה מתמקד במכנה המשותף של הדתות המונותיאיסטיות. יש תוחלת למאמץ לגבש מסר משותף?

    "בוודאי. התורה מדברת על עם ישראל, אך היא מתחילה באדם וחוה, באנושות ככלל. והשיא הוא ברית נוח. הנביאים דיברו בעיקר על מוסר לכל האנושות, לא רק לעם היהודי. עסקתי בכך בספר אחר, 'הבית שאנו בונים יחד', וזה מהדברים היחידים שעשיתי שהשפיעו ישירות על מדיניות ממשלת בריטניה. הבחנתי שם בין שתי דרכים של קשר בין-דתי: 'פנים אל פנים' ו'שֶכֶם אל שכם'. פנים אל פנים הוא הדיאלוג הבין-דתי. זה דבר מצוין, אבל הוא נעשה בדרך כלל בין אליטות. והמתח בין הדתות לא כל כך קיים בדרג האליטות.

    "לכן קראתי להדגיש יותר את השכם אל שכם: פעילות משותפת של מעורבות חברתית. הרי בני דתות שונות חיים באותה עיר, ומושפעים במידה שווה מבעיות של פשע, סמים, אלימות רחוב – ויכולים לעבוד יחד להתגבר עליהן. 'שכם אל שכם' מתמקד לא בהבדלים בין הדתות, אלא באנושיות המשותפת לנו. הממשלה שינתה את מדיניותה בתחום הפגת המתח הבין-דתי בהתאם לכך, ועברה מהתמקדות בדיאלוג בין אנשי דת לפעולה חברתית".

    - למשל?

    "לפני כשבע שנים ערכנו בקהילה היהודית 'יום המצווה'. יום שבו כל הארגונים היהודיים מקיימים פעולות התנדבות, גם אצל לא-יהודים. ההינדים שמעו כי טוב, וארגנו גם הם יום כזה. 'סיווה דיי', הוא נקרא. אחריהם באו הסיקים, המוסלמים, הנוצרים: לאט לאט כולם הצטרפו. בשנה שעברה הממשלה הפכה את זה לתוכנית לאומית. זו לא תיאולוגיה, זו עשייה בשטח. אמת מארץ תצמח".

    - רבים מהיהודים הידועים בתרומתם לאנושות כלל לא גדלו על המורשת היהודית. בכל זאת אתה חושב שהסיבה העיקרית לכך שהיהודים בולטים במדע, באמנות, במעורבות חברתית ובעצם בכל תחום היא המורשת היהודית?

    "כמובן. רוב הדתות היו תמיד דתות של השלמה. מחלות, עוני – זה מה יש. דרכו של עולם. והגמול יהיה בעולם הבא, או בנירוונה, או בסטואיות. היהדות היא דת של מחאה. אברהם מטיח בקב"ה, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'. היהדות נולדה בדיסוננס שבין העולם הקיים לבין העולם שראוי שיהיה. מכאן הריבוי העצום של יהודים בין עורכי הדין הלוחמים בעוול, הרופאים הלוחמים בחולי, האקדמאים הלוחמים בבערות, התרפיסטים הלוחמים בייאוש, הכלכלנים הלוחמים בעוני. יהודים הם 41 אחוז מזוכי פרס נובל בכלכלה. זה מפני שאיננו מקבלים את העולם כפי שהוא".

    - אז גם אצל כאלה שגדלו בבתים חילוניים – זה משהו באווירה של הבית היהודי?

    "כן. באוטוביוגרפיה של טולסטוי יש פסקה נפלאה. הוא אומר, דַמיינו תזמורת בלי מנצח. מתוך הרגל הנגנים ימשיכו לנגן, כל עוד הם זוכרים שהיה להם מנצח. אלו היהודים החילונים. הם ובניהם ונכדיהם ממשיכים לנגן את המוזיקה. אבל כשאתה לא מאמין במנצח, בדור הרביעי זה יאבד".

    - מצד שני, התבטאת לאחרונה שהיהדות הדתית מסתגרת יותר ויותר מפני חוכמת העולם.

    "הרבי מלובביץ' שאל פעם על חטא המרגלים, למה הם פחדו מהכניסה לארץ ישראל? הרי כתוב 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון'. תשובתו הייתה שהם פחדו לא מהקרָב הפיזי אלא מהקרב הרוחני. במדבר היה להם לחם מן השמיים, מים מהסלע, הגנה של ענני כבוד – והם פחדו: בארץ משלנו פתאום נצטרך לבנות חקלאות, לבנות כלכלה, להיות חלק מחברה שמתנהלת בחיי המציאות. לכן רצו להישאר במדבר. את זה אמר הרבי מלובביץ', תאמין או לא. האם החרדים יכולים עוד לומר זאת? הגישה שם היא 'אם אהיה מעורב בחברה הכללית מה יהיה עם היהדות שלי? מה יהיה עם יראת השמיים? אז הבה נישאר במדבר, תחת ענני כבוד'".

    - אז התכוונת רק לחרדים, לא לאורתודוקסים מודרניים?

    "האורתודוקסים המודרניים מתמעטים והולכים, והחרדים רבים והולכים. ואני מכבד את העולם החרדי על כך. אבל במדבר היינו ארבעים שנה, לא יותר. אחרי השואה נשאר מהעולם החרדי רק אוד מוצל מאש, אז אפשר להבין שצו השעה היה לבנות מחדש את עולמנו. אבל זהו, הם כבר בנו את עולמם מחדש. 'רב לך שבת בעמק הבכא'! צאו אל העולם! חַלקו את אהבת ה' ואהבת ישראל עם עוד יהודים!

    "אומַר לך משהו שהפתיע אותי. מכל הקהלים שדיברתי איתם, במדינות רבות, התגובות הכי ערות היו אלו של קהל ישראלי חילוני. אינני יודע למה. אבל לדעתי החילונים הישראלים הם היחידים שבאמת מאמינים שישראלים חילונים הם חילונים. כשאני מתבונן בהם אני רואה מאמינים בני מאמינים. אבל מה, מעולם לא פנו אליהם באהבה בלתי מותנית. העולם היהודי כולו נלחם את מלחמות האתמול".

    - בספרך 'לכבוד השוני' כתבת שדווקא האורתודוקסיה יכולה לצאת נשכרת משיתוף בין-דתי, כי בכל הדתות הכוח העולה הוא האגף השמרני. יש על מה לדבר?

    "ליהודים אורתודוקסים קל מאוד למצוא שפה משותפת עם מוסלמים ועם סיקים. הדת הסיקית דומה לדת היהודית. מונותיאסטית, אנטי-היררכית, ועם כלל מקביל ל'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה'. המוסלמים לוקחים את האמונה ברצינות רבה, לכן הם מבינים יהודים שלוקחים אמונה ברצינות. למוסלמים קשה לדבר עם אנשים חילונים, וקל לדבר עם יהודים אורתודוקסים. אבל כל זה 'פנים אל פנים'. ב'שכם אל שכם' לא חשוב מה אתה, כולם מבינים זה את זה".

    - מה יכולה הקהילה האורתודוקסית ללמד בני דתות אחרות?

    "היהדות האורתודוקסית היא הדרך המוצלחת ביותר להמשכיות יהודית. היא הכי תובענית ודורשת מאמץ, ובאופן פרדוקסלי, דווקא משום כך היא יקרה למאמיניה: אדם לא מתאמץ בשביל מה שהוא אוהב, אלא אוהב את מה שהתאמץ בשבילו. בתחילת כהונתי, לפני עשרים שנה, הקמתי מיזם שנקרא 'המשכיות יהודית': הקמת בתי ספר, טיפוח זהות יהודית, חינוך. בעקבות זאת, מנהיגים מוסלמים פנו אליי וביקשו עזרה בבניית תוכנית להמשכיות מוסלמית".

    - אתה אופטימי באשר לעתיד העם היהודי יותר מכפי שהיית בתחילת כהונתך?

    "כשצפיתי בסרטון הנאום המדהים של רות קלדרון בכנסת אמרתי, 'לזה חיכיתי'. יהודייה חילונית קמה בכנסת ונותנת שיעור גמרא. יש שינוי גם בתפוצות. לאחרונה, בוועידת אייפא"ק, ישבו איתי ארבעים נדבנים גדולים ללמוד תורה, עם מקורות. רובם לא אורתודוקסים. גם זה דבר שלא היה קודם".

    - ממה זה בא?

    "אנשים במאה ה-21 מחפשים משמעות. והיהודים הם המומחים העולמיים במציאת משמעות. ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון כתב שהיהודים הם ראש החץ במאמץ להטעין את החיים בייעוד. זה מה שעשו פרויד בפסיכואנליזה ואיינשטיין בפיזיקה ולוי-שטראוס בשירה עתיקה וויטגנשטיין בפילוסופיה".

    - יש לך ניסיון כמנהיג אורתודוקסי של קהילה רב-זרמית. מנקודת מבט זו, המדיניות בישראל כלפי הזרמים הלא אורתודוקסיים נכונה?

    "אינני אומר לישראל מה לעשות. אני יודע את מקומי. מה שאני יכול לומר הוא שבבריטניה, תקופות של מתח בין הזרמים גרמו לי לפתח שני עקרונות יעילים: בכל מה שאין בו הבדלים בינינו אנחנו עובדים יחד; ובכל מה שנוגע בהבדלים הדתיים בינינו אנחנו מסכימים לא להסכים. אנו פועלים יחד בשיח הבין-דתי, בהגנה על ישראל, בנושאי רווחה, במלחמה באנטישמיות ועוד".

    - הקהילה הבינלאומית נלחמת באנטישמיות די הצורך?

    "המלחמה באנטישמיות צריכה להיעשות בדרכים שונות באירופה ובאמריקה. באמריקה היהודים הם לובי בעל השפעה. באירופה לא. לכן באירופה דיברתי עם ראשי מדינות ועם בכירי האיחוד האירופי ואמרתי שהיהודים לא יכולים להילחם באנטישמיות לבד. שאת המאבק חייבים להנהיג לא-יהודים".

    - והם מובילים?

    "בבריטניה כן. ראשי הממשלה טוני בלייר, גורדון בראון, דיוויד קמרון, כולם נקטו עמדה ברורה נגד האנטישמיות, ובפרלמנט קמה ועדה בין סיעתית שעוסקת בזה".

    - מוכנים שם לקבל את מה שהסברת בספר 'בלשון עתיד' – שהאנטישמיות משתנה מדי תקופה כדי להסתגל למציאות תרבותית חדשה, וכיום, כשהגזענות אינה קבילה בעולם, האנטישמיות מצאה לה מתכונת חדשה המכונה 'אנטי-ציונות'?

    "לא. לפחות לא תמיד. אבל אני כן חושב שהפנימו את הצד השני של המטבע, שהאנטישמיות אינה רק נגד יהודים. האנטישמיות היא השנאה לשונה. היהודים שונים, אז הם שנואים. והשוני, היותו של כל אדם שונה וייחודי ובלתי ניתן להמרה, הוא מה שעושה אותנו לאנושיים. לכן אנטישמיות היא פשע נגד האנושות, לא רק נגד היהדות. כשאתה אומר זאת, אנשים לא-יהודים מבינים שאם ייתנו לאנטישמיות להתפשט היא תגיע אליהם עצמם".

    - ואיך בולמים את האסלאם הקיצוני?

    "הרוב הגדול בקרב הסובלים בשל האסלאם הרדיקלי הם מוסלמים. יותר מוסלמים נהרגים בהתקפות טרור אסלאמיות מאשר בני כל שאר הדתות ביחד. באפגניסטן, בסוריה, בפקיסטן, בעיראק. השנאה הורסת את השונא, לא רק את השנוא. יום אחד המוסלמים יתעוררו לכך, ויהיו הלוחמים העזים ביותר נגד האסלאם הרדיקלי. אבל הם צריכים לגלות את זה בעצמם. לא יעזור שנסביר להם. זה צריך לבוא מבפנים".

    - אז מה עושים בינתיים?

    "לומדים מישראל. ישראל מלמדת את העולם איך להתמודד עם טרור, לכל צורותיו. מהתמודדות עם פצצות, דרך לוחמת סייבר, ועד טכנולוגיות שפותחו בישראל כגון המטוסים ללא טייס שסייעו הרבה במלחמה באל-קאעדה".

    - כמו ישראל גם אתה בן 65, ובקיץ הקרוב תפרוש מתפקידך. מה אתה מתכנן?

    "אכתוב יותר, אלַמד יותר, אבלה יותר זמן בארצות הברית ובישראל, אנסה לפתח שיטת הוראה במרשתת כך שנוכל להשתמש בטכנולוגיה האדירה הזו להגדיל תורה ולהאדירה".

    התשובה "אכתוב יותר" מתבקשת ממי שכתב 25 ספרים בשעות-לא-שעות שהותירה לו פעלתנותו הציבורית – אבל גם תמוהה. שכן קשה לחשוב על מחבר יהודי אחר, בן זמננו, שהעמיד מפעל ספרותי כמו זה של הרב זקס – מפעל המקיף כמעט כל סוגיה אקטואלית ודתית שאפשר להעלות על הדעת. שמות ספריו נותנים מושג על ההיקף. בעברית הופיעו 'משבר וברית: מחשבה יהודית מודרנית ופוסט-מודרנית', 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם', 'לכבוד השוני: כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות', ו'לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות'. הנה עוד אחדים מהספרים שהופיעו באנגלית: 'חלופות מסורתיות: האורתודוקסיה ועתיד העם היהודי', 'עם אחד?', 'לימוד תורה: שיחות עם הרבי מלובביץ'', 'הפוליטיקה של התקווה', 'משק ומוסר', 'לחגוג את החיים', 'השותפות הגדולה: אלוהים, המדע והחיפוש אחר משמעות'.

    - מה נשאר לך לכתוב?

    "לפני שנים רבות עשיתי רשימה של הספרים שאני רוצה לכתוב. עד כה כתבתי פחות ממחציתם. יש הרבה ספרים בסיסיים שעדיין לא כתבתי. אני צריך להשלים את סדרת ספריי על פרשות השבוע ואת המחזורים המבוארים. אני רוצה לכתוב פירוש על כל התורה, וספר על הפילוסופיה של היהדות, ועבודה יסודית על אתיקה יהודית. כשהייתי בן עשרים רציתי לכתוב ספר, והתחלתי, ונכשלתי עשרים שנה. רק בן ארבעים השלמתי ספר ראשון. ומאז כתבתי ספר לשנה. אני תמיד מנסה להשלים את הזמן האבוד".

    - איך שברת את המחסום בגיל ארבעים? מה סוד הפריון?


    "ג'ורג' ברנרד שו כתב בהקדמה לאחד מקבציו, 'אם אתה רוצה לכתוב ספר, כתוב בגיל ארבעים'. כשקראתי את זה הייתי בן 39, ואמרתי, הוא צודק. אם לא עכשיו, אימתי?" 


    0 0

    לאוסטרים הייתה תשובה אמנותית במיוחד לשאלה "הרצחת וגם ירשת". ספר חדש, "האישה בזהב", מספר את סיפורה הנפתל של התמונה "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר"

    הכתבה מאת צור ארליך
    הופיעה שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 26-22, בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'".

    אם היא לא הייתה טובלת בזהב, טובעת בזהב, נוצצת במה שמרוב קיטש כבר איננו קיטש, משכשכת את הפנטזיה המודרנית בהילת קדושה של פסיפס ביזנטי, זה כנראה לא היה זה. דיוקנה של אדֵלֶה בלוך-באואר כמו נולד להיות, מאה שנה לאחר שצויר, התמונה היקרה ביותר בתולדות המכירות הפומביות. הוא נולד עם כפית זהב בפה. 
    השמות הגדולים של התקופה מרפרפים סביב התמונה, המצייר והמצוירת, מי כפרפר יום צבעוני ומי כפרפר לילה. כמעט כל הכוחות הרוחניים שעמדו על סף המאה העשרים לעצב את העולם לטוב ולרע חגו ברדיוס מאות מטרים ספורים סביב העלמה היהודייה הזו לבית באואר, וסביב הצייר גוסטב קְלִימְט שצייר אותה. גלגוליה של התמונה וגאולתה, ביזתה וביזיונה, הם תמצית סיפורן של וינה המעטירה, של אוסטריה, של אירופה, וגם של היהדות בת זמננו. 
    הנה כך, על פי תיאורה של אן-מארי אוקונור בספרה החדש 'האישה בזהב', גזל את התמונה, היישר מדירתה של המצוירת המנוחה, פקיד נאצי בכיר ושמו אריך פיהרר. "פיהרר התקדם אל תוך החדר האפלולי והקר. ואז הבחין בַּטֶרף שלו. רגע אחד עמד לפני הציור והתבונן. הנה הפורטרט שהפנט את וינה בתחילת המאה. ציור שניחן בעוצמה של מוצרט אך נוצר בראשית עידן הנפש של פרויד. בציור הזה פגש העבר הנוצץ של וינה את ההווה האכזרי. כעת יפגוש את העתיד". 

    הציור המוחרם היה מהמוכָּרות והמרהיבות ביצירותיו של קלימט, ראש החץ של המודרניזם המרכז אירופי. הוא קרא לו 'דיוקן אדלה בלוך-באואר', כשמה של המצוירת, מנשות החוג האמנותי-אינטלקטואלי היהודי ברובו שסחף אחריו את בירת התרבות האירופית. אבל הנאצים שבזזו את התמונה קראו לה סתם 'האישה בזהב'. כמוהם גם האוסטרים, שהמשיכו להציג אותה בגלריה הלאומית שלהם ולהחזיקה על סמך סעיף בלתי מחייב בצוואתה של בלוך-באואר. 
    היא כתבה בסעיף זה שהיא מציעה שבעלה יתרום את התמונה לגלריה, לרווחת הציבור האוסטרי. אולם היא נפטרה, בת 43 בלבד, בחורף 1925, הרבה לפני שהנאצים השתלטו על אוסטריה שהיא אהבה ועל התמונה שאהבה. כשהביעה אדלה בצוואה את רצונה הערטילאי שהתמונה תיתרם אחרי מותה לגלריה הלאומית, אם בעלה יחפוץ בכך, ודאי לא התכוונה שהתמונה תילקח לשם בכוח. ודאי גם לא חשבה שההחרמה תיעשה לצורך עסקה סיבובית, שמטרתה לאפשר לבמאי תעמולה נאצי, בן לא חוקי של קלימט מאחת מדוגמניות הציור הרבות שלו, לקבל מהמוזיאון ציור אחר שצייר אביו. 

    ברהמס, מאהלר והרצל גם
    בעלה של אדלה, פרדיננד, הזמין את התמונה מהצייר כמתנת אהבה לאשתו. נפוצה ההשערה שקלימט, רודף שמלות כמעט אובססיבי ואליל מקומי, קשר לאורך מאות שעות הציור יחסים מיוחדים עם המצוירת שעמדה לפניו. המחזאי ארתור שניצלר אפילו פרסם אז מחזה ובמרכזו רומן בין צייר למצוירת, הדומים להפליא לקלימט ולבלוך-באור. לפרדיננד לא היה אכפת במיוחד מה וינה מנחשת ומלחשת. אשתו הונצחה בתמונה המקרינה יפעה שלא מן העולם הזה. איקון הזהב הנכסף של וינה חי ונשם אצלו בבית. 
    חוויית ההתבוננות בציור, משהוצג בתערוכה ב-1908, תוארה בעיתונות הזמן, בין היתר, כחוויית חיטוט באבני חן. בשנים הספורות שנותרו בין ציור התמונה לבין מלחמת העולם הראשונה ונפילתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, המשפחה הקיסרית תשאל לא פעם מאדלה ופרדיננד את התמונה כדי להציגה בחוץ לארץ, "להציג את הפנים המלכותיות של אימפריה מודרנית, מתוחכמת ועירונית במובהק", כלשונה של אוקונור. 
    סיפורה של התמונה רוחש שמות גדולים, צירופי מקרים וזיקות מפתיעות שמחברת הספר היטיבה למצוא. עורך הדין שהשקיע שנות עבודה ארוכות בתביעה להשבת התמונה, שנראתה אבודה מראש, הצליח באופן תקדימי לאפשר תביעה כזו בארצות הברית, שכנע בוררים אוסטרים בצדקת העניין, וזכה לבסוף, ב-2006, בניצחון מפתיע, שעמלה בת עשרות מיליוני דולרים בצדו. כמה סמלי וכמה מסחרר הוא שעורך דין זה היה נכדו של מלחין האוונגרד היהודי הנודע מווינה, בן חוגם של קלימט וחבריו, ובעצמו הקלימט של עולם המוזיקה, ארנולד שנברג.
    או קחו למשל את הבתים. איכשהו, בתיהם של גיבורי העלילה, אדלה בלוך-באואר חשוכת הילדים, בעלה התעשיין פרדיננד בלוך שהתמונה נגזלה ממנו, ואחייניתם מריה אלטמן שיזמה בזִקנתה את המאבק להשבת התמונה (ועוד חמש תמונות של קלימט בבעלות המשפחה) מהמוזיאון האוסטרי - כל הבתים הללו משכו אליהם דמויות משמעותיות וסמליות, כל אחת לתקופתה. 
    בית הוריה של אדלה, בווינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, היה ארמון שהמשפחה חלקה עם משפחת ויטגנשטיין היהודית, שאחד מבניה היה הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. הנֵיים-דרופינג, כפי שמכנים זאת הלועזים, רק מתחיל כאן. אל הבית הזה באו בין היתר יוהנס ברהמס וגוסטב מאהלר, מהנשגבים שבמלחינים בכל הדורות, וניגנו שם רסיטלים. משפחת ויטגנשטיין זו מימנה את הזֶצֶסְיון - ארמון התערוכות של חבורת אמני האוונגרד שהתגודדה סביב קלימט. משאיבד קלימט את חסותו של קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, משום שהחציף פנים ביצירותיו הנועזות, זכה לחסותו החלופית של יהודי עשיר נוסף, אוגוסט לדרר שמו. 
    חבורה זו של אמני הזצסיון חתרה אל יופי חדש, רוחני, ועם זאת גם גופני עד בוטות. היא עמדה במרכזה של שכבת אוכלוסייה וינאית שכונתה "החברה השנייה": אליטה תרבותית חדשה, משפיעה וקובעת טעמים ואופנות, רובה יהודית-מתבוללת. משפחת באואר הייתה חלק ממנה. וגם זיגמונד פרויד, למשל. גם בנימין זאב הרצל. 

    תסכולו של צורר
    אכן, כמעט הכול התחיל שם, בווינה של אותם זמנים. הפסיכואנליזה, הציונות, ולא רק הן. ברגעיה המפוארים האחרונים של אוסטריה כאימפריה, לפני התמוטטותה במלחמה העולם הראשונה, חוותה המדינה הזו התפרצות תרבותית ומדעית שהדיה נשמעים עד היום. זו הייתה סביבת גידולה של אדלה. המצוירת שלנו. אישה דעתנית, משכילה, פעילה חברתית סוציאליסטית ומנהלת סלונים חברתיים אופנתיים, מקורבתם של כל המי ומי. בין היתר גם קארל רנר, של מי שיהיה ראש ממשלת אוסטריה אחרי שנים רבות, אחרי השואה, וינהיג מדיניות שלפיה הרכוש שנגנב מיהודים לא יוחזר להם.
    "החברה השנייה", אותה אליטה חדשה, נוסקת, תוססת, בועטת, חדשנית, זה-מקרוב-באה, יצרנית של תרבות אוונגרד ששונאיה קראו לה "מנוונת" - הייתה שׂעיר לתסכוליו של הצייר הצעיר אדולף היטלר שהסתובב אז בעיר. "היטלר הצעיר נעזר ביהודים", אומרת אוקונור, כשהיא נשאלת על פרק מפתיע זה בספרה. "הוא חי בבית מחסה לחסרי בית במימון משפחות יהודיות. משפחה יהודית לקחה אותו תחת כנפיה. ממסגר תמונות יהודי חביב מווינה, סמואל מורגנשטרן, שלימים נספה בגטו לודז', שכנע את לקוחותיו לקנות את ציורי צבעי המים הבינוניים של היטלר, כי ריחם עליו. אנו יודעים כיצד היטלר גמל ליהודים על אדיבותם. 
    "ראש עיריית וינה קרל לוגר, שנבחר על בסיס מצע אנטישמי, מיקד את כל ההתמרמרויות החברתיות לעבר משפחות יהודיות מצליחות אלו - משפחות שחיו קודם לכן בכל קצווי האימפריה, והאמנציפציה העלתה על המסלול. הן היו מטרות קלות. עד אז, אנשים עניים ובינוניים כהיטלר יכלו לפחות להסתכל על היהודים מלמעלה. עכשיו היו בין היהודים שעמדו מעליו. מבחינה מסוימת זה מזכיר, להבדיל, את מצבם של עניים לבנים בדרום ארצות הברית, שהיו להם לפחות הכושים להסתכל עליהם מלמעלה".
    בספר היא מוסיפה על כך את תסכולו של היטלר הצייר, ששמר על סגנון ציור מסורתי ולא זכה להצלחה, מפרסומם של האמנים המודרניים, פורצי הדרך, מעוררי המחלוקת, אותם 'מנוונים'. היהודים וה"ניוון" התרבותי, שהיה בעצם גרעינו של המודרניזם, היו לדידו של היטלר היינו הך. הטינה האישית של האמן הכושל הצמיחה עד מהרה בשר, בשר פיגולים של אידיאולוגיה מפלצתית. אכן, גם הנאציזם חב רבות לווינה של אותן שנים.

    לנדאו הנאצי
    אבל אנחנו הרי מדברים על בתים. והנה הם שוב כאן. שכן משהשתלט אותו היטלר על אוסטריה ב-1938 נמצאו שוב מתעניינים שנמשכו דווקא לבתי משפחות בלוך ובאואר. הפעם, ברוח התקופה. את טירתו של פרדיננד בלוך, בעלה של אדלה המנוחה, ליד פראג, גזל לצורך מגורים הנאצי ריינהרד היידריך שהתמנה למושל צ'כוסלובקיה כולה. ואילו בית מגוריו של פרדיננד בלוך בווינה הופקע כדי לשמש מטה חברת הרכבת הגרמנית שגירשה יהודים למחנות. 
    גם בית האחיינית מריה, זו שעתידה כחלוף חצי מאה לתבוע את השבת הדיוקן, זכה לדייר סמלי. מיד עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, שבוע לאחר שהתחתנה מריה ונכנסה לגור בו, פלש אליו פליקס לנדאו: הנאצי שמונה לרכז את שוד יצירות האמנות של יהודי וינה. שוחר תרבות זה הוא האיש שבאחד מתפקידיו הבאים, במהלך מלחמת העולם השנייה, החזיק כ"יהודי החסות" שלו את הצייר והסופר היהודי הנודע ברונו שולץ (שתפס את מקומו בתרבות הישראלית בזכות 'עיין ערך: אהבה' של דוד גרוסמן). לנדאו צלף פעם להנאתו ביהודי-חסות של נאצי אחר. בתמורה רצח הלה את שולץ. 
    אתם עוד איתי? אצל אוקונור העלילות הנפתלות שסביב התמונה ובעליה מאכלסות 450 עמודים, עם שלל דמויות, וכמעט בלי שום רגע משעמם (הספר הופיע זה עתה בהוצאת פן וידיעות ספרים, בתרגומו של יוני רז פורטוגלי, דווקא לא מפורטוגלית כי אם מהמקור האנגלי). רק נשלים את פיסת העלילה שהתחלנו בה, ונאמר שכאשר השתלט אותו רכז-שוד-אמנות בעל שם משפחה יהודי על ביתם של האחיינית מריה ובעלה פְריץ אלטמן, פריץ נאסר ועד מהרה נשלח למחנה דכאו. הוא היה בעצם בן-ערובה של הנאצים שניסו לסחוט מפרדיננד, בעלה של אדלה שהצליח להימלט לחו"ל, את חשבון הבנק הזר שלו. מריה הייתה באותו זמן אסירה בביתה שלה, בחסות אותו לנדאו כפוי טובה ששם משפחתו בא לו מיהודי שאימץ אותו בילדותו. לבסוף שוחרר פריץ מהמחנה איכשהו (פרטים כמובן בספר), ובני הזוג הצליחו לברוח להולנד ומשם לארצות הברית. 
    כמחצית המאה חלפה מתום המלחמה עד תחילת המאבק להשבת התמונות. אוסטריה הדמוקרטית ערמה קשיים מתמידים על החזרת נכסים ליהודים, ובפרט הקשתה על השבת יצירות אמנות. השיטה הייתה להכריז עליהן כעל מורשת תרבותית של המדינה, האסורה בהוצאה ממנה. "השוד של אחרי המלחמה", קוראת לזה אוקונור. 
    נציגה של משפחת בלוך-באואר הגיש כבר סמוך לאחר תום המלחמה בקשה להשיב את התמונה למשפחה. אולי בכל זאת נכביר כאן עוד פרט, ונציין שנציג זה היה אוגוסט רינש, מחזרה הדחוי של מריה אלטמן בצעירותה, נוצרי שהסתכן לאורך המלחמה למען הברחתם של עוד מבני המשפחה מאוסטריה. לנוכח בקשה זו של רינש, מנהל הגלריה הלאומית האוסטרית הורה במכתב לפקיד הנוגע בדבר לעכב את ההשבה "בתירוצים טקטיים", כלשונו שלו. 
    ממשלת אוסטריה ניסתה לסחוט מהמשפחה ויתור על כל אוסף תמונות קלימט שהופקע ממנה, תמורת קבלת אחדות מהן. במקרים אחרים האוסטרים דרשו מהיהודים "דמי אחסון" מפולפלים על התמונות - כלומר, תשלום על כך שאוסטריה הואילה בטובה, לאחר ששדדה מהיהודים את התמונות, לשמור אותן; וגם זה, בדרך כלל, במרתפים טחובים ואף רטובים. 

    מים עומדים ומעופשים 
    מהספר מתקבל הרושם שאוסטריה של אחרי המלחמה היא לבו הפועם של הנאציזם, או לפחות של אי-ההתנערות מהעבר הנאצי, הרבה יותר מגרמניה. שאלתי את המחברת אם אכן אפשר לסכם כך את הדברים. "ההבדל ביניהן מהותי", השיבה אוקונור. "בגרמניה הייתה דה-נאציפיקציה. באוסטריה לא. אוסטריה החלה בתהליך הזה, אך עד מהרה חוקקה חוקים של חנינה ומחילה שלמעשה בלמו אותו. מעצמות המערב ויתרו לאוסטריה בקלות, כי חששו שתיסחף לגוש המזרחי. 
    "בגרמניה, נשות חברה הוכרחו בסוף המלחמה ללכת למחנה דכאו, לראות מה שקרה מתחת לאפן, עם שרשרות הפנינים שלהן לצווארן, ועם מטפחות משי על אפיהן, בשל צחנת המוות. לעומת זאת באוסטריה התעלמו ממחנה הריכוז הגדול ביותר, מאוטהאוזן, והוא נעשה למוזיאון רק בשנות ה-70. כשהייתי בווינה לרגל הופעת הספר, התפרסם 'גילוי' של עיתונאי בריטי בדבר פושעת מלחמה נאצית ארנה ואליש, שגרה ממש לידי, ליד השוודנפלאץ. אני אומרת 'גילוי' במירכאות, כי שמה היה ידוע וגלוי, ועברה לא היה סוד, ופשוט זה לא עניין איש. הפעם התעורר עניין, והגיעו ניצולים להעיד על אכזריותה במחנה בפולין. האוסטרים אמרו שמאוחר מדי להעמיד אותה לדין, ושזה מחוץ לסמכותה של אוסטריה. אוסטריה הייתה מים עומדים ומעופשים". 
    עוד בשנת 1965, היא מוסיפה ומספרת בספר, מונה נאצי לשעבר לנשיא משרד המונומנטים הפדרליים - הרשות הממשלתית האוסטרית המחליטה לאילו נכסים ויצירות אפשר לתת אישורי הוצאה מהמדינה. הניסיון המחודש להוציא מאוסטריה את דיוקנה המוזהב של אדלה בלוך-באואר, הניסיון של עורך הדין רנדול שנברג, שבר יובל שנים של קיפאון וסרבנות. המאבק היה מפרך. תחילתו בחשיפה עיתונאית של התחקירן האוסטרי הוברטוס צ'רנין, בן למשפחת אצילים וינאית, שעתיד היה אף לגלות שאביו היה נאצי פעיל. הוא שם לו למטרה לקלף את מסכות ההיתממות מאוסטריה מולדתו, ולעמת אותה עם ימיה הרעים והמודחקים. 
    צ'רנין הוא שחשף ב-1986 בעיתון האוסטרי 'פרופיל' את פרשת ולדהיים - עברו הנאצי של מזכ"ל האו"ם לשעבר קורט ולדהיים, כקצין ביחידת ורמאכט שביצעה פשעי מלחמה; חשיפה שלא הפריעה לָאיש לזכות באותה שנה בבחירות לנשיאות אוסטריה. 
    כאן אנחנו מושכים בעוד חוט שנשזר בסיפור הסבוך: החוט של לאודר. שגריר ארצות הברית באוסטריה באותו זמן היה המיליארדר היהודי רון לאודר, כיום נשיא הקונגרס היהודי העולמי. הוא סירב לבוא להשבעתו של ולדהיים, והרגיז בכך את האוסטרים. בעשור שלאחר מכן הקים לאודר בקונגרס היהודי העולמי מחלקה להשבת יצירות אמנות שנשדדו בידי הנאצים. כאשר הושבו סוף סוף התמונות של קלימט, ובראשן דיוקנה המוזהב של אדלה, לידי יורשי משפחת בלוך-באואר, לאודר - שהוא גם אספן אמנות - קנה את הדיוקן הזה במחיר הגבוה ביותר ששולם עד אז על תמונה, 135 מיליון דולר. התמונה מוצגת ב'נויה גלרי' שלו בניו-יורק. 
    דיוקן נוסף של אדלה מאת קלימט, מאוחר יותר ומרשים הרבה פחות, נמכר לאספן פרטי בסכום צנוע: 78.5 מיליון דולר. עשרות מיליונים שולמו על ארבע תמונות נוספות של הצייר שהושבו למשפחה. היו שמתחו ביקורת על המשפחה שמכרה את התמונות תמורת הון רב כל כך, והקנתה בכך, לפחות למראית עין, ממד של תאוות בצע למעשה המוסרי של דרישת התמונות. אולם אלמלא נמכרו התמונות, לא הייתה דרך לשלם לעורך הדין את שכרו שהובטח לו מראש: 40 אחוז מדמי מכירתן. 

    מחיקה עצמית
    אן-מארי אוקונור התוודעה לפרשה כשהייתה כתבת הלוס-אנג'לס טיימס, וקראה בעיתון שכונתי קטן בעירה, "בעמוד פנימי, איפשהו בין מודעות פרסומת, סיפור קטן על אישה תושבת העיר, מריה אלטמן, שברחה מהנאצים. הנאצים לקחו תמונה של דודתה, והיא נמצאת לא במצודה או באיזה בית מידות אלא במוזיאון הלאומי. התקשרתי אליה. היא הזמינה אותי, הושיבה אותי על כוס קפה וינאי עם הרבה רפרפת מוקצפת, כנראה מסודות אריכות הימים של בנות תשעים וינאיות. הסיפור שסיפרה לי נראה לי בלתי ייאמן. קלימט התגלה לי פתאום ככל כך שונה מהאמן הפָּאסֶה שהצטייר לנו בתקופה שלמדתי אמנות". מאז ליוותה אוקונור את התביעה כעיתונאית, מוכנה ומזומנה לרגע שהתביעה התימהונית תטלטל את עולם האמנות ואת עולם המשפט הבינלאומי.
    מכל האירועים שסיקרה, דווקא על הפרשה הזו בחרה לכתוב ספר. לא דבר מובן מאליו, למי שכבר חוותה בחייה העיתונאיים אירוע מסעיר או שניים. שנים ארוכות עשתה במרכז אמריקה, ועמדה שם בראש נציגות סוכנות רויטרס. "סיקרתי את המלחמה באל-סלבדור, והייתי בין העיתונאים שהיו במלון שרתון כשהגרילות השתלטו עליו, כשבתוכו אנשי ביון וכוחות מיוחדים אמריקניים. ראש ארגון מדינות אמריקה ז'ואו באנה סוארש בא לנסות להשיג הסכם, ושומר ראשו נורה למוות כשהיה לידו. הייתי צעירה מאוד. הייתי אולי בת 25 כשראיינתי את דניאל אורטגה, שליט ניקרגואה. סיקרתי את פרו בימי הטרור של מחתרת הנתיב הזוהר. סיקרתי גם את קובה, פגשתי את פידל קסטרו, ואת ההפיכות הצבאיות בהאיטי".
    אחר כך, בלוס-אנג'לס טיימס, ראיינה בהרחבה בין היתר את נלסון מנדלה, ג'ורג' סורוס וג'ון מקיין. ועכשיו, ובכן, עכשיו היא בירושלים. "עיתונאים הם הצוענים של היום", היא אומרת. "הם מחפשים מקומות מעניינים, מחפשים לנדוד. בעלי, ויליאם בות', התמנה לאחרונה לראש נציגות 'וושינגטון פוסט' בישראל - אז אנחנו פה. עד לפני כמה חודשים הוא עבד בסוריה, וקודם לכן היה בלוב עם המורדים לפני נפילת קדאפי. האמת היא שכיום, אם כבר לשהות במזרח התיכון, ישראל היא המקום הכי בטוח". 
    גם היא, כבעלה, תכתוב מכאן ל'וושינגטון פוסט'. אבל מעבר לכתבות, "הייתי רוצה לכתוב עוד ספר, ואשמח, כיוון שאני במילא כאן, לכתוב משהו בהקשר הישראלי. עדיין אין רעיון. אני מניחה שהרבה כיוונים שיצוצו בישראל בהקשר האמנותי, שהוא המעניין אותי במיוחד, יהיו ארכיאולוגיים או היסטוריים. אני בטוחה שיהיה משהו. כבר מצאתי לי פה כמה מקומות נחמדים בירושלים ובבית-לחם". למרות הירושלמיות המלבלבת, את השיחה ניהלנו דווקא בסקייפ טרנס-אטלנטי, שכן היא שהתה בשבועות האחרונים בארצות הברית, מכורתה, מרצה על מה שמסופר בספרה ומלקטת פרסים שהספר זכה בהם. 
    "ייתכן שלעולם לא תימצא הסכמה בשאלה אם 'המונה ליזה האוסטרית' שייכת לאוסטריה או ליוצריה הגולים של התרבות המבוזה שהולידה אותה", מסכמת אוקונור בספר את ההיבט המוסרי והסמלי של הפרשה. "האם אדלה ייצגה את שאיפותיה הנוצצות של וינה במפנה המאה - או את ביזת כל מה שגרם לווינה לזהור? חייה של אדלה היו ניצחון ההיטמעות היהודית, אך ציור הדיוקן שלה היה זכר לכישלון הנורא של אותה היטמעות עצמה. אדלה סימלה אחד מרגעי הזוהר של ההיסטוריה, אך גם אחד ממסעי הגזל הגדולים ביותר שידע העולם; את כל מה שאבד כשאישה אחת ועם שלם הופשטו מזהותם, כבודם וחייהם". 
    - גם העיר וינה היא גיבורה בספרך. סיפורה - התפארת הקיסרית, תחילת ההידרדרות אחרי מלחמת העולם הראשונה, הנפילה בידי הנאצים, הנבזות האוסטרית אחרי השחרור - מקביל לסיפורן של אדלה ותמונתה. רק שהעיר אינה נגאלת בסוף.
    "אפשר לומר שדווקא כן. ההתוודעות הציבורית לסיפורה של התמונה, ובאופן כללי יותר ההתוודעות לעבר הנאצי-מרצון של אוסטריה - היא מה שגואל את העיר. גם אם התמונה נלקחה ממנה. 
    "אבל למען האמת, וינה לא ניתנת להצלה. הווינאים בעצמם הרסו אותה במו ידיהם. את וינה שהם הכירו ואהבו והיללו, הם עצמם מחקו. מה שלא אבד בה במלחמה, הועבר לארצות הברית. גדולי הרוח של וינה, אלה שלא נספו, ברחו ממנה, בפרט לארצות הברית. מבחינה זו יש סמליות בהוצאת הציור מווינה: הוא גלה מווינה כי וינה עצמה גלתה. וינה כבר איננה בווינה. היום זוהי עיר מוזיאונית. ההתעסקות בפאר העבר היא מקור חיותה כיום. אוסטריה היא עכשיו רק פוחלץ. וכל זה מפני שהמרכז הבורגני היהודי עבר לארצות הברית. האוסטרים שאני מדברת איתם מבינים זאת".
    - יש סיכוי שספרך יתפרסם באוסטריה או בגרמניה - בתרגום גרמני?
    "בגרמניה קוראים באנגלית והספר נמכר מצוין. באוסטריה אני קצת מפחדת מההלם, במיוחד אצל צאצאי משפחות מסוימות ששמן מופיע בספר במפורש. לא שמעתי מאותם צאצאים מאז צאת הספר. אולי הם עוד מעכלים את מה שהם לומדים על משפחותיהם. אין כאן האשמה מצדי כלפי הצאצאים, ובכל זאת בפניהם, ובפני האוסטרים בכלל, עומדת התמודדות קשה". 
    - והיא נעשית?
    "מתחיל שינוי. הממשלה התחלפה, דור צעיר נכנס, והתגברות השבת הרכוש היא רק סמל לתחילתה של הסתכלות חדשה על ההיסטוריה. זה מכריח אנשים לחשוב על מה שקרה ולחקור את תולדות השואה".

    הסכר נפתח
    בשלהי הספר מסכמת אוקונור גם את ההיבט האמנותי של הפרשה, וגם בו, כך מתגלה מיד, יש צד מוסרי. "השבת הרכוש", היא כותבת, "הציגה לעולם מחדש את גוסטב קלימט. ההפצה המסחרית ההמונית של ציורו 'הנשיקה' המאיסה את קלימט על ציבור חובבי האמנות". הכוונה היא לציור הידוע ביותר של קלימט, הדומה במידה רבה בסגנונו לדיוקנה של אדלה בלוך-באואר. לא דמות אחת מצוירת בו אלא שתיים, גבר ואישה מתנשקים, והם דומים להפליא לקלימט ולאדלה. 
    אבל קלימט, ממשיכה אוקונור, "התגלה כעת לא כספָּק של יופי קל וקיטשי, כי אם כאדם בעייתי למדי שעמד מול השאלה האתנית הגדולה ביותר של תקופתו (האנטישמיות והיחס ליהודים, צ"א) ויצא ממנה צודק. הרבה אחרי מותו, האמנות שיצר פתחה עיניים וראשים של אנשים. הוא הצליח, סוף סוף, לשנות את העולם". 
    - באיזו מידה אפשר לראות את פרשת דיוקן אדלה כנקודת מפנה בתחום השבת יצירות האמנות?
    "להערכתי היא פתחה את הסכר בהשבת האמנות באוסטריה. יש הרבה מקרים מקוממים שהתעלמו מהם. עכשיו אי אפשר להתעלם מכלום. האינטרנט הפיץ סיפורים אלה בעולם כולו. הוא גם פקח את עיניהם של האוסטרים שלא ידעו על כך דבר. הם ראו את התמונות הללו כל חייהם בלי לדעת דבר על הנשים המצוירות בהם.
    "מה שקרה פה היה לא רק השבת אמנות, אלא גם השבת היסטוריה. השנה שעברה הייתה באוסטריה שנת גוסטב קלימט. היו תערוכות, היו פעילויות, וההתייחסות לנושא היהודי הייתה מזערית. גם זה משהו. כשכתבתי את הספר לא דיברו על כך בכלל. כי אם היו מדברים על ההקשר היהודי של קלימט היו נאלצים להתעמת עם גנבַת האמנות. היום כבר יותר מדברים על זה. עכשיו הסיפורים מתחילים לצוץ. לכן אני חושבת שזו באמת תהיה השנה של קלימט באוסטריה".


    0 0

    מאת צור ארליך
    הופיע היום בגרסה לא מלאה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

    לתשומת לב הגולשים: הגרסה שלפניכם היא הגרסה הבלתי ערוכה. היא כוללת קטעים אחדים שהוסרו בעריכה, ואינם מופיעים בגרסה המודפסת - וחלקם הם בעיניי קטעים חשובים במיוחד. הדבר נעשה מתוך התחשבותו הקפדנית של העיתון ברצונם של חלק מהקוראים שנושאים מסוימים, דעות מסוימות ומושגים מסוימים לא יופיעו בעיתון המגיע לידי ילדיהם הקטנים. גם אני עצמי התחשבתי בכך מלכתחילה, אם כי במידה מוגבלת יותר, ולכן גם בגרסה שלפניכם אין דוגמאות חיות מתוך הכתוב בספרים הנידונים.
    למצטטים מתוך הכתבה בפרסומים אחרים מוצע אפוא לבדוק (אפשר לשאול אותי) אם הקטע שהם מבקשים לצטט אכן נדפס בעיתון.

    "סיפר לי אדם בשנות הארבעים לחייו שערב חתונתו ביקש מהרב מ' הדרכה לליל החתונה. תשובת הרב הייתה, 'חתול וחתולה מסתדרים – גם אתם תסתדרו'". כך כתב לפני שמונה שנים איתמר ברנר במאמרו "ספרות ההדרכה לנישואים" (בתוך הקובץ 'ויקרא את שמם אדם: זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש', מכון בינה לעתים), והסקרנים יוכלו למצוא שם את שמו של הרב, שהיה מקובל על חוגים דתיים מגוונים. ברנר סקר במאמר את ספרי ההדרכה לזוגיות לדתיים, שהחלו, על פי ממצאיו, להופיע בשנות השמונים, אחרי כמה טפטופי סנוניות קודם לכן. בספרים הללו, כך מצא ברנר, חסר בדרך כלל פרק שחתולים, וכנראה גם בני אדם, במילא אינם זקוקים לו: הדרכה לחיי מין.

    לא חסר לגמרי: הפרק הזה נמצא כבר אז, בעשור הקודם, בדמות חוברות נפרדות; קונטרסי אישות, כפי שברנר מצא שהם מכונים. אלו היו חוברות, שעל כריכתן הופיעה כמעט תמיד אזהרה שהן מיועדות לזוגות נשואים או לחתן וכלה בימים שלפני החתונה בלבד. בשנים הראשונות, כותב ברנר, חוברות אלו לא נמכרו בחנויות אלא רק הועברו מיד ליד, בדרך כלל ממדריכי חתנים וכלות לחניכיהם, או שווקו בעזרת מספרי טלפון שנדפסו בירכתי ספרי ההדרכה הדתיים לזוגיות. לאחד הספרים האלה, 'איש ואישה' של הרב אלישיב קנוהל, צורף קונטרס אישות ושמו 'עת דודים' בתוך כיס מיוחד, סגור, צמוד לכריכה. מי שיפתח – על אחריותו. הקונטרסים התמציתיים, המוקדשים בחלקם לדברי מוסר והלכה, החלו לצוץ באי אלו חנויות. אולם ספרים של ממש לא היו.

    הקומץ לא השביע את הארי, והזוגות הדתיים לא הגיעו להישגיהם האינסטינקטיביים של החתולה והחתול, וגם לא תמיד ידעו להגיע למקומות הנכונים בעזרת לחיצות על העכבר. רק בחודשיים האחרונים, לפתע פתאום, הופיעו שני ספרים של הדרכה מינית מנקודת מבט יהודית דתית; ספרים, אמנם דקים אבל ספרים, שבמרכז עניינם לא המגבלות ההלכתיות והגבולות, אלא מה שבתוכם, במתחם המותר; ולא רק המה והלמה, אלא גם, ובפירוט, האיך.

    "הכול מתחיל בסיפור", כותב הרב אברהם שמואל קטן (שם בדוי) בפתח ספר ההדרכה החדש שלו, 'לדעת לאהוב'. "לפני מספר שנים, כשהיינו זוג צעיר, התקשר אליי חברי הטוב לספסל הלימודים בישיבה. ידעתי שהוא במצוקה משום שהיה נשוי כבר שלוש שנים, ללא ילדים. בשיא הביישנות והמבוכה הוא שאל אותי האם לדעתי הוא מקיים יחסים בצורה נכונה. למה? שאלתי. כיוון שאני לא בטוח שאני עושה את זה נכון, ולכן אשתי לא הרה, טען. עם מעט הידע שצברתי בתור איש צעיר נשוי, הסברתי לו באמצעות הטלפון מה עליו לעשות. לאחר תשעה חודשים ילדה אשתו את בנם הראשון". תאמינו או לא, זה קרה בלי טיפה אחת של מים קדושים.

    - איך אתה מסביר את חוסר הידע? אנחנו בעידן המידע, הכול ברשת.

    קטן: "יש מרחק גדול בין הידע והחשיפה לבין מה שאדם עושה בפועל. נוסף על כך, גם לזוג ותיק, קל יותר להיכנס למיטה ולקיים יחסים מאשר לדבר זה עם זו על מה שקורה ביניהם. לכן אנשים הולכים לייעוץ וטיפול, כי צריך צד שלישי לפעמים. הדברים, בימינו, כבר מדוברים גם במגזר הדתי; אני לא חושב שיש דבר שכתבתי בספר שלא נשאל עשרות פעמים בפורומים הכי כשרים שעוברים את כל הסינונים".

    - אז למה ספר?

    "כי לא כל התשובות ברשת טובות. וכי אני חושב שיש מסר כפול בעולם הדתי, מסר שאינו מאפשר. בעולם הדתי רבים חושבים שיש סתירה בין שאיפות הקדושה לחיי האישות, ושאם אני נהנה מדי בחיי האישות אולי אני פוגע בקדושה שלי. יש גישה כזו במסורת היהודית, של פרישות מינית, ויש לה מקורות מבוססים ויסודיים עוד בספרות חז"ל. היו תנאים ואמוראים שטענו – יהיו חוקרים שיגידו שבהשפעה נוצרית, אני נזהר מלומר זאת – שמוטב למעט ביחסי מין. אני רוצה להדגיש גישה אחרת ומרכזית יותר ביהדות, בפרט בתלמוד: שככל שחיי האישות שלך טובים יותר, כך אתה יהודי יותר שלם ויותר טוב.

    "פעם לא היו לזוגות ציפיות בנושא המיני, ולמען האמת גם לא היו ציפיות מחיי הנישואים. זוגות יכלו להיות נשואים שישים שנה בלי אושר. היום זה כבר לא עובד. אם אני לא מאושר בנישואים, אני חותך מהר מאוד. ואם אני לא מאושר במיטה, זה מוביל לכך שאני לא מאושר בנישואים". 

    - אתה מזהה פערי ידע בין האגפים השונים בציונות הדתית?

    "לאו דווקא. אבל יש הבדל בלגיטימציה לפתור בעיות ולהתייחס. לפעמים נוח לאדם בבורות. לא חסר לו כלום, הוא לא יודע שחסר לו, הוא חי בגן עדן. אז מה הבעיה? הבעיה הקשה היא כאשר אחד מבני הזוג חי בגן עדן והשני בגיהינום, והראשון אפילו לא מודע לזה. במצב כזה, לזוג מאוד תורני קשה לפתור את הבעיה. זוג שיש לו יותר אפשרויות שיחה בעניין יפנה לייעוץ, לסקסולוג, חילוני או דתי".

    הרב קטן מוכר למדי בשמו האמיתי כמרצה וכותב בנושאי זוגיות ומיניות במסגרות דתיות ומעורבות. אולם בספר הזה "אני מסתיר את זהותי לבקשת אשתי. היא הייתה שותפה לתהליך, אבל העיסוק שלי בנושא הזה מביך אותה. היא אמרה, מילא הרצאות, אבל בספר עם כזה פירוט הקורא משער שעולות חוויות אישיות. עשיתי כבקשתה, זה הרי אלף-בית של זוגיות. וההסתרה הזו הייתה קשה בשבילי, משבר אפילו. כי חלק מהמסר שלי הוא שהגיע הזמן להפסיק להסתיר את הנושא הזה בארון, ושצריך לדבר גם על החוויה האישית. מה גם שקשה לקדם את הספר כשאני לא יכול לעמוד מאחוריו בגלוי".

    בעוד הספר שהופיע במקביל, 'עת לאהוב' מאת ג'ני רוזנפלד ודוד ריבנר, פונה בראש ובראשונה לזוגות צעירים ולאלה העומדים להינשא, 'לדעת לאהוב' של קטן מכוון דווקא לזוגות ותיקים יותר, למתקדמים. "יש כבר כמה חוברות שנכתבו לליל הכלולות", הוא מסביר, "ויש גם מענה מסוים בדמות מדריכי חתנים וכלות, שבמקרים רבים החניכים שלהם שומרים איתם על קשר גם אחרי החתונה; נוסף על כך, לצעירים יש לגיטימציה לשאול, כי ברור שהם חסרי ניסיון – ואילו הזוגות הוותיקים מתביישים להודות שאינם יודעים הכול. העיסוק הרבני והחינוכי שלי לימד אותי שהנושא הלא מטופל הוא הזוגות שכבר נשואים שנה שנתיים ויותר, ואין להם למי לפנות".

    ספרו של קטן מאיר עיניים במראהו וגם בהסבריו. אין בו ציורים, אבל יש בו הצעות מגוונות – והמחמירים ימחקו את הו' השנייה – לשיפור חיי המין, מתוך מטרה מוצהרת להגביר על ידי כך את האהבה, השמחה והאחדות במשפחה. רק העברית שגויה לפעמים; בעיקר, למרבה האירוניה, לוקות ההתאמות לזכר ולנקבה. הסיבה לשגיאות נוגעת לחשש ה'מה יגידו' הרווח בחברה הדתית סביב נושאים שהצנעה יפה להם: עורכים לשוניים דתיים לא רצו לערוך את הספר, מספר הרב קטן.

    "הם פחדו. פניתי לאישה אחת שעוסקת בעריכה לשונית, שלחתי לה שלושה פרקים ראשונים, והיא אמרה 'אני לא יכולה להכיל דבר כזה'. בסוף הגעתי לעורך שהסכים", עורך שבמחילה מכבודו ומ-3,000 השקלים שגבה מקטן על עריכת ספרו הקטן, מן הדין שיחפש מקצוע אחר. גם הוצאת ספרים התקשה קטן למצוא, ועל כן הוציא את הספר בהוצאה עצמית. ולבסוף, "קשה גם להפיץ את הספר; כל המפיצים הדתיים לא רוצים להתעסק איתו. מזל שיש אינטרנט".

    "אחד המשברים הגדולים ביותר שהיו לי בכתיבה", הוא מספר, "היה עם הרב האישי שלי, שבכל הצמתים החשובים בחיי התייעצתי איתו. הוא קרא ואמר לי, 'אם היית כותב הדרכה מינית לבד בסדר, הלכה בלבד בסדר, אבל החיבור הוא חילול הקודש'. ובעיניי החיבור הזה בין הקודש לבין החיים האינטימיים הוא לב העניין, והוא נקודת הקושי של רבים הדורשת התייחסות. מאז, לצערי, אנחנו כמעט לא מדברים. התגובה שלו שיתקה את הכתיבה שלי למשך חודשים רבים".

    מורהו של קטן ב"קורס לייעוץ בקדושה", כלומר קורס בייעוץ מיני, קורס בחסות מכון הפוריות הדתי-תורני פוע"ה, היה ד"ר דוד ריבנר, מחבר-שותף של הספר 'עת לאהוב'. 'עת לאהוב' הופיע באנגלית לפני שנתיים. קטן אומר שכשהוציא לאור את ספרו שלו לא ידע שהספר של ריבנר ושותפתו עתיד להופיע בעברית. הספרים דומים אבל גם שונים. לבד מהשוני בקהל היעד, ספרם של צמד הדוקטורים ריבנר ורוזנפלד קורקטי יותר בסגנונו, נטול דיונים רעיוניים, ומשלב פרקים של שאלות ותשובות מהשטח. אצל קטן כאמור אין איורים, ואילו בספרם של רוזנפלד וריבנר האיורים מרוכזים במעטפה חתומה במדבקה ועליה אזהרה.

    "לא שמענו על אף אחד שקנה את הספר ולא פתח את המעטפה", מספר ריבנר, "אבל האפשרות הזו, להשאיר אותה סגורה, נותנת איזה רוגע לאדם שפותח את הספר בחנות ולא רואה פתאום תנוחה מינית או איבר מין". כמו קטן, גם הוא מתקשה למצוא מפיצים ובעלי חנויות דתיים שישווקו את הספר בגלוי. מו"ל אמיץ הוא כן הצליח למצוא – הוצאת גפן, שאומץ הוא הסמל המסחרי שלה עוד מהימים שהוציאה לאור את ספריו של ברי חמיש על רצח רבין. "הוצאות ספרים אחרות לא רצו. לא הוצאות דתיות, וגם לא חילוניות. החילוניות חשבו שאין לזה שוק. אולי זה היה מוזר להם, מה לדתיים ולמיניות. הרי יש כל כך הרבה מיתוסים על כך, החור בסדין ושכמותו".

    לדבריו ההתעניינות הרבה בספר מעידה על הצורך בו; "לפני ארבעים שנה, בתחילת דרכי המקצועית, איש לא היה מעז לחבר ספר כזה, ובעצם איש גם לא היה חושב על כך בכלל". וד"ר ג'ני רוזנפלד, שותפתו לחיבור הספר (חצי חצי, מעידים שניהם), מוסיפה – "אולי אני אופטימית, אבל בעיניי העיקר הוא שבסופו של דבר הספר כן מתקבל וכן נמכר, ולא צריך להתמקד בכך שלא מוכרים אותו מעל הדלפק אלא מתחת. בסופו של דבר הספר יוצא והקהילה מתמודדת. שום רב לא יצא נגד הספר ולא החרים אותו".

    רוזנפלד, בת 32, עולה חדשה למדי מארצות הברית, הקימה וניהלה את מיזם 'צלם' של 'ישיבה יוניברסיטי' בניו-יורק: תוכנית לחינוך מיני בקהילה האורתודוכסית – החרדית והמודרנית כאחד – הפועלת בבתי ספר ובקרב מבוגרים, ובכלל זה גם בקרב מדריכי חתנים וכלות ורבנים. "משם עלה הצורך בספר כזה. כי ראיתי שמדריכי חתנים וכלות לא באמת יודעים על המיניות, ושואלים שאלות". הבעיה מתחילה לדעתה עוד בילדוּת. "לא מדברים על זה עם ילדים בבית הספר, וזה ממשיך להתגלגל: בכל שלב בגדילה שלהם אומרים להם 'בשלב הבא ידברו אתכם', 'המדריך ידבר אתכם'. ובסוף נכנסים לחופה בלי מידע".

    היא אומרת שבארצות הברית הספר מעורר עניין גם מחוץ למעגל האורתודוכסי. "אפילו חברים שלי מהקהילה הרפורמית אומרים שהם קנו את הספר ושנוח להם איתו יותר מאשר עם מדריכים כלליים. הקפדנו מאוד על השפה: לקרוא לדברים בשמם, במדויק, אבל בעדינות. זה לא רק עניין של מילים 'גסות'; בספרים הקיימים כתוב למשל 'הפרטנרית שלך', שזה יכול להיות הרבה דברים, ולא 'אשתך'. בציורים אין זליגה לפורנוגרפיה, וזה ייחודי מאוד. וההקשרים הם מתוך חייו של היהודי, למשל מישהו שמתחיל את השאלה שלו ב'אנחנו בימי השבע ברכות'".

    היא תרמה לספר את המבט הנשי, החינוכי-קהילתי, הפדגוגי והצעיר; מבט של מי שחברותיה האישיות עוד מתחבטות בשאלות הללו. ד"ר ריבנר תרם את המבט הטיפולי, הגברי, המבוגר. הוא בן 66, ד"ר לעבודה סוציאלית, מייסד התוכנית להכשרת מטפלים מיניים באוניברסיטת בר-אילן, ובעל קליניקה לטיפול זוגי ומיני בירושלים, שבה "כמעט כל הקליינטים דתיים או חרדים. אני גם מרצה וכותב בכתבי עת מקצועיים על בעיות מיניות אצל ציבורים דתיים".

    - אלה כתבי עת בינלאומיים; אתה מוצא דמיון בין בעיות מיניות של דתיים מאמיני דתות שונות?

    "כן. המשותף הוא שהמיניות מתקיימת בתוך מערכת ערכית מסוימת שצריך להביאה בחשבון. מבחינה זו יש הרבה דמיון. בייחוד בין היהדות והאסלאם".

    הספר מיועד גם לחרדים, ובכל זאת גישתו ההלכתית פתוחה עד להפתיע: הכלל הוא שכל מה נכלל בספר מותר לפחות על פי חלק מהרבנים, והקוראים מתבקשים, אם יש להם ספק לגבי משהו, לשאול את פוסק ההלכה שלהם. הספר גם מביא בחשבון שלא כל הקוראים הדתיים שומרים בהכרח על כל ההלכות בתחום הזה, ואינו מתייחס לעניין בשיפוטיות. כך גם אצל הרב קטן, שבשיחתנו אף סיפר שלא פעם הוא מגלה שרווקים דתיים שהוא מדריך הם בעלי ניסיון מיני מעשי נכבד.

    שלא כמקובל, 'עת לאהוב' אינו מפרסם כתב הסכמה רבני. "חשבנו על זה הרבה זמן", אומר ריבנר, "והגענו למסקנה שאם ייכנס מכתב מרב אחד, זה עלול לפסול את הספר בבית מדרש אחר. יש אנשים ששואלים אותנו איזה רב קרא ואיזה רב הסכים, ואנחנו עונים שזו לא דרכנו; זה ספר על מיניות, לא ספר הלכה. הגענו למסקנה שדיונים הלכתיים יכולים רק לבלבל את הזוג הצעיר שקורא את הספר כדי לדעת מהם חיים מיניים בריאים וטובים".

    - אתה מתרשם שהיעדר ידע מיני קיים בכל אגפי הציבור הדתי, או רק אצל 'תורניים' שגדלים בחברה נפרדת ומסננים יותר את צריכת התרבות והתקשורת שלהם?

    "חוסר הידע הבסיסי הוא תופעה כללית. אתה מוצא אותה גם אצל חילונים. נכון שלכאורה כולם יכולים לדעת הכול, בגלל האינטרנט. אבל לא קל לסנן מה שיש שם, לדעת מה נכון ומה לא, מה מוגזם ומה לא. בייחוד לצעירים לא קל".

    - באילו מקרים של חוסר ידע אתה נתקל בקליניקה שלך?

    "לפעמים אני שומע נשים שחושבות שקיום יחסים גורם לכאבים תמיד. הן ניסו, כאב להן, והן חושבות שזה אמור להיות כך. הן לא יודעות שאם ההנאה לא הדדית, אם יש כאב, זה דורש טיפול. וישנם גם חתנים שלאחר החתונה לא מתפקדים מינית, בגלל חרדת ביצוע. זה מעגל קסם שמזין את עצמו בהמשך, וצריך להרגיע אותם, לאפשר להם לדעת מה לעשות ואיך – ומתי  יש צורך בפנייה לאיש מקצוע".

    - אתם כותבים בספר שפעם הורים דתיים תדרכו את ילדיהם המתבגרים, והיום פחות. איך אתה מסביר את זה?

    "ייתכן שלנוכח השינויים הגדולים שחלו בחברה בנושא המיני, גם ההורים, המנוסים לכאורה, מרגישים שלא על קרקע יציבה, ולא יודעים מה לומר. נוסף על כך, דווקא מפני שיש מדריכי חתנים ומדריכות כלות, ההורים חושבים שאפשר לסמוך עליהם שיעשו את העבודה; הבעיה היא שבחודשים שלפני החתונה, כשלומדים אצל המדריכים, יש לחץ זמן ועומס ומתח, ולא תמיד קולטים הכול. לכן אני חושב שחומר כזה צריך ללמוד הרבה יותר מוקדם בחיים".

    - המין נמצא היום ברחוב, בתקשורת, בכל מקום. המגמה הזו היטיבה עם ההתמודדות והידע של זוגות דתיים, או גרמה להם להיסגר?

    "גם וגם. מצד אחד זה גרם להרבה בלבול. אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא, ואפילו שאלות יותר בסיסיות מהו גבר ומהי אישה פתאום לא מובנות מאליהן. מצד שני, החשיפה הזו גרמה לדבר אחד חיובי לפחות, והוא ההכרה שמגיע גם לאישה סיפוק מיני. ההדדיות של המיניות תמיד הייתה ערך בעולם הדתי, אבל בימינו יש יותר דגש עליו. יש גם שינוי ברור בשאלות שאני מקבל מזוגות; הן הרבה יותר מתוחכמות ממה ששמעתי לפני שלושים שנה".

    לאורך עשורי הקריירה הטיפולית של ריבנר הוא חזה בשינויים נוספים: "יש יותר נכונות רבנית להתיר שימוש באמצעי מניעה, או לפחות לאפשר בעזרתם יותר מנוחה בין הריונות. זה אִפשר יותר התרכזות במין לצורכי הנאה הדדית. יש התקדמות גדולה באפשרויות הטיפול המיני, ההתנהגותי והתרופתי, והדבר גורם ליותר אנשים להיעזר בו. כיום הרבנים נוטים יותר מבעבר לראות את האינטימיות כדבר מרכזי בחיי הזוג. הניסיון שלי עם רבנים מעולה, כולל במגזר החרדי והחסידי. הם מפנים יותר זוגות לטיפול מיני, בין היתר מתוך כוונה למנוע קריסה של המשפחה ופלישה של ערכים ופיתויים מהעולם החיצוני".

    גם הרב קטן אומר שנתקל ב"פתיחות עצומה של רבנים, גם רבנים חרדים וחרד"לים", ושהדבר היה לו זָרָז בהחלטה לכתוב את ספרו – "אבל הפתיחות היא רק כלפי מי שפונה ושואל שאלה באופן פרטי. ברמה ההצהרתית, הַפּסיקה היא לחומרה: בכל שאלה, אם היה פוסק מרכזי כלשהו בעבר שהחמיר, פוסקים לפיו, כדי לצאת ידי כל הדעות. זו גישת הפסיקה החרדית הקלאסית: הקהילה שומרת על המסגרות, אבל לקראת הפרט אפשר ללכת. בגמרא זה היה אחרת. היא אמרה את דעתה האמיתית בגלוי, גם ברמה ההצהרתית. רוב האנשים לא שואלים את הרב בעצמם, אלא מחפשים תשובות בספרים או ברשת; אז למה לא לאפשר להם לדעת מה שבעצם כן מותר להם? הספר מופנה אל הרבים, ואומר מה שהייתי אומר ליחיד לו היה שואל אותי".

    - וכיוון שאנשים שואלים היום באינטרנט, כלומר בפורום גלוי, הם מקבלים את התשובות ההצהרתיות, המחמירות?

    "כן. ההחמרה היא אחת ההשלכות של המעבר של דיון השאלות והתשובות ההלכתיות אל האינטרנט. האינטרנט שינה את פני הדברים בתחום הזה גם מבחינות אחרות. למשל, אנשים התרגזו על כך שכתבתי פרק על מין אוראלי – נושא השנוי במחלוקת הלכתית. אבל מה לעשות שהנושא מופיע שוב ושוב בשאלות באתרים הדתיים, כלומר הוא מעסיק את הציבור? ברור לי שהמקור להתעניינות הזו הוא מה שאנשים ראו באינטרנט. לפני כן כמעט לא דיברו על זה; מאיפה אדם דתי בכלל יעלה על דעתו מעשה כזה? כיום אין לי הפריווילגיה להתעלם ולהשאיר את האנשים עם המצוקות והתסכולים שלהם".

    האינטרנט ותרבות השו"ת ההלכתי באינטרנט אכן הכניסו את הציבור הדתי-לאומי לעידן חדש, לכל הפחות בתחום המיני – כך סבורים מחבריו של ספר שהופיע זה עתה, 'גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש'. המחברים, חוקרי ההלכה והפרשנות פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר, אינם מסתירים בספר (בהוצאת כתר ומכון הרטמן) את השקפתם האישית הליברלית והפמיניסטית. הם עומדים על כך שהשיח ההלכתי המתנהל כיום, בעיקר באינטרנט, סביב נושאים כגון תפקידי הגבר והאישה, חיי הנישואים וגילויי מיניות שלא במסגרת הנישואים, הוא רחב וגלוי מאי פעם – אבל לא פתיחות חדשה הם מוצאים בו, אלא דווקא סימנים ברורים להצבת מתרסים חדשים שנועדו לבדל את הציונות הדתית מהחברה שסביבה.

    "השו"ת האינטרנטי נעשה, בחברה הדתית-ציונית, כל כך מרכזי, שאפילו ספרי שו"ת שנדפסים, למשל ספריו של הרב יובל שרלו, מכילים תשובות שהוא נתן ברשת", אומר ד"ר אנגלנדר. "אם הרב היה רוצה, הוא היה יכול לענות ביחידות לשואל, בדוא"ל. חשוב לרב שזה יהיה פומבי, כי הוא מבין שהוא עונה לעוד רבים שמחפשים תשובה לשאלה הזו.

    "טענתנו היא שכיום, בדרך כלל, הרב הציוני-דתי לא עונה תשובה הלכתית במובן הישן של המילה, תשובה של אסור או מותר או חובה, אלא מה שמעניין אותו הוא לעצב את העולם הרוחני של השואל, או של החברה הציונית-דתית, או לפחות את פניה הפומביים של החברה הזו באינטרנט. זה הרבה מעבר לשפה ההלכתית, וגם הרבה מעבר להנמקות ההלכתיות. ומתוך כך נוצרת החמרה גדולה. גם לעומת החרדים. החברה החרדית לא עושה כזה ביג דיל מהוצאת זרע לבטלה, נניח".

    הביג דיל הציוני-דתי הזה, המייסר את צעירי המגזר הציוני-דתי-תורני, מסוקר בספר בהרחבה. הוא מורכב ממגוון טיעונים חוץ-הלכתיים, רב רב וטעמו. אפשר למצוא טענות שהאוננות היא התרסה של האדם נגד ה', כדברי הרב ארז משה דורון; שהיא הצבה של האני במרכז, כמו שמצוטט הרב והשר דהיום שי פירון; שהיא גורמת, כביכול, לאין-אונות אליבא דהרב שמואל אליהו; או שהיא מבטאת את העמדת ההנאה כמרכז חיי המין, כפי שכתב הרב בני לאו. הרב יהושע שפירא הקדיש לנושא ספר שלם הפונה לצעירים, שבו מדומה המאבק הנואש של המתבגר הדתי ביצר הטבעי שלו למלחמה של חייל בסיירת.

    על רקע זה בוהקות קריאתו של הרב יובל שרלו להנמיך ווליום בנושא, ועמדתו של הרב יצחק רונס המזכיר שמקור האיסור אינו נוגע לעצם השחתת הזרע, אלא לניסיונו של אונן המקראי להימנע מהולדה – ומצטט מקורות הלכתיים לכך שלא כל הוצאת זרע היא "לבטלה", שכן לעתים פריקה עצמית של אנרגיה מינית מצילה מחטא.

    בייחוד מזדקרת, לכל אורך הספר, חלופה רדיקלית בדמותו של רב חרדי ידוע ומקובל במגזר שלו, הכותב באינטרנט חוות דעת הלכתיות, כעיון ולא כהלכה למעשה, בשם בדוי. בעניין זה, למשל, הוא מסביר שבמציאות בת ימינו, של מיניות גלויה בכל פינה, האדם נחשב 'אנוס' ולכן פטור אם הוציא זרע לבטלה. בנושא ההומוסקסואלי הוא מציע להבחין בין המעשה עצמו לבין הנטייה המינית הטבעית של האדם שאין להילחם בה. "בכל הדיון הרבני הציוני-דתי אין בכלל צורת חשיבה כמו של הרב החרדי הזה, של התבוננות מחודשת מהו היום האדם, מהי היום מיניות".

    - החרדים לא נכנסו לספירלה של חומרות צניעות? מה עם אוטובוסי המהדרין?

    "אני מדבר על השיח של איך יוצרים מיניות, של מה נחשב מיני. אז לגבי אוננות, לבחור החרדי ששואל על כך נותנים מכתב מפורסם של הרב הוטנר שבו הוא מסביר שכולם, גם הצדיקים הגדולים, היו פעם נערים והם התמודדו עם זה. זה שיח אחר. לא מציגים את המעשה כבעל השלכות קוסמיות. החברה הציונית דתית יוצרת כרגע שיח מיניות מרתק. מעולם לא שאלו כל כך הרבה שאלות בנושאי אוננות ולסביוּת; זה לא היה שייך לשפה היהודית. ועכשיו יש אלפי תשובות הלכתיות בנושא – ואת השיח שנוצר בהן אנחנו מנתחים.

    "הטענה שלנו היא שזהו שיח פאסטורי, כלומר שיח של רועים רוחניים, לא שיח הלכתי. לכל אורך השנים הייתה הפרדה: הדרשן, המשגיח הרוחני, האדמו"ר, כל אלה ממונים על השיח הפאסטורי, ואילו בפסיקה מתמקד פוסק ההלכה. כאן, ההלכה נעשית כלי לשימוש כדי ליצור שפה פאסטורית. זה שינוי שקורה בעולם הציוני-דתי ולא בשום מקום אחר. בעולם החרדי, זה לא שאין לפוסקים השקפה על החיים, אבל התשובות שלהם נשענות על נימוקים הלכתיים".

    מרחיק לכת אף יותר הוא נושא האוננות הנשית, הנידון בספר. הדבר אינו אסור על פי ההלכה, או לפחות אין מקור ברור לאסור אותו, אך חלק מהרבנים הציונים-דתיים רואים אותו בחומרה מיוחדת מסיבות ערכיות – חלקן דומות לאלו שהוזכרו לעיל, חלקן נוגעות לתפיסה של האישה כמי שיכולה לממש את מיניותה, ואפילו את עצמה, רק במסגרת נישואים. והנה, גם ב'עת לאהוב' וגם ב'לדעת לאהוב' מוצעות צורות מסוימות של אוננות נשית, שמטרתן, בסופו של דבר, לפתור בעיות בחיי האישות שלהן.

    - יקיר, איפה אתה ממקם בתוך השיח החדש שאתה מדבר עליו את צמד מדריכי המיניות החדשים לדתיים?

    "יכול להיות שכתגובה לאותו 'גילוי' של אפשרויות המגע שמחוץ לגבולות ההלכה, או שנמצאות בשטח הלכתי אפור – כלומר לכל הדיבור הציוני-דתי החדש, הגלוי לראשונה, על אוננות, חד-מיניות וכיוצא בזה – קמה מגמה של 'בואו נדבר יותר על מה שמותר, על כמה חשוב שיהיה מגע טוב בתוך הזוגיות'. ליצור איזו חומה".

    - זה מובע בספרים הללו כמעט במפורש.

    "וזה קורה גם בעולם החרדי לא פחות. יש שם למשל דיבור על כך שאפשר לדחות את הקיום הראשון של יחסי מין מליל הכלולות בכמה ימים, וכך לחסוך מתח ותסכולים ולהאריך את הזמן שהזוג הטרי מותר במגע הדדי. זה לא היה מקובל. כל הדיונים הללו קרו כי היו באמת זוגות שהתפרקו".

    - כלומר, למען ערכים שמרניים כגון חיזוק המשפחה מופיעים ספרים 'מתירניים'.

    "כן, משהו כזה".




    0 0

    מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

    מפגש עם חוליית הבריונים, מאת ג'ניפר איגן, מאנגלית: יואב כ"ץ, עם עובד, 462 עמ'

    ההספדים על הסיפור הקצר הפכו לרעש רקע בנאלי בשיחות סלון עייפות. מכל ענפי האמנות הנגישים לציבור רחב, הספרות נותרה מפלטו האחרון של אורך הרוח, ואולי לכן התמסרו המו"לים והקוראים לסוגה הספרותית המצטיינת בכך, הרומן. אבל הצורך בסיפור שאפשר לקרוא כחוויה מרוכזת לא פג. לפני כארבע שנים דן בתופעת היעלמות הסיפור הקצר הרומן 'אמן הסיפור הקצר' מאת מאיה ערד, שאגב כך מצא דרך לשלב בין רומן וסיפורים קצרים, על ידי שיבוצם בתוכו. זו כמובן אינה המצאה שלה, ובכל זאת נראה שמאז מופיעים אצלנו עוד ועוד ספרים המנסים ליהנות משני העולמות.

    הפטנט שמתגלה כאופנתי ביותר הוא רומן המורכב כולו מסיפורים קצרים המשלימים יחד תמונה גדולה. בספרייה לעם של עם עובד הופיעו השנה שניים כאלה, אמריקניים, מוצלחים מאוד: 'עד סגירת הגיליון' של טום רקמן, ועכשיו 'מפגש עם חוליית הבריונים'. אולי בעוד כמה שנים זה יימאס, אבל בינתיים לעונג הוא לנו: לקרוא סיפור עם פואנטה או עם היעדר מהדהד של פואנטה – ומתוך כך להשלים חלקים בלתי פתורים מסיפורים קודמים. בספר הנוכחי, העוסק בנושא פגעי הזמן (הלא הם "חוליית הבריונים") וההתמודדות איתם, ההשלמה הבֵּין-סיפורית היא גם על ציר הזמן: סיפורים-סיפורים, קרעים-קרעים, אנו פוגשים את גיבורינו לאורך כחמישים שנה. מסקרנים במיוחד הסיפורים העתידים להתרחש בעוד עשור.

    כזירת פעולה נבחר לעלילת הרומן עולם המוזיקה הפופולרית, ובכלל זה המעטפת המניעה עולם זה והממוסטלת לא פחות מליבתו: המפיקים, היחצנים, העיתונאים, הצרכנים. "אין צורך להכביר מילים על הזיקה העמוקה שבין המוזיקה לבין הזמן", נכתב בגב הספר, אך חשובה לא פחות היא בחירתה של הסופרת במוזיקת הרוק דווקא (ההופכת לפופ). זו מספקת הזדמנות לשקף את רוח הזמן האמריקנית, ובעיקר הזדמנות לחקור את נושא ההרס העצמי. גם הבחירה של 'ספרייה לעם' מעולה כתמיד: בכותר, במתרגם, ובאנשי המקצוע האחראים לסטנדרט המוקפד.


    תיבת נוח, מאת כנרת רובינשטיין, רימונים ועמדה, 207 עמ'

    פגעי הזמן הם גם נושא רומן הביכורים של כנרת רובינשטיין. כאן זהו בעיקר פגע אחד, פגע רע מאין כמוהו: הַשלכתֵנו לעת זקנה. במיומנות סיפור ובחדוות כתיבה, ובהישמרות ברוכה מנגע הארכנות, רובינשטיין מגוללת את מוגלותיה של משפחה ירושלמית. אבא מתפרפר, אימא מתפוררת, הבן מידרדר, ובמרכז סבתא המחזיקה במפתח לגאולה: סילוקה המלא מביתה בשכונת בַּקעה ומכירת הבית יאפשרו לבני הזוג  להתגרש בשמחה ובעושר. חטיפת הסבתא בידי שכנהּ בבית האבות מכניסה לסיפור נופך בלשי וקצת קומי, אך תפקידה העיקרי, שספק אם הוגשם, הוא להעניק לסיפור ולגיבוריו ולקוראיו ניעור מוסרי.

    גיבורי 'תיבת נוח' נכנסים אליה יחידים ויוצאים זוגות זוגות. או להפך. יש בסיפור איש ושמו נוח המנווט אותו במבול. ומוטמנת בו תיבה עם סוד המשיטה אותו בין הזמנים. ריבוי זה של רבדים בכותרת הספר מרמז על טיבו של הספר עצמו: יצירה אינטליגנטית, מבדרת ונעימה. ובכל זאת, הספר מתקשה לחדֵש. הדמויות עשויות כולן על פי הֶטְפֵּסים מוכרים. לא שהפרֵחה למשל היא באמת פרחה, אבל גם בהתגלותה כחריפה ומתוחכמת יש משהו צפוי. הכתיבה המלבבת והרהוטה נוטה אף היא להיצמד לנוסחאות.

    מאמץ החדשנות העיקרי בספר הוא הפרקים הכתובים מפיה של הדירה. אלא שהללו מהולים, אמנם בעדינות, במוטיב הכי פחות חדשני במחוזותינו: הנכּבּה, נושא שהיה חדשני לפני זמן וכעת קרוב להפוך את ספרותנו כולה לעיסה אחת של חילוּ ורעדה. בנאליות מופגנת יש גם בניסיון להטעין את העלילה בסמליות על ידי תזמון חלקה הגדול בערב פסח, יום המכונה כאן משום מה, כבר מהבוקר, "ליל הסדר".

    ולמעלה מכול – אין חידוש גם בטענתו החשובה של הספר, שהקשישים בישראל ראויים ליחס טוב יותר ולמקום של כבוד במשפחה, ושבחברה המודרנית אנשים מתנכרים להוריהם מתוך רדיפת בצע (ע"ע תיבת) ונוחות (ע"ע נוח). המקרה המשורטט בספר אין בו כדי לפרוט על נימי רגישות רדומים אצל הקורא, שכן תאוות הממון של המשפחה המסלקת את הסבתא מובהקת עד קריקטורה, ורצונה של הסבתא להישאר בביתה ברור מכדי שתתעורר דילמה מוסרית. נשארנו עם עלילה נחמדה ועם סופרת שמובטח לנו שעתידה לפניה.


    סודות אלי האולימפוס, מאת אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 338 עמ'

    ממש חוצלארץ. הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף.

    ספרו של אפי זיו עושה סדר באלים ובשאר היצורים המיתולוגיים של יוון ורומא, וסוקר את התגלמותם והתגלגלותם באמנות המערבית. כבר בעצם גישתו זו עונה זיו על שניים מהצרכים העיקריים המתרגשים על הישראלי שוחר הדעת כל אימת שהשמות פוסידון וקופידון, הרה ואפרודיטה, שלא לדבר על קסנדרות וקליפסות למיניהן, מומטרים על אוזניו היגעות: הוא זקוק לתזכורת זריזה מי-מה-מו; וחשוב לו לדעת לזַהוֹתם ולהבינם בהקשר המרכזי שהם פולשים בו אל חייו כדמויות ולא כמטפורות: האמנות. הקשר שכיח נוסף הוא הספרות, ועליו הספר הזה קצת מוותר.

    י"ד פרקי הספר מוקדשים לארבעה-עשר האלים העיקריים. הדמויות המיתולוגיות האחרות משתבצות כסעיפים בפרקים על האלים שהן קשורות בהם במיוחד, וכאזכורים בפרקים אחרים. המעייֵן המחפש מידע על דמויות אלו אמנם יכול לאתרן אם יסרוק את תוכן העניינים, או ירפרף על הטקסט עמוד אחר עמוד שכּן שמות הדמויות מופיעים תמיד בהבלטה; אך קל היה לו הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי.

    וחיסרון קטן אחרון: המילה 'סודות' שהושתלה בשמו של הספר. שום סודות. קורותיהם של האלים הן מן המפורסמות, וכפי שהספר מוכיח היטב, תרבות המערב טרחה להוסיף ולפרסמן עד זרא. הספר כולו הוא היפוכה של תרבות הטריקים הפרסומיים והסופרלטיבים הילדותיים – למעט המילה 'סודות', המופיעה לאחרונה הרבה יותר מדי בכותרי ספרים.





    0 0

    מתחת לשכבות עבות של צבריות גילתה סיגלית בנאי שורשים מזרחיים ודתיים, ובדרכה האמנותית - סרטים דוקומנטריים ושירים המוגשים על במה - היא מנסה לחשוף אותם. זו אולי הסיבה שהיא מרגישה בנוח לחזור ולבקר שוב ושוב למצרים אף שנחשדה שם בריגול, ולצלם במרוקו סרט תעודה על זאב רווח שאינו מוצא בארץ הולדתו את האותנטיות שביקש
    מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', עמ' 18-14.

    אולי מוזר, אבל עד לפני שנתיים וחצי עוד אפשר היה לקפוץ מתל-אביב לקהיר באוטובוס, להתאכסן בפנסיון מקומי שקוראים לו 'רומא', ולטעום, בלב מצרים המתאסלמת, מסלט המזרח-מערב של מצרים הקולוניאלית שמלפני שבעים ושמונים שנה. בחוץ, ברחובות העיר השוקקת, עטופות ליתר ביטחון בחג'אב, היו התיירוֹת מאירופה ומישראל מתרוצצות אנה ואנה בין פנטזיה להתנפצותה, בין געגועים למיאוס. בפנים היו מתמודדות ביחד.

    וכך למשל כשסיגלית בנאי, אורחת פסטיבל הסרטים של קהיר, חזרה לפנסיון קצת מפורקת מכך שהטיחו בה שמתחת לג'לבאב ולחג'אב היא בכלל סוכנת המוסד, התנהלה שיחה כדלקמן; כך לפחות זה מתואר באמצע אחד משיריה. "עינב אומרת, כולנו השתגענו, / יש לנו קדחת קהיר. / אנֶלי אומרת, לכולם בחוץ יש קדחת קהיר / רק שכאן אנחנו יכולות / להתפכח מקדחת אירופה ולהתחיל לראות. / עאישה אומרת בְּעצב שבַּסוף / גם מההתפכחות הזאת אנחנו מתפכחות. / אני לא יכולה להפסיק לנסות לְאחות / מחפשת תשובה בעינה של מדאם קרוסטי / המקשיבה כבר שנים לאותן השיחות / שמנהלות אצלה נשים בפנסיון / שקראה לו רומא / במזרח התיכון".

    "באתי למסיבה סוּפית בלֵיל ירח מלא", היא מספרת את הסיפור שמאחורי השיר, "והתעטיתי, מתוך כבוד – כמו שחולצים נעליים בכניסה למסגד, או חובשים כיפה בבית הכנסת. והאמת היא שזה די מצא חן בעיניי. הרגשתי שזה מעצים אותי, שזה נותן לי איזה מרחב, שמכבדים אותי. אבל כל זה היה בראש שלי. הם קלטו מיד שאני מערבית, כנראה גם שאני מישראל, וחשבו שאני מרגלת. ובאמת, זה נראה חשוד. בחורה הולכת לקהיר, גרה שם חודש, חובשת כיסויי ראש משונים, מה הסיפור שלה. הרצון התמים שלי להתחבר, למצוא גם את ההעצמה שבכיסוי הראש המוסלמי אצל האישה, הפך מהר לפרנויה אמיתית. וכך, כמו לכל שאר הנשים בפנסיון שכתבתי שירים על החוויות שלהן בקהיר, גם לי הייתה טראומה. אבל זה לא גרם לי להפסיק לחזור לקהיר ולהתאהב בה מחדש בכל פעם. למרות שלפעמים זו הייתה אהבה חד-צדדית".

    פעם אפילו נעצרה. "על דבר טריוויאלי, שנכנסתי לסרט עם מצלמה ומכשיר הקלטה בתיק, כי רציתי לכתוב עליו לתואר האקדמי שלי. יום שלם נחקרתי. החוקר לא הצליח להבין מה הסיפור שלי. 'את נראית די ערבייה, מדברת ערבית, אבל את אומרת שאת יהודייה, והמשפחה שלך לא ממדינה ערבית. את אומרת שיש לך סבתא תימנית, סבא עיראקי, סבתא מאודסה, מה קורה פה'. חשבתי שזה נורא מדליק. עד שהשגריר התקשר. אמר לי סיגלית, את חיה בסרטים אבל את לא בסרט. תצאי מהסיפור הזה, יהיה לי קשה מאוד לחלץ אותך משם, תצאי ואל תחזרי יותר לקהיר. ברור שחזרתי".

    "כמעט כל הנשים ברחוב מכוסות ראש", כתבה פעם על אחד הביקורים בקהיר של ימי מובארכ, ביקור אחד מרבים שעתידים היו לבוא. "בארץ שעברה מחלומות קולנועיים קולוניאליים של שחקניות בשמלות מחשוף אירופיות לאכזבה מהתקוות של 'מצרַים לַמצרִים' בימי החלומות של נאצר, אולי זוהי החזרה לזהות ערבית ברורה יותר. העם הצביע בחג'אב, ופניהן של הנשים מאירים כמו הירח. זה מזכיר לי את השקט הנעים שאני רואה על פניהן של נשות ש"ס, בשוק, ברחוב, בבית הכנסת בערב שבת. אני מרגישה שוב את החגים ונצבט לי בלב. בדרך חזרה לפנסיון אני עוצרת בבית הכנסת לשאול על שמחת תורה. תבואי בחמש וחצי, אומר השוטר במדים הלבנים.

    "בבית הכנסת הגדול ברחוב עדלי כבר אין מניין. פיתוחי ארט נובו נברשות ושטיחים כבדים משמרים ניחוח של ערבי חג עם גברים בחליפות ונשים בשמלות מרשרשות. מהקהילה היהודית המפוארת של מצריים שמנתה עשרות אלפים נותרו כחמש נשים זקנות. חמש נשים. וחנוך מהקונסוליה מתפלל ערבית. בלי מניין. ערב שמחת תורה. לבקשתי הוא מוציא את ספר התורה מהארון, מגלגל לבראשית ועובר בינינו. אנחנו מנשקות את הספר ובוכות".

    פעם עטויה, פעם גלויה, בנאי מופיעה משני צדי הכריכה של ספר שיריה 'שכונת התקווה, קהיר', ספרה הראשון, שהופיע עתה בהוצאת עיתון 77. פעם עטויה, פעם גלויה, קצת ככה וקצת באמצע, היא גם מגישה את שיריה-סיפורוניה במופע של שירה-מדוברת (ספוקן וורד) שהיא מגישה לאחרונה בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו ובמקומות נוספים. לא ערב קריאת שירה; יותר הצגת יחיד או מופע מספרת-סיפורים עם איכויות תיאטרליות, כשברקע המחשה מוזיקלית מאת נסים מסס. והכול בסימן של זהות מפולשת, מתחלפת, הטחת ראש מתמדת בקיר של המזרח-תיכוניות. יש אפילו שיר על אחד, עזרא שוויקי, שמחליט אחרי מות אשתו להפוך לפלשתיני. כשבני עמו החדש מפצפצים לו את הפרצוף הוא משתכנע ביתר תוקף שחשוב להישאר שם.

    בפסטיבל ההוא בקהיר הציגה לקהל המצרי המשכיל את סרטה התיעודי 'אימא פאיזה', על הזמרת היהודייה פאיזה רושדי שכיכבה בבמות קהיר ובמועדוניה בשנות הארבעים, עלתה ארצה, והייתה גם כאן הכוכבת הנערצת והבינלאומית של התזמורת הערבית של קול ישראל; ובעיקר על יחסיה הנפתלים של הזמרת עם בתה. זו האחרונה, השחקנית יפה תוסיה-כהן, פורקת בסרט מטענים כבדים על אמה הקשישה שהסתובבה בבימות העולם כשהיא משאירה אותה אצל השכנים. למרות זאת, בשלב מסוים בחייה החלה גם יפה להופיע כזמרת של שירים ערביים, ממש כאמה. מין גילוי מאוחר של שורשים מזרחיים ואפילו ערביים. כמו אצל סיגלית בנאי עצמה. רק שאצל בנאי שורשים כאלה לא ממש היו.

    שני הצדדים במשפחתה, העיראקי-תימני מצד אביה והמזרח אירופי מצד אמה, מעורים בארץ זה דורות רבים. את הזהות המזרחית שלה, היהודית-ערבית כמעט, היא פחות או יותר המציאה. גדלה בשכונה הירושלמית המבוססת בית-הכרם, נינה למשפחה מן המייסדים, לבלהה יפֶה מחברת שירי הילדים 'שמחה רבה' ו'בובה אני ושמי ימימה'. זה צער הישראליות הסתמית, המנוגבת מתבליני גלות ומסלסולי תפילה, שמשך את בנאי האולטרה-צברית אל בית הכנסת ואל הערביוּת במשיכה אחת. והיא מקיפה אותם במעגלים, נמשכת אך יראה מגעת, כהקף כוכב-לכת את שמשו. "בערב שמחת תורה יצאתי להליכה במכנסיים קצרים וגופייה / מבית הכנסת עלתה שירה גדולה / ואני האצתי צעדיי / והמשכתי ללכת במעגלים / הקפות יתומות".

    ובכל זאת, היא מוסיפה בזהירות, זה גם הצער על הצד של אבא, הצד המזרחי, ש"כאילו לא הייתה לו היסטוריה. הרגשתי שאני צריכה גם את הצד האחר הזה, המחוק. בגלל זה, באו אחר כך שנים שהרדמתי את הצד הכתוב, הצד של אימא. אבל אני לא בעד למחוק שום צד. אני לא באה מהמקום המיליטנטי של מחיקה. יש אנשים שכותבים מתוך פצע של 'מחקו לי אז אני אמחק בחזרה'. לא אני. אני לא כותבת מתוך פצע".

    מחקו לה, אז היא כותבת בחזרה. "אני לא יחידה, וזו גם לא רק ההתעוררות המזרחית; זו תנועה שלמה של אנשים – כל ההתעוררות של בתי המדרש הפלורליסטיים, למשל – שחוזרים למקורות בגלל געגוע, בגלל היעדר. לי זה קרה בצורה לא מודעת. ההתרגשות שהטקסטים היהודיים מעוררים בי, הקידוש, ה'שהחיינו' שעשינו אתמול למנגו הראשון בעונה... לא שמעתי את זה בבית. בילדותי לא הלכתי לבית כנסת אפילו פעם אחת. אבל התגעגעתי לזה באיזשהו מקום לא מודע. החינוך שקיבלתי הוא חינוך מאוד חסר. והבורות שלי שהתגלתה לי בגיל מאוחר, שבחיים לא ראיתי דף גמרא, היא איומה. זה עוול נורא שצריך לזעוק אותו".

    – ובספר, כשאת נחה מלזעוק את העוול הזה את זועקת את העוול שנעשה כביכול לפלשתינים, לפליטים שהם ה"תשליל" של מדינת ישראל.

    "זה לא בא מתוך אג'נדה. זה בא ממקומות רגשיים, שהם פחות מעובדים, וגם יותר גמישים. זו חמלה. אני זוכרת שגם כילדה ריחמתי על אנשים. אתן לך דוגמה הפוכה. אני מלמדת במכללת ספיר. בדרך לשם חולפים על פני אתר הקרווילות ניצן. זה מזעזע אותי, ואני גם נכנסת לשם לראות מה קורה. כאילו הקפיאו אותם. זה מציק במובן האנושי. יש כל מיני אנשים שיש להם אג'נדות מוצקות. הם יגידו על תושבי גוש קטיף 'מה, מגיע להם'. זה לא אני. נורא מציקות לי אג'נדות סדורות, גם כשהן בצד השמאלני; בדיבור הלוחמני הזה יש משהו שמרתיע אותי".

    – וכשאת כותבת בשיר ששמו לא במקרה 'גלות פנימית' שאת הולכת בעיר ומנסה "לא להבחין בשמות הרחובות – הרצל, ההגנה, דרך משה דיין"?

    "הגלות הזו היא זה מצב נפשי, זה לא הכרזה אידיאולוגית. בכלל, כל הדיבור שלי הרבה פחות בא מתוך דברים תיאורטיים. השיר 'גלות פנימית' מדבר על כך שאתה יכול להיות במקומות שלאנשים הם מאוד טריוויאליים ולהרגיש בהם מצוקה. אנשים הולכים לעשות פיקניק ביער של הקרן הקיימת, ומתחתיו היו פעם כפרים שנהרסו. זה לא מקום שנעים להיות בו בפיקניק עם ריחות המנגל. זה לא נוח לי. זו חוויה אמיתית. כשאני מבצעת את השיר הזה במופע, יש בפסקול המולה של התפוצצות זיקוקים ביום העצמאות; הזיקוקים הללו היו מכניסים אותי למצוקה כבר בילדות. זה נשמע כמו הפגזות. זו חוויה פנימית, לא באה ממקום תודעתי.

    "אני תמיד אהיה גם הילידה וגם הכובשת, גם המאחה וגם המנצלת. אין טעם לברוח מזה, אני גם שם וגם שם. אני גרועה בלייצג עמדות. אני מתבוננת פנימה. אנשים חושבים שאני קצת קוקו, כי מי עוד חוצה ככה את הגבולות? אני לבד בחציית הגבולות הזו".

    אי לכך ובהתאם לזאת היא מסתובבת באיסטנבול, בקהיר וברבת-עמון. היא באה לזמרת האהובה עליה משכבר, חוה אלברשטיין, עם שירים של מגה-כוכבת-העבר הלבנונית פיירוז, שהיא עצמה לא מכניסה שבת בלי לשמוע אותה, ואלברשטיין "התפעלה מאוד". מדפיה בבית בגדה המזרחית של נתיבי איילון עמוסים ספרי מחשבת ישראל וספרים של מחשבה רדיקלית ומזרחית. היא בת 45, מלמדת קולנוע ובימוי באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת ספיר ויוצרת סרטי תעודה, אם לאִמרי ולעלמא, נשואה לאמן הצילום מיכה שמחון. שמחון הוא דובר נחרץ של כל הדברים שאשתו מבטאת בהסתייגות, בטלאי על טלאי של חיבורים ותפירות ונסיגות. זהות מזרחית, פצעי קיפוח, תפיסת הערבים והמזרחים כקורבנות הציונות, התחברות לתרבות הערבית, ישראליות המערבת תחושת ביתיות וחיבור למקום עם שמץ של זרות, של גלותיות נצחית מרצון.

    לו ולה יש מיזמים אמנותיים דומים. מקביל לסרטה של בנאי על פאיזה רושדי, הזמרת היהודייה-ערבייה-מצרייה שפעלה פה, הוא מיזם צילומי של מיכה שבו הנציח רגע לפני מותם את היהודים גדולי המוזיקה הערבית שעלו ארצה, וחיו פה בצל התודעה הציבורית, במעין גלות תרבותית. "הם היו הפרלמנים והברנבוימים של המוזיקה הערבית", הוא מתריס, "אבל את השם שלהם אתה אפילו לא מכיר, וזה נראה לך בסדר גמור שאתה לא מכיר, הרי אלה לא מהשמות שכל ישראלי משכיל אמור להכיר".

    לפעמים בני הזוג עובדים יחד, האחד ממלא תפקיד במיזם האמנותי-מזרחי של בן זוגו. מיכה צילם אותה עטויה ולא עטויה בקהיר, ועסק בעצמו בהרחבה בנושא. סיגלית הייתה הצלמת בעבודת וידיאו שלו, שבה יצא לחוף הים בתל-אביב עטוי ג'לבאב ורעלה וניסה לראות את העולם כמו שרואות אותו הנשים העטויות, דרך החריר. איך היה? הוא עד היום לא סגור על זה, וכל הצופה בסרטון הקצר ייצא עם רשמיו שלו, אבל מה שבטוח היה לו חם בטירוף.

    שורשיה של העבודה הזו בחוויה שחווה בקהיר, העיר שסיגלית גררה אותו אליה פעם אחר פעם. "הלכתי ברחוב בקהיר לבד, והרגשתי שמישהו מסתכל עליי. חיפשתי ולא הצלחתי להבין מי. עד שהבנתי שזו אישה עם ג'לבאב, שמלה ללא גזרה שמכסה הכול, ונקאב שמכסה את הראש ואת הפנים עם חריר לעיניים – שמתוך הנקאב נעצה בי שתי עיניים שחורות, מבט חודר מאוד. התנועה הראשונה שעשיתי הייתה לסגור את ה'מחשוף' שלי, את חולצת הקיבוצניק עם הכפתור הפתוח, כי הרגשתי ערום. והדבר השני, שחשבתי שיש כאן מעין פיפ שואו הפוך. האישה מאחורי החריר רואה את הגבר 'ערום'. הבנתי מתוך הסצנה הזו שמי שיש לו כוח כאן הוא העטויה, ואני החלש".

    שמחון גם יצר בעצמו תערוכה של צילומי נשים יהודיות ומוסלמיות "שכולן בחרו לחבוש כיסוי הראש, וכולן מרגישות שזה מעצים אותן. בסגנונו המיוחד, עם תאורה שכדבריו "מראה את האציל והטהור, לא את היומיומי; האור של ורמיר, החושך של רמברנדט", הראה שכיסוי הראש איננו תמיד הכתבה של עולם גברי המחלישה את הנשים, אלא לפעמים גם הכרזת עצמאות של האישה.

    "לא התכוונתי לומר שכל המכוסות מועצמות. אדרבה, עצם זה שבחרתי מעטות ופסלתי רבות היה לומר שיש גם כאלה, שלא כולן מוחלשות מכיסוי הראש. מי שמכיר נשים דתיות גם יודע שיש להן יחסים אמביוולנטיים עם כיסוי הראש, אוהבות ולא אוהבות, מורידות בבית; בכל מקרה, זה לא כמו שחילונים רואים את זה, שחור-לבן, מדוכאות וזהו. אחת הטענות שלי היא שגם נשים חילוניות הן קורבנות אופנה, מדוכאות על ידי משהו שנראה פתוח אך זה לא שהן בחרו איך להתלבש. בחרו להן. הבחירה שלהן נראית חופשית, כי היא משתנה כל הזמן, כי היא מערטלת מאוד – אבל האם הן קמו בבוקר ובאמת החליטו 'היום אני רוצה להתערטל?' הראייה החד-ממדית של החילונים את כיסוי הראש אצל הדתיים היא שצריכה בדיקה, כי הם עצמם לוקים באותה תופעה שהם מייחסים לדתיים".

    סיגלית, מצדה, אינה מהססת להגחיך מעט את הפמיניזם המערבי-אקדמי בשיר על סטודנטית ערבייה המלמדת את המרצָה הרדיקלית פרק בהלכות העצמה נשית באמצעות שימוח הבעל; להתחרע בשיר אחר על מסיבה לכבוד הופעת אלבום 'אמנות, נשים, פלסטין' בווילה בהרצליה פיתוח, שמגישים בה חזיר לאורחות המוסלמיות הנבוכות; או ללעוג בשיר נוסף, בהינף אחד, גם לקולוניאליזם אבל גם למבקריו הנהנים מפירותיו. "בואו נמחק את ההיסטוריה / שנכתבה בידי הקולוניאליסטים / ונכתוב אותה מחדש / בשפה שלנו / שלמדנו מהם ... בואו נעשה סדר בדברים / נחלק לטובים ורעים / נבקר, נכתוב מחדש, נתקן את העוול ההיסטורי / ונייצר חדש". על אפה ועל חמתה של הרדיקליות המזרחית שמסביבה היא גם ליוותה למרוקו, עם מצלמה אוהדת, את הבמאי והשחקן זאב רווח. יצא לה מזה סרט. לו לא.

    זהו סרטה האחרון נכון לעכשיו, ''בן הארץ - ווילד אל-בלאד", מהשנה שעברה. "נסענו שנינו, שני יוצרים נאיביים עם חלום להשתלב במרחב. הוא רצה למצוא במרוקו שחקן מקומי שישחק לצדו בסרט שהוא כתב ותכנן כקופרודוקציה ישראלית-מרוקאית. ואני רציתי לתעד את השיבה שלו למולדת, זו התרבותית. וכמו הנשים בפנסיון רומא – סמירה, עאישה, מוניקה, סיגלית וכל היתר – גם רווח הוא עוד תמונה בפסיפס הזה של דמויות שחולמות למצוא פתרון שיאחה את הפצעים, ומתפכחות, וממשיכות לחלום".

    רווח מסתובב בכמה ערים בארץ הולדתו שבסוף מערב, בכמה תיאטראות, בוחן כמה וכמה שחקנים ונדחה על הסף בידי עוד כמה אחרים החרדים לגורל הקריירה שלהם. אבל בעיקר הוא מנסה לגייס את טייב צדיקי, שחקן מרוקני ותיק ומעוטר עד מאוד, פרופסור עם דוקטורט מהסורבון ומייסד של תיאטראות. השיחות מתנהלות בצרפתית, שפת המשכילים במרוקו, ממש כמו ברוסיה של המאה ה-19. ערבית מרוקנית, רווח לא ממש יודע.

    "נורא קל לומר על רווח 'הוא יצר את סטריאוטיפ המזרחי'. אני לא רואה אותו ככה בכלל. אני קודם כול רואה בו אדם עם לב גדול. הוא לא איש שמאל שנוסע להתחבר לערביוּת; החיבור לערביות היא פשוט משהו בנשמה שלו. הדעות הפוליטיות הלאומיות שלו דווקא מתחברות לזה באופן טבעי. באג'נדה השמאלית יש רעיונות שהרבה פעמים זרים למרחב שלנו, שמייצר דיבור מאוד לאומי.

    "זאב נסע למרוקו לחפש שחקן ערבי אותנטי. זו התפיסה של רובנו כאן, בארץ ערבית תמצא ערבים אותנטיים. וזאב עצמו נתפס פה כהתגלמות המרוקאיות. והנה הוא מגיע למרוקו, ומה מגלים? קודם כול, שהוא לא דובר את השפה. המרוקאיות שלו היא הבנָיה שהלבישו עליו. הוא לא יודע ערבית מרוקאית, הוא מאוד ישראלי. גדל בחינוך הכי צברי שיכול להיות. והמרוקאים, מצדם, דווקא התגלו כמאוד אירופיים. אפילו קצת התנשאו עלינו. בקיצור, זאב רווח המרוקאי האותנטי הולך למרוקו לחפש ערבי אותנטי, ומה מוצא שם? את אירופה. הוא בעצם גילה שאין אותנטי. הכול הכלאות. יש שם תרבות גבוהה, צרפתית, עם הרבה אנשים משכילים מאוד. זה הרי קרוב לאירופה, השפה הצרפתית נוכחת".

    – הם מדלגים על ספרד השכנה, ישר לצרפת. גם היום, אחרי חצי מאה בלי שלטון צרפתי במרוקו.

    "גם אנחנו בישראל עדיין עם התרבות של המעצמה הקולוניאלית, עם האנגלית. ממשיכים לדלג על ספרד, על ספרד מההיסטוריה שלנו. חוץ מבדבר אחד: בשפת הלב. הקהל הישראלי מעדיף את הטלנובלות בספרדית, שבהן אנשים מדברים על הלב, על פני אופרות הסבון האמריקניות באנגלית שמדברות על כסף וקריירה".

    רווח היה מושא המחקר של בנאי בעבודת המוסמך שלה, לצד קולנוען ישראלי נוסף יוצא ארץ ערבית, ג'ורג' עובדיה. "הסרט שלו 'נורית' היה הסרט המצליח ביותר עד אז, כתבו שהוא סרט ערבי אבל הקהל מאוד אהב אותו. 750 אלף ישראלים באו לצפות בו. זה מעיד על מי שאנחנו; על ההתכחשות הגדולה לתשוקת הלב שלנו שהיא בעצם מפה, מהמרחב. כן, גם האשכנזים. כולנו מהמרחב. תחשוב על הדימוי שיש לכל ילד פה לאברהם אבינו: מין בדווי כזה, ערבי. באיזשהו אופן כולנו פלשתינים, מבחינת החיבור למקום. אתה חי בלבנט, הולך לשוק, מתגעגע לריחות האלה, לנופים".

    – ברור. אבל את בטוחה שיש לי תשוקת לב גם לתרבות הערבית? לקולנוע שאינני מכיר, למוזיקה שאינני מצליח לסבול?

    "אוהב או לא אוהב, יש לך קשר לזה. אתה כאן וזה כאן. גם בעולם הערבי עצמו יש מערך שלם של הדחקת התרבות המקומית וסימון התרבות האירופית כתרבות גבוהה. גם שם לא כולם חייבים לאהוב את התרבות הערבית. גם שם יש ציבור רחב שמעדיף אופרה. אגב, הלכנו פעם לאופרה בקהיר; היה שם קהל גדול, ענק. לא של תיירים ודיפלומטים, קהל משכיל מקומי. שם זה הרבה יותר אירופה מפה, מוכרחים לבוא לאופרה עם מקטורן. שכרנו למיכה בשביל זה מקטורן בגמ"ח בירושלים.

    "כולנו מהגרים, פלשתינים, פליטים. כל מי שחי כאן אוחז באיזו זהות משותפת. זה נמצא גם במחקר גנטי – ליהודים מכל העדות ולפלשתינים יש קרבה גנטית. וזה נכון גם בגנטיקה הרגשית. לכולנו אותה צלקת. וכשנוגעים בה זה הופך להיות עמוק. זו זהות של הגירה, של שבר, של מגע בין תרבויות. גם אני, שאין לי במשפחה שום סיפור של הגירה, שלסבתא שלי יש מבטא צברי – גם אני מהגרת. כי אני מוקפת במהגרים, כי אני חיה על השבר. אבל זה מה שמרתק פה; בגלל זה אנחנו לא עושים פה בארץ סרטי פרוורים של המערב התיכון האמריקני, שלא קורה להם כלום בחיים והם מחפשים איזו פרוורסיה לאמץ או את מי לרצוח. אצלנו שעמום לא יהיה, כולם חיים בנוירוזה".


    לקורס שלימדה במכללת ספיר, במכללה למנהל ובמוסדות נוספים קראה 'אנחנו כן במזרח התיכון'. "לפעמים הייתי מביאה דרבוקה ומלמדת אותם פיוט שלמדתי ערב קודם מחיים לוק, לפעמים סרטי קסטות של ימין מסיקה, לפעמים וזאב רווח, משהו לגמרי מגוון ואסוציאטיבי. סטודנטים שלא הכירו את זה בכלל  בהתחלה מסתלבטים על זה, אבל פתאום מגלים שכן, זה יכול לגעת בהם. התגובות הכי חזקות באות דווקא מתלמידים מהפריפריה, שכן נחשפו לתרבות כזו בילדותם ובנעוריהם, אבל אז הגיעו לאקדמיה ולמדו שזו תרבות נמוכה. הם מקבלים סוף סוף אישור שלא צריך להתבייש ולהתכחש, שאפשר לאהוב גם וגם".


    0 0

    מסומן


    אֵירוֹפָּה, בַּת שַׁמֶּנֶת,

    שָׁנִים כְּבָר מְסַמֶּנֶת.

    סִמּוּן, כָּכָה אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה לָהּ טוֹב.

    גַּם צוֹעֲנִים גַּם כּוּשִׁים

    הִיא כְּבָר סִמְּנָה בְּטוּשִׁים,

    וְלַיְּהוּדִים יֵשׁ מַרְקֶר לָהּ צָהֹב.


    סַמְּנִי אוֹתִי בְּמַרְקֶר,

    סַמְּנִי אוֹתִי בְּפַּרְקֶר,

    קִנְסִי אוֹתִי בְּכֶסֶף מְזֻמָּן.

    עִנְשִׁי אוֹתִי בְּמַרְקִים,

    סַלְּקִי אוֹתִי מִפַּרְקִים,

    כְּבָר הִנְנִי מוּכָן וּמְסֻמָּן.


    מאת צור ארליך. הופיע בטור הקבוע ב'מקור ראשון' בכ"ו באב תשס"ד, 13.8.2004

    0 0


    "יש רבנים שמתייחסים על הגאון מווילנה. אני מתייחס על ראש שבט אינדיאני". עם סבתא נוצרייה, דעות מהפכניות ומעמד של חצי גורו בקרב קהלים גדלים והולכים, ד"ר מיכה גודמן הוא אחד האנשים הכי מעניינים לשבת איתם לשיחת עומק
     מאת רחלי מלק-בודה וצור ארליך.הופיע במגזין 'מוצש' מבית מקור ראשון, א' בטבת תשע"ג, 14.12.2012, עמ' 26-18.


    לד"ר מיכה גודמן יש צחוק מהסוג שקשה לפספס. צחוק מתגלגל כזה, שמזין את עצמו וגורם לכל מי שמסביבו להצטרף, גם אם הוא לא בדיוק הבין את הבדיחה. אבל בזמן האחרון יש לו סיבה טובה לצחוק. ספרו החדש, "חלומו של הכוזרי" (הוצאת דביר), מככב זה כמה שבועות ברשימת רבי המכר. לא עניין של מה בכך בימים שספרים כגון "50 גוונים של אפור" נערמים לראווה בכניסה לכל חנות ספרים. "יכול להיות שיצא לי בטעות ספר חשוב?" הוא שואל אותנו בפתיחת הראיון, כמצטנע. לטעמנו התשובה חיובית.

    תמהיל נכון של חומריות ורוחניות
    זה אינו ספרו הראשון של גודמן. לפני שלוש שנים הופיע "סודותיו של מורה נבוכים", ספר עיון שביקש לעמוד על עקרונות הפילוסופיה של הרמב"ם, והיה אף הוא לרב מכר. גודמן ראה כי טוב ומיד החל לעבוד על מתכונת דומה לספר הכוזרי לר' יהודה הלוי. מלך הכוזרים המתגייר דן בו על עקרונות היהדות עם "החבר", חכם יהודי שמקובל לזהותו אחד לאחד עם הלוי. גודמן, לעומת זאת, מראה באופן משכנע שהוויכוח בין המלך לחבר הוא ויכוח שר' יהודה הלוי מנהל עם עצמו: הוא קצת המלך וקצת החבר. יתרה מכך, החבר הוא לאו דווקא המנצח בוויכוח. 
    "האמת היא שבעבר לא השתגעתי על הכוזרי", מודה גודמן. "חשבתי שזה ספר אפולוגטי, ילדותי ומכור מראש, שמראה איך כולם טועים ורק אנחנו צודקים. אבל תוך כדי לימוד ראיתי שיש בו הרבה רעיונות שהחבר הודף בהתחלה – דברי הפילוסוף, וגם יסודות מהמוסלמים ומהקראים – והנה הם מחלחלים אל דבריו בהמשך, נכנסים לסיפור שלו. פתאום הבנתי שזה בעצם ספר שמלמד אותנו איך להקשיב".
    - ומתוך ההבנה הזאת של הספר, אתה מנסה לחלץ אותו מהתווית שהודבקה בו בעשורים האחרונים כספר "גזעני" ו"ימני קיצוני". למשל, אתה מראה שדווקא הגוי, המלך, הוא שזוכה שם לנבואת חלום, ושבהשפעתו החבר בעצם נסוג מהקביעות ה"גזעניות". 
    "הכוזרי נכתב בתקופה שבה הדת היהודית הייתה מושפלת ומבוזה. זו הייתה שיחת מוטיבציה מצוינת ליהודים, להגיד להם שהם העם הכי קדוש והכי טוב. בזמן שכזה, להגיד ליהודים שכנראה גם גויים יכולים להגיע לנבואה פירושו לרפות את רוחם. לא סתם ריה"ל משאיל את מלך כוזר והחבר. ההשערה היא שסיפור ההתגיירות של ממלכת כוזר הסתובב בין היהודים וריה"ל אימץ אותו לצורך המתודה והצגת הפרדוקס הפילוסופי שהעסיק אותו באותם ימים, כי במה שנוגע לנבואה ולגויים, הסיפור חותר תחת התיאולוגיה: חלום המלך והנבואה שזכה לה, החרטות של החבר, ועוד ועוד – הכול חותר תחת ההצהרות המפורשות של החבר".
    - אתה רומז שאולי הוא הצפין בספר מסר לימים רחוקים יותר? 
    "הוא כנראה שיער שבעתיד היהודים יתחזקו. אבל אני חושב שהוא פשוט רצה שרק מיעוט קטן מבני זמנו יקלוט את האמת של הספר – לכן הוא גם טרח לרמוז בהקדמה 'והמשכילים יבינו' – והרוב יקבל ממנו את האפקט המהפנט החיובי שלו. גם אני כמרצה נמצא לפעמים במתח דומה, בין הצורך לומר את האמת של הטקסט לבין הרצון להעצים את הקהל. כי מה אם האמת מייבשת, או לא מספיק מעניינת?"
    - איך אתה מתמודד עם העובדה שהרבה מהטענות המהותיות בספר הכוזרי, כמו גם במורה נבוכים, מתבססות על הנחות מדעיות שהופרכו מזמן?
    "זה דבר שמאפיין כל פילוסוף גדול: השאלות יותר חשובות ורלבנטיות מהתשובות. תורת האידיאות של אפלטון, למשל, היא לא מאוד חכמה בעיניי, אבל השאלות שמובילות אליה כן. הלוי עונה לשאלה שהוא לא אומר מהי, והאתגר הגדול הוא לזהות אותה. כמו לשמוע מישהו מדבר בטלפון ולהבין מדבריו מה הצד השני לשיחה אומר. זו שאלה גדולה ורלבנטית, והיא, בניסוח פשטני, מה קורה למי שחוֹוה ורטיגו זהותי? מה קורה כשבחוויה שלך אלוהים נוכח מאוד, אבל השכל שלך מכחיש אותו; או להפך, כשאתה מבין שכלית שיש אלוהים אבל לא חווה זאת. תופעה שאולי מאפיינת אותי לפעמים. למבוכה הזאת, ספר הכוזרי הוא מעין מורה נבוכים". 
    - מורה נבוכים – אבל ממש לא רמב"מיסט.
    "הוא נותן הרבה יותר כבוד לאינטואיציה ולחושים, למרות שהוא יודע שהם יכולים להטעות. תראו, אני עדיין חווה באופן שונה את מורה נבוכים ואת הכוזרי. עם הכוזרי אני מרגיש מאוהב, כמו אדם שהיה בהודו ומתגעגע. ואילו במורה נבוכים אני מרגיש בבית. הכוזרי מדבר על חוויות רוחניות, מיסטיות, דברים שבעולם הלא עשיר שהוא אני הם אינם, ושאני מקנא במי שיש לו. ועם זאת, הכוזרי הוא ספר מתוחכם מאוד. הלוי כתב אותו במשך כעשרים שנה, כפי שמוכיחה איגרת שבה סיפר עליו חמש עשרה שנה לפני השלמתו. זו יצירת המופת של חייו. עשרים שנה הוא יושב וכותב אותה, ומדובר ברבי יהודה הלוי, הכותב הכי מהיר באנדלוסיה. זה שיושב בפאבים מקומיים ומשרבט שירים להנאתו". 
    - רגע, אתה רומז שרבי יהודה הלוי היה, איך לומר את זה בעדינות, נהנתן?
    "היה לו פרק כזה בחייו. אם הוא התחרט על כך כשהתבגר או לא, זו שאלה. כידוע, הוא כתב גם שירי חשק על בחורות ויין". 
    - במושגים של היום היינו אומרים שהלוי הצעיר חווה פרק דתל"שי?
    "לא. הוא תמיד היה ירא אלוהים ואיש הלכה, גם בתקופה שבה כתב שירים ארוטיים. היום אנחנו חושבים שאדם דתי הוא בעל עולם מצומק, אבל זה לא היה כך. הלוי היה אדם דתי עם עולם רחב ושובבי. הוא האמין שעבודת האלוהים היא להביא את כל הצדדים שבך לידי ביטוי מלא ומאוזן. כעס, קנאה, אהבה – הכול צריך להתבטא. האתיקה שלו הייתה נגד סגפנות, והִטיפה לתמהיל נכון של חומריות ורוחניות. אלכוהול, ארוטיקה, תורה – הכול טוב, כל עוד הם נוכחים בחייך במינונים הנכונים. זאת תפיסת ה'חסיד' שלו".

    כשסבתא מאמינה בישו
    כמו הכוזרי, גם גודמן עצמו הוא מפגש בין-דתי ובין-תרבותי. אפילו ברמת הגֶנים. אביו, גרי, הוא בן למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לארצות הברית, ואמו, מגי, היא גיורת, בת למשפחה קתולית אדוקה ושופעת כמרים בכירים, שמוצאה בצ'יף אינדיאני. דודהּ של מגי היה יועצו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לענייני תפילה. 

    הוריו עלו לארץ באמצע שנות השישים, ומיכה נולד בירושלים, בסתיו תשל"ה (1974). הוא למד במוסדות "של ירושלים הדתית-ליברלית" כהגדרתו, ושירת בפלס"ר 500 של חיל השריון. לכל תאריו למד באוניברסיטה העברית, שם הוא מלמד כיום בחוג למחשבת ישראל. 
    "בנעוריי התכחשתי למוצא האמריקני שלי", הוא מספר. "ישראלים מזהים התלהבות אמריקנית כקיטש, ונימוס אמריקני כחוסר אותנטיות – אז ההכרעה שלי כמתבגר הייתה להפנות את הגב לעבר. פיתחתי אנטי אמריקניות, סיגלתי לעצמי מבטא ישראלי. אני זוכר שהייתי מסתיר אותו מההורים שלי, שאני מת עליהם. אבל כשבגרתי ולמדתי באוניברסיטה קלטתי שיש משהו מאוד מעניין באמריקה. התחלתי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה אמריקנית, והבנתי שהצד האמריקני שבי לא הופך אותי לפלקָטי וקיטשי, כפי שחשבתי כנער מתבגר, אלא מעשיר אותי".
    - הייתה אווירה טעונה בין המשפחה הנוצרית והמשפחה היהודית שלך?
    "בהתחלה כן. כשאמי התחתנה עם יהודי, משפחתה החרימה אותה. היא אמרה 'תלכו לעזאזל' והתגיירה, והוריי התחתנו שוב בחתונה יהודית – ואז החרם עליה נעשה מוחלט. אבל עם השנים הוא התפוגג. אני כבר באתי לעולם עם משפחה נוצרית אוהבת מאוד. סבתי הקתולית הייתה מגיעה לירושלים מדי שנה למשך חודש, ואנחנו היינו נוסעים לאוקלהומה וגרים אצלה. העובדה שיש לי בני דודים שמתפללים לישו נראתה לי טבעית לגמרי. להפך: היה לי מוזר שיש אנשים שסבתא שלהם לא נוצרייה. כלומר, אם היא לא נוצרייה איך היא יכולה להיות סבתא?"
    - איך נראו היחסים שלך עם בני הדודים הנוצריים?
    "בגיל ההתבגרות הייתי די בלתי נסבל. נהגתי להטיף להם. הייתי מספר להם שישו אמר שהיהודים הם העם הנבחר, ושרק פאולוס שינה את פני הדברים. עד כדי כך שדודי, כומר שהכשיר פרחי כמורה, נהג לשלוח אליי את תלמידיו כחלק מאתגר ההכשרה. פעם אחת כנראה עשיתי עבודה טובה מדי, כי אחריה הוא הפסיק לשלוח אלי אנשים...".
    "אני זוכר את עצמי יושב עם דוד נוצרי במטבח ושואל אותו: 'מפריע לך שאימא שלי התגיירה?' והוא אומר לי 'כן'. – למה? – 'כי אני אוהב אתכם, ואוכל לי את הלב שאתם הולכים להישרף בגיהינום'".


    להרוויח את שני העולמות
    לעומק הממד האינדיאני של זהותו התוודע גודמן השנה בזכות אחיו הצעיר המנוח, שהספר מוקדש לו. תָני גודמן נהרג באסון כשהיה בן 17, לאחר שנתפס בשער החשמלי של קיבוץ מעלה גלבוע ונמחץ למוות. הוריו גילו שחתם על כרטיס אדי, ואיבריו הצילו כך שישה אנשים. מאז, מדי שנה, מתקיים מרוץ לזכרו שמטרתו להעלות את המודעות לתרומת איברים. 

    "קודם אמרתי שאין בי צד מיסטי, אבל אני מעריץ את מי שיש לו. זה היה תָני. נראה לי שהכוזרי היה יושב עליו מצוין. בכל שנה ממנים אותי לדבר ביום השנה שלו, ומשנה לשנה זה נהיה יותר קשה, כי מה אפשר לחדש על אדם שלמרבה הצער כבר לא משתנה? אז השנה החלטתי לעשות מחקר שורשים קטן, והתברר לי שסבא של סבא שלי היה הצ'יף של שבט הצֶ'קאסאווה. מדובר בשבט אינדיאני שחי בג'ורג'יה, גורש משם בידי הלבנים ונדד לאוקלהומה. יש אנשים שגאים בייחוס שלהם לגאון מווילנה – אז אני גאה בייחוס שלי לצ'יף של שבט הצ'קאסאווה. אגב, הצ'יפים של השבט היו מתחתנים רק עם נשים לבנות; משתכנזים. המפגש בין הוריי הוא למעשה מפגש בין שני עמים נודדים".
    - מזכיר קצת את המפגש בין הכוזרי לחבר.
    "יש בזה משהו. כי גם בספר מתקיים דיאלוג שכל אחד ממשתתפיו נכנס אליו באופן אחד ויוצא ממנו אחרת. המלך נעשה יהודי; החבר משנה את דעתו על הגויים ומחליט לעלות לארץ, ובכך למעשה מהדהד את תחילת הספר, את חלומו של המלך. המלאך בא למלך בחלום ואומר לו ש'כוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים'. תוך כדי השיח המלך מעמת את החבר עם אותה טענה בדיוק. הוא שואל אותו מדוע הוא מתפלל לירושלים ולא עושה מעשה ועולה לארץ. זו סגירה יפה לספר: אותו חלום שינה את שניהם".
    - מורה נבוכים נתפס בעיניך כספר משחרר מדוֹגמות, וספר הכוזרי כספר של דיאלוג ואמת רבת פנים. יהיו שיגידו שאתה קורא את חכמי ימי הביניים בצלם דעותיך הליברליות הפרטיות. 
    "אני מניח שכמו כל כותב, משהו ממני נשפך לספר אם אני רוצה ואם לא. ובכל זאת, נראה לי שעליתי שם גם על כמה נקודות אמיתיות. לכן אני ממליץ למבקרים לבחון את הראיות הטקסטואליות שאני מביא. לאנשים שגדלו על ספר הכוזרי בישיבות יהיה קשה לקבל את הספר הזה, כי הוא באמת מאתגר את מה שהם למדו. אני מציע לקוראים שלי לנשום עמוק ולהשאיר את עולמם מחוץ לקריאה. אני עצמי ניסיתי לעשות זאת, בלימוד ובכתיבה, וישפוט הקורא אם הצלחתי. לא מזמן ראיתי שבאתר 'מאקו' כתבו ביקורת על הספר והאשימו אותי מכיוון הפוך: שאני כופה את הדתיות שלי על ספר הכוזרי. אז גם את מי שכתב את זה אני רוצה לשאול: קראת את הספר והטענות לא מספיק חזקות, או שפשוט ראית רק את הכיפה שלי?" 
    - ב"סודותיו של מורה נבוכים" העלית טענות חתרניות אפילו יותר, דברים שדתיים אולי חושבים בפנים אבל מפחדים לומר. למשל שהרמב"ם סבר שמשה כתב את התורה, ושההשגחה הפרטית היא הישג של האדם ולא בדיוק דבר שבא מאלוהים. לא שרפו את הספר כמו ששרפו בזמנו את מורה נבוכים?
    "כשמנסים להראות לשני קהלים תמונה אחת, עלולים להישרף אצל שניהם. נראה לי שבאופן פלאי הצלחתי להרוויח את שני העולמות. אני מניח שאני מדבר קצת יותר לחילונים ולדתיים המודרניים; אבל אני לא יעד למתקפה או אנטגוניזם גדול מהצד החרדי או הדתי שמרני. אולי כי לא כתבתי נגד מי שלא חושב כמוני. גם כשאני כותב על העמדה של 'סגולת ישראל', שלדעתי הלוי עצמו לא החזיק בה וכמובן גם אני לא, אני כותב עליה באהדה. עולמנו נעשה עשיר יותר כשאנחנו מבינים שבכל אדם יש יסוד אמיתי".


    גורו? אני?

    אף שאינו רב, שפת הגוף של גודמן עשירה במניירות בני"שיות. הוא מרבה לסובב את הכיפה על הקרקפת ("יש לי נטייה כרונית לאבד אותה, אז אני מוודא שהיא במקום"), מפלפל מפעם לפעם באגודלו, וכשהוא מנסה להתרכז הפעולה מלווה בתנועת יד סיבובית כבהחלפת נורה. אבל התלמידים שלו במדרשה למנהיגות עין פרת שביישוב אלון קוראים לו "מיכה", והוא סולד מגינוני כבוד כמעט כמו שהוא סולד מהחליפה שנאלץ ללבוש באמצע יום שטוף שמש לצורך הצילומים. 
    את המדרשה הקים יחד עם דני סגל, רב היישוב אלון, ונועם אדוריאן, איש חינוך מכפר אדומים הסמוך, מקום מגוריו של גודמן. מדי שנה נוהרים למדרשה, לתוכניות הנמשכות כמה שבועות עד כמה חודשים, מאות צעירים וצעירות, בוגרי צבא, שירות לאומי וסטודנטים מכל גוני החברה. הם נחשפים שם ליצירות הגדולות של התרבות היהודית והמערבית, ומנסים לגבש ביחד סדר יום ישראלי חדש. 

    - קראתם למקום "המדרשה למנהיגות חברתית". יש לכם שאיפה להוליד דור חדש של מנהיגים?
    "האמת היא שאני אלרגי למילה 'מנהיגות'. היא סובלת משימוש יתר לאחרונה. המדרשה נותנת למי שמגיע אליה שלושה דברים: ידיעות ורעיונות, השראה, וחברים. הרבה פעמים, כשאלה מצטרפים יחד נוצרת יוזמה שמובילה למנהיגות; אבל לא הייתי אומר שזה מה שמאפיין את האנשים כאן. המאפיין אותם, ואני לא יודע אפילו להגיד למה, הוא שהם פשוט חבר'ה טובים. יש כאן אווירה מאוד מפרגנת, וקבלת פרגון מוציאה מהאדם את הטוב שבו". 
    - בקיץ לפני שנתיים, הרבה מהם הגיעו לכאן ישר מהאוהלים של המחאה החברתית.
    "יש קשר מעניין בין אכפתיות לסקרנות. שתיהן ביטויים של אישיות בריאה שיודעת להשתחרר מהעצמי. ומה שמגניב בחבר'ה פה הוא שהם צעירים ומוכשרים, אבל מאוד לא אגוצנטריים. הם לא מודעים בכלל לעוצמות שלהם".
    - קשה להתעלם מכך שהחבר'ה פה קצת מעריצים אותך. גם בחוץ, בעיקר בקרב צעירים שלא נוח להם עם הקופסאות של דתי וחילוני, נדמה שרבים רואים בך מישהו ללכת אחריו. 
    "זה מבהיל אותי אבל גם מתמרץ אותי. אני מאוד מקווה שלא רואים בי איזה גורו, אלא יותר מנחֶה אינטלקטואלי. אגיד לכם מתי זה הבהיל אותי. להרצאות שלי במרכז בגין היו מגיעים מאות אנשים. פעם ניגשה אלי בחורה בתום ההרצאה, סיפרה על מצב העניינים בינה לבין החבר שלה ושאלה אותי אם להתחתן איתו. נלחצתי מזה. הבנתי שיש פער אדיר בין מה שאני בא לעשות לבין מה שרואים בי. ממתי הפכתי ליועץ אישי? על סמך מה? בגלל כמה מקרים כאלה הפסקתי להרצות שם".


    הערבוב המסוכן בין דת ומדינה

    מי ששמע את גודמן בשיחה או שתיים יתקשה לפספס את החזון האקלקטי שבוקע ממנו בכל פעם שמדברים על היחסים בין דתיים וחילונים, ואת הדיבורים על "זרם שלישי" וכגון דא. 

    "דתיים וחילונים זה מה-זה אייטיז", הוא צוחק. "ובמדרשה יש הרבה אנשים שאלרגיים לכל ההגדרות האלה ומעדיפים לומר שהם 'על הרצף'. יש בין עמיתיי כאלה שתופסים את המדרשה כמפגש בין דתיים וחילונים, אבל אני תופס אותה קודם כול כמפגש בין הדתי והחילוני שבתוך כל אחד מאיתנו". 
    - היו לך תקופות לא דתיות בחיים?
    "אפיזודות כאלו. בעיקר בצבא. מתוך סקרנות, לגלות 'מה-קורה-אם', אבל אף פעם לא בווליום גבוה. מעולם לא אכלתי לא כשר, למשל".
    - מתוך ההיכרות שלך עם שתי התרבויות, הישראלית והאמריקנית, מה בחברה הישראלית הכי מרגיז אותך?
    "הדיכוטומיות הישראלית. הציונות החילונית הִצמיחה אידיאולוגיה חילונית שבה כל מגע עם דת ריטואלית מזוהה כחטא. ולעומתה, באורתודוקסיה הישראלית מזהים כל היפתחות לעולם כמשהו מסוכן. 
    "חזרתי עכשיו מביקור בצפון אמריקה; הרציתי בבוסטון ובמונטריאול. מה שמעניין שם הוא שיש ספקטרום מאוד עשיר ורחב באמצע, ואני חושב שמתחיל להיווצר ספקטרום כזה גם בישראל. הבעיה היא שיש בארץ ערבוב מסוכן בין דת למדינה. קחו לדוגמא את ארצות הברית – מדובר במדינה דתית מאוד, שרוב תושביה מעידים על עצמם שהם הולכים לכנסיה ביום א'. אלכסיס דה טוקוויל כתב על כך במאה ה-19 וקישר את הדתיות האמריקאית לעובדה שמי שנאבק להפרדת דת ומדינה היו דווקא הכמרים. הם זיהו שהערבוב בין דת למדינה מזיק לדת. גם בישראל זה נכון, משום שלתושבים יש אגרסיה בסיסית כלפי המדינה שלהם – היא גובה מהם מיסים, היא אוכפת חוקים. וכשהמדינה מחוברת לדת האגרסיה מחלחלת גם לשם". 
    - אתה מציע להפריד בין דת ומדינה?
    "לא להפריד, אלא לארגן את היחסים ביניהן מחדש: יותר חינוך יהודי בבתי הספר, פחות חוקים דתיים. הנוסחה הנכונה היא מסוג מה שהוצע באמנת גביזון ומדן: עסקת חבילה שבה כל צד מוותר על משהו. והאמת היא שזה לא ויתור אלא רווח. הדת תצא נשכרת מכך שלא תיכָפה, ואילו החילונים ברובם ישמחו ליותר ידע יהודי. רוב החילונים לא באמת נחשפו ליהדות
    האינטלקטואלית. אני זוכר שהרציתי ביישוב חילוני ואנשים לא ידעו מיהו רש"י. חשבו שהרמב"ם היה רק רופא, כי יש בית חולים על שמו".


     בנינו מקלט בטוח מהתבוללות 
    - קיימת ביקורת על אנשים כמותך, שמנסים ליצור גישה הגותית של יהדות מתחדשת המשלבת בין אסכולות דתיות וחילוניות, והביקורת אומרת שברגע שפותחים את היהדות היא לא שורדת. 

    "מי שטוען כך הפנים את המציאות שיצרה הציונות. בארצות הברית, כשהרפורמים פתחו את היהדות זה אכן הוביל להתבוללות. ברור שהסתגרות היא דחף הישרדותי שעובד נגד התבוללות. אבל בישראל אין סכנת התבוללות. יש משהו מעניין בפחד: הוא לא מתעדכן. פעם נבח עליך כלב, תפחד מכלבים כל החיים. צריך לעדכן את הפחדים שלנו. יהדות ציונית משמעה הפנמה של המציאות החדשה: שאין מה לפחד פה מהתבוללות. בארץ אתה לא הולך לקולג' ופוגש גויה ומתאהב בה, מקסימום אתה הולך לסמינר הקיבוצים ופוגש חילונית. הציונות לא יצרה מקלט בטוח מהשמדה, ובמובן זה לא פתרה את 'בעיית היהודים', אבל היא כן יצרה מקלט בטוח מהתבוללות. מרחב בטוח שבו אפשר לקחת סיכונים, כשניגשים לאתגר הבא של הציונות, לאחר בעיית היהודים – בעיית היהדות, ובמרחב בטוח אפשר לקחת סיכונים".
    - חלק מבעיית היהדות הוא אולי התמודדות עם האתגרים שההלכה מציבה בפני אנשים שמרגישים אבודים בתוכה. זה נושא שקצת חסר בספר שלך.
    "אני חושב שההומניסט המודרני מאותגר ביהדות בשלושה דברים עיקריים: היחס שלה לנשים, להומוסקסואלים ולגויים. הכוזרי מטפל באחד מהשלושה, היחס לגויים. שני הנושאים האחרים הם בהחלט כאלו שזקוקים לדיוק מעמיק".
    - ואיך אתה, כאורתודוקס מודרני, מתמודד עם הקשיים ההלכתיים האלה?
    "אמר לי פעם מורי, פרופ' אבי רביצקי, שלהשתייך לדת ולמסורת זה כמו לחיות בזוגיות; אם אתה אוהב את בת זוגך, אתה לומד להיות סלחן כלפי אותם דברים מעטים שאינך אוהב בה". 
    - לא מפריעה לך המוחלטות של ההלכה גם בנושאים אחרים, נניח שבת?
    "יש בחיים זירות מסוימות של שחור לבן. למשל, או שאתה חי או שאתה מת. בהלכה יש נטייה לזה – אסור וזהו, לא משנה כמה סבל הדבר גורם במקרה ספציפי זה או אחר. צריך שתהיה גם אופציה לשבור את המוחלטות. למשל, שתהיה האופציה בחברה לשמור חלק משבת. הלכתית אין לזה מקום, אבל ראוי שזהותית יהיה לזה מקום. ככל שיהיו יותר חילונים כאלה, שרעבים למסורת, גם הדת תשתנה. כשיהיו צרכנים חדשים של יהדות, גם היהדות תשתנה קצת. ייכתבו ספרים אחרים ותהיה גם הלכה אחרת. אני תולה הרבה תקווה ליהדות עשירה ופתוחה בהצטרפות של חילונים למשחק היהודי. זה לא יבוא מלמעלה, מרבנים. השינויים יהיו אורגניים. הייתה עסקה לא כשרה בין הציונות החילונית לממסד הדתי: 'אתם תעסקו ביהדות ואנחנו נטפח את הישראליות'. כך נוצר פיצול לא בריא. החילונים לא אוהבים את היהדות כי הם ויתרו עליה, וכל אחד לא אוהב את מה שלא הוא מייצר. היום יש שיבה של החילונים ליהדות כאנשים בעלי טענה אליה, ולא כצרכנים פסיביים".


    אני והאתאיסטים
    - נשחק משחק שליפות קטן?

    "יאללה".
    - חרדים. 
    "אחים שלי, אוהב אותם, לא מבין אותם והם לא מבינים אותי".
    חילונים. 
    "אחים שלי, אוהב אותם, מבין אותם והם מבינים אותי".
    - נוצרים אוונגליסטים.
    "עמוד השדרה של המפלגה הרפובליקנית באמריקה. במידה רבה מאיימים על הרוח הליברלית של ארצות הברית, ובו בזמן הם דֵי העורף האסטרטגי של ישראל".
    רפורמים.
    - "הביקורת המרכזית שלי היא שהם לא מצליחים להצמיח תלמידי חכמים".
    הרבנות הראשית.
    -  "עוד לא החלטתי אם צריך להציל את הרבנות, או שצריך להציל אותנו מפניה".
    אתאיסטים.
    - "מכבד אותם כל עוד הם מבינים שהאתיאיזם שלהם גם הוא סוג של אמונה. כי הטענה שאין אלוהים היא טענה שצריך לעמוד מאחוריה; זו אמונה הנוגדת הרבה ראיות לכך שהוא קיים".






    0 0

    ביקרתי השבוע במוזיאון המורשת הפלסטינית בירושלים. ליד מלון אמריקן קולוני, שני צעדים משורת המלונות הגדולים של קו התפר (עץ הזית, ליאונרדו, ואחד עם שם באנגלית שדומה לקובנט גארדן, כעונש על השם האנגלי שכחתי אותו). ומהעבר השני, שלושה צעדים מאוריינט האוס. יפה, חדש, מצוחצח, מעוצב. 
    מהי המורשת הפלסטינית על פי המוזיאון למורשת פלסטינית? 
    תלבושות כפריות ועירוניות; עבודות רקמה; תולדות התפירה הפלסטינית מהנול הפרימיטיבי עד למכונות תפירה תוצרת אירופה; כלים חקלאיים; כלים לעיבוד תוצרת חקלאית; חדר הנצחה מוחשך לדיר-יאסין ולשאר 418 הכפרים החרבים, לגרסתם; שחזור חדרה של גב' הנד חוסייני; תצוגת תכשיטנות עם הסברים על כך שהתכשיטנות הפלסטינית "אקלקטית" כי היוצרים באו מכל מיני ארצות במזרח התיכון וסביב לו. 
    אפס תרבות, אפס פולקלור, אפס יצירה, אפס היסטוריה, אפס ארכיאולוגיה (נס שלא גייסו כהרגלם למורשת פלסטין את הארכיאולוגיה הכנענית), אפס מורשת, אפס עם. 
    אני ממליץ לשר גדעון סער, בשיא הרצינות, לשלוח לשם קבוצות של תלמידים ישראלים. שיראו אחת ולתמיד מהי המורשת של העם הפיקטיבי ביותר בעולם.

    0 0


    מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' (כ"ב בטבת תשע"ג, 4.1.2013, עמ' 24-18). כאן מופיעה גרסה משופרת.  

    תמיד יגיעו לסיפור על המדבקה. סיפור אמיתי, על פי כל העדויות, שאירע באולפנה גדולה ולא קיצונית בכלל ששמה שמור במערכת. המורָה לאזרחות, לא מורה מוסמכת למקצוע הזה יש לציין, אבל מסורה לתלמידותיה, טרחה והכינה להן 'מיקודית': חוברת המסכמת את החומר לבחינות הבגרות באזרחות. בפתיחה הוסיפה דף, ויש אומרים הדביקה מדבקה: "כל מה שכתוב כאן כתוב כדי לעבור בגרות, אולם האמת נמצאת בתורתנו הקדושה ולא בחוברת הזאת".

    יעל אלון, מנהלת חינוכית בארגון 'יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה', היא אחת מאלו שסיפרו לי על כך. ויש לה עוד סיפורים. "מורה באולפנה סיפרה לי שראש האולפנה אמר לה, אחרי כל שיעור שאת מלמדת אני צריך לבוא לעשות סדר בדברים". 

    הסיפור של מקצוע האזרחות והדתיים הוא בעצם שני סיפורים. סיפור אחד של אונס, של בריונות אינטלקטואלית שאקדמאים ופקידים שוחרי שלום ושיכורי כוח הפעילו כלפי כל מי שלא היה די נאור בעיניהם, סיפור שבעיקרו הוא כבר מאחורינו; וסיפור אחר, עדין יותר, של זוגיות מהוססת, מַשברית, שברירית, סיפור על שני צדדים שלכל אחד מהם חולשות וחששות, אבל חשוב להם להיות ביחד. יש המכנים את הצדדים הללו, בפשטנות מה, דמוקרטיה ויהדות.

    הסיפור הראשון, הקטן, המקומם, הוא על גרסה מסוימת מאוד של מקצוע האזרחות, תפיסה אנטי-לאומית של הדמוקרטיה, שנכפתה  על תלמידי ישראל לאורך כעשור. הסיפור השני, האפור יותר, הוא על מקצוע האזרחות לכשעצמו, הנקי מהטיות, אך המבקש להקנות לתלמידים ערכים – ועל החיכוך בין הערכים הללו לערכים אחרים והרגלים אחרים.

    שני הסיפורים מתחילים באותה נקודה: בהחלטה שהתקבלה בשלהי ימי ממשלת אוסלו של רבין, בעקבות דו"ח של ועדה ממלכתית בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר, להכפיל ואף לשלש את משקלו של מקצוע האזרחות בתוכנית הלימודים, ולהפוך אותו לחינוך לערכים. משיעור שולי שלומדים בו על מבנה המשטר בישראל, קם ונהיה מקצוע לימוד מרכזי, שבו המדינה מטמיעה בבניה הצעירים השקפת עולם דמוקרטית. מה פירוש דמוקרטית? זו השאלה.

    "במערכת החינוך הדתי ראו את המקצוע כאיזה כדור שצריך לבלוע בלי להקיא, ואילו הגישה מצד החילוני, של מעצבי תוכנית הלימודים, הייתה 'בואו נְתַרְבֵּת את הפנאטים האלה'. היום בשתי המערכות מבינים שהסיפור מורכב יותר ושאפשר לחיות ביחד". כך מסכם את התהליך זה יוסי לונדין, מרַכֵּז הכשרת מורי האזרחות במכללת אורות.

    "כשנכנסתי להיות מורה לאזרחות, קצת אחרי רצח רבין, המצב היה נורא", הוא מפרט. "כל המפקחים לאורך השנים, אנשים נהדרים לכשעצמם, היו פשוט משוכנעים שהגרסה המהותנית של הדמוקרטיה, הליברלית הקיצונית, היא היחידה שקיימת. אז זורקים לדוסים כמה עצמות מהמקורות, 'תנורו של עכנאי' ו'שבעים פנים לתורה', שיהיו מבסוטים; אבל מלמדים אותך – בתוכנית הלימודים, ובספר הלימוד שמשרד החינוך כיוון את המערכת ללמד דווקא מתוכו, 'להיות אזרחים בישראל' – שאם אתה לא ליברל אתה לא דמוקרט, ושמדינה יהודית היא דבר בעייתי מבחינה דמוקרטית. מנגד, הדתיים ניסו להציל מה שאפשר. ככה זה התנהל. וזה השתנה".

    בפי ד"ר שלמה פישר, שהקים את 'יסודות' אחרי רצח רבין כדי לחבר את הדתיים לצד הדמוקרטי שלהם, הסיפור נשמע כך: "משרד החינוך החליט להפוך את האזרחות למקצוע רציני. שתי יחידות חובה לבגרות, לימודי אזרחות גם ביסודי ובחטיבת הביניים, מערך הכשרת מורים, תקציבים. השינוי התבטא גם בכך שהאזרחות היא מעתה חינוך לערכים, ולא רק לימוד של מנגנונים. זו הייתה התקופה שישראל חברה בה למערכת הכלכלית העולמית, ומכאן גם למערכת הערכית הבינלאומית החדשה, שסובבת סביב זכויות האדם. וכך, במקביל למהפכה החוקתית של אהרן ברק, נעשתה מהפכה ערכית-ליברלית בלימודי האזרחות. זה היה הדחף הראשון. לקח עשור עד שהבשילה בציבור הדתי הפוש-בק, תגובת הנגד: אם כבר חינוך לערכים, אז גם לנו יש ערכים". 

    הפוש-בק המדובר התחיל במעשהו של ד"ר יצחק גייגר, מורה לאזרחות במוסדות תיכוניים דתיים. לפני כארבע שנים תיעד, בנייר עמדה מבהיל במסגרת 'המכון לאסטרטגיה ציונית', מציאות של שטיפת מוח ליברלית קיצונית, אנטי-לאומית ואף פרו-פלשתינית בלימודי האזרחות בישראל (גילוי נאות: שימשתי עורך לשוני של נייר העמדה. צ"א). שפע של נתונים הוכיח שתוכנית הלימודים, מערכת ההשתלמויות, בחינות הבגרות, ובראש ובראשונה הספר 'להיות אזרחים בישראל', מתמקדים בערכים החביבים על השמאל ומתעלמים ממה שמכונה בעולם מדעי המדינה "גישות רפובליקניות" לדמוקרטיה – גישות המתחשבות גם בערכים תרבותיים ובזכויות הכלל, ולא רק בזכויות הפרט והחריג.

    למשל, גילה גייגר, "נושא זכויות אדם ואזרח, שהוא מרכיב בסיסי בתפיסה הליברלית, הוא הנושא היחיד שהופיע כחומר חובה לבחינה בכל 16 המיקודים לבחינות הבגרות שנערכו עד כה (חורף תשס"ט)". הפרטים המקוממים ביותר שחשף נוגעים לספר הלימוד 'להיות אזרחים בישראל'. החל בדה-לגיטימציה של הביקורת על מערכת המשפט והאקטיביזם השיפוטי, וכלה בפרק על השסע הפוליטי בישראל המציג את הימין הישראלי כשוחר אלימות, ובפרק על השסע היהודי-ערבי פרי עטו של אסעד ע'אנם, ממנסחי מסמך החזון הלאומי של ערביי ישראל, פרק המתאר את ערביי ישראל כקורבנותיה של הציונות.

    מי שהיו נתונים לתעמולה הזו ללא מערך הגנה של חינוך מאַזֵן היו, אם כבר, תלמידי בתי הספר הממלכתיים, הלא-דתיים. לתלמידים הדתיים הייתה, מן הסתם, שכבת מגן, לעתים אפילו קיצונית לכיוון ההפוך, בדמות המשפחה הדתית, הקהילה הדתית ובית הספר הדתי, ואפילו המורה לאזרחות עצמו שניסה לאזן את החומר שנאלץ ללמד. את התלמיד הדתי האינטליגנטי, סביר להניח שההטיה הליברלית והפוסט-ציונית בתוכנית הלימודים באזרחות לא עיצבה, אלא עצבנה. הקורבן העיקרי היה דור של תלמידים חילונים שספג בשיעורי האזרחות אינדוקטרינציה פוסט-לאומית.

    אך אותה מודעות שהגנה על התלמידים הדתיים היא שגם גרמה לכך שהמרד נגד תוכנית הלימודים וספר הלימוד החל בעיקר במגזר הדתי ודיבר במידה רבה בשמו. גייגר העיד על עצמו, במאמר מוקדם שפרסם בכתב העת 'אקדמות' ושהוביל לחיבור נייר העמדה שלו, כי "העניין בנעשה בחינוך לאזרחות בבתי הספר הדתיים התעורר בי כאשר במהלך שיעור אזרחות בימים שלאחר הסכמי אוסלו הפסיקה תלמידה את השיעור ושאלה על מה אני מדבר, בעת שהגוף שלה מלא סימני מכות שספגה משוטר שעה שעברה מצד אחד של המדרכה לצדה האחר בהפגנה נגד ההסכמים".

    גייגר מנה במאמר ההוא סיבות נוספות מדוע המצב מפריע דווקא לדתיים. למשל, ההתעלמות של התוכנית מההגות המדינית היהודית; המסר שעלה ממנה, שהיהדות והדמוקרטיה אינן עולות בקנה אחד; וגם אמירות בעייתיות מבחינת חלק מהמאמינים הדתיים, כגון "הבסיס היחיד לסובלנות הוא הידיעה שאין אמיתות מוחלטות", שהופיעו בספר הלימוד.

    נייר העמדה של גייגר נפל על אוזניים קשובות. הוא הופיע סמוך לחילופי השלטון, ולהעברת משרד החינוך ממפלגת העבודה לליכוד. ועדת החינוך בראשות זבולון אורלב קיימה בעקבות הדו"ח דיון על לימודי האזרחות. זמן קצר לאחר מכן, בקיץ 2009, מונה לראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ד"ר צבי צמרת, שגילה עניין מיוחד בנושא. על שולחנו הצטברו תלונות על תוכנית הלימודים המוטה ועל ספר הלימוד. בין היתר כתבו לו בזעזוע תלמידים מקיבוץ עין-החורש של השומר הצעיר על דבר הפרק מאת אסעד ע'אנם, הגורס כי "בשל העובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, קיימת כלפי האזרחים הערבים אפליה ממוסדת על ידי רשויות המדינה. אפליה זו באה לידי ביטוי הן בחקיקה והן בחלוקת משאבים ותקציבים לא שוויונית".

    צמרת החליט לפעול. מאמציו נתפסו כחלק ממדיניותו של השר החדש, גדעון סער, להחזיר את ההיבט  הציוני-לאומי למערכת החינוך ולעודד תלמידים לבקר בירושלים ובחברון, ועוררו באקדמיה ובתקשורת תגובות מאותו סוג. ובכל זאת, תחת אש מאמרי המערכת המבועתים של 'הארץ', תוכנית הלימודים שונתה ואוזנה, הוכנס בה דיון הוגן ברעיון מדינת הלאום והמדינה היהודית, והוחל בהכנת מהדורה חדשה של 'להיות אזרחים בישראל', בלי הפרקים השערורייתיים. כן אושר ספר לימוד נוסף, מאת אברהם דיסקין. מונתה גם ועדת-מקצוע חדשה, בראשות פרופ' אשר כהן; ועדת המקצוע היא ועדה אקדמית המייעצת לדרגים המקצועיים במשרד החינוך לגבי מקצוע לימוד מסוים.

    פרשת הפסקת עבודתו של מפמ"ר (מפקח מרַכז) האזרחות במשרד החינוך אדר כהן, שעשתה כותרות בשנה החולפת, זכתה לבולטות תקשורתית רבה. כהן אישר ספר לימוד אזרחות חדש, 'יוצאים לדרך אזרחית', שהיה גדוש בטעויות עובדתיות המוטות באורח פלא דווקא לאותו צד שנוהגים לנטות אליו בליל הסדר. על פי התחקיר של גיל ברינגר ב'מקור ראשון' נזקפים לחובתו של כהן, בין היתר, גם שינוי לא תקין שנעשה בפרוטוקול רשמי, ומסמוס של אישור ספר לימוד מתחרה. מינויו של כהן בא לאחר הדחה פוליטית של המפמ"רית אסתר ברנד, שזוהתה עם המחנה הלאומי בשל עצם מגוריה בשומרון.

    אולם צביעתו הפוליטית של מקצוע האזרחות נעשתה לפני ימי אדר כהן. רבים מבני שיחי, אנשי הוראת האזרחות בעלי גישה לאומית, טרחו לציין שכהן נאלץ לבוסס בביצה שיצרו לפניו. "הוא היה מבחינה מסוימת קורבן ששילם את המחיר על מדיניות שקדמה לו", ניסח זאת אחד המורים. התגייסותם של מורים ואקדמאים לטובת אדר כהן, חצתה, משום כך, קווים פוליטיים, וכללה גם חלק מהמורים בעלי ההשקפה הלאומית, כגון גייגר עצמו.

    שונה מפרשת אדר כהן באות אחת בלבד של שם פרטי, אבל בעלת פוטנציאל השפעה גדול בהרבה, הייתה פרשת מינויו של פרופ' אשר כהן במקום פרופ' ידידיה שטרן לראשות ועדת המקצוע, והחלפת הוועדה כולה והעברת הדומיננטיות בה ממשפטנים לאנשי מדע המדינה. שטרן, לכשעצמו ציוני מובהק, מונה בידי השרה יולי תמיר שבוע וחצי לפני בחירות 2009, במה שהוגדר כמחטף פוליטי. בכנס חירום נגד החלפת הוועדה הסבירה ד"ר ריקי טסלר שאשר כהן הוא אמנם איש מקצוע, אך דעותיו בעייתיות. כהן הוא איש האגף המתון של הציונות הדתית. טסלר עומדת בראש 'הפורום האקדמי להוראת האזרחות', ארגון המנסה להחזיר את לימודי האזרחות לקו שהתווה להם קרמניצר. ידה עוד נטויה. בכנס שדרות בחודש שעבר הוקדשו שלושה דיוני שולחן עגול לנושא לימודי האזרחות; טסלר תקפה שם את המרכיב הציוני המוכנס לאחרונה ללימודי האזרחות, באומרה שהוא "מדיר חלק ניכר מן הציבור".

    צבי צמרת ספג בעקבות החלפת הוועדה גל נוסף של התקפות אישיות ב'הארץ' ובחוליות הבאות של שרשרת המזון של התקשורת הישראלית. הוא חש שאפילו מצד משרד החינוך הוא אינו זוכה לגיבוי, בסוגיית האזרחות ובסוגיות נוספות, ופרש מתפקידו לפני כשנה ורבע. "הוויכוח עדיין לא מאחורינו", אומר פרופ' אשר כהן. "בשנה האחרונה יש ניסיון של מורים להתארגן ולהקים מועצה ציבורית שיהיה בה ייצוג לכולם כדי לדון במקצוע. אני לא מדבר על עצם הרעיון, אבל יש לי שאלה: מישהו הציע דבר כזה בתקופת השרה יולי תמיר?

    "אנחנו מנסים לחולל שינוי. ההשתלמויות מתמקדות השנה בפרק אחד בתוכנית הלימודים, 'לאום ומדינת לאום'. המטרה היא להבהיר שהתפיסה שככל שמדינה היא לאומית יותר כך יש לה לכל הפחות בעייתיות עם הדמוקרטיה – היא עֶמדה בלבד, ולא עובדה; שאין סתירה בין העובדה שישראל היא מדינה יהודית לבין זה שהיא דמוקרטית. בשני הקצוות של הרצף האידיאולוגי חושבים שיש סתירה. המדבקה המפורסמת באולפנה מתבטאת גם בדיבורים בכיתות. גם בקצה הלא-לאומי ודאי יש מורים שאומרים 'אנחנו צריכים ללמוד לבגרות, תכתבו כך וכך, אבל מבחינה חינוכית זה לא נכון'. ואם כך מתנהלים לימודים, אם כך אומרים מורים על חלק ניכר מחומר הלימוד, אנחנו בבעיה קשה".

    ואכן, באגף שמאל ניכרת בהלה, המצטרפת לבהלה מפני מגמות נוספות שהשר סער מקדם כגון הביקורים בירושלים. לוקחים להם את האזרחות. "אני נמצא בשני העולמות, בקרב מורים בממלכתי ובקרב מורים בממ"ד", מספר אבי דדון, מורה לאזרחות בתיכון המקיף הדתי בראשון לציון. "לנוכח הכנסַת נושאי יהדות וציונות לתוכנית הלימודים, מורים בממלכתי נחרדים. 'הלכה הדמוקרטיה, הדת והלאומנות משתלטות'. אבל כל מי שיבחן את הדברים ביושר יודה שעדיין רוב רובן של שעות הלימוד עוסקות בדמוקרטיה, זכויות אדם, מבנה השלטון, הגבלת הרוב. בפרקים שנוספו לתוכנית אין שום הטיות. אין שום אלמנט יהודי שמשתלט על הדמוקרטי. גם לא ההפך. כל צד והפוביה שלו, ואין להן כיום הצדקה".

    או שכן. עוד כהן, הפעם שמוליק כהן, הוא שמיניסט, תלמיד במגמת אזרחות בישיבת אמי"ת עמיחי ברחובות וחבר הקבוצה שזכתה במקום השני באליפות התיכונים בישראל בדיבייטינג. הוא חווה את לימודי האזרחות על בשרו, בחמש יחידות לימוד, ומלווה את חבריו שבבתי ספר אחרים בלימודי האזרחות שלהם. "יש במקצוע משהו בעייתי", הוא אומר. "יש העדפה מפורשת לפרשנות הליברלית לדמוקרטיה, על פני הפרשנות הרפובליקנית. למשל, בתחילת ספר הלימוד מציגים את ישראל כמדינה לא דמוקרטית, כי היא מדינת לאום, ורק בעומק הספר, במקום שלא מגיעים אליו,רואים דברים שמצדיקים יותר את מדינת ישראל. יוצא שהתלמידים מבינים חצי מהמפה.

    "כך זה גם בשיעורים. ממה שמספרים חברים בבתי ספר אחרים אני מתרשם שהמסר הוא שבדמוקרטיה הליברלית אין חסרונות, אין בעיות, אין מורכבויות – ומי שאומר שזו לא צורת המשטר הכי טובה אלא הצורה הכי פחות גרועה, ישר נחשב לתומך בדיקטטורה".

    - בעצם אומרים לחברים שלך מה הם צריכים לחשוב?

    "כל אדם שרוצה בטוב שואף להביא לידי ביטוי את ערכיו והשקפותיו לגבי הטוב הזה, גם באמצעות העבודה שלו. וכך כנראה עושים גם אלה השולטים בתחום הוראת האזרחות. הם בפירוש משפיעים ככה על דעות התלמידים".

    - ועדיין הנוער נוהר ימינה.

    "כי ברוב המקומות לא לומדים את הספר ברצינות. אבל אותה שכבה של נוער שמתעניינת ולומדת –   מושפעת. ומטבע הדברים, זו השכבה שגם תחתור בעתיד לעמדות השפעה".

    אלא שכאמור, לא רק ההטיה הליברלית מטרידה מורים ותלמידים דתיים רבים, אלא גם ליבת המקצוע, זו שתישאר על מכונה גם לאחר שיתוקנו כל העיוותים וההטיות. כלומר, החינוך לדמוקרטיה. מורים דתיים הציעו בשנים האחרונות להקהות את העוקץ הזה באמצעות כינון שתי תוכניות לימודים נפרדות באזרחות, אחת לחינוך הממלכתי ואחת לממלכתי-דתי. אולם רעיון זה אינו עומד על הפרק. מועצת החמ"ד (החינוך הממלכתי דתי) החליטה לפני כשלוש שנים להתנגד להפרדת תוכניות. "זה חלק מהחינוך שלנו, להכיר את השוני ולחיות איתו", מסביר יו"ר המועצה, הרב אבי גיסר. "מקצוע האזרחות מדבר על מה שמשותף לכולנו, ולכן חייבת להיות תוכנית משותפת", קובעת מפמ"רית (מפקחת מרכזת) היסטוריה ואזרחות בחינוך הממלכתי דתי, בלהה גליקסברג.

    דווקא במקצוע השני שגליקסברג מופקדת עליו, היסטוריה – שגם היא כידוע משותפת לכולנו – תוכניות הלימוד נפרדות, אבל "אין להקיש בין מקצוע למקצוע", היא אומרת; "לכל אחד המטרות שלו". גליקסברג אף מספרת על השתלמויות משותפות למורים דתיים וחילונים לאזרחות, ובייחוד על מיזם של  מפגשי לימוד אזרחות של תלמידים משני המגזרים, ששיאו הוא עבודה משותפת על 'מטלת הביצוע' –  (משימה מחקרית-חשיבתית, שהיא חלק מחובות הלימוד באזרחות כיום.

    "הציבור הדתי הוא לא היחיד שיש לו מתחים עם המערכת הדמוקרטית", אומר שלמה פישר כשהוא מסביר מה דחף אותו להקים את 'יסודות', "אבל יש לו מתחים מסוגים מסוימים. בעיקר בשני נושאים:  נושא הסמכויות, כלומר מקרים של התנגשות בין סמכות דתית-הלכתית לבין סמכות אזרחית שנבחרה בהליכים דמוקרטיים; וסוגיית האזרחות השוויונית לכל אזרחי המדינה, כולל ערבים. המתח הזה לא בא ממקום רגשי כמו אצל המקללים באצטדיון טדי, אלא מהשקפה תורנית; או לפחות כך הוא מנומק. ומתוך היכרותי עם התורה, אני חושב שהיא לא בהכרח מובילה למסקנות הללו".

    לאלה אפשר להוסיף הסתייגות על רקע רגשי יותר, הנובעת מהצלחתו של מחנה השמאל לנכס לעצמו את ערכי הדמוקרטיה. התחושה בציבור הימני והדתי היא שכל מתקפה נגדו נעשית בשם הדמוקרטיה, גם כשמתקפה זו עצמה בעייתית מבחינה דמוקרטית כמו במקרים של ההחלטה על ההתנתקות ושל התערבות בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה בפוליטיקה. בדמוקרטיה, ובמקצוע האזרחות, דבק דימוי שמאלני.

    "אני מנסה לחנך את המורים שדמוקרטיה זה לא רק זהבה גלאון ובצלם", אומר לונדין, ומספר סיפור שכמעט כל מורה לאזרחות ששוחחתי איתו מספר דומה לו על עצמו. "העברתי לסטודנטים להוראה, דווקא לא אצלנו ב'אורות', שיעור על הסכסוך היהודי-ערבי, וכנראה נפלטה לי איזו התבטאות שהסגירה שאני לא שמאלן גדול. ניגשה אליי אחר כך סטודנטית ואמרה, 'המורה, זו פעם ראשונה שאני רואה שאתה לא שמאלני. הרי מרגע שנכנסת היה ברור שאתה כזה, כי אתה מלמד אזרחות'. צריך שייפסק התיוג הזה של המקצוע ומוריו".

    "ברגע שאתה מנסה ליצור סדר בכיתה כשנשמעות בה אמירות גזעניות על מיעוטים, על ערבים, על עולי ברית המועצות, מציג את המשנה הדמוקרטית ומדבר על שלטון החוק, אתה נתפס שמאלן", מספר אבי דדון. "זה כמובן זיהוי ילדותי, והנושאים הללו הם ימין לא פחות משהם שמאל, אבל זאת התפיסה העממית כיום".

    - אז איך מתגברים על ההתנגדות בכיתה למורה ה"שמאלן"?

    "אני עובד עם אוכלוסייה מאתגרת מבחינה זו, ובכל זאת מצליח, ואפילו מעלה בכיתה נושאים חמים שמורים אחרים חוששים מהם. היום, למשל, דיברנו על חנין זועבי; על הפגיעה שלה בחוק, אבל גם על זכותה לחופש ביטוי. כדי לא ליצור אנטי, פיתחתי במהלך השנים מתודה של הרחקת עדות. אני יכול להיכנס לכיתה עם עיתון, להגיד 'שמעתם מה קרה בתאילנד?', ולספר סיפור מהחדשות שלנו על פגיעה בערבים, אבל במקום ערבים ויהודים לדבר על שתי עדות בתאילנד. תלמידים שכאן היו תומכים בתג מחיר אומרים 'מה, אין להם לב?'. אחרי עשרים דקות של דיון אני מספר שזה בעצם אירע פה, ונותן את כל המידע – אבל הדיון כבר קיבל פן אחר, שקול ומושׂכל ורב היבטים, והמורה כבר יכול להיתפס כמי שמדבר על ערכים ולא כשמאלן".

    לדעת פרופ' אשר כהן, ראש ועדת המקצוע, בזיהוי שנוצר בין דמוקרטיה לשמאלנות יש מרכיב צבוע, אבל גם מרכיב אמיתי וכאוב. "מצד אחד, המחנה שמניף את דגל הדמוקרטיה המהותית (כלומר דמוקרטיה לא רק כשיטת ממשל, אלא בעיקר כמערכת ערכית שבמרכזה זכויות הפרט וההגנה על המיעוט) משתמש בה בצורה סלקטיבית. בתקופת ההתנתקות, פתאום הדמוקרטיה זה רק 'מה הרוב החליט', ולא הגנה על המיעוט. והנה כשהכנסת מחוקקת ברוב קולות חוקים נגד חרמות או בעד פיקוח על עמותות, אנחנו דמוקרטיה מהותית והדמוקרטיה בסכנה.

    "מנגד, מה לעשות שמחקרים מראים שבשאלוני עמדות נמצא מתאם לא בריא בין הזדהות ימנית או דתית יותר לבין עמדות פחות דמוקרטיות? ומה לעשות עם הסתירות הערכיות שאכן קיימות – למשל, בין ערך השוויון לבין ההלכות שמפלות בין יהודי וגוי? צריך להתמודד עם זה".

    - בדיונים בכיתה? בתוכנית הלימודים?

    "בכיתה. זה עניין של כל מורה ומורה. אבל אני רוצה להדגיש, זו לא רק בעיה של המורה הדתי. המורים מדווחים על עמדות לא דמוקרטיות גם בחינוך הכללי. אנחנו יודעים לאן הנוער נוטה".

    "בכל המגזרים מקצוע האזרחות לא קל", אומרת יעל אלון מ'יסודות'. "זה מקצוע שמדבר על איך אנחנו מסתדרים עם אנשים שאנחנו הכי לא מסכימים איתם. אני בקשר עם מפתחי תוכניות לימודים באזרחות מכל המגזרים, וכולם מתארים את הקושי. מצד שני, במגזר שלי, הדתי, כבר הייתה הצרה הצרורה, היה רצח רבין, אז אנחנו צריכים לנהוג משנה זהירות. הנוער של עכשיו חכם ומתוחכם יותר מכפי שהיינו אנחנו ואמצעיו יותר מתקדמים, ואי אפשר לדעת איך הסיבוכים שלנו יגיעו אליהם, לאיזו מוטציה".

    על כך אומר יוסי לונדין, "הרבה גופים מודאגים מקיצוניות ופנאטיות של התלמידים; אותי מדאיגה יותר האדישות שלהם. כמו שאמר משה דיין, מוטב לרסן סוסים שועטים מלדרבן סוסים עצלים. לפני שתיים-שלוש מערכות בחירות ידעתי שחודש לפני הבחירות לא יהיו לימודים סדירים, כי התלמידים יהיו טרודים בניסיונות לעזור למפלגות; היום אני פחות רואה את זה. אני מניח שזה חלק ממה שקרה לכולם: ההתנתקות שגרמה לצעירים לחשוב שבמילא אי אפשר להשפיע, והאינדיבידואליזם שהגיע גם אל הדתיים. מצד שני, אני מתרשם וגם שומע מהרבה מורים שהחבר'ה היום יודעים לשאול שאלות טובות יותר".

    "הרבה תלמידים מביעים בשיעורים עמדה של שנאה כלפי מיעוטים", מספר יצחק גייגר, וגם מרגיע: "נוטים להתעלם משאלת הגיל. בתיכון נוטים לחשוב בשחור-לבן, ולפעמים גם מדברים בצורה קיצונית רק כדי למרוד, להרגיז את המורים. הרי אם מסתכלים על סקרים שנעשו בקרב בני נוער לפני עשרים ושלושים שנה רואים מגמות דומות; מה קורה לאותם התלמידים כשהם נעשים מבוגרים? מתברר שחלים שינויים, המצב לא כל כך חמור. ובכל זאת צריך לשאול גם על המסרים שמעבירים המורים. האם אנחנו רואים בערביי ישראל אזרחים לגיטימיים? האם רבנים בכל חלקי הציבור הדתי מוכנים לומר זאת?"

    גייגר, שכזכור הוא האיש שהעלה על הפרק את הבעייתיות שבתוכנית הלימודים באזרחות, וקידם בכך את פתרונה, מתמקד עתה בצד השני של המטבע: בתרומתו של הצד הדתי למתיחות הזו. הוא חוקר את ההגות המדינית של רבני הציונות הדתית, ולדבריו היחס של חלק מהם לדמוקרטיה בעייתי: הם נוטים לתמוך בה, בהיותה המשטר המתאים לזמננו ולרצון הציבור, אך לא לראות בה ערך בפני עצמו. "כרגע, התלמיד שומע בשיעור אזרחות על הדמוקרטיה ובשיעור תנ"ך על מצוות מינוי מלך – ונשאר עם הסתירה. מקצוע האזרחות זקוק לגיבוי מצד לימודי הקודש, ולא מקבל אותו. כל עוד להנהגה הרבנית, שיש לה השפעה במערכת החינוך הדתית, אינה תומכת במשטר הדמוקרטי גם מנימוקים ערכיים שאינם קיימים במשטרים לא דמוקרטיים; כל עוד אין לה אין משנה סדורה איך מדינה מודרנית, יהודית ודמוקרטית צריכה להתנהל – קשה לצפות שהמורים לאזרחות יפתרו את הבעיה".

    רוחמה גבל-רדמן, מדריכה ארצית לאזרחות בחינוך הממלכתי-דתי, פרסה בפני מורים לאזרחות ביום עיון על יהדות ודמוקרטיה מטעם 'יסודות', לפני שבועות מעטים, שורה של חוויות ממפגשיה עם צוותים חינוכיים. כולן מבטאות בעיניה את המתח בין מערכת החינוך הדתית, ובכלל זה אפילו מורים לאזרחות, לבין הדמוקרטיה.

    "מורה ציוני-דתי לאזרחות אומר לי, כדי להצדיק את ההתנגדות שלו לקבלת ההכרעה הדמוקרטית בהתנתקות, 'ביהדות התפיסה היא שלטון של מעטים ונבחרים, ולא שלטון העם'. ראש אולפנה מכובדת  אומר לי, 'אני לא רוצה מדינה יהודית; אני רוצה מדינת כלל מיעוטיה, שבה גם אני מיעוט'. שזה, במילים אחרות, 'עזבו אותי מאחריות לאומית'. זוג מורות שמלמדות י"ב בישיבה תיכונית רצו לעשות עם התלמידים מטלת ביצוע על שאלת ישיבות ההסדר והשוויון בגיוס. מאוד רלבנטי לחבר'ה של י"ב. הייתה התלהבות גדולה, ישבנו ובנינו סדרת מהלכים מאוד יפה, ואז – כרטיס אדום מטעם ראש הישיבה: 'אנחנו לא מדברים על ישיבות הסדר'. בשביל מה לו להסתבך, למה לגעת בבשר החי".

    גייגר חושב שאחת הדרכים ליישור ההדורים היא הכשרת הרבנים-מחנכים (ר"מים) בישיבות התיכוניות, ומחנכות ורבנים באולפנות, ללמד אזרחות ולהכיר לעומק את הדעות השונות בקרב רבני זמננו בסוגיות מדינה. "יש שיתוף פעולה מצד המערכת. כבר היו השתלמויות משותפות למורי אזרחות ותורה שבעל פה. אנחנו בכיוון".

    במסלול הכשרת מורי האזרחות של לונדין ב'אורות' אכן מכשירים בין היתר ר"מים ומחנכים. לאו דווקא כמורים לאזרחות ממש, אבל "שיכירו את התחום". למשבצת הזו מתכוונת להיכנס גם מכללת הרצוג להכשרת מורים, ש'יסודות' נמצאת זה שנתיים תחת חסותה. "השאיפה שלנו היא שהר"מ ילמד אזרחות את כיתתו", אומר ראש המכללה הרב פרופ' יצחק קראוס. "זה מקצוע שצריך לבוא מתוך תורה. אנחנו שוקדים על הקמת חוג להכשרת מורים לאזרחות. חשוב להראות שזה לא דבר חיצוני לנו, וחשוב גם להיטיב את מעמדו המעורער של התחום בחברה הדתית".

    - המעמד המעורער של מקצוע האזרחות, או של הערכים הדמוקרטיים?

    "בלי להכליל – כן, הנושא של ערכים דמוקרטיים. יש בחלק מהציבור בעיה בהפנמה שלו, בעיקר מהבחינה הדתית. חסרה גם כתיבה תורנית בתחום. חוג אקדמי, עם קאדר של מורים, ייצור גל  של כתיבה ועשייה. הריזכויות הפרט הן מושג תורני פר אקסלנס, כפי שמוכיחים למשל דיני עבד עברי. התורה היא חלוצת הדמוקרטיה והשוויון והזכויות, הרבה לפני שהיה שמאל".

    רועי צמיר, הר"מ והמורה לאזרחות של שמוליק כהן וחבריו במגמת האזרחות בישיבה ברחובות, הוא מבוגרי המסלול של לונדין. הוא חש שבשל היותו רב-מחנך ומורה לתלמוד יש ממנו ציפיות מיוחדות גם בתַפְקְדוֹ כמורה לאזרחות: שהאזרחות שהוא מלמד גם תציע חזון, ולא רק תצייר תמונת מצב; שיהיו בפיו תשובות לדילמות אזרחיות בשפה שהיא גם הלכתית. קשה לו עם הגישה הקיימת לתחושתו גם בחלק מהגופים הדתיים העוסקים בתחום, שהדמוקרטיה היא נקודת הייחוס הראשונה. "יש פחד לתת להלכה את המקום הראשון. חושבים שהיא תהרוס לדמוקרטיה. אני לא חושב שהפחד הזה מוצדק. אני חושב שהדמוקרטיה תתעצם אם המבט אליה יהיה מכיוון ההלכה ומתוכה".

    המפמ"רית בלהה גליקסברג אומרת שלא רק שהיא תומכת ברעיון שר"מים ילַמדו אזרחות, היא אפילו נמנית עם יוזמיו – "אבל תנאי הכרחי הוא שהר"מים הללו יקבלו הכשרה אקדמית מלאה לתחום". ראש מועצת החמ"ד הרב גיסר מרחיק לכת ואומר שלא רק שהוא מעודד את הרעיון שר"מים ילמדו אזרחות, הוא אף ממליץ לראשי ישיבות לעשות זאת בעצמם. "לראשי מוסדות שנועצים בי איזה מקצוע ללמד בעצמם אני ממליץ דווקא על אזרחות. כי כשמלמדים את המקצוע הזה מלמדים גם אמונה, גם היסטוריה יהודית, וגם את ערכי הציונות הדתית".

    אכן כן, בניגוד גמור לתיאורים העגמומיים שזה עתה שמענו על מצב היחסים בין מקצוע האזרחות לממסד החינוכי הדתי – בפי הרב גיסר, אולי נציגו המובהק ביותר של ממסד זה, מתרוננת ידידות מופלאה. "יש בהדגשת מקצוע האזרחות והפן התורני שלו אמירה חשובה", הוא ממשיך. "והיא, שמשעה שזכינו להקים את מדינת ישראל נוצרה קבוצת מצוות חדשה: מצוות שבין אדם לחֶברָתו ולמדינתו. רוב תלמידי החכמים וראשי הישיבות של הציונות הדתית עוסקים בכך. הם דנים בכל תחומי הלכות מדינה, מתוך תשתית רחבה מאוד של ערכי העזרה לכלל, הצדק החברתי, הבחירה החופשית, כיבוד האחר, אהבת הרֵע, כיבוד הרוב והגבלת הרוב, שכולם נמצאים בתורה".

    הוא מוסיף כי "דווקא הציבור הדתי, ובייחוד זה האידיאולוגי יותר, נזקק לדמוקרטיה במיוחד. הרי הוא רוצה לפעמים להביע עמדות חריפות, להשפיע על דעת הקהל, ליצור מסגרות חינוך ייחודיות, ושאר דברים שהערכים הדמוקרטיים של חירות הפרט וחירות הכלל הם המאפשרים אותם".

    וזה אולי עוד כיוון לפתרון: לכו על זה, אבל עד הסוף. כמו שמספר שלמה פישר: "מורה לאזרחות בישיבה תיכונית ידועה שלח אליי מערך-שיעור שהוא בנה בנושא פקודה בלתי חוקית בעליל, והדוגמה שהוא השתמש בה לפקודה כזו הייתה פקודה לפינוי יישובים. זה אומר שהציבור הדתי לומד להשתמש בכלים האלה כדי לשרת את ערכיו. החינוך הדמוקרטי-ליברלי אולי לא מוצא חן מלכתחילה בעיני המורה הדתי, אבל מאחר שזה מה שיש הוא אומר יאללה, ניקח את זה לכיוון שלנו. ואנחנו אומרים: זה בסדר גמור, אבל תעמוד בקריטריונים מקצועיים מקובלים".

    "הכול הולך אחר המורה", מסכם הרב גיסר. "בכל מקצוע, ובמקצועות שנתפסים כבעייתיים בפרט. מורה שהוא חדור אהבה לארץ ולציונות ולמדינה ילמד את התוכנית הקיימת באופן שהתלמידים ייצאו שמחים, מחוזקים, מבינים את הזכות והחובה, ועם זה לא מתעלמים מהקונפליקטים. שעות הלימודים של אזרחות יהיו להם השעות המענגות והאהובות ביותר בכל הלימודים, כי עוסקים בהן בנושאים אקטואליים ורלבנטיים. לעומת זאת, אם המורה בעצמו חי בתחושה לעומתית כלפי תוכנית הלימודים באזרחות, השדר יהיה 'חבר'ה, תתעלמו ממה שכתוב בספר, אתם יודעים שהחיים מלאי צביעות וציניות'. ואני לא חושב שזה נכון".

    0 0


    מי הצביע מה

    הַשְּׂמֹאלָנִים הָלְכוּ הַפַּעַם עַל מֶרֶצ.

    יַלְדֵי אִמָּא-מָאזֶן הָלְכוּ לַתְּנוּעָה.

    אָנַרְכִיסְטִים בְּשֶׁקֶל הִמְּרוּ עַל אֶרֶץ

    חֲדָשָׁה וְהִרְוִיחוּ בּוּעָה.


    יְרֵאֵי קְלָלוֹת הִצְבִּיעוּ רַב עוֹבַדְיָה.

    חוֹבְבֵי קְלָלוֹת – רַב עוֹבַדְיָה כּוֹכָבִית.

    מִי שֶׁחוֹלְמִים עַל עוֹד אִנְתִּיפָאדָה

    מָזְגוּ תַּעַ"מ-רַעַ"ל לְתוֹךְ הֶחָבִית.


    בַּזּוֹמְבִּית מִבַּלַ"ד

    תָּמַךְ מִי שֶׁבָּא לוֹ

    עַל שֵׁיט עִנּוּגִים בְּמִשְׁלָט עִם קָלָאץ'.

    הָרֹב וְהָעַמְךָ

    בְּכָל זֹאת בְּמַחַל.

    גְּבָרִים עִם חָסָךְ – בִּרְשִׁימַת כַּלְכָּלָה.


    הַבִּלְתִּי אֶוּקְלִידִים הִצְבִּיעוּ גִּימֶ"ל.

    הַלֹּא קוֹאָלִיצִים הִצְבִּיעוּ נֵץ.

    הַפִּירָאטִים הִצְבִּיעוּ רַק בְּאִימֵייל.

    הָאַמִּיצִים בָּחֲרוּ לֹא לְהִתְאַמֵּץ.


    הַסְמַיילִים הַלֹּא שְׂמָאלִיִּים – לְבֶּנֶט,

    הַמַּפָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָפְכָה לְמַפִּית.

    נַעֲרֵי הַקּוֹטֶג'

    וְיַלְדֵי הַשַּׁמֶּנֶת

    וְרָאשֵׁי הַלִּכּוּד

    הִצְבִּיעוּ לַפִּיד.



    רועים לכם


    צֹאן שֶׁמְּצַמֵּחַ סְוֶדֶר

    וְתוֹעֶה בְּאֵין רוֹעֶה

    תָּמִיד הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְעֵדֶר,

    מַהֵר מַהֵר וּבְאֵין רוֹאֶה:


    מִתְנַהֲלִים נַהֲלָאִים,

    אֲבָל בְּיוֹם פְּקוּדָה, יוֹם צֹמֶת,

    נֶאֱסָפִים כָּל הַטְּלָאִים.

    פַּעַם הָלְכוּ אֶל אַבָּא טוֹמִי,

    פַּעַם לְסַבָּא גִּמְלָאִים,

    פַּעַם לְאִמָּא שְׁמָהּ קָדִימָה,

    וּפַעַם צֹמֶת שֶׁל רָפוּל

    חִכְּתָה בַּצֹּמֶת וְהִדְהִימָה

    (צֹמֶת בַּצֹּמֶת! הֵיי, כָּפוּל!) –  


    תָּמִיד זֶה בָּא. הַפְרָאייֶרִים

    שֶׁל הַשְּׁמוּעָה וְהַנַּחְשׁוֹל,

    צֹאן טְוִיטֶרִים וּפְלָאייֶרִים,

    יוֹדְעִים לְפֶתַע, בְּלִי לִשְׁאֹל,

    וְנוֹהֲרִים אֶל הַמִּשְׁעוֹל

    הַמְּשֻׁתָּף וְאֶל הַכַּר

    אַחְרֵי רוֹעֶה אֶחָד עָקָר.


    וּכְשֶׁאַתָּה עַכְשָׁו נִזְכָּר

    בְּכָל אוֹתָם רוֹעִים-לְרֶגַע,

    בִּנְפִילָתָם וּבְנִזְקָם,

    אַתָּה אוֹמֵר, לְאוֹר הָרֶקַע:


    אַחְרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְגֻחָכִים

    מָה כְּבָר יַזִּיק הַנּוֹכְחִי.



    (פעם ביובל אני מפרסם גם פה בזמן אמת את הטור השבועי שלי המופיע בקביעות ב'יומן' של 'מקור ראשון'. אז היום)






    0 0


    מתן קולנשר, מנהיג 'קולנשר והיונים', אוהב לסבך לעצמו את החיים. במקום לשיר שירי פופ קליטים על אהבה, הוא שר רוק מחאה על בירוקרטיה וסיאוב. במקום לצאת נגד הממשלה, הוא יוצא נגד בית המשפט העליון ומפרגן להתנחלויות. במקום לגור עם חברה, הוא נשוי לדתייה. אבל מה ששיגע את המורים שלו ב'רימון' היה דווקא הנטייה לכתוב בחרוזים
    עטיפת הספר והאלבום 'תל-אבסורד' של מתן-ארז קולנשר, מאחור ומלפנים

    מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, י"ד בשבט תשע"ג, 25.1.2013, עמ' 26-22, בכותרת 'רוק בקסבה'.

    לנֶשר אין קוֹל. עובדה זואולוגית. לַימין אין זמרי רוק. עובדה תרבותית. בא מתן קוֹלְנֶשֶר ומפריך את שתי הקביעות הללו. הנה זמר-יוצר של רוק מחאה ימני. אבַל ממש. לא ממגירת 'המוזיקה היהודית המתחדשת' ואפילו לא ליַד, לא פופ ולא היפ-הופ ולא מזרחי ולא קאנטרי ולא בָּארְד רוסי ולא פיוט ולא רוק מעליות גלגלצי. רוקר חילוני, במקור מהשרון, עם שיער באורך הנכון, אחרי לימודים בבית ספר רימון. רוקר זועם עם גיטרה עצבנית שחורש עם להקתו 'קולנשר והיונים' את מועדוני השרון ותל-אביב וירושלים ושר נגד אלה ש"המציאו כיבוש והמשׂיגו שקרים", נגד מי שבעיניו הם "מנפחי אשליות, משרתי האויב, אשפי הבטחות" שיומָם "מתקרב", נגד "נסיך בית המשפט העליון" שבשרירותו "משַדך כוונה לחוקים". האיש ששם משפחתו האבסורדי נותן לנשר קול, האיש שנותן קול רועם לָרוב האילם, קרא למוצר הכפול שלו, ספר שירה ואלבום רוק המבוסס עליו, בשם "תל-אבסורד".

    - קולנשר, רוק זה תרבות-הנגד של שנות השישים, היפיז, וודסטוק. אתה פולש פה ברגל ימין גסה למתחם שמאלני, לא?

    "בתרבות הישראלית של היום, להיות תרבות-נגד זה ליצור רוק ימני".

    - איכשהו דווקא יוצרי השמאל בארץ מרגישים חתרנים ואמיצים, עם תודעת מיעוט נרדף מפותחת.

    "האמת היא שגם אם הם חושבים שהם מחאתיים, הם לא מביעים את זה בשירה שלהם. לא רק רוק ימני חסר פה, אלא גם רוק שמאלני עם תכנים של ממש. אבל ברור שבתרבות המוזיקלית בארץ עמדות שמאל התקן, זו הנחת היסוד, ואילו יוצרים ימניים הם אלה שמוצָאים מחוץ לגדר. כשעמיר בניון כתב את 'אני אחיך' על ארגוני הקרן החדשה לישראל ופרסם את זה – ואין שם משהו מסעיר מדי, פשוט הוא אמר מה הוא מרגיש – נכנסו בו בצורה חסרת פרופורציות, ולאורך חצי שנה אחרי זה הוא כמעט בלע את הלשון.  אז ברור שימין זו תרבות הנגד".

    - הקהל שלכם צמא לזה?

    "יש תחושת חסך בדעות ובביקורת באופן כללי, לאו דווקא מצד ימין. להערכתי רוב האנשים שחיים פה מרגישים אבסורד. אבסורד שמי שבחרת לכנסת לא עושה מה שהבטיח. אבסורד שהממשלה שבחרת לא שולטת בעוד אנשים שלא בחרנו, בתקשורת ובמערכת המשפט ובמשטרה, מחליטים מה נעשה ומה יקרה. אבסורד שהרשות השופטת נעשתה בעקבת המהפכה של אהרן ברק לרשות מחוקקת, ואילו התקשורת והמשטרה הפכו לרשות שופטת שמרשיעה כל חשוד לפני משפט. אבסורד שהמשטרה לא מסוגלת ולא רוצה לעזור לאזרח הקטן. אז אפשר לברוח לשירים של אני-ואַת, ואפשר גם לומר שבסך הכול המצב לא כל כך רע ויש מקומות גרועים יותר. אבל יש אנשים שמחפשים את המחאה".

    והמחאה אכן מופנית מפיו, ברבים מהשירים, לרעות חולות כלליות: שרירות לב פקידותית, חומרנות, עולם הפרסום, תרבות הצריכה. באחד השירים היותר מוצלחים באלבום קופץ קולו של קולנשר אוקטבות מעלה ומטה, כסירנה משטרתית: "האזרח, חברים, הוא מִגרַש מִשׂחקים, /  צעצוע חולֵם ונושם. /   כשהוא מסתבך כולם עסוקים: / הרי אם הוא חשוד, הוא אשֵם". האזרח בשיר הזה הוא מין כל-ישראלי ששמו האקלקטי הוא יורי אמסלם. אם תרצו, אפילו בפזמון חוזר בולט אחר באלבום, פזמון של שיר פוליטי מובהק נגד תרבות ההתכנסות והמגננה שקולנשר מבצע בכאסח משכנע, יכול כל צד פוליטי להבין מה שנוח לו: "דור שלם דורש שלום. / אומה מוכה עומדת דום. / בשורה תחתונה, בסופו של יום, / צריך להתעורר כדי להגשים חלום".

    "כשעופר אשד, הבסיסט הראשון שהיה לנו, בא לפגישת היכרות, ניגנו חצי משירי האלבום, ובסוף הפגישה אמר לי 'שמע מתן, פשוט כיף לי, אני מרגיש שאני מתחבר לטקסטים שלך'. ואז היה סשן נוסף וניגנו עוד כמה שירים, ושוב הוא ניגש אליי בסוף ושואל בתדהמה 'תגיד, אתה לאשמאלני?'. כך שכל מי שנאמן לעצמו, ימין או שמאל, אם הוא יקשיב הוא יתחבר לחלק מהביקורת שלי, ולחלק לא. אני יודע על אנשים שיש לנו בקהל מימין ומשמאל, ובמידה מסוימת זה גורם לי לכתוב באופן חוצה-השקפות".

    - מה שכן, אתה מזהה בשירים את הציניות של התרבות הצרכנית והפוליטיקאים עם השלומָאוּת והנהייה אחר אוניברסליות; זה מעניין, כי בדרך כלל בתרבות הפופולרית יש זיהוי אוטומטי בין ציניות ותאוות בצע לבין מיליטריזם ולאומיות.

    "זו שוב אותה נקודה, שלעשות רוק'נרול ימני בארץ זו תרבות הנגד. הדימויים המעוותים, שכלל לא רלבנטיים לישראל, התקבעו פה בכוח. בעיניי הזוי שמי שמדבר על בית מקדש שלישי הוא משיחי, ומי שמדבר על שלום במזרח התיכון, למרות כל מה שקורה פה, הוא אידיאליסט. שני הדברים הללו משיחיים באותה מידה. יש פה תעשייה חזקה של אשליות. האשליה המרכזית היא שיש פה אפשרות לחיים שקטים ושלווים בטווח הנראה לעין. כי לערכים שאנחנו חושבים שהם אוניברסליים, השכנים שלנו לאו דווקא שותפים. בארץ, הניתוק הזה מהמציאות הולך יחד עם עושר. כנראה מפני שכאשר יש לך כסף, ואתה להוט להרוויח עוד בטווח הקצר, יש לך אינטרס לשקט, אפילו שקט מדומה".

    - דווקא מפני שהמחאה שלך היא לא רק נגד השמאל, מקבלים בהופעה שלך הרגשה של נגד נגד נגד, בלי בעד. אֶת הבעד אתה שומר למי שלא עושה רוק?

    "אני מרגיש שאין הצדקה לישראלי במדינת ישראל אם הוא רק צרכן מאושָר. צריך לשים את זה על השולחן. וזה התפקיד שלי. כי בעולם שגדלתי בו ברמת-השרון זה כן מספיק. דבר שני, כמו שאתה יודע, בכתיבה תמציתית של שיר יש לפעמים הקצנה. לפעמים אתה נמצא במצב רוח שאתה רוצה להגדיר אותו, שבו הדברים נראים שחור ולבן.

    "שים לב למשל שאני לא מטיף לשנוא פוליטיקאים, זו ממש לא הנקודה. אני דמוקרט, ואני לא סוציאליסט, ועל הדמוקרטיה צריך לשמור. כרגע המדינה לא מספיק דמוקרטית, ויש בה גופים אפלים שהתפתחו בתוך תרבות סמי-קומוניסטית שאני לא חושב שצריך לשמור עליה. אז על זה הביקורת שלי. על התופעות, על הריקבון, על החושך. לא על אדם זה או אחר;  אף אדם לא אשם בכול, ואם נעלה על המוקד אדם ספציפי נפספס את הבעיות הרחבות יותר".

    אכן, לא הכול נגד. ודאי לא בשירים הלא-מולחנים שבספר. וגם מן הנגד יוצא שָם לפעמים בעד. למשל, "זה מתחיל באורות והרמוניה סוחפת, / עשרות עבדים מול במה מאלפת / תאווה מלטפת שירים חלודים, / גן חיות במסווה רחבת ריקודים. // מתחנן לשפיות, מתפתל, מתפלל – – / רכבת אחרונה לבית-אל".

    פה חשדתי. העוף המוזר, הרוקר הימני-חילוני, כנראה בכל זאת בושל קצת בחלב דת אמו. כתובתו שבשכונת רוממה בירושלים, כיום שכונה חרדית, העלתה חשד נוסף בטוהר חילוניותו של האיש, חשש שהתברר כבלתי מוצדק שכן מדובר בדירה שרכש סבו כשהאזור נבנה כשיכון סטודנטים. אבל השלט על הדלת אמר "שובה ומתן קולנשר". תראו לי אוכל שפנים שקורא לבת שלו שובה. אז כן. הימני החילוני האולטימטיבי לא נמצא גם הפעם. זוג מעורב לפנינו, משני צדי קו הגבול הדתי-חילוני המיטשטש והולך.

    שובה, דתייה-לייט אפשר לומר, גדלה בלב הסצנה התורנית-לאומית של גבעת-שאול בירושלים, והיא בתו של הרב בועז לוי ממרכז הרב ומ'צביה'. גם מתן בעצם חילוני לייט. "מתן חיפש מישהי דתית", היא טוענת. חברה הכירה ביניהם לפני שנתיים. הם התחתנו לפני שנה. לפני חודש, בימים הכי קצרים של השנה, היו בירח דבש בלַפּלנד. טמפרטורות הרבה מתחת לאפס, אור-יום ששואף אליו.

    - מתן, חיפשת מישהי דתית?

    "לא יודע".

    - ידעת שזה יסבך לך את החיים בפרקטיקה היומיומית.

    "אני אוהב לסבך לעצמי את החיים. שמרתי כשרות לפני כן, שלא כמו המשפחה שלי. זו אחת המצוות שכבר בגיל צעיר הרגשתי שלא לגיטימי להתעלם מהן. גם גילוח לא בתער, למשל. כשחברים שאלו אותי למה אני נמנע מזה, אמרתי 'שמעו, הרבה שנים זו הייתה הזהות שלנו. כשרצו להשפיל יהודים הכריחו אותם לאכול לא כשר ולגזוז את הזקנים'. אני לא יכול לעבור על הדברים האלה, היותר לאומיים, בלי להתייחס אליהם איכשהו. אז התנהגתי בהם אחרת מהסביבה שגדלתי בה. עד גיל 18 לא הכרתי אפילו דתי אחד, אז לא היו לי התלבטויות לגבי מצוות נוספות.

    "בשנים האחרונות טוב לי איפה שאני. שובה היא הנס של חיי, וכל הקשיים של זוג מעורב נעשים שולִיִים כשחשים חיבור כל כך עמוק. לא הרגשתי כך אף פעם בקשרים קודמים". ואלה אגב מתועדים במטושטש, אבל באורח צבעוני ונוקב, בשירי הספר.

    מתן-ארז קולנשר בן 28. סבא-רבא שלו היה בעליו של בנק קוֹלֶנְשֶר בברלין, ועלה ארצה ב-1933. הסב, ראובן, עברת את שם המשפחה באמצעות חילופי גברי בין הסגול לשווא: קולֶנְשר היה לקולְנֶשר. הוא הקים את גדוד ההסוואה וההונאה בצה"ל, ובהמשך היה איש תנועת החירות ופרסם מאמרים ב'האומה' שקובצו לספר 'מדינה היא רק ההתחלה'. אשתו הסבתא לוסי עלתה מבולגריה. שנה אחרי שפרסם הנכד את ספר שיריו בהוצאת 'גוונים' שם לב שגם סבתו פרסמה שם בשעתה את שני ספרי שירתה, בשם נעוריה ל' מָנוֹח. אביו של מתן הוא ד"ר אלדד קולנשר, מרצה למנהיגות באוניברסיטת תל-אביב, ואלוף-משנה בקבע בילדותו של מתן. "כילד לא קראתי כמובן את מאמריו של סבא ב'האומה', אבל אבא נתן אווירה לאומית בבית". משפחת אמו עלתה מצרפת.

    הוא בוגר שירות קבע ביחידה טכנולוגית גדולה בצה"ל. למד כמה שנים (חלקן תוך כדי שירות) במסלול כתיבה והלחנה בבית הספר למוזיקה 'רימון', נטש קצת לפני הסוף, ובשנים האחרונות הוא לומד באוניברסיטה העברית הנדסת מחשבים לתואר, ומוזיקולוגיה לתענוג. פרנסתו כיום בתכנות. "המוזיקה היא בינתיים בעיקר הוצאות. אבל אני מוצא המון יצירתיות גם בכתיבת תוכנה. יש הרבה משותף בין כתיבת תוכנה לכתיבת שיר. אתה יושב מול דף ריק, השפה ידועה, העולם שאתה רוצה להוציא אל הפועל ידוע לך, והמשימה שלך היא להציב את זה על הדף בצורה שתעשה משהו, ושתהיה שונה מכל מה שכתבו לפניך. גם התמציתית דומה. אני אולי עושה לזה רומנטיקה מוגזמת. התכנות כמובן הרבה יותר תכליתי מהשירה. אבל בעצם גם בשירה יש תכלית".

    הלהקה 'קולנשר והיונים' נולדה ברימון, ואילו הופעת הספר 'תל-אבסורד' הורָתה באוניברסיטה העברית, כש-25 משירי הספר זכו לפני שלוש שנים בפרס רחל נגב לשירה שהמוסד מעניק. "הכול כאן מוקצה מחמת תיעושׂ,/ לעוּס / ובטעם לוואי", הוא כותב על מצב התרבות בשיר ששמו 'משורר'. הרגשות בספר עולים על גדותיהם ברומנטיות שהיה נדמה שעברה מן העולם, אך יצוקים במופגן במציאות עכשווית מאוד.

    הוא מעריך שלזכייה המפתיעה אחראי חבר ועדת הפרס המשורר מנפרד וינקלר, המתקרב לגיל תשעים, שלאחר הזכייה זימן אליו את קולנשר להביע את התלהבותו מלשון השירים ומהמוזיקליות שלהם. "היו לנו שיחות מרתקות על פוליטיקה ועל אמונה", מספר קולנשר. בהגישו את השירים לתחרות נזהר שלא לכלול ביניהם שירים פוליטיים בוטים מדי.

    - השירים שלך שונים מאלה שמקבלים בדרך כלל פרסים לשירה. הכיוון הרעיוני, כמובן, אבל גם הצורה השקולה והמחורזת פחות או יותר, והנטייה להיות מובנים בקלות, שני מאפיינים המקרבים אותם אל הפזמונאות.

    "אני כופר בהבחנה הזו בין שירה ופזמונאות. צורת הכתיבה שלי היא מחאה בפני עצמה – על כך שהשירה ה'חופשית' בצורתה והיומנית בתכניה הפכה לחזות הכול. זו אחת הסיבות שהשירה איבדה את הקהל. זה הולך ומחריף, כי ככל שעוברות השנים אנשים קצרי רוח יותר, ומה שלא שובה את העין והלב של הקורא בזמן קצר – הקורא פשוט עובר הלאה.

    "זה ההסבר הרציונלי לצורת הכתיבה שלי. אבל ההסבר העיקרי הוא אלתרמן, שברגע שפגשתי את שירתו ידעתי שכך אני רוצה לכתוב. היום מעודדים לא לכתוב ככה, וחבל. גם ברימון; יש שם פתיחות מופלאה, ואפילו את הנטייה הפוליטית שלי קיבלו שם יפה להפתיע, אבל לא מעודדים שם לכתוב תמלילים בצורה המסורתית. חוץ ממעט מורים, כמו שמרית אור; בכל זאת היא הבת של יעקב אורלנד.  כיום, בגלל מקומה הנידח של השירה הכתובה, המקום העיקרי שאנשים מקשיבים בו לטקסטים שירִיים הוא כשהשיר בא עם מוזיקה. לכן אני לא מוכר את הדיסק בלי הספר. שישמעו את המוזיקה, אבל אחר כך גם  יקראו את השיר בלעדיה, בספר, ואולי יבינו משהו אחר, יחוו חוויה אחרת".

    על העטיפה מגדלי עזריאלי פורחים באוויר, חלונותיהם מוארים באופן היוצר את דגל ישראל, והמון חוגג על גגותיהם. הופכים את הספר על גבו, הופכים גם מלמעלה למטה, ומגלים שהמגדלים מצוירים עתה על טיח קיר נקלף, ועל גגם החוגגים נראים לפתע כמנופפים לפרידה מאלה מהם הקופצים למטה. "עיצב אותה איתַי גיני, חבר ילדות. הציורים ממחישים את האבסורד של הבועה שגדלתי בה, שירושלים היא מבחינתה בחוץ לארץ. הניתוק מהקרקע, המלאכותיות של המגן דוד, האושר המדומה הזה כאילו אנחנו חיים במסיבה בקליפורניה. ואז הצד השני. שם גדלתי; הסמלים של תל-אביב הם העולם שלי. זו לא תחושת ניכור, אלא תחושת תסכול. הכי מצחיק לראות אנשים שמרימים את הספר בחנות, הופכים אותו, הופכים שוב, לא יודעים איך לאכול את זה".

    - בשיר 'דירה להשכיר' אתה מבלבל את הקורא המתקשה להחליט אם אתה אוהב את השומרון או את תל-אביב.

    "זו הייתה המטרה, שהוא ייקרֵא באופן דו-משמעי. אני אוהב את תל-אביב ואת בית-אל ואת שילה. הכרתי אותן בגיל מאוחר יחסית. טיולי שבת שלי עם אבי היו לגליל וכדומה, לא לשומרון, אבל מאז שהוא השתחרר מהצבא התחיל איזה מהלך הדדי של שנינו שגלגל אותנו ליהודה ושומרון, משך אותנו לסיורים של בית ספר שדה גוש עציון. אבא ואני משדרים על אותו גל. כשהייתי בן 22 בערך טיילנו בהרודיון; אתה שומע את הסיפור ההיסטורי על אנשים שהתחבאו בהרודיון וראו מרחוק את ירושלים עולה באש – לשמוע את זה ולא להרגיש שם כלום זו קהות חושים. הרגשתי שם חיבור עמוק שקשה להסביר אותו מבחינה רציונלית".

    לפרשנות גראפית הרת אבסורד זכו גם כמה מהשירים בביצוע קולנשר והיונים, בדמות קליפי קומיקס של אלון אסקרוב ונדב נחמני שאפשר למצוא באינטרנט. המפיק המוזיקלי של האלבום ושל הלהקה הוא ד"ר ארי קטורזה, מורהו של קולנשר ב'רימון', שם לימד אותו בין היתר ניתוח סוציולוגי ומוזיקולוגי של יצירות רוק ובלוז, וכתיבה והלחנה של מוזיקת רוק. קטורזה פועל כמפיק ומוזיקאי, והפיק שירים של יוצרים כגון אייל שכטר ושרון הולצמן מ'אבטיפוס' וגם את עצמו, וחוץ מזה הוא היסטוריון של הרוק. לאחרונה הופיע בהוצאת בית הספר רימון ספרו המקיף 'המחר לעולם אינו יודע: רוק במאה ה-20'.

    "ברימון יש שיעורים שאתה צריך לכתוב בהם שלושה-ארבעה שירים בשבוע. טקסט, לחן וביצוע. זו הדרישה. זה מטורף. אתה צריך שיהיה לך המון מה להגיד. אחד הקורסים הללו היה של ארי קטורזה.  קורס שנתי. בסופו באתי ואמרתי לו שאני רוצה שיפיק לי אלבום. להפתעתי הוא הסכים. אני חושב שזה מפני שהוא נהנה ליצור רוק שיש בו ביקורת ומחאה, למרות שזה לא הכיוון הפוליטי שלו. הרי הרוק בארץ הוא קצת בלוף. איפה האנטי? איפה תרבות הנגד? איפה המחאה?

    "ארי עזר לי לאסוף אנשים אחרים ברימון ללהקה. השניים הכי משמעותיים הם עמרי שְׁפָּגָט, הגיטריסט, שגדל כמוני בהרצליה וגר בפלורנטין ולא נשוי לשובה ובכל זאת הוא מזדהה עם התכנים – ובוריס רסינסקי-לוין שהוא לדעתי המתופף הכי טוב בארץ, תופעת טבע. יחד עם ארי, ועם בסיסט שהיה עופר אשד ועכשיו הוא איתי סימון, ניסינו ליצור להקה אורגנית, שכולה יוצרת ביחד; לא זמר ולהקת מלווים. ביחד אנחנו חותרים לכיוון שהוא רוקיסטי מובהק אבל לא רוקיסטי מדי; כן להשמיע לאנשים משהו קצת אחר, אבל לא לאבד את הקהל. והעיקר, ליצור מוזיקה פופולרית שיש בה גם תוכן".

    -מה עם כיוונים יותר מעניינים מוזיקלית, כמו רוק מתקדם או רק קצת יותר כבד?

    "אין לנו כל כך סצנה של רוק כבד בעברית. יש סצנה שעל הגבול, למשל להקת אלג'יר ויוצאיה, או 'איפה הילד' ו'כנסיית השכל' בתחילת דרכן. רוק כבד באנגלית דווקא יש בארץ, אבל בעברית כמעט לא, וזה לא מקרה: יש בשפה העברית משהו מחייב, וברוק כבד המילים הן מוזיקת רקע, הן עוד כלי, הן לא העיקר. אני אוהב מוזיקה שבה הטקסט הוא הסיפור. יש כיוונים מעניינים שהרוק האוונגרדי בישראל הולך אליהם ואני כן משתעשע איתם. למשל הכנסת כלים קלאסיים. באלבום שלנו יש ויולה וכינור והרבה סוגי קלידים. אנחנו מנסים לעניין אותך באוזן, לא להיות פופ".
    כשד"ר קטורזה מתבקש לאבחן את מיקומם של קולנשר והיונים במפת המוזיקה, הוא מדבר על "מוזיקת רוק בגוון מחאתי; תקליט שמבוסס על תופים, בס, גיטרות וקולות וקצת סינתיסייזרים, ומכיל הרבה אלמנטים סגנוניים ממה שמכנים רוקַבּילי (רוק'נרול שנות החמישים), קצת שַנסון, בוסה נובה, אפילו קצת השפעה צוענית. הרבה דברים שבעיניי מתחברים לעולם של מתן. היה מעניין לעשות את זה".

    - איך קרה שנענית דווקא לבקשה של מתן להפיק לו אלבום?

    "חיבבתי אותו במהלך הקורס, והא גם הגיע אליי לכמה שיעורי גיטרה, ונוצר קשר מעניין. עבדתי איתו על השירים למרות שאנחנו הפוכים לגמרי מבחינה אידיאולוגית".

    - נרתמת לעזור לו מתוך רצון להרחיב את זירת הרוק לאזור שהיא לא כל כך קיימת בו?

    "אכן לא כל כך קיימת. אבל לא חשבתי במובנים פוליטיים או חברתיים. עמד מולי יוצר צעיר, מקסים בעיניי, עם הדעות שלו, העולם שלו, כותב את זה בשפה עמוקה וכנה, יוצר מעניין גם מבחינה מוזיקלית –  אז תפקידי לעזור, לקחת את השירים שהיו על גיטרה אקוסטית ולהפוך אותם לתקליט, שכולל כל מה שתקליט כולל".

    - האם בארץ רוק ימני הוא 'תרבות הנגד' האמיתית, כמו שקולנשר אומר?

    "השיח של המוזיקה בארץ אכן נשלט על ידי אמנים שמגדירים את עצמם כשמאלנים. כך שמבחינה זו אפשר לומר שמתן צודק. אבל במונח האמריקני 'תרבות הנגד', שהרוק היה חלק ממנו, יש חיבור מובנה לשמאל. בשנות השישים זה היה, בגוונים מסוימים של המוזיקה, חיבור פוליטי; אבל גם באופן כללי יותר, רוק מחובר לליברליזם אולי אפילו ליברליזם מוקצן. עיין כל הקלישאות שסביב אהבה חופשית, סקס סמים ורוק'נרול. יש ברוק משהו שכביכול מתנגד לשמרנות, לאו דווקא במודע. גם בארץ, הרוק אמנם צמח במידה רבה מתוך הממסד, מתוך האליטה, אבל ההקשר הבינלאומי של הרוק בתקופה ההיא יצר גם פה את החיבור בין רוק לשמאל פוליטי".

    והוא מדגים את ההשפעה הבינלאומית בעזרת בוב דילן. קולנשר עצמו תיאר קודם לכן את דילן כיוצר המשפיע ביותר עליו, "בהפרש גדול מאחרים" – "במעורבות החברתית של המוזיקה שלו, וגם במעבר הפתאומי שלו לשירים אישיים לגמרי, שלא גרם להם להפסיק להיות מעניינים. הדמות שלו, הכתיבה שלו שהיא הרבה מעבר לתמלילנות, התפיסה העצמית שלו הרצינית וההומוריסטית גם יחד – כל זה, אין דומה לו. ובעיקר מבחינה מוזיקלית. הדיסוננסים הצורמים שלו בקול או במפוחית חודרים לנשמה. באלבום שלי יש הרבה משחקים עם דילן, במוזיקה וגם בטקסטים. למשל 'אדוני השלום' על משקל 'אדוני המלחמה'. מצחיק לראות איך מאיר אריאל, אהוד בנאי, יובל בנאי, חמי רודנר, אפילו אביב גפן, כל כך הרבה יוצרים ישראלים שונים זה מזה, יגידו לך שאחת ההשפעות העיקריות עליהם היא דילן".

    "דילן", ממשיך קטורזה, "בא מהסצנה של הפולק, שראתה את אמריקה חולה והאמינה בפציפיזם, שוויון, מלחמה בעוני, עזרה לחלש; הערכים האלה הם חלק ממה שמסמל רוק'נרול בעבורנו, והם מתנגשים עם חלק מהדברים שהימין מאמין בהם בארץ; גם כלכלית, וגם בקשר לסכסוך הלאומי. זה מה שעושה את מתן למקורי. רוקרים ימנים אחרים בארץ, אם כבר יש, זה מגיע אצלם מהצד הדתי-רוחני, והמוזיקה שלהם עוסקת יותר בישועה נפשית ופחות בתחום הפוליטי פרופר.

    "מצד שני, זה לא שתרבות הרוק בישראל היא תרבות שמאל. מוזיקה, גם כשהיא בעלת אידיאולוגיה, כל קהל מבין אותה אחרת ומתחבר למשהו שונה בה. אני זוכר שהלכתי למועדון בירושלים לפני עשרים ומשהו שנה, לאופרת הרוק 'מאמי'. אופרה שמאלנית, נגד 'הכיבוש'. ראיתי שם חבר'ה דתיים שרים את השירים בהתרגשות. היה קצת מוזר. תהיתי איך זה מתחבר אצלם. צריך גם לזכור שאצל מתן הרבה מהמחאה היא כללית, על בירוקרטיה וסיאוב. לשיר שלו על בית המשפט העליון, למשל, יסכימו גם כמה משפטנים אנשי שמאל קיצוני שאני מכיר".

    - מתן מתאונן שבארץ כמעט אין מוזיקת מחאה משום צד. הוא לא מגזים?

    "יש מוזיקת מחאה, השאלה איפה. שיר מחאה של להקת שוליים שאיש לא שמע עליה, את מי הוא יעניין? זה מעניין כשזה בא מהמיינסטרים, או כמהלך של כמה להקות, ואז זה משפיע על השיח. כמו שקרה לא מזמן בשיר של יזהר אשדות. כולם קפצו והתחילו לדון; אמנם זה נעצר אחרי דקה וחצי. וכמובן יש שירי מחאה בסצנת ההיפ-הופ. הצרה של הרוק בארץ היא שאם אתה לא מיינסטרים שבמיינסטרים, לא תושמע ברדיו ולא יכירו אותך. קמו תחנות רדיו אזוריות, וזו הייתה אמורה להיות בשורה גדולה לגיוון המוזיקה שהציבור נחשף אליה, אבל למעשה הגבולות רק הוצרו כי כולן משדרות אותם להיטים עצמם. לפני שלושים שנה, כשהיו רק רשת ג' וגלי צה"ל, היה קל יותר ליוצר מקורי להיכנס לרדיו מאשר כיום, כשיש תחנות על גבי תחנות.

    "אבל התופעה הזו, של מיעוט המחאה במיינסטרים של הרוק, ניכרת עכשיו בכל העולם. למשל, למשבר הכלכלי בארצות הברית היו מן הסתם תגובות מוזיקליות בשוליים, סביב תנועת 'לכבוש את וולסטריט', אבל לשיח המרכזי זה לא נכנס. היו כל מיני קונצרטים של מחווה ועזרה ותרומות, אבל לא זכורים לי להיטי ענק שהציגו את וול סטריט על הצדדים הרעים שלה בסיפור".

    הפרויקט הבא של קולנשר והיונים, מספר קולנשר, הוא "ניסיון לתרגם לעברית ולעבד מחדש יצירות מופת של רוק'נרול ומוסיקה פופולרית מהדור האחרון. הפעם אנחנו משתפים את הקהל. פרסמנו בפייסבוק רשימה של שירים, ואנחנו מבקשים מכל גולש לבחור שם את השיר שהכי מעניין אותו לשמוע בשפת הקודש".




    0 0

    שלישיית שירים נוספת מהטור החודשי שלי בעיתון 'עברית' של "ג'רוזלם פוסט".

    סיון:
    לב צנון
    (בעקבות משפט שכתבה בתי כנרת ארליך, בת שש וחצי, באותיות מגנט על המקרר: יש לי לב צנון)

    הטַעם, הצוּרה, הצֶבע

    כִּמעט אותו סִגנוֹן.

    רְאוּ את נִפלאות הטֶבע:

    הלֵב שלנו צְנוֹן!


    הלב הוא צנון – ולָרֵיאוֹת

    צורה כמו זו של חסָה.

    תוֹדוּ שככה הן נראות,

    גם אם שוֹנָה המָסָה.


    אנחנו מצליחים לצמוח

    גם בעֵת שְרָבִית

    שמבלבלת את המוח:

    המוח הוא כרוּבית.


    חציל בטעם של כָּבֵד.

    כך כתוב בַּפֶּתק

    על הקופסה. זה לא עובֵד:

    חציל מזכיר לי בטן.


    הבטן בצירוף חזֶה

    הם טֶנא ירָקוֹת כזה

    שבו השארתי לַקוראים

    מִבחָר נאֶה כְּביכורים.




    תמוז:
    חם בתוכָם


    בַּחוֹפֶשׁ יֵשׁ חוֹף.

    בַּנוֹפֶשׁ יש נוֹף.

    בַּקֶּרַח יש קַר

    ויֵש יָם בַּקַּיָּם.

    יש שָׁם בַּשָּׁמַיִם,

    ויש שָׁם גם מַיִם,

    וְשֶׁמֶשׁ שֶׁשְּׁמָהּ

    הוא חַמָּה

    סְתָם כִּי חַם.


    אִיש חוֹלֵם על החוֹל

    והחוֹל מול עינָיו.

    יש אֵשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל

    אֲבָל אֵין בָּעֵינָב.

    יש חוֹר בַּחוֹרְשָׁה

    אז נִכנָס אוֹר לָאוֹרֶן,

    אַך לָמה דְרוּשָׁה

    הציפּוֹר לַציפּוֹרֶן?


    לָכוּד בַּלַּחוּת

    אַתָּה שָׁב והוזֶה:

    יש זֶה בַּזֵּעָה.

    איזֶה זה? זה כָּזֶה.

    יש חַם בֶּחָכָם

    ויש אֵשׁ בַּטִּיפֵּשׁ

    ושְנֵיהֶם בְּתוֹכָם

    רַק כִּי זֶה מָה שֶׁיֵּש.


    אַתָּה בְּצָרָה אִם

    עַכְשָׁיו צָהֳרַיִם;

    בַּבּוֹקֶר עוֹד בּוֹק

    אך בָּעֶרֶב כְּבָר עֵר.

    כִּי יֵשׁ מַשַּׁב רוּחַ

    בַּיוֹם הַמָּרוּחַ,

    כן, יש בּוֹ

    בַּיּוֹם הַבּוֹעֵר.



    אב:
    אַ-הֲ-בָה


    הִיא מֵהָעֹמֶק,

    הִיא מִלְמַעְלָה,

    הִיא אֱמֶת בְּכָל שָׂפָה.

    אִמְרוּ כֻּלְּכֶם בְּקוֹל גָּדוֹל:

    הָאַהֲבָה!

    הָ-אַ-הֲ-בָה!


    הִיא מִבִּפְנִים, הִיא מֵהַלֵּב,

    הִיא מַגִּיעָה בַּמַּעֲלֶה,

    הִיא מִתְאַמֶּצֶת וְגוֹאָה –

    תַּגִּידוּ אַ.


    הִיא נְשִׁיפָה, הִיא בָּאֲוִיר,

    הִיא רוּחַ וּתְפִלָּה וּדְבִיר,

    הִיא מִתְעוֹפֶפֶת וְנוֹהָה –

    תַּגִּידוּ הֲ.


    הִיא בַּשָּׂפָה וּבַשִּׁנַּיִם,

    הִיא הַמִּפְגָּשׁ שֶׁבֵּין הַשְּׁנַיִם,

    הִיא מְקָרֶבֶת, הִיא קְרוֹבָה –

    תַּגִּידוּ בָה.


    תַּגִּידוּ אַ

    תַּגִּידוּ הֲ

    תַּגִּידוּ בָה,

    תַּרְגִּישׁוּ אֵיךְ הִיא מִתְנַגֶּנֶת: אַהֲבָה.

    תַּרְגִּישׁוּ אֵיךְ הִיא מְטַפֶּסֶת

    מֵהָרֵאוֹת עַד הַמִּרְפֶּסֶת

    וְאֵיךְ פְּתוּחוֹת הַהֲבָרוֹת

    וְהָאֲוִיר עוֹבֵר וָרוֹד!

    אֵיךְ נִפְתָּחִים הַלְּבָבוֹת וְהַשָּׁמַיִם –

    בְּט"וּ בְּאָב

    בְּדוּ נֹאהַב;

    וְדוּ הוּא שְׁנַיִם.





    0 0
  • 08/01/13--01:09: אין ארבע במאה
  • זה לא הסוף של מבצעי ארבע במאה. זה הסוף של מבצעי 4 ב-100. כל הלעג הזה על העילגות הלשונית של "ארבע במאה", המבטאת כביכול גסות רוח תרבותית של בורים שונאי ספרים, הוא תרגיל דמגוגי: הלועגים מייחסים לנלעגיהם עילגות שלא הייתה. כי הרי את המילים "4 ב-100" אפשר לקרוא איך שרוצים. אפשר גם לקרוא אותן נכון, "ארבעה במאה".
    הלעג הזה היה חלק ממסע התעמולה שהגיע הלילה אל סופו המוצלח: חוק הספרים עבר בקריאה שנייה ושלישית. חוק שבמקום להתיר לרשתות הספרים לתת הנחות רק על חשבונן ולא על חשבון הסופרים וההוצאות, אוסר עליהן לתת הנחות בכלל - וכך דופק את כל הצדדים גם יחד. את הרשתות (אולי; הן ודאי תדענה להסתדר), את הוצאות הספרים, את הסופרים (חוץ מהפופולריים במיוחד) ואת הקוראים.
    כמה סמלי שיחד עם חוק ה-4 במאה, באותו יום, עבר גם חוק ה-4 ממאה, חוק העלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. (בערבית, שוב כמה סמלי, זה נשמע טוב יותר: אחוז הוא "באל-מאה", כלומר במאה. כך שבערבית ארבעה אחוזים זה 'ארבעה במאה'). 
    שני החוקים הללו פועלים להנצחת סדר קיים. חוק הספרים, המבטל את המבצעים על ספרים חדשים, יגרום לכך שהציבור יקנה בעיקר ספרים של סופרים מוכּרים ו'בטוחים'. לסופרים חדשים לא יהיה צ'אנס. וחוק המשילות, המעלה את אחוז החסימה, ישאיר על המפה מפלגות מוכרות ובטוחות - המפלגות הגדולות והמבוססות - וימחק את האחרות: את הקטנטנות בוודאי, וגם את הבינוניות-קטנות, אלו שיתנדנדו בסקרים סביב 4-5 אחוזים. שכן הסקרים יהיו נבואה המגשימה את עצמה. הם ירתיעו אנשים מהצבעה למפלגות הללו, מחשש פן לא תעבורנה את אחוז החסימה, וכך באמת יגרמו להן לא לעבור את אחוז החסימה. בעיקר יחסום החוק את האפשרות ליוזמות חדשות ומרעננות של מפלגות חדשות; הללו נחוצות לעתים, בין היתר כדי להתאים את המפה המפלגתית למפה החברתית והאידיאולוגית המשתנה. מספיק שבסקר הראשון הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הדרקוני כדי שהן תימחקנה בתור אופציית בחירה ריאלית. 
    אז עכשיו אין 4 במאה בשוק הספרים, ואין פחות מ-4 מאיות בשוק הפוליטי. שמחה וששון לחזקים ולבריונים, העוטפים את עצמם בנימוקי כזב על "כבודו של הספר" ועל "הפסקת הסחטנות הפוליטית".

    0 0

    מדורִי שיפוט מהיר שהתפרסם שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב סקר בקצרה את הספרים 'מעקב' מאת עופרה עופר-אורן, פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון, ו'הליקון 100: מאה שירים'.


    פפריקה חריפה

    מעקב, מאת עופרה עופר-אורן, כנרת זמורה ביתן, 233 עמ'

    מדוע נשלחים צוערי הסי-איי-איי לעקוב, כמשימת מבחן, דווקא אחר בני משפחת פאר מתל-אביב? אם זה לא היה הסי-איי-איי, אפשר היה לנקוב בכמה וכמה סיבות. לו עקבה למשל גב' פאר אחרי בעלה ודאי הייתה מגלה דברים שהיו עושים את חייה העגומים עגומים עוד יותר. גם אנחנו, הקוראים, עוקבים אחרי ההורים ניצולי שואת יהודי הונגריה ואחר ילדיהם הצברים לתפארה, ויוצאים נשכרים בידע היסטורי, בנוסטלגיה ישראלית, בפנינים פסיכולוגיים ובעלילה מפולפלת קלות. אבל סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית?

    עד שהפתרון לתעלומה הזו מבצבץ מן העלילה, עלול הקורא לחשוב שהפתרון לא יגיע לעולם; שלפניו גרסה קלילה ומושכת עין לספרי אין-מוצא ואבסורד מדכדכים, קריאת קיץ לא מזיקה, עוד ספר על קוד הישראליות וכיוצא בזה, עם קפיצות קלות לפרשיות היסטוריות כגון פרשת קסטנר או מלחמת ששת הימים – הנתלה, בתחבולה ספרותית קלושה, בתירוצי ריגול. וכשהפתרון צץ לפתע לנגד עיניו, במוקדם או במאוחר, נקבצים באחת נידחי הסיפור כהיאסף סיכות מתכת פזורות אל מגנט האיסוף; ויותר מכך, הפתרון עושה את עורו של הקורא חידודין חידודין.

    אבל גם בדרך לשם מצליחה עופרה עופר-אורן לגעת ולהפתיע – וזאת דווקא כשהיא מגיעה לנושאים שקל ליפול בהם לקיטש: מוות, פחד המוות, אהבה, מימוש האהבה. עופר-אורן לא כתבה פה את האפוס החדש של השואה והתקומה, לא מתחה את גבולות העברית לשום מקום, ותתפלאו לשמוע, אפילו לא הטילה פצצת זמן בחללה של הספרות הישראלית. רחוק מכך. אולם במגרש הצנוע שהיא בחרה לשחק בו, היא יצאה מנצחת.


    פרויקט הספר המושלם

    פרויקט רוזי, מאת גרהם סימסיוֹן, מאנגלית: סיון בסקין, אחוזת בית, 303 עמ'

    פרופ' דון טילמן חי חיים מושלמים. באמת. יש לו לוח זמנים מחיק, שהוא קובע בו מה לעשות כל יום, על הדקה. יש לו תפריט שבועי קבוע והמוכרים בשוק מכינים לו מראש את החבילה. שום גרם לא הולך אחר כך לפח. גופו בנוי לתלפיות שכן הוא מתעמל, מתאמן, ישן וניזון על פי ידע מדעי. הזיכרון שלו פנומנלי, ויכולת הלימוד שלו מאפשרת לו להפוך בתוך כמה ימים, כשהנסיבות דורשות, ממומחה לגנטיקה למוזג הקוקטיילים הכי משגע בעיר. הוא מצוין במתמטיקה, מחשב אנושי. הוא אומר תמיד את האמת, את כל מה שהוא יודע, ומקפיד על הפרטים. הוא מחשב מהו מדד מסת הגוף של כל אדם שהוא רואה, וכך הוא יכול להעריך את מצבו הבריאותי. הוא מחפש רעיה מושלמת בעזרת שאלון. רגשות לעולם אינם משתלטים עליו (עד שיום אחד...).

    אדם מושלם על פי נוסחאות – אבל במציאות, איש אומלל שאין לו חיים ואין לו אהבה; בעל כוונות טובות המביך את עצמו ואת כולם בשל היעדר מוחלט של הבנת מצבים חברתיים; אוסף מוקצן של כל מיני חולשות ועיקשויות שחלקן, כך אנו חושדים לפתע, נמצאות גם אצלנו במינון נמוך; גיבור אידיאלי לקומדיה משעשעת, חומלת ומלמדת, המעוררת פרצי צחוק וגם מחשבות. טילמן לוקה כנראה בתסמונת אספרגר, אי שם בצד הקל של הקשת האוטיסטית.

    דון טילמן הוא גיבורו של 'פרויקט רוזי'. ספר מושלם. באמת. כתוב על פי כל הכללים התסריטאיים. מצחיק לתלפיות. התגלמותו של רעיון ספר הקיץ האינטליגנטי. מחושב עד אחרון הפרטים. בסוף יש חתונה. באמצע – התאהבות. התאהבות נגד כל הכללים, כמובן. הרי כך קובעים הכללים. יש מתח, יש דמויות מסיחות, יש הפתעות. שום מילה איננה הולכת לפח. לכל משפט יש שיניים, לכל שורה יש שליחות. המחבר מספר באחרית דבר על שרשרת הייצור של הספר, על גלגוליו ופיתוחיו, על צוות אנשי המקצוע הנהדרים שגידלוני והביאוני עד הלום. על גב העטיפה יש נתונים יפים בדבר מספר המדינות שרכשו את זכויות התרגום וגובהן הפנומנלי של ההכנסות מהספר. הגב מצוין במתמטיקה. מחשב אנושי. מסקנה: אפשר להיות מושלם עד סף רובוטיות ומקסים גם יחד. בין אם אתה איש ובין אם אתה ספר.


    השירים הכי הכי

    הליקון 100: מאה שירים, עורך: דרור בורשטיין

    גיליון המאה החגיגי של כתב העת לשירה 'הליקון' מופיע כספר בכריכה קשה. זוהי אנתולוגיה של שירה בעברית – מקור וגם תרגום – ובה מאה שירים שבחרו מאה אנשי ספרות; איש איש ושירו האחד שבחר. חלקם צירפו נימוקים.  

    המשימה שהוטלה על המשתתפים, לבחור שיר אחד ויחיד, היא כמובן בעייתית. הבוחר לכוד בסבך של אהבות והשפעות, של לא-נָעִימִים ושל מה-יגידוּאים. ובכל זאת, ההצטברות של מאה בחירות אישיות יוצרת קורפוס שאפשר ללמוד ממנו משהו על הטעם של קובעי הטעם – או לפחות על טעמם הפומבי.

    למשל, המשוררים ששירים משלהם נבחרו בידי בוחרים רבים במיוחד הם יונה וולך, דן פגיס ואורי צבי גרינברג (3 שירים משל כל אחד), חיים נחמן ביאליק ויאיר הורביץ (4), ומעל כולם אבות ישורון (6). אז אבות ישורון הוא גדול משוררינו? ויאיר הורביץ סגנו? או שמא מלמדת אותנו האנתולוגיה שמשוררים אזוטריים ולא ממש חשובים אלה הם גדולי משוררי השופוני-אני-אנין-טעם שלנו?

    לא הכול אסתטיקה. חלק מהבחירות משקפות קרבה נפשית; אהרן אפלפלד בחר בשירו של דן פגיס 'אירופה, מאוחר', שבו "בַּשמיים פורחים כינורות" ומישהו שואל "סלחי לי, מה השנה" ונענה "שלושים ותשע וחצי בערך". לעתים ניכר שהבחירה נועדה להעביר מסר. יחיל צבן בחר ב"למי אני עמל" של יל"ג, המקונן על מיעוט קוראי השירה העברית, ודורי מנור בחר בשיר של שמואל הנגיד המוכיח לדעתו ששירתו ההומו-ארוטית של משורר זה אינה קונוונציה תקופתית אלא "ביטוי לחוויה אישית עזה". בין המעטים שבחרו שירים עם השתמעויות פוליטיות, מעניין הפער בין בחירתו המעודנת והמקורית של חנן חבר בשיר נבואי של אברהם רגלסון, המטיף להאיר פנים לשכנינו-לארץ, לבין בחירתה של אורית גידלי בשיר תועבה מאת יצחק לאור, המתאר את חיילי צה"ל רוצחים את מוחמד א-דורה לשם התענגות.

    סידור השירים הוא מעשה אמנות, ההופך את האנתולוגיה מאוסף מקרי למסע. אחרי שני שירים של יונה וולך על איילה בא 'איילה אשלח אותך' של אמיר גלבֹע, ועליה קופץ פנתר משיר של רילקה; שיר יפני קצרצר על בדידות מוליך ל"מן החלון פרח עציץ" של ביאליק; ו'זוהר' של ביאליק מובילנו אל קטע מספר הזוהר שבחר דוד וינפלד, וממנו לשיר של זביגנייב הרברט שווינפלד עצמו תרגם. כך יוצר הספר שרשרת שירים עשויה אבני חן.







    0 0



    מחבר 'חידת סמירנוב' (כנרת זמורה ביתן), ששמו הבדוי הוא ספי אקוניס, איננו אשר קרביץ. שאלתי את אשר קרביץ והוא הכחיש נמרצות. אבל הספר הזה הוא מספרי אשר קרביץ, כמעט לכל דבר. המסגרת הסיפורית שהיא חידה שיש לפענח, העלילה הקופצנית, ההומור הלשוני והלא לשוני הבלתי נדלה, השרבוב של הספר עצמו אל העלילה, הרמזים המצחיקים המושתלים בכל מילה שנייה לאלף עניינים והקשרים תרבותיים ואקטואליים, החיבה לתנ"ך, הדתל"שיות המושפרצת מהידע התורני הסמי-אפיקורסי אך האוהב שהמחבר מפגין - הכול אשר קרביצי, בווריאציה כמובן, ומקורי לעילא ולעילא. וכל זה נאמר, כמובן, כסופרלטיב. 
    יבואו מבקרים וישללו. יבואו חובבי שעמום ויבוזו. אל תקשיבו להם. אל תשעו לקולות הלעג האוטומטי שוודאי יבואו להומור המילולי, להתחכמויות ה'קרש', להתכוונות העצמית, לעלילה המופרכת. הספר חוגג את הדברים האלה, עושה מהם יופי של חגיגה, ומותר ליהנות מהם. לפחות באוגוסט. 

    0 0

    מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון ובמוסף סופשבוע של מעריב בי"ז באלול תשע"ג, 23.8.2013
    נחום שוורץ בדיר שלו בעמונה (צילום: עבדכם הנאמן)

    לספור כבשים זו כידוע דרך להירדם. לא אם אתה במשמרת בארגון המתנדבים 'השומר יו"ש'. כאן תפקידך לא להירדם, ואולי ספירת הכבשים המנמנמות שבדיר שאתה מופקד עליו תעזור לך להישאר ער. אם לא תירדם, יהיו פה גם מחר בבוקר כבשים לספירה. אם תירדם, זה בכלל לא בטוח. בכל מקרה, בזכותך בעל הדיר יוכל, לשם שינוי, לישון לילה אחד בשלווה. זה מגיע לו, אחרי ימים של רעייה בשטח, שמטרתה העיקרית היא שמירה על האדמות שסביב יישובים ומאחזים ועל הביטחון שם, אחרי לילות של מתח, ולפני עוד ימים ולילות כאלה.

    "כל בוקר כשאני קם ורואה שהעדר בדיר אני חש פליאה קטנה", אומר נחום שוורץ. לפני עשר שנים הוא הקים דיר עזים בעמונה, ולצדו מחלבה. מכר גבינות. אחר כך עבר מעזים לכבשים ומחלב לבשר. אחרת היה טובע בהפסדים. לפני כשש שנים, בתשעה באב, "קמנו בבוקר והדיר ריק. נשארו טלאים בלבד. כל האמהות נגנבו. תשעים ראש בערך. כולל כבשים בהריון". מרדף בסיוע צה"ל לא צלח. בעזרת תרומה אנונימית של מישהו שהשאיר בדיר עשרים טליות, הוא החליט להתחיל מחדש. טלאים נולדו, כבשים נרכשו לאטם, ו"רק עכשיו, אחרי שש שנים, אני מתחיל ליישר קו, לחזור לסדר גודל נורמלי של דיר. זו משמעותה של גניבה".


    סרט מתח שחור לבן

    הדיר של הכבשים של שוורץ, ודירת הקרוואן שלו ושל משפחתו, נמצאים במורד האחורי של עמונה. מרחק מה מהשכנים. עניין של ריח ורעש. כשכבשה פועה, פועה כל החבריה. למען האמת זה יותר בעע ואעע מאשר מֶה. זה בא בגלים ונשמע כמו מעון יום אחרי שהוריו של פעוט לחוץ אחד השאירוהו והלכו להם. במרווחים הרגועים, הבהמות הדקות מתלחשות, מתלקקות, מתלטפות, מתרועעות, תולות עיניים, הופכות עשבי מרעה ופריכיות אורז לעיסה שדומה לבוץ אבל מסריחה.

    ככה זה נראה, נשמע ומריח (לא טעמתי) ביום. ואילו בלילה, בלילה הסוער והקר של 1.1.11, לילה מרוכז של גניבות עדרים מיהודים בהרי חברון, בנימין והשומרון גם יחד, זה נראה כמחול של גרעינים לבנים על רקע שחור; כלומר, כך זה נראה בסרט שצולם באמצעי ראיית לילה. גוש לבן באמצע: אלו הכבשים שבדיר של שוורץ. שלוש נקודות לבנות מתקרבות ממזרח. אלה הגנבים. אחד מהם נשאר בעמדת תצפית. עוד נקודה מתקרבת לגוש הנקודות מצד אחד, פורצת את דלת הדיר. אחרת מתמקמת מאחור, לזנֵב בכבשים הנחשלוֹת. הנקודה שמלפנים חוברת לגרעין לבן אחד, כבשה ראשונה, ומתקדמת החוצה. כל אחיותיה הלבנות נוהות אחריה. נרתעות לרגע אך מיישרות קו. נקודה לנקודה מצטרפות לפס. קוראים לזה התנהגות עדרית. לקחתָ אחת, לקחת את כולן.

    אבל המצלמה ויֶתר אמצעי ההתרעה, לקחֵי פריצוֹת קודמות, עשו את שלהם, הקיצו נרדמים – ועד מהרה מצטרפות לתמונה נקודות לבנות חדשות: חוליית המרדף. בינתיים הגנבים מתעכבים, כי נתקעו בצוק. העדר מתמהמה, הרודפים באים, חוברים אליו – והצאן חוזר בדבוקה אחת גדולה, כתם לבן מאורך, אל הדיר. גם נקודה אחת נוספת, שקוראים לה נחום שוורץ, מתרוצצת במרחב החשוך. "זה היה כמו לזכות בפיס, כשהכול חזר אליי", הוא אומר עכשיו.

    בשבוע שעבר היו ימי השיא. חודש אב היה חודש הרמדאן, עם לילות הזלילה שלו, ובתחילת אלול בא חג שבירת הצום, עיד אל-פיטר. הרבה בשר. תקופה קשה נוספת היא ימי חג הקורבן. אכילת כבשים היא מצווה למוסלמים, מזכיר שוורץ. הפתרון הקל להשגת כבשים לזבח, פתרון בעל ערך מוסף לאומני, הוא הגבָּרת הגניבות מהמשקים היהודיים. מצווה הבאה בעבירה? – "נראה לי שזה נחשב שם יותר מצווה בהידור", הוא מחייך. "אם כי ככל הידוע לי הם גם גונבים זה מזה. לפני שנה וחצי הייתה גניבה גדולה מאוד בעין-יברוד, לידנו".

    "אומרים", הוא מוסיף, "שגניבת עדרים היא תופעה ייחודית לארץ, לפחות לעומת ארצות המערב. באנגליה אתה משאיר את הצאן בגדרות בלילה ואין חשש. או באוסטרליה, יבשת של צאן ומרעה בלי פחד. כל הצורך באבטחה הוא רק כאן, ואין לזה שוק בעולם, ולכן לא משתלם לפתח אמצעי הגנה. אז יש לי כל מיני אמצעי ביטחון, שכל אחד מוסיף עוד כמה אחוזים. מצלמות וכלבים וגדר ומנעול, והמוקד של עפרה שבזמן האחרון כל כך יעיל שכאשר אני יורד לדיר באמצע הלילה לראות שהכול בסדר אני מקבל טלפון מהמוקד 'יש לך מישהו בדיר'. בסופו של דבר גונבים גם בדירים עם האבטחה הכי משוכללת, כל עוד אין לך שומר ער כל הזמן".

    הקמת ארגון המתנדבים 'השומר יו"ש' באביב האחרון – בהשראתו המוצהרת של ארגון השומר של ראשית המאה הקודמת – משנה את איכות חייו. "בזמן האחרון קיבלתי שני לילות בשבוע של שומרים מ'השומר יו"ש', ובלילות האלה יכולתי לישון".


    להתחדש מהמכה

    הרמדאן אכן היה קשה השנה. ולא רק לצמים. על ההתחלה, בראש חודש אב, שחל להיות בראש חודש רמדאן, נגנב עדר העזים של עמית אורן משכונת סנה-יעקב בהר-ברכה, הידועה יותר כ'גבעת-רונן'. אורן, באופן די יוצא דופן, מתמיד בגידול עזים לחלב, ולא עבר לגידול צאן לשחיטה, אף שהחליבה מצריכה הובלה יומיומית של התוצרת. "ליל ראש חודש היה לילה מועד לפורענות", הוא אומר. "לילה בלי ירח, עם ערפל, וכמובן הרמדאן.

    "גיליתי את הגניבה שעה וחצי אחרי שהתרחשה. הבנים שלי שמו לב שהדיר ריק, העירו אותי, התחלנו בחיפושים והזעקנו את הצבא. איך מחפשים? מקשיבים, מחפשים רעש משאיות, והולכים לפי העקבות. לא צריך להיות גשש גדול בשביל זה, כי לעדר יש עקבות ברורים – גללים טריים, עשב רמוס ברוחב שני מטרים. העקבות הגיעו לעמק שמתחתינו, עמק המִכְמְתָת, סמוך למאהל של בדווים שנמצאים פה כל קיץ. שם הם הפסיקו. כנראה שם העמיסו את השלל על משאיות ויאללה למשחטה. זה שדה שטוח, עם דרכי עפר בקיץ".

    הוא מתפרנס מבנייה באזור, עבודת כפיים עברית. בצאן, עסק לא מכניס, הוא עוסק בעיקר כדי שיהיה מי שיסתובב בשטח, יגיע לפינות הרחוקות יותר. "אני כל יום שש שעות במרעה. בחורף פחות, אבל גם אם גשום בדרך כלל יוצאים. אנחנו מגדירים את עצמנו 'רועי צאן', לא 'מגדלי צאן'. אלה שני דברים שונים לגמרי".

    הדיר שלו, הוא אומר, "יחסית מבוצר, בנוי מאבן. אבל כשבאו לגנוב הלכו לחוליה החלשה, השער. הייתה בו שרשרת טובה, חזקה, אבל הצליחו לפרוץ את המנעול. השמירה היא שמירה חיה. אני או הבנים שלי. לפעמים ישנים בדיר. היו תקופות שבקושי ישנתי בלילות מרוב חשש. אני כל הזמן קם, מקשיב, בודק, שומע את נביחות הכלבים. אבל הגנבים הם חיות שטח".

    הגניבה הייתה "מַכה. כל הזמן אתה חושב שזה עלול לקרות, כל הזמן מנסים לגנוב, אבל כשזה קורה זה משבש לך לגמרי את כל העסק, את כל החיים. אתה אומר כפרת עוונות על הפסד הממון, אבל יש בזה גם צד מאוד כואב. זו פגיעה לאומית. זו שפלות. ואתה לא יכול לעשות הרבה. אלא אם אתה תופס את הגנב על חם. עכשיו אני מתארגן מחדש, מבחינת כסף, מבחינת שיפור ההתרעה והשמירה. אנסה להוציא מהמכה הזו דבר טוב. להתחדש ממנה".

    שבועיים-שלושה אחרי שחיסלו את דיר העזים של אורן הגיעו הגנבים לדיר הכבשים של שכנו, שגיא אור-פלץ. ניסיון הגניבה הרביעי אצלו. אולי החמישי. "פעם כבר הוציאו את הכבשים מהדיר, ואז אשתי התעוררה, ניגשנו והם ברחו. לא תפסנו אותם. פעם אחרת היה חיתוך בגדר. יש לי אזעקה וכלב, והקב"ה קודם כול. הוא שומר עלינו, אבל יכול להסיר את ההשגחה כשיש מחלוקות בינינו. הכבשים הם הקורבנות שמכפרים על עם ישראל גם היום: לא על המזבח, אלא כשהן נגנבות".

    הוא ברסלבר. היה בעל עסק לצילומי שיניים ברעננה והתחיל את דרכו כעורך דין, "ואז חזרתי בתשובה והרבה דברים השתנו בחיים, בין היתר באתי לפה. מכרתי את העסק. קניתי כבשים. חשבתי שזו השקעה זהירה, כי העדר יגדל ובמקרה הצורך אוכל גם למכור. טעות. זה לא הולך ככה. אני לא מתפרנס מזה. הרבה מתייאשים מהתחום הזה; גניבות, מחלות, הפסדים. כשבאתי לקנות כבשים, המגדלים עצמם אמרו לי 'בשביל מה אתה צריך את זה'. אבל משהו מבפנים משך אותי.

    "זה מקצוע עתיק ויקר ליהדות; הרי כל שבעת האושפיזין, מאברהם אבינו והלאה, היו רועי צאן – והם מכונים גם שבעת הרועים. מעבר לעניין הנגלֶה, של החזקת הקרקע, יש ברעייה הרבה דברים רוחניים. למשל, לומדים ממנה מידות טובות. הרי לכל אחד בעדר רצונות וצרכים משלו, ומצד שני צריך לשמור עליהם באחדות".

    אז איך, עם כל ההתקשרות הפסטורלית הזאת, הוא מסתדר עם התכלית שהוא מועיד לכבשיו, הלא היא סכין השוחט? "למדתי בספרים הקדושים שזה תיקון בשבילם. אנשים בדרך כלל קונים את הכבש לחג, אז מבחינה מסוימת הכבשים זכו כשנשחטו. לא שאין לי צער בעלי חיים. אבל אם מסתכלים על העולם במוחין דגַדְלוּת, הכבש מתעלה". תשובה אחרת לאותה שאלה אשמע מפי אליהו לִבְנֶה, בעל דיר במצפה-דני: אם כבר אוכלים בשר, הוא אומר, דווקא עדיף להכיר אותו בצורתו הקודמת. "אדם צריך לראות מה הוא אוכל. כבר אכלתי טלאים שגידלתי".


    למישהו אכפת

    בינתיים, אומר שגיא, הוא מכין את עצמו נפשית לגניבה שתצליח. וגם שומר הרבה לילות. לכך מצטרפת תורנות השמירה היישובית. 'השומר יו"ש' הספיק עד כה להציע לו עזרה בלילה שלא היה בו צורך, כי "במילא היה לילה שלמדנו בו בחוץ". אבל צמד הרועים מסנה-יעקב קיבלו מהארגון תיקי אבטחה שהארגון מכין באופן מיוחד לכל חווה ודיר, ובהם פרטים על האזור שהחווה נמצאת בו, על דרכי גישה ומילוט, על אמצעי ההתקשרות עם כוחות הביטחון ועל אופני הפעולה המומלצים לאחר פריצה.

    "חברות הביטוח מוכנות לבטח עדרים, בייחוד באזורים שלנו, רק בתנאים מטורפים", מסביר אורן. "למעשה זה סירוב. הנזק מהגניבה היה גדול: תשעים עזים חולבות. זה עדר שאתה בונה בשנים. עדר הוא דבר שמשתבח, לא רק נקנה. אתה לומד איזה סוגים מתאימים לך, איזה סוגים מתאימים למרעה. העז חיה חכמה, ערמומית, יש תקשורת איתה. הכרתי אותן אחת אחת, פחות או יותר. בשמות. הן כמעט חלק מהמשפחה".

    לכל ראש חודש יש חודש, והגניבה מעמית אורן הייתה רק ההתחלה. עשרות ניסיונות גניבה אירעו בחודש הרמדאן שחלף, מספר מאיר ברטלר, ממקימי 'השומר יו"ש'. אחדים הצליחו. 90 ראש כאמור בסנה-יעקב, 70 בחוות טליה, 15 בחוות מעון. ואחר כך, בלילות עיד אל-פיטר, גאו הגניבות (וגעו הגנובות). ליששכר מן מחוות מעון הלכו 40 אלף שקל, בדמות 15 כבשים שהודרו מדירו בשתיים בלילה. למחרת הגיעו חמישה גנבים לדיר בגבעת סקלי באלון-מורה והתחילו להוציא את העדר, אך השומר ראה אותם. משנתגלו ברחו בלי הצאן; כך זה בדרך כלל כשגנבי צאן מתגלים. המרדף לא צלח.

    כל זה, כאשר בסך הכול יש 54 עדרים של יהודים ביהודה ושומרון. במשטרת מחוז ש"י, שומרון ויהודה, מדווחים על עלייה במספר הפריצות והגניבות מדירים של ישראלים באזור לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה – אבל גם על עלייה בתפיסת גנבים ובמעצרים. דובר המחוז מדגיש שבעדרים ובמשקים באזורים אחרים מצב הגניבות החקלאיות גרוע לא פחות.

    השומר יו"ש נוסד כאמור באביב האחרון, לאחר עוד גניבה גדולה בדיר בעדי-עד שבגוש שילה. עד כה הפעיל הארגון כמאה לילות של שמירה – בדרך כלל של שני מתנדבים במשמרת אחת. לעשר חוות חולקה עד עתה ערכת שמירה: תיקי גב גדולים ונוחים, ובהם משקפות ואמצעי ראיית לילה, ערכת עזרה ראשונה, אמצעי הגנה עצמית (אך לא כלי נשק) ומכשירי קשר – שתרמה 'קרן ישראל אחת', העוסקת באיתור ומילוי של צרכים הומניטריים ביש"ע, כלומר בקרב מתיישבי י"ש ומפוני ע'. הקרן תרמה גם, למשל, מצלמות אבטחה ליישובים ושיפוץ אמבולנסים ממוגנים.

    "אתה צריך לראות איך בעל העדר נדלק ופניו מאירות כשהוא מקבל את התיק", אומר מעוז פרוביזור, אחראי תחומי ביטחון ורפואה בקרן ישראל אחת. "הוא רואה שלמישהו אכפת". את הוצאות הפעלת המתנדבים של השומר יו"ש מממנת 'קרן נחלת עצמאות ישראל'. והמתנדבים עצמם, כמאה איש כיום, שזה ממש ממש לא מספיק – הללו פונים לאנשי הארגון ומציעים את עזרתם ואת לילותיהם, איש כאשר ידבנו לבו. רמז.


    המשטרה דווקא בעד

    השומר יו"ש ממלא חלל שמשאיר ארגון 'השומר החדש', שקם על אותו רקע לפני ארבע שנים ומפעיל כאלף מתנדבים קבועים לשמירה על חוות בגליל ובנגב. ארגון זה תויג בראשיתו כימני, בשל עצם העובדה שהגניבות נעשות בידי ערבים ובדווים – אך הצליח עם הזמן לגייס להנהלתו אישים כמו אלוף במיל' יואב גלנט ורם בלניקוב, לקבל תקציבי מדינה ולהתמתג כארגון לא מגזרי, ויש אומרים שמשום כך נוח לו יותר שלא להסתבך בפעילות ביהודה ושומרון. אולם גם אזורים בתוך מיני-ישראל של קווי 49' כגון השרון, עמק חפר, פרוזדור ירושלים וחבל לכיש אינם זוכים לחסדיו של 'השומר החדש'.

    יואל זילברמן, ממקימי הארגון, אומר שההתמקדות בנגב ובגליל היא אילוץ של גודל הארגון, של מוטת הכנפיים שהוא יכול לפרוס בלי להיקרע, ושל התוכניות שהגדיר לעצמו ולתורמיו. "קשה לי עם המגבלה הזו", הוא מוסיף, "ואני שמח לכל ארגון נוסף שמכסה אזורים נוספים". מאיר ברטלר מצדו מאמין שהשומר יו"ש, אחרי שיגייס די מתנדבים וישיג את היעד הראשון של שמירה שני לילות בשבוע על כל הדירים ביו"ש, יתרחב ויפעל גם בתוך הקו הירוק. ההבדלים בין שמירה בתוך שטחה הריבוני של ישראל ומחוצה לו הם בעיקר פורמליים: ביו"ש גם הצבא בעסק, ולא רק המשטרה, והסבך המשפטי גדול יותר. ביו"ש ומחוצה לה הגנבים מדברים אותה שפה וחוגגים אותו חג קורבן, אבל כאן הם אזרחי ישראל וכאן לא.

    במפתיע או לא, גם במשטרה ובצה"ל דווקא רואים בחיוב התארגנויות אזרחיות לשמירה על רכוש ועל מקנה – ובכלל זה גם 'השומר יו"ש', למרות פוטנציאל הנפיצות לכאורה, ואף שרבות מהחוות שהוא שומר עליהן נמצאות במאחזים בלתי מוכרים. באֵין למשטרה משאבים להציב שוטר בכל דיר, היא מברכת על כל גילוי של מודעות אזרחית לצורך לשמור על רכוש יקר וקורץ לגנבים. וזה אכן קורץ: כבשה עולה בסביבות 2,500 שקל, ובמקרה העֶדרִי של הצאן, כֶּשֶׂב הולך אחרי כשׂב וכסף הולך אחרי כסף. דובר צה"ל, מצדו, מסר כי "בצה"ל מתייחסים לכל דיווח על אודות חדירה ליישוב כאל אירוע מבצעי לכל דבר, ובכל אירוע מוקפצים כוחות לשטח באופן מיידי, במקביל לחקירה המתנהלת במישור הפלילי".

    חלק מבעלי הדירים מלינים על חוסר עניין מצד המשטרה, או על צה"ל שבעת מרדף אחר גנבים חשוב לו יותר להשגיח על החקלאים הזועמים מאשר לתפוס את הגנבים – אך התמונה המצטיירת משיחות עם כל הצדדים היא של כמעט אידיליה הרמונית, ודאי יחסית למתח השורר בהקשרים אחרים בין תושבי חלק מהמאחזים לבין כוחות הביטחון והאכיפה. "כולנו פה באותו צד", אומרים במחוז ש"י. "המשטרה משרתת כל אזרח הזקוק לה. גם באותם מקומות שמקבלים את פני צה"ל באבנים אבל כשיש גניבה צועקים איפה המשטרה".

    הרגישות המיוחדת לאזור יו"ש מחדדת בהשומר יו"ש נוהל המקובל גם בהשומר החדש: שמירה בלי נשק. "אנחנו לא פלנגות", מסביר יאיר בן-דוד, ממייסדי השומר יו"ש. "לא באים להחליף את הצבא, אלא למלא על פי חוק חוסר שקיים. הנהלים ברורים: השומר לא יוצר שום חיכוך עם הפורצים, אלא תפקידו להפעיל לפי סדר פעולות קבוע את הגורמים הנדרשים – בעל החווה, שבדרך כלל מצויד בנשק, וגורמי הביטחון. ברגע שמגיע מי שמגיע, השומר מהווה כוח סיוע למרדף או לכל דבר אחר שהגורמים מחליטים שצריך. שמנו לעצמנו קווים אדומים ברורים מאוד".


    אוהלים גם בחורף

    בן-דוד מגדל צאן בעצמו. החווה שלו, ממש כמו 'השומר יו"ש' נטול הנשק, מגלמת חלוציות מסוגפת, זהירה, משלמת מחיר על אימת הדין והחוק והתדמית אך אולי גם יוצאת נשכרת מכך. הוא ואשתו ושלושת ילדיהם, ושכניהם מאיר פרידלר וחברתו אורלי העומדים להינשא, חתומים על זן ייחודי של התיישבות ביו"ש בימים טרופי טליה ששון אלה: מאחז שנולד ביוזמה משותפת עם שר הביטחון. ולהגדיל פליאה ולהאדיר: שר הביטחון לשעבר אהוד ברק. זוהי חוות קָשוּאֵלָה שביער הל"ה, במורד המערבי של גוש עציון.

    "קשואלה" – ככינויו הפלמ"חי של יעקב זרחי, שנהרג בקרב על הקסטל לאחר שברגע האחרון לא יצא עם אנשי מחלקת הל"ה שחשו לעזרת גוש עציון ונרצחו. החווה נועדה להציל את היער מכריתה ערבית מסיבית, ולדברי בן-דוד היא מצליחה בכך. גנבי העצים נרתעים מהנוכחות של תושבי החווה ומנוכחותם המזדמנת של בני נוער מגוש עציון ושל חיילי צה"ל שהיא מושכת לשם. אבל מחיר החוקיות והזהירות כמעט קשה מנשוא: מאז העלייה על הקרקע, זה שני קיצים וחורף הררי אחד שהמשפחות גרות באוהלים.

    הפרנסה, בינתיים, בעיקר מחסכונות קודמים. גידול הצאן והיציאה למרעה נועדו לשמור על הקרקע. הנשים מסייעות בתחזוק החווה, באירוח הבאים אליה וגם בתפעול הדיר. אך גם לגידול הבלתי רווחי של הצאן מחיר אישי כמעט בלתי נתפס: לילה לילה מתחלפים ביניהם שני הגברים היחידים בחווה בשמירה רציפה על הדיר. המתנדבים שהחלו לאחרונה לשמור שם, לילה-שניים בשבוע בינתיים, הזכירו לשניים מכר נשכח משכבר הימים: שינה בלילה.

    בקשואלה שמר עדיאל קרתי מזיכרון-יעקב הרחוקה, מנכ"ל של חברת הֶזנק, מתקרב לגיל שבעים. "יש בהתנדבות הזו ממד של ליטוף האגו", הוא מנסה להצטנע. "אתה הולך בלילה ושומר בחושך ומדמיין לעצמך איך יבואו הרעים ותתגבר עליהם, וזה תורם לך לאגו הגברי שלך ולהרגשה שאתה נחוץ". החוויה בשמירה, לדידו, היא "לחזור להיות חייל, אחרי כל כך הרבה שנים", אם כי "העניין הוא לא להיות גיבור גדול אלא להיות ער".

    אבל יותר מכך, "זו הצהרת תמיכה במתיישבים, ובייחוד אלה שנמצאים בחזית עם העדרים ומנסים לשמור על הקרקע בלי גיבוי הולם של השלטון שלנו. הם עושים מטלה שאנחנו צריכים להיות חלק ממנה; הם תורמים לנו, ואנחנו מנסים להשתתף קצת, שזה יהיה קצת על שמנו. השמירה היא כמובן מסר לגנבים, אבל יותר מכך היא מסר לעצמנו: שלהתיישבות ביו"ש יש תמיכה בזרם המרכזי של תושבי מדינת ישראל הקטנה".

    המון דברים יפים ראו עיניו. "בשמירה האחרונה שלי בקשואלה שמר איתי בחור מכיתה י"ב, אני חושב שמישיבה בגוש עציון, ובאמצע הלילה אמר לי שלמחרת יש לו בגרות במתמטיקה. נפלתי ממנו. אמרתי לעצמי, אתה חושב שאתה מקריב? תראה מה הוא מסַכן! אמרתי לו, יש מזרן באוהל, לך לישון ואני אשמור.

    "יש גם הכנסת אורחים מאוד יפה של בעלי המקום. יהודים במאה ה-21 שגרים באוהל עם ילדים קטנים ורועים צאן כדי לשמור על הארץ, זה לא מעט. אז אני בא עם הרכב שלי ללילה אחד; מה זה לעומתם? כשאתה בא לשמור אתה בא להתחזק, כי אתה זוכה לפגוש אנשים שבדרך כלל קוראים עליהם רק בסיפורים. בילדותי, הסיפורים של סבי שהיה מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל על השומר אלכסנדר זייד נשמעו לי כאגדות. אז האגדות הללו חיות איתנו היום".


    טרונייתו של הארץ

    הארגון מספק לפעמים סיוע מעבר לשמירה. "לחיים בוקצ'ין משדה-בר גנבו לפני ארבעה חודשים 250 ראשי צאן", מספר יאיר בן-דוד. החלטנו לא לסמוך על אף אחד והבאנו באופן פרטי גשש שאני מכיר, ואחרי יום הצלחנו להחזיר את הכבשים. זה מקרה נדיר. אם לא היו מצליחים למצוא זה 700 אלף שקל נזק, זה חיסול של האדם הזה. ויש לו אבטחה, 14 מצלמות, אבל הגנבים מכירים הכול, עושים תצפיות לפעמים במשך חודשים, מרעילים את הכלבים, עוקבים אחרי הרגלי ההגעה של השומר.

    "במרדף ההוא הלכנו אחרי עקבות. הם החביאו את הכבשים במערה סמוך למעלה-אדומים. הציבו שני שומרים במרחק מאה מטרים, וכשהם ראו אותנו עם הסירנה וכל זה הם ברחו. אבל הרבה גניבות מצליחות להגיע לשטחי איי, ואז כבר אי אפשר להחזירן. לכן המניעה היא העיקר, ושם צריך לשים את רוב הקלפים".

    אם כי, לפחות על פי דובר מחוז ש"י דודו אסרף, גם הברחה לשטח איי איננה מקרה אבוד, כי המשטרה וצה"ל נכנסים לפעולה. "היה עדר עזים שנכנס לשטחי איי, ליריחו. תיאמנו ונכנסנו. אותם בעלי דירים שמתלוננים על כישלונות ועל אוזלת יד לא תמיד יודעים על ההצלחות. בעיתון הארץ, מהכיוון ההפוך, דווקא הסתלבטו עלינו על שטרחנו לאתר כבשה אחת; גנבו שלוש כבשים לבעל דיר מכפר-אדומים, שתיים כנראה כבר שחטו ואחת תפסנו. כי גם כבשה אחת חשוב להחזיר לבעליה. המשטרה עובדת במישור המודיעיני, אוספת דגימות, תופסת חשודים, אבל בלי מודעות אזרחית לנושא זה לא ילך".


    אליהו לבנה בדיר הזמני שלו במצפה-דני (צילום: כותב שורות אלו)

    להקשיב לקולות הלילה

    שיאן ניסיונות הגניבה באחרונה הוא כנראה הדיר של אליהו לבנֶה במצפה-דני. היישוב הקטן, סניף של היישוב מעלה-מכמש, שוכן ברצועת המרעה המסורתית של ארץ ישראל: בגבול שבין מִזרָע וישימון, בין מדבר לארץ נושבת. מזרחה משם נוף שצבעו כצבע הגמל; מערבה – הארץ המעובדת. כביש אלון עובר פה, כביש סְפַר המִדבר המבתק את מורדות הרי בנימין והשומרון לכל אורכם ושוליו מנוקדים עדרי צאן ובקר קפוּחי שמש. בחודשיים האחרונים ספג הדיר הצנוע של לבנה שלוש כמעט-פריצות.

    הוא שומר בלילות, בעיקר מצריף המגורים שלו ושל אשתו ובנו, ליד הדיר, בעזרת מצלמות וכלבים. "בשניים מתוך שלושת הניסיונות זיהיתי את הפריצה בזכות הכלבים. בפעם הראשונה הגנבים שמעו אותי קם ומרים טלפונים, וברחו. בפעם השנייה עשיתי את זה בשקט, כדי שאפשר יהיה לתפוס אותם. הגיעו אנשים לעזור והתחילו ללכת פה על ההר, לנסות לסגור על הגנבים מסביב. באותו זמן הגנבים הצליחו לפרוץ את הדיר והאזעקה הופעלה. הגשש הצבאי גילה אחר כך את העקבות שלהם על גבי העקבות של החבר'ה שלנו; כלומר, הפורצים חיכו בתוך המעגל שלנו עד שנעבור, ואז נמלטו".

    בניסיון השלישי, לא ברור מה הבריח את הגנבים. אולם הם השאירו אחריהם כלי פריצה. "יודעים שאלו הבדווים במאהל שמעבר להר, שגונבים ולוקחים את הצאן הלאה, ליריחו או רמאללה. המשטרה תפסה פעם חשוד, אחד שסמוך לאחר הפריצה, בשתיים לפנות בוקר, הסתובב לבוש ומבוהל, אבל לא היו לה ראיות".

    לפני שנה נגנב כל העדר של לבנֶה. הוא היה אז חדש בתחום, העדר היה קטן וניסיוני, ומאחר שהיה עסוק בבניית דיר שלח את הכבשים למרעה בלי השגחה. לאור היום הן נגנבו. "המכה הייתה בעיקר נפשית". איך הוא חי עם המציאות הזו, עם הסבירות הגבוהה והמתמדת שיקום בבוקר ועדר טיפוחיו איננו? "אני מאמין בחלומות", הוא אומר. מילדותו במושב יתיר אהב בעלי חיים וחלם על דיר משלו.

    לנוכח כל זה, לבנה הוא מהראשונים שהחלו לקבל תגבור שבועי קבוע של השומר יו"ש. נוסף על כך "יש גם חברים, משפחה, שבאים לפעמים לעזור. ברמדאן אני משתדל במיוחד לגייס אנשים". השומרים, הוא מספר, הם "לפעמים צעירים שבאים בחבורה ויושבים עם נרגילה סביב מדורה, ולפעמים מבוגרים שמביאים ספר, או מדברים עם החיילים שיורדים לפה".

    אך לילה אחד שמר אצלו מתנדב מזן מיוחד. זהו אריאל פלדמן, תושב מעלה-מכמש, שמצפה-דני ניבטת מחלון ביתו המעוטר כלי ציד ושדאות אינדיאניים. מורה לספורט, חובב גששות ומדריך הישרדות. "הלילה שלי במצפה-דני היה מיד לאחר לילה של פריצה. סיירתי מסביב, התקרבתי קצת למאהל הבדווים לתצפת, עשיתי תרגילי התגנבות. לשמור זה לא רק לעמוד ולתצפת אלא גם לשנות מיקום, להפתיע, ללכת בלי לעשות רעש דרך אזורים מוסתרים. להרגיש את השטח, להיות בו בבית.

    "בלילה אחר התנדבתי לשמור בדיר בעמונה. עד שתיים בלילה היו שם שישה-שבעה נערים ונערות מעפרה, והיה נחמד לפטפט איתם בשבילים. בשתיים בלילה הם הלכו ונשארתי לבד, וכך טוב יותר לשמור. אתה מקשיב לקולות הלילה, מתוודע לסביבה. בבוקר עוד נשארתי עוד שעה-שעתיים מעבר למה שהתבקשתי, סיירתי בוואדי. אני אוהב את זה". אבל ספק אם ישוב למצפה-דני ולעמונה. "אני צריך את ההתלהבות שמתעוררת מן הבלתי-ידוע, ולכן צריך להחליף משימה ומקום ולא לחזור לשמור באותו מקום הרבה פעמים".

    אבל כשמבררים עם פלדמן למה באמת חשוב לטרוח ולהתנדב לשמור, התשובה יוצאת מתחומי ההתלהבות, התחביב והמחנאות וחותרת אל היסודות. "יש כאן היבט אנושי של עזרה לאדם אחר באשר הוא אדם. יש היבט נוסף, של לעזור לאחיך בן עמך. וישנו ההיבט הלאומי של שמירה על ארץ ישראל. מי שיש לו עדרי צאן ובקר והוא מחובר לאדמה, קשה להזיז אותו. קשה לשכנע אותו בהסכמים ובכסף לוותר על המקום ועל הזהות. יש מה ללמוד כאן מהבדווים והערבים – ויותר מכך מהאינדיאנים, אם תרשה לי להרחיק לרגע לאהבה הגדולה שלי – על חיבור לאדמה. על יותר קרבה אליה, יותר פשטות".

    0 0

    מדורִי 'שיפוט מהיר', המופיע היום במוסף שבת של מקור ראשון ובמוסף ערב שבת של מעריב. והפעם: על 'כתובת אש' מאת יעל נאמן, 'איך שהעולם נהיה לבן' מאת דליה ביטאולין-שרמן, ו'חוזרים לתנ"ך' מאת יהושע גתי.

    נגד הרגיל
    כתובת אש, מאת יעל נאמן, כתר, 145 עמ'

    ייתכן שדויד גרוסמן הוא מהסופרים החשובים והמקוריים הפועלים כיום בארץ. ייתכן שלא. אולי אהרן מגד ראוי לתואר הזה. אולי לא. וצרויה שלו? אומרים שכן, אבל לך תוכיח. דבר אחד בטוח. יעל נאמן "היא מן הסופרים החשובים והמקוריים הפועלים כיום בארץ". כך נקבע בגב ספרה השני. והוצאת ספרים מכובדת ומיושבת בדעתה כמו 'כתר' ודאי יודעת מה שהיא כותבת.

    יעל נאמן אינה אחראית לשטויות שכותבים בגב ספרה. היא עשתה את שלה, וכתבה פרוזה מקורית, ואולי אפילו בעלת חשיבות מסוימת. טביעת אצבעותיה הייחודית ניכרת באיגוף הדו-צדדי שהיא עושה לריאליזם: מצד אחד כתיבה תיעודית של עובדות ביוגרפיות שהיא שמה על השולחן כנתח בשר נא; מצד שני, סוריאליזם מסויט. הפיצול הוא גם לשוני: סגנונה של נאמן פשוט עד יבש, כיאה לכותבת דוקומנטרית – אך היא יודעת להשתיל בו, לעתים רחוקות מדי, כמוסות-עסיס של יופי.

    הסוריאליזם מתבטא בסיפורים בדמות תרגום של רגשות קיצוניים הכבושים במציאות בלבן של הבריות לכדי מעשים. זוג עקָר מתוסכל זורע חורבן והרג בחדר ההמתנה של הגינקולוג; אֵם צעירה לתינוק צורח בורחת מתינוקה ומבעלה. סוריאליסטי הוא גם התרגום של רוח-הזמן, או רגש משותף, השורים על כמה אנשים, לכדי אירועים טלפתיים של פעולה משותפת לא מכוונת.

    היסוד התיעודי והיסוד הפנטסטי שותפים למהלך אחד: מתקפה על הרגיל, על ה"ריאלי", על המקובל בחברה. אחרי ששפכה את מררתה על הקיבוץ בספרה המצליח 'היינו העתיד' התפנתה עוזבת הקיבוץ נאמן לפרוק את הסתייגויותיה מהחיים בעיר, מהמוסכמות החברתיות ומנוהג ההולדה. בכישרונה וברגישותה כי רבו לוחצת נאמן על יבלות שמכאיבות לכולנו, ועל יבלות אחרות, סמויות, שראוי שתכאבנה לנו. ברוחה הרדיקלית החופשית (בעיקר הרדיקלית) היא נותנת ביטוי ליחיד הנרמס תחת מגפיהם של צורכי-הרבים ושל מוסכמות חברתיות לא הכרחיות. אבל יש בספר, עם כל החמלה שהוא מרעיף על היחיד, שמץ של מיזנתרופיה כלפי השאר. והמיזנתרופיה, להבדיל ממיזוגיניה למשל, אופנתית. וגם חשובה ומקורית.


    לא שחור-לבן
    איך שהעולם נהיה לבן, מאת דליה ביטאולין-שרמן, כנרת זמורה-ביתן, 141 עמ'

    כשכֵנו בעמוד זה, גם ספרה של דליה ביטאולין-שרמן הוא קובץ סיפורים קצרים. גם הוא מושתת כנראה על חוויות אישיות. גם הוא משקף מגזר חברתי-תרבותי מובהק – עולי אתיופיה, מגזר שבהיפוך קוטבי למגזר האחוס"לי המיוצג ב'כתובת אש', אין לו כמעט ביטוי בספרות  הישראלית. אבל בעיקר דומים שני הספרים בסופרלטיבים התלושים המודפסים בעמודי הגב שלהם, אם כי כאן זה לפחות מוצג כהתרשמות סובייקטיבית של העורך יגאל שוורץ. לטענתו, בין אלפי כתבי היד שעברו תחת ידיו, רק בודדים "פצעו לי את הלב והתחברו לי לנשמה כבר בפסקת הפתיחה" כמו ספר זה.

    זהו חיבוק דוב. פסקת הפתיחה מנסה בבהילות לספר סיפור שלם, ואחר כך עושה זאת גם הפסקה השנייה, והשלישית, והרביעית. הן, והבאות אחריהן, פותחות כל אחת במשפט "איך שהעולם נהיה לָבָן", במובן של "זה מה שחווינו אחרי שהגענו מאתיופיה לישראל". טריק לא רע, אבל הפסקאות מתרחקות והולכות מהרגע שהעולם נהיה לבן, הרגע נמתח לכדי שנים, והדבר נותן לטריק טעם של, ובכן, טריק.
    מה יאמר הקורא שהפסקה הראשונה לא פצעה את לבו? או כן פצעה אבל הפסקה השנייה פצעה את ציפיותיו? או שהתרשם מהסיפור הראשון, אך הסיפורים שאחריו גרמו לו להחליט שמיצה לעשר השנים  הקרובות את ז'אנר 'הילדה המהגרת הענייה והסקרנית'? או שהתלהב מהפטנט של הכתיבה המְחַקה דיבור טבעי (אך כפייתי משהו) בעזרת משפטים ארוכים באופן מלאכותי בשפה מדוברת של נערה ספרותית – אך מאס בפטנט הזה כשחזר וחזר? או שהמסירה הפרטנית עד-זרא של המראות והמעשים והדיבורים, בעיקר הדיבורים, סקרנה אותו פעם, ופעמיים, אך לא יָסְפָה? – קורא זה יאמר שיגאל שוורץ נתן את מחמאתו הדובּית כמתת חסד, רק משום שהסופרת היא כזו וכזו. כך ייפגם האמון במה שכן טוב בספר.

    והטוב שבספר אכן מעורר אמון. הקובץ מספק הזדמנות נדירה להתוודע מבפנים לחוויותיהם של עולי אתיופיה. יתרונו הגדול הוא שאיננו "ספרות מחאה". חבלי הקליטה קשים אך העלייה אינה טרגדיה. הישראלים לא תמיד נחמדים, אבל העולים לוקים לעתים קרובות בפסיביות ובגסות. למרות מה שאולי נרמז בשמו, ובניגוד לרבים מחבריו ה"עדתיים", העולם של הספר הזה אינו שחור-לבן. לכן, הספר המייבש למדי שווה מאמץ.


    לגדל ילדים, לא עובש
    חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, מאת יהושע גתי, הוצאת ראובן מס, 208 עמ'

    על גב ספרי התנ"ך אין מודפסים דברי קילוסין, ובכל זאת הם נמכרים מצוין, והביקורת, גם אם אינה מתמוגגת, חוגגת סביבם במידה כזו שהקדישה להם ענף שלם, ביקורת המקרא. אף על פי כן, פרופ' יהושע גִּתַּי, מומחה למקרא ולרטוריקה, מודאג ממצב הפופולריות של הספר. הציונות החילונית, שגתי משתייך אליה, חדלה לדעתו לגדל על התנ"ך ילדים – והחלה לגדל עליו עובש.

    את האשמה הוא אינו תולה כמקובל בדתיים שניכסו כביכול את התנ"ך, אלא בעיקר בחברה החילונית ובמערכת החינוך הממלכתית. פחד פרנואידי מפני הדת גרם לה להתעלם מהרעיונות שבמקרא, ולהתמקד בהיבטים טכניים, ספרותיים ומחקריים שאינם מעניינם של התלמידים. "זה שירמיהו מתפלל להצלתו של העם מהחורבן הממשמש ובא, וזאת על חשבון לאומניות לוחמנית – זה משנִי [בתוכניות הלימודים] לעומת העריכה הדויטרונומיסטית שעבר הספר", הוא מדגים בסרקאזם.

    לדעתו, מי שיוצא נפסד הוא דווקא ההומניזם החילוני. גתי סבור שהתנ"ך, ביסודו, הוא בית יוצר לערכים אנושיים, סוציאליים וקדם-דמוקרטיים. רוב ספרו מוקדש להוכחת הדבר, ולהדגמה מגוונת שלו. גתי אף קורא למחנכים החילונים להחזיר ללימוד המקרא את אלוהים, שסולק ממנו. זאת דווקא מתוך אינטרס חילוני, שכן השקפת המקרא בדבר מעמד האדם בפני האלוהים היא לדעתו אנטי-תזה לתופעות דתיות עכשוויות כגון דוגמטיות אמונית, חומרה הלכתית ופולחן קדושים.

    הספר זָרוע כלאיים: חטיבה של רעיונות קצרים לדיון, ברוח ציונית-חילונית, על כל אחת מפרשיות השבוע; חטיבה של עיונים בסוגיות מקראיות עקרוניות; וחטיבה האמורה לשמש מסה על מצב התנ"ך בבית הספר הישראלי. צירוף קצת מוזר, אך לא מזיק. הצרה היא שהחטיבה האחרונה, הפרוגרמטית, עשויה אף היא כלאיים: ניכר שלא נכתבה באופן שיטתי, אלא גובבו בה טקסטים מן הגורן ומן היקב שגתי כתב בנושא. אבל נו, הרי אמרנו ששאלות עריכה הן שוליות והמסרים הם העיקר.







    0 0

    על ספרו המצוין של יהושע ברמן "נבראו שווים: כיצד פרץ המקרא את המחשבה המדינית הקדומה", שהופיע לאחרונה בתרגומי בהוצאת ידיעות ספרים, יש לקוות שעוד ידובר רבות. 
    לצד כל מעלותיו, הוא גם מזמן מפגש מרהיב עם העולם הקדום. תרגום הספר נתן לי הזדמנות לתרגם קטעי שירה מן המזרח הקדום - אמנם, בשל קוצר ידיעותיי, מתוך תרגום אנגלי ולא משפת המקור. 
    להלן קטע מהספר (מעובד קלות לצורך הצגתו כאן, בהקשר הנוכחי) - ובו תרגום שלי לקטעים מתוך שיר מצרי בן למעלה מ-3,500 שנה.


    המעמד שהאוריינות הקנתה לבעליה בעולם העתיק משתקף ב"הסאטירה על המקצועות", ספר לימוד מצרי מימי הממלכה התיכונה (המחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה). זהו מונולוג של אב המלווה את בנו אל מקום לימודיו, בית ספר לסופרים, ומספר לו על היתרונות והתגמולים הגלומים במקצוע הסופר, לעומת 18 מקצועות אחרים שהבן עשוי היה לבחור. האב פותח את דבריו בהכריזו –

    רָאִיתִי כְּבָר פְּגָעִים מְלֹא חָפְנַיִם –

    אַמֵּץ אֶל לְבָבְךָ אֶת הַסְּפָרִים!

    צָפִיתִי בְּעוֹבְדֵי זֵעַת כַּפַּיִם –

    אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר טוֹב מִסְּפָרִים!

    סְפָרִים הֵם כְּמוֹ סִירָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם

    ...

    אוֹהֵב אֶת אִמָּא? לַבְלָרוּת תֹּאהַב יוֹתֵר.

    מִיָּד אַצִּיג לְךָ אֶת כָּל חֲמוּדוֹתֶיהָ.

    הִיא הַגְּדוֹלָה בֵּין כָּל הַמִּקְצוֹעוֹת

    אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. כֵּן, אָבִיךָ הַיּוֹדֵעַ!


    האב עובר מכאן למניין חסרונותיהם ומכאוביהם של מקצועות אחרים. קוטל הקָנים, הוא אומר, צריך להרחיק אל הדלתא כדי להשיג חִצי חיתוך, ובעת עבודתו גורלו מר: "היתושים הקיזו דמו, הברחשים הֲרגוהו".  ברומסו את כל כללי התקינות הפוליטית של ימינו הוא קובע כי האורג "גרוע מאישה". אשר לדייג, "הוא האומלל מכל בעלי המקצועות; הוא עובד על הנהר,/ משתעה עם התנינים". והוא מסכם:


    שׁוּר: אֵין מִקְצוֹעַ בְּלִי אָדוֹן,

    חוּץ מִסּוֹפֵר: הוּא הָאָדוֹן.

    לָכֵן, אִם רַק תֵּדַע לִכְתֹּב

    תֹּאחַז יָדְךָ מִקְצוֹעַ טוֹב,

    בְּעוֹד הַיֶּתֶר מִתְחָרִים

    מִי רַע מִכָּל הָאֲחֵרִים.

    אִכָּר אֵינוֹ קָרוּי אָדָם,

    רַק שֶׁתֵּדַע!


    עד כאן.

    תרגמתי את קטעי השיר על פי התרגום האנגלי מאת מרים ליכטהיים המופיע כאן: 
    "Dua-Khety or the Satire on the Trades," trans. Miriam Lichtheim, in The Context of Scripture II: Monumental Inscriptions from the Biblical World, ed. William W. Hallo 1.48:122–25.
    קטעים אחרים מהיצירה תורגמו מן המקור המצרי בידי נילי שצ'ופק (חלקם מצוטטים בספר, באדיבותה; כאן השמטתי אותם) והם משובצים במאמרה "הוראת אב לבן במצרים הקדומה", בתוך: רבקה פלדחי ועמנואל אטקס (עורכים), חינוך והיסטוריה, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, תשנ"ט,עמ' 19–20. 




    0 0

    מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן'של מקור ראשון בט'בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8.

    סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ'אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"

    על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש בדרכו של פרופ'כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964, ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.

    שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535 עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.


    פתיחה חצי מקרית, וקריאת עמוד ועוד אחד, ונפילה בשבי. כך נולדה הכתבה הזו, לידה ספונטנית נדירה בעולמם של מוספי חג. רובי נמדר, אלמוני לרוב-רובנו עד לפני דקה, אלמוני גם לי עד לפני שבועיים, בורא בספרו נפש רבה וחסרונה. לא בכל יום חוגגת אמנות הסיפורת ניצחון כזה על אמנות הקולנוע, אולי על החיים עצמם. מעטים הספרים שאפשר בעת ובעונה אחת גם לקוראם בטיסה קלילה כאילו היו ספרי טיסה קלילים וגם לספוג בהם, בכל משפט, חוויה של צליל ושל הד, ושל משמעות ושל משמעות נוספת.

    המקדש, הפולחן והמיסטיקה היהודיים מבצבצים באשר ילך הקורא, על אפו ועל חמתו של הגיבור ובדרך כלל שלא בידיעתו. כשהוא מתחמק מליל הסדר, למשל, בוחר אנדרו באקראי להגיש לאורחיו בסעודת העינוגים שלהם שוק טלה ולא לשבור בו עצם. הפריחה המתפשטת על פניו היא בהרהוריו "ספחת או בהרת". ה"עזאזל"מהפסקה שציטטנו התגלגל לראשו של אנדרו היישר מסדר העבודה של יום כיפור. העבר היהודי, התרבות היהודית, ספר ויקרא ומסכת יומא – כל אלה פולשים דרך העלילה, דרך ההזיה, דרך הלשון, דרך דפי גמרא ומדרש פיקטיביים, דרך הוורידים, אל הסיפור הכי ניו-יורקי והכי עכשווי שיכול להיות; סיפור המפרק וטוחן לעפר דק, בהנאה גלויה, במציצה מופקרת של לשד העצמות, את צביעותה הפוליטית של ההוויה האקדמית האופנתית ואת המשתה ערב דֶבר של בירת העולם המערבי לאורך שנת תשס"א.

    זו הייתה, כזכור, השנה שהתחילה בימים נוראים של התפרצות מלחמת טרור בישראל הנידחת, מלחמת ההתפרעויות של ראש השנה והלינץ'שבין יום כיפור לסוכות והתירוץ של הר הבית, ונגמרה במתקפה המפלצתית של 11 בספטמבר, כ"ג באלול. טראומת תשס"א של הישראלים נעדרת מן הספר ומתודעתו של הגיבור היהודי. 11 בספטמבר, לעומת זאת, מגיח בשוליים אך מריחים את בואו לאורך כל הדרך. "לא אשכח את המראה הזה", סח לי נמדר בשבוע שעבר, שוב בשלהי אלול, שוב בתחילת ספטמבר, בחופשת מולדת בירושלים. "אנשים בחליפות עבודה צועדים בדממה צפונה כמו באיזה טקס מוזר, הרחק מתחומי הפיצוץ. ענן רעיל רבץ על העיר במשך שבועות. עמוד ענן היתמר מעל החורבות כמו עשן המערכה". ככה דיבר, שכה אחיה.

    נמדר עצמו היה ביום ההוא נשוי טרי, בתום השנה הראשונה של מגוריו בניו-יורק. קודם, בארץ, התאהב נואשות, ולדבריו טרם נרפא מכך, בנערה מהאצולה היהודית הניו-יורקית, הלא היא אשתו דהיום קרולין, שלמדה בארץ, והלך אחריה לארצה ולעירה. זה היה הסיבוב השני שלו בעיר הגדולה. קודם לכן, בשנות השמונים, אחרי הצבא, לפני שנעשה סטודנט ובן-בית בכתבים עבריים ופרסיים קדומים, עשה בנֵכר ההוא כמה שנים כסוחר יהלומים; אורח בקהילה הניו-יורקית עתירת התכשיטנים של בני עדתו, אנוסי משהד שבאיראן שחזרו ליהדות בהרשאת השאה הלאומני-חילוני. אז הייתה ניו-יורק עיר מוכת פשע וזוהמה, שנאה ופחד, "אבל בו-זמנית הייתה בה תפארת גדולה, עוצמה גדולה. העוצמות היו עירומות יותר".

    ואילו אחרי עשור ומשהו, בשנה הפותחת של האלף, שבחר למקם בה את הרומאן, "ניו-יורק הייתה מקום שאנן מאוד. אלה היו ימי פומפיי האחרונים שלפני 11 בספטמבר. אם כי כוח החיות של העיר הזו החזיר אותה לשגרה מיד אחרי המכה. מהר מאוד ציפו את הפצע, והעיר, במין ויטליות של יער גשם, חזרה לעצמה. מכוער לומר את זה, אבל נפילת הבורסה ב-2008 באופנים מסוימים הייתה לא פחות טראומטית מ-11.9. ניו-יורק היא עיר שחיה את ההווה. מצליחנית מאוד, קשוחה, יהירה, בוטחת בעצמה, ולכן אני אוהב לכתוב עליה. היא הניגוד המושלם, ההרמטי, ללַבָּה הרותחת של הזהב המותך, הקדום, שבוער מתחת לנפש העכשווית באיזה לא מודע קולקטיבי יונגיאני ומציף את הגיבור שלי".

    לַבה, אגב, היא גם שמו של בית מדרש ליהדות במנהטן המיועד לאמנים וסופרים יהודים חילונים, שנמדר נמנה עם מוריו ומתווי דרכו. הם בוחרים יוצרים "רציניים ומקוריים, אבל שנמצאים עדיין בשלבי התפתחות", שמעניין אותם ללמוד תורה כתרבות יהודית. הלבה הכבושה של הזיכרון הלאומי מדומה אצלו בספר גם ללווייתן ענק המשייט מתחת למי האוקיינוס השלווים, ולעתים משפריץ או מתפרץ. כיוון אחר של חיבור מוצג לעין בעטיפת הספר: תצלום מפורסם של תחנת הרכבת גרנד סנטרל, משנות העשרים, ובו פולחים את החלל הגבוה של התחנה ההומה ארבעה סכיני אור שלא-מן-העולם-הזה הבאים מהחלונות העליונים ומשווים לה שׂגב של מקדש.

    "המעניין הוא", הוא ממשיך, "שבשאננות הזו, בחומרנות, ביוהרה, ניו-יורק לא שונה מאוד מירושלים של סוף ימי בית שני. תור הזהב שלנו, שחז"ל מתרפקים עליו בתיאורי המקדש נוראי ההוד – ומנגד מקטרים על השחיתות במקדש, על קניית הכהונה. במקומות מסוימים בתלמוד אתה מגלה את הדמיון בין ירושלים לניו-יורק: דקדנטית, הכסף מולך בה, לא מאוד רוחנית, עם ממד מושחת, מכשף ומפתה".

    נמדר עם בנותיו וחבריהן בניו-יורק
    ללב הסיפור שלו, תשתיתו המיתית הפועמת, בחר את סדר העבודה של יום כיפור "כי הוא הדבר הרי רחוק מההוויה הניו-יורקית של היהודי הזה. סדר העבודה בנוסח הספרדי, בקריאה הדרמטית שהייתי שומע בבית הכנסת הפרסי שלנו בירושלים, היה בשבילי בילדותי השיא של יום כיפור. חוויה עזה מאוד". ובכלל, המקדש סוער עליו, החיכוך עם העתיקוּת מפעים אותו, קוסמים לו הניגודים בין ההדר והבשר, השחיטה והשחיתות.
    הרי אותם דברים, הוא מזכיר, הדם והבשר, מרגשים גם את ההמונים וגם לא מעט אמנים. "אנשים נוהרים לקורידה, מלחמת השוורים. המינגווי היה הולך לשם, מתבשם משיכרון הדם. המשורר לורקה כותב על השוורים שלו. בית המקדש היה ההפך מהיהדות השטוחה והעבשה של הכתבים, זו שגדלתי בה. ואני מאוד אוהב את הכתבים, הופך בהם ומלמד אותם; אם היית שוחט לי פה טלה הייתי נגעל עד מוות. אבל יחד עם זה אני נמשך לעבודת הקורבנות ולרעיון הקורבנות. המקום הכי חושני, מאגי, מקסים בהיסטוריה שלנו זה בית המקדש. יש שם כל היפעה הזוהרת של הפגאניות, אבל עם הטוויסט של הטהרה. מה אתה צריך יותר מזה? משחרב הבית ונתרחקנו מעל אדמתנו נאלצנו ללכת לתחליפים המילוליים".

    שדווקא הם כלי המשחק שלך.

    "אני מוקסם מהמילים. נכון. אני עשוי ממילים, חי ממילים. ואם להיות כן עם עצמי ואיתך, ההיקסמות שלי מבית המקדש היא לא מכך שאבא שלי לקח אותי לשם, אלא דרך התיאורים הרומנטיים להפליא של סדר העבודה התיאטרלי. אני לא ממרק את כלי המקדש כמו אנשי מכון המקדש, ולא מחפש לבוא להר הבית בבולדוזר ולשים לרב הראשי מצנפת כהונה על הראש; ההיקסמות שלי היא היקסמות מילולית מהדבר הכי גשמי במורשת הכתובה שלנו".  

    וכאן הוא ממהר לסייג: הוא לא ממש בחר את הנושא. הנושא בחר אותו. "קצת כמו הגיבור שלי, משתלט עליי איזה מבע מסוים, בדרך כלל עם צליל, קול, מבנה משפט, ריתמוס מסוים. נכתבים לי באופן תזזיתי כמה משפטים; כמו המשכן 'אשר הראיתיך בהר'נופלת אצלי תבנית מושלמת של מבנה מרהיב ומשם ואילך אני מנסה ללכוד אותו. ואם מתמזל מזלי אני מצליח. אני יודע שאני נשמע כמו שחקנית בת 23, 'אוי, זה גדול ממני, זה נובע מתוכי'. אבל כן, זה גדול ממני וזה נובע מתוכי. אני מודע למגוחכות של זה אבל זה נכון וזה יפה ואני מאמין בזה. ואני מאמין שאמנות אמיתית צריכה להיות גדולה ממחברה, לא תוצר של איזו אג'נדה. היא צריכה להפתיע את האמן".

    כן, יש לו הצהרות בומבסטיות משהו כשהוא מתאר את התפיסה האמנותית שלו, אבל מה לעשות, בספר הוא מציג קבלות. "נתתי את התיאור הכי רווי שיכולתי לתת. זה חלק מהמחויבות שלי לאמנות, שתהיה עד הסוף. זו מחויבות קצת משונה. יש סופרים נזירים. יושבים בחדר, לא אוהבים אנשים, לא רודפים תענוגות, כותבים וכותבים וכותבים במסירות. אני אדם נהנתן. איש רעים להתרועע, חושני, הרפתקני, פרחח לא קטן, הורה מאוהב, בן זוג מאוהב, עם הפרעת ריכוז וקשב עמוקה, כל כולי יצר ותיאבונות ורגשות. אבל כשאני יושב אל שולחן הכתיבה ומאירים לי פנים בשמיים, הזמן פוקע ממני וסוג הקשב הזה משתחרר בתוכי".

    - אבל זה לא היה יכול לקרות, כפי שזה קורה אצלך על הנייר, בלי קשב מוחלט, צילומי, מתעד, למה שקורה לך ומסביבך דווקא כשאתה לא כותב. אתה כל הזמן מתעד בזיכרון?

    "כן. ההחלטה להיות סופר היא מחויבות. כי אני חי את החיים במלואם, באופן נשכני יותר מכל האנשים שאני מכיר. אוהב מותרות ויופי והנאה ומתעניין בדברים עד כלות. אבל דווקא מתוך כך, אם אני מתחייב לפרויקט ספרותי אני לא מוכן שהוא יהיה עם חצי רגל בפנים. אני לא מוכן לכתוב כתיבה רזה ומסתתרת ומתחכמת. אני מרגיש שחובתי להיצלב על הדף. לפעור את עצמי. יש בזה הרבה מן הווידוי. כי לתאר התפרקות, חולשה, אובדן עשתונות, זה בעצם להודות שאני מכיר את המקומות הללו מבפנים. אין שום עץ או אבן או שיח שמאחוריו אני יכול להסתתר".

    - לא חסרים מקורות שאפשר ללמוד מהם, ואז להמציא משהו.

    "תמיד יש מימד של שקר והמצאה. 'מיטב השיר כזבו'; אבל גם המשפט הזה עצמו, שיש בו אמת, מיטבו כזבו. נדרשו לי עשר שנים לכתוב את הספר הזה בגלל המעורבת הנפשית שלי בכל תיאור, ההתעקשות לא להשאיר שום דבר מכוסה. זו האידיאולוגיה האמנותית שלי. ויש לה מחירים. אבל יש בה הרבה תפארת. וכשיש קורא שבאמת הולך איתך למקומות הללו, זה שכרי מכל עמלי".

    - ממתי המחויבות הזו שלך לספרות?

    "יש לי חבר עוד מכיתה א'בבית ספר לוריא בירושלים, המוזיקאי והסופר יובל יבנה. בכיתה ב'או ג'החלטנו יחד שכאשר נגדל נהיה סופרים. אני לא יודע על בסיס מה החלטנו. כנראה פשוט אהבתי מאוד לקרוא; את הדרמה של הקריאה, את העולם המומצא, האלטרנטיבי. הקיום הגדול מהחיים של הספרות מאוד דיבר אלינו, וממש גיבשנו יחד את זהותנו בהחלטה הזו. אחר כך, בתיכון דנמרק, היו לי כמה מורים מצוינים, ביניהם המשוררת מרים איתן, המתרגמת של קירקגור. שהייתה המורה שלי לספרות וחָנכה אותי כאדם כותב".

    - אבל את ספרך הראשון, והיחיד חוץ מ'הבית אשר נחרב', פרסמת מאוחר.

    "כן. בגיל 36. 'חביב', שהוא קובץ סיפורים, אחר לגמרי מהרומאן. ההשתהות הזו היא חלק מאישיותי ההרפתקנית וחדורת ההרס העצמי. כלומר, חלק מאותה דרמה אישיותית שמולידה בסופו של דבר עבודה ספרותית. כתבתי שירים בנעוריי, חלקם טובים, רובם בוסריים, כנהוג. הייתי מראה אותם למרים איתן, והיא ידעה גם להתלהב וגם לבקר. למדתי באותו זמן מהי חומרה סגנונית. למדתי שספרות ושירה אסור להן שתהיינה מתפנקות. שהספרות שאני כותב היא לא עליי. היא לא נועדה להביע, להתבטא, להתענטז. זה לא זה. זה משהו רציני, עמוק, אחראי.

    "הייתי חייב לעצמי את מנת ההרפתקאות שלי והטלטלות שלי. אני בא ממקום זהותי קצת אחר מאשר רוב חבריי. שני הוריי הם בני קהילת אנוסי משהד, כלומר אני מרקע מובחן וברור של כל המשפחה, והייתה לי תמיד שפה נוספת שריחפה לי בראש, הפרסית. דיברתי בה עם סבתא שלי. בזמן שחבריי הצברים הנחמדים נסעו לשנה לדרום אמריקה או להודו וישבו בהוסטל ודיברו על הצבא, לא היה לי עניין בטקסי המעבר הישראליים הצבריים האלה, ונסעתי לארצות הברית, ששם גרה היום עיקר הקהילה.  ארבע שנים התרוצצתי שם. הרווחתי, בזבזתי, הייתי נער. עניינה אותי ההרפתקה. אני לא מיועד למסחר ולקריירות כלכליות. עניינה אותי הפואטיקה של העסק.

    "נכנסתי לניו-יורק אבל הייתי זר בה. הרי הייתי זר בתוך קבוצה של מהגרים שבעצמם היו זרים בה למדי. הם חיו בפרסית, שהייתה שפה מוכרת-זרה לי. אני מגיע לשם, בחור צעיר למראה, שפעת תלתלים, חמוד, פותח את הפה ומפי בוקעת פרסית מיושנת, עתיקה, כמו של הסבתא שלהם מהפרובינציה הנידחת במזרח, וכולם צוחקים בכל פעם. בקיצור, זו הייתה הרפתקה גדולה. נורא נהניתי מניו-יורק בסיבוב ההוא, אבל זה היה מבט מבחוץ, מבט משתאה".

    בין שני פרקי ניו-יורק שבחייו העביר בירושלים את שנות התשעים בסטודנטיאליות תזזיתית של לימודי תרבות פרסית ויהודית וסוציולוגיה; בפרנסה מצילום בחתונות, בעיקר של חרדים (אפשר למצוא שרידים של זה בספר), בעקבות אביו הצלם ציון נמדר; בפרסום-במשורה של תרגומי שירה פרסית קלאסית; ובהתקשרות רבת תפניות עם אשתו לעתיד, שתשאב אותו בסוף האלף לניו-יורק.

    הם גרים באפר ווסט סייד של מנהטן, ברחוב 101, תשעה רחובות דרומית לאנדרו כהן. "זה מאוד דומה לירושלים. קצת נישא, יקר. כשאני מגחיך בספר את הסצנה היאפית הזו אני צוחק גם על עצמי, הרי בעצם גם אני שם. אבל בניגוד לחוויה של אנדרו, היהודי המנותק, זה גם גטו יהודי חם שרבים בו מדברים עברית. אני מתפלל שם ב'מניין מעט', מניין שוויוני, חבורה שכולם בה רבנים ורבניות ודוקטורים למדעי היהדות ופסיכולוגים וסופרים. לא שייכים לשום זרם; יש שם מספיק טיפוסים ומוחות כדי שנהיה זרם לעצמנו. בוא נאמר שהכי דומים לנו הם הקונסרבטיבים.

    ב'לבה'ובמסגרות נוספות הוא "מלמד אנשים מאוד מעניינים דברים מאוד מעניינים. אני לא רוצה לזרוק שמות"; בהודעה-לעיתונות על הספר של נמדר הלשינו למשל על הסופרת ניקול קראוס. "הם מתעניינים ביהדות בדרך מאוד נכונה, מתוך מקום משוחרר. אני יודע שכיום גם בארץ יותר ויותר יהודים מתוודעים ליהדות שלהם בהקשרים לא תיאולוגיים ומצליחים קצת להשתחרר מהקטטה הדתית-חילונית. אבל בניו-יורק אין קטטה מלכתחילה. אף אחד לא מכתיב לאף אחד. אף אחד לא כופה עליך ולא מחבק אותך ולא מרייר עליך. אתה רוצה לך תתחתן עם סינית, לאף אחד לא אכפת.

    "לכן, אין להם שם התירוץ הזה של 'אבל הדתיים'. כשהם שומעים על המאבק הדתי-חילוני בישראל זה נשמע להם חדשות מהירח. רוב יהודי ארצות הברית לא ראו אורתודוכס מימיהם. שם ההגדרה העצמית היהודית באה מבפנים, לא על דרך של הנגדה. ואם יש הנגדה, ההנגדה היא האם אני מצליח לקיים איזושהי אותנטיות יהודית, או שאני רק חלק מהחברה הכללית ויש לי מוצא יהודי שמשמעותו לכל היותר קצת פולקלור. היהודי החילוני האמריקני אומר לעצמו – אני אבק אדם? אני איעלם? אני לא רוצה להיעלם. אז באים אמנים, שהם ישראלים שחיים בחו"ל ויהודים אמריקנים, ורוצים ללמוד תורה – לא תורה במובן הדתי של המילה, אלא מקורות תרבותיים יהודיים. תנ"ך, תרבות, מדרש, ספרות חסידית, אינסוף טקסטים נפלאים, מלאי השראה,.

    ואותה אותנטיות יהודית שהם מחפשים, הוא ממשיך ומסביר, נמצאת בדרך כלל באוצרות התרבות והאמנות. "מנגנון יצירת המשמעות היום בעולם, אצל מי שמחפש את זהותו ואינו דתי, הוא האמנות, התרבות, היופי. האמנות היא המסלול האחר אל הנשגב. אם משהו מרגש אותי ושואב אותי אליו מבחינת הסקרנות התרבותית, אני רוצה עוד; אם משהו עבש ואידיאולוגי ומופשט, אני אשב בבית כנסת חצי שעה, אשתעמם, אלך הביתה, ואעשה מה שמעניין אותי".

    נמדר מרצה בבית המדרש 'לבה' 
    נמדר פעיל בהיבט הזה כמורה וגם כיוצר. בשנים האחרונות בוצעה על כמה במות בניו-יורק האופרה-בשילוב-וידיאו 'שלושה שבועות', על חורבן בית שני, שנמדר כתב לה את הליברית (תמליל) על פי קטעי מדרש ותלמוד. המלחין הוא יואב גל, עוד ישראלי ניו-יורקי. "מבחינתי זו עוד דוגמה לאופן שבו אמנים ישראלים גולים, משוחררים מעול הקטטה המקומית בין דתיים וחילונים בישראל, מתחברים לשורשיהם התרבותיים ויוצרים אמנות יהודית עכשווית".
    לישראלים הללו, כולל הוא עצמו, הוא תובע לא לקרוא יורדים. "העניינים הללו תמו מהעולם. התרבות הישראלית מתרחבת והופכת מתרבות קטנה פרובינציאלית לתרבות עולמית. הישראלים בניו-יורק היום זה לא האָבי'ז שמכרו אלקטרוניקה וספרו דולרים שחורים ונהגו מוניות. יש כאלה, אבל זה לא זה. יש כיום קהילה הולכת וגדלה של יוצרים ואינטלקטואלים ישראלים שחיים על הקו ישראל–ניו-יורק, ישראל-ברלין ועוד, ומתחילים להרחיב את גבולה של התרבות העברית, מעבר להוויה הישראלית הצרה; גם בתכנים ובנושאים שלה התרבות העברית, וגם בתפוצה שלה.

    "הדיכוטומיה שקובעת שאו שאתה חי בארץ ועוסק בשלושת הנושאים שמסעירים את הישראלים, או שאתה בחו"ל ואתה יורד ונפלת מהאונייה – זה נגמר. זו לא בריחת מוחות בעיניי. אם בישראל ישכילו לא להפוך את זה לבריחת מוחות. זו הרחבה של התודעה הישראלית".

    - בתך בירכה אותך בערב השקת הספר בירושלים – באנגלית. תרבות ישראלית בחו"ל, כזו שאתה עצמך יוצר, יכולה להתקיים יותר מדור אחד?

    "נכון, אני משלם מחיר אישי. הבנות שלי יודעות עברית אבל הבת שלי לא תוכל לקרוא את התנ"ך או את ש"י עגנון במקור אלא אם תעשה בבגרותה מאמץ ניכר להעמיק את העברית שלה. קשה לי עם זה, ודאי. תראה, אני ציוני, אני אוהב את הארץ, אני חלק ממה שקורה פה. הרי אני כותב בעברית, ואיפה קוראים עברית אם לא פה. אני לא גולה פוליטי שעזב את ישראל בשאט נפש. מהלך אירועים מסוים, אישי, גלגל אותי מחוצה לה. אני גם לא עושה פה, וגם לא בספר ה'גלותי'שלי, מניפסט גלותי. אני לא אומר לאף אחד לקום ולִגלות למקום מים הרעים. אני רק אומר שיכול להיות שזה עובד. האם יש לזה עתיד, המשכיות, אני לא יודע".

    - בערב ההוא בירושלים, בדברים של עורך הספר חיים וייס, וקצת גם בכותרת שניתנה לערב נוסף שנערך לכבודו בתל-אביב, 'גלות והתגלות', נדמה שסחבו את הספר לכיוון הגלותי הזה.

    "אני ממש לא שם, וגם לא הספר. הספר עוסק בקיום בגלות אבל לא מטיף לו. להפך, אני חושב שאני עושה שירות טוב מאוד לתרבות העברית, וגם לציונות. עשינו דבר נפלא בארץ: יצרנו תרבות עברית נפלאה, שאפשר עכשיו לעשותה בכל מקום, ובכל נושא, לא רק נכּבה ומתנחלים וחיי המין של דתיים והקיבוץ. המקומיות לא עשתה לנו הכי טוב בעולם מבחינה תרבותית. הצטמצמנו.

    "הספרים הישראליים שמתורגמים ונמכרים בחו"ל, רובם מדברים על הסכסוך הישראלי-ערבי. כלפי חוץ זו הפכה להיות תעודת הזהות שלנו. זה אפילו מטריד. אנחנו עַם הספר, והנה זה מה שמיתרגם כפי חוץ. אמרה לי חברה טובה, שדווקא אוהבת את ישראל ומבקרת בה, שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אמרה 'איזראל'בלי להוסיף 'אנד פלסטיין'. או 'ישראלים'בלי להוסיף 'ופלסטינים'. זה מחריד בעיניי, הסיכוי שלשם תצטמצם הזהות שלנו בעיני העולם".

    - ואולי מתרגמים בחו"ל רק ספרים ישראליים על הסכסוך לא כי זה הדבר היחיד שמעניין אותנו, אלא כי זה הדבר היחיד שמעניין אותם?

    "זו שאלה מעניינת. אכן, אנחנו צריכים להרחיב את קשת הנושאים שלנו לא כדי לרצות את העולם; אנחנו צריכים ליצור לנו תרבות אותנטית משלנו ולעשות כמיטב יכולתנו".

    - נניח ספר כמו שלך, עם נושא לא סכסוכי, קשה להאמין שיתורגם. מה גם שהוא מלא בהתייחסויות פנים תרבותיות ופנים לשוניות.

    "אני חושב שהוא יתורגם לאנגלית. גם אם לא הכול בו יעבור ויובן. תחשוב איזה קיום מוזר יהיה לי אם הוא לא יתורגם. אני חי בארצות הברית את חיי שרובם באנגלית; תפסתי את עצמי לפני כמה שנים חולם באנגלית, וזה עורר בי איזו חרדה עמומה. ובו בזמן אני חי קיום אלטרנטיבי, מלא ומעורב מאוד, בעברית. אם הספר יישאר רק בעברית, זה יגביר את החציצה בין שני הקיומים שלי.

    "יכול להיות שכזה ספר היה חייב להיכתב בגולה. לא רק כי הוא מדבר עליה; אולי הניתוק מהיומיומיות העברית הוליד איזו יכולת התבוננות שבתוך המהומה פה לא הייתי יכול לקיים. היומיום היה סוחף אותי אליו. המעורבות הרגשית, הדעות, הסוציולוגיוֹת, המעגלים החברתיים. פתאום מצאתי את עצמי יושב על גג העולם, במקום מרוחק, צלול, נקי, מנותק, אדיש קצת, אנונימי. זה נתן לי מין מגדל שן, מפלט זמני, שאפשר לי פרספקטיבה ואפשר לי גם להתחבר לעברית הלא יומיומית, לטקסט היהודי, לקיום היהודי. אז יכול להיות שיש פה ברכה במסווה".




older | 1 | (Page 2) | 3 | 4 | .... | 9 | newer