Quantcast
Channel: מהמחסן של צור ארליך
Viewing all 315 articles
Browse latest View live

שירה בחום גבוה: עם בכל סרלואי

0
0
קירות נותנים לה תחושת חופש, הגירושין האהיבו עליה את הנישואין, החשק לחזור בשאלה עיצב את זהותה החרד"לית, וניהול פורום פמיניסטי לוחמני גרם לה להעריך את הגבריות. בַּכֹּל סרלואי, משוררת ופרדוקס, מתפלאת איך מצפים מצעירים שלא לומדים ספרות להאמין באלוהים 

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בט'בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 32-28, בכותרת "כשהבית תמיד רועד".

"את השם בַּכֹּל נתנו לי שני ההורים שלי. שנתיים וחצי אחר כך הם התגרשו. אמי ההרה קמה בוקר אחד ואמרה לאבי, אם זו תהיה בת נקרא לה בכל. על פי מדרש חז"ל על הפסוק 'וה'בֵרַך את אברהם בַּכֹּל'– בכול, כלומר בכל הברכות, ועל פי אחת הדעות 'בת הייתה לו ובַכֹּל שְׁמָהּ'. ואבי אמר וואלה. קרה לי רק פעם אחת בחיים ששמעתי שקוראים 'בכל'ולא התכוונו אליי אלא לאחרת. פעם אחת. אני תמיד מחכה לתחיית המתים: לפגוש את אברהם אבינו ולומר לו אהה, הייתה לך בת, והוא ישתומם, 'מה פתאום?'" 

- השם הזה שלח אותך עוד מלידה להיות... להיות מה? לגשת לדברים בשכבה השנייה שלהם, הספרותית, המדומיינת?

"לתחום שבין ממשות ללא ממשות. בַכֹּל הייתה קיימת או לא הייתה קיימת, מי יודע. ויש גם הקטע הפמיניסטי, שֶבת היא הברָכה המוחלטת; בחז"ל יש גם דעה שיוצאת בשצף קצף, מה פתאום לבזבז ברכה כזאת על בת. וזה גם הרצון להיות כוללת הרבה דברים בתוכי. זה שם גדול מאוד. אני אוהבת אותו. כשהייתי ילדה לא אהבתי. רציתי שיקראו לי ורד. תמיד היה מצחיק בכיתה, כשקראו שמות. את שם המשפחה סרלואי לא הצליחו אף פעם לבטא, ובכל קראו בַּכַל. היה איזה מקום עבודה שראו את השם, חשבו שתבוא איזו פאם פאטאל צרפתייה, איזו לורן באקול, בסוף באה סתם דוֹסית. השם הזה יותר טוב מפסבדונים, משם ספרותי בדוי שהייתי ממציאה לעצמי".

- וסֶרְלוּאִי?

"זה מקום באלזס שהמשפחה שלי ישבה בו בדרכה מגירוש פורטוגל לאמסטרדם. שני הוריי הולנדים".

- אז חוכמה גדולה שאת כזאת דוסית, כמו שהקוראים ישמעו בהמשך. להולנדים קל, רק שעה בין בשר לחלב.

"טוב, אבל הייתי נשואה חמש שנים וחצי להונגרי, עם שורשים משפחתיים בעדה החרדית. ההולנדיות השתרבבה אפילו לשמו של ספר השירים שלי, 'בית בחיק הלילה'. חֵיק בהולנדית (gek) זה שיגעון. יש משפט בהולנדית של סבתא רבה שלי הי"ד, שאמרו לי  הרבה כשהייתי ילדה: 'כשאתה נורמלי זה מספיק משוגע'. אָשיוּ נוֹרמָל הָנדֶלֶן אִיז חֶק חֶנוּך. 

"היה לי חשוב צייר הולנדי על העטיפה. רציתי תחילה ון-גוך, אבל בהוצאת אבן חושן לא הסכימו. כך הגעתי לחנה גולדברג, שכתבתָ על התערוכה המשפחתית ההולנדית שלה; לציור של פנס הרחוב העירוני. יש בהולנדיוּת משהו נורא נוקשה, ברמות פסיכיות. מצד שני ההולנדים הם אנשים חרוצים שמגיעים להישגים, וששמים את האצבע בסכר. אני מרגישה כזו. לפעמים אני האצבע, לפעמים אני הסכר, לפעמים אני החור ולפעמים המים".

*

ובכן, סיכום ביניים: בכל סרלואי, משוררת בלי הנחות, אדוקה בלי פטורים, פרועה בלי מצָרים, מסרבת לכתוב "בכול"עם ו'ולפתור בכך את בעיותיה בחיים, חובקת ספר שירה ראשון ושמו 'בית בחיק הלילה'וגם מהותו כזו, בוגרת בתים שמתפרקים. ביתה כיום, שלה ושל בתה, אשקובית דקת קירות אך מאירת פנים בכוכב-השחר שבמזרח בנימין. מלמדת ספרות באולפנה וכתיבה בסדנאות. מפרסמת ביקורות ספרים, גם בעיתון זה. אדם רגיש מאוד. "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה מְטֹרֶפֶת בַּחֹשֶׁךְ", מַתְחִיל הספר; ובהמשך אותו שיר, "וְרַק אַתָּה אָמַרְתָּ / אִשָּׁה מְטֹרֶפֶת אֲבָל שֶׁלִּי [...] אֵיפֹה הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ לְהַחֲזִיק אוֹתִי // שֶׁאֲנִי שָׁפוּי".

מהו הבית, מהו הלילה, מהו החיק, מהו ה-gek– הנה שיר לדוגמה, שיר לאמיצים, סונטה מספר 5.

אֵין חֵקֶר לָאוּר הַנּוֹלַד מִן הַגַּעַשׁ.
יֵשׁ חֵקֶר לַבַּיִת. חַלּוֹן וְקִירוֹת
וּגְבוּל לַתְּהוֹם בֵּין רִצְפָּה לְקוֹרוֹת
וּבֵין חֲרַכִּים, בַּלַּיְלָה בְּלַחַשׁ

עוֹלֶה עֲרָפֶל. וְהַס מִלִּרְאוֹת
אֵיךְ תַּמְרִיא מִן הַפַּחַד
פְּצוּעָה וְדוֹמֶמֶת הַנֶּפֶשׁ מֻנַּחַת
וּמָוֶת נוֹטֵף בָּהּ בִּבְכִי וְשִׁירוֹת.

הַיְשִׁירִי מַבָּט. הַבִּיטִי בְּאֹמֶץ
סוֹפֵךְ הָאוֹרֵב מִשָּׁעָה לְשָׁעָה.
גַּלִּי צֵל פָּנָיו, אִמְרִי לַחֹמֶץ 

וְיִדְלֹק: בֵּין הַמַּר לַמַּרְאָה
רְדִי אֶת הַדְּבָשׁ, שִׁלְפִי אֶת הָעֹקֶץ 
מִצְאִי אֶת הַצִּיר בַּצִּרְעָה.


תחילה רצתה לקרוא לספר 'סף האפשר', כשם אחד השירים. בשיר ההוא היא אומרת למשל, "עוֹד מְעַט נִפְדֶּה חֲשֵׁכוֹת לְמִלִּים". "הרגשתי שאני כל הזמן בכמעט-אי-אפשר, כמו שאומרת המשוררת אלחנדרה פיסרניק. אבל לא: יש לי בחירה. יכולתי לחיות כמו המשוררות הגדולות הללו, תרצה אתר, אלחנדרה פיסרניק, על הסף – ואני כל הזמן בוחרת בבית. בלעשות את החיים יציבים. כל יום לבחור מחדש לחיות, ויותר מכך, כל יום לבחור מחדש איך לחיות. זה קשה. אני חושבת שזה מתגמל יותר. העיקר הוא בחיים ולא במוות.

"אבל זה הרבה יותר מִסף. זה גם סף שבמובן מסוים חציתי אותו. אז כדי לבחור שם אחר לספר הלכתי לישון, ומתוך שינה עברתי על כל הספר בראש. כשהגעתי לשורות 'אני כּוֹרָה לִי בַּיִת בְּחֵיק הַלַּיְלָה וְאֵין בַּיִת אַחֵר'הרגשתי שמצאתי את הדבר הנכון, והתעוררתי. כך נבחר השם. אני לא בטוחה שאפילו אז הייתי מודעת למרכזיות של הבית והלילה בספר. מה שכן, הבית הוא הדבר הכי חשוב בעיניי. ואצלי הוא תמיד רועד".

- הספר הוא וריאציות על הנושא הזה. על הפגיעוּת.

"מצחיק, כי ברמה הפרקטית התפקוד שלי מעולה. אני ממש מומחית למס הכנסה ודברים כאלה. אבל זו הרגשה כזו, שתמיד רואים את התפר. את נקודות ההבדלה, החושך, האור. אולי זה קיצוני, אבל באמת דברים נוגעים בי חזק מאוד. נראה לי שאם זה לא עבר לי עד גיל שלושים זה כבר לא יעבור לי".

יומיים אחרי שמלאו לה שלושים, בתחילת הקיץ, שטפו אותה פתאום טלפונים וברכות דוא"ל. היא לא ידעה, מכורת פייסבוק לשעבר בגמילה חמורה, שזה כמה ימים ששמה נישא על גלי הלייקים והשיתופים. השיר 'ביוגרפיה', ששובץ בגב ספרה שאך זה הופיע, צוטט בדף השירה של אילן ברקוביץ', והקהל השפריץ אותה בשלל שיתופים אל מרכז שיח השירה המקוון. "האמת, זהקצת ביאס אותי. כי זה השיר הפחות אהוב עליי, והכי נגיש בו. מעין גשר לספר הבא שלי, שיהיה נגיש יותר. אנשים אהבו את הבחורה הדוֹסית מהשיר ששוטפת כלים וכותבת שירים מהמטבח".

- למה? ציטטו דווקא שורות כמו "אֵם הדרך שולחת יד בנפשי", ופחות את ענייני הכביסה והכלים והקילופים והמחשבות הדומות לציפורים מתות על רצפת המטבח.

"אז אני שמחה. כנראה לא את הכול ראיתי. יש אצלי כל הזמן דואליות בין היומיומי והחדגוני והשגרתי – אני מקדישה את חיי לשטיפת כלים, משחקת עם הבת ומספרת לה סיפורים – לבין ההרגשה שפה באמצע המטבח יכול פתאום הגג להיבקע ואעוף עד לשמיים, או שהוא ייפול עליי. וכך אני חיה כל הזמן.

"דווקא במה שסביב הספר, כולל כל החוויות שאחרי, אני מרגישה את הלבַד. לא קשה לי בפרנסה, לא קשה לי בגידול של אורה-מעיין, אבל להוציא ספר קשה בבדידות. ילדתי והוצאתי ספר – והדבר השני קשה יותר, נפשית. בגלל הלבד".

*

- מה אנשים גילו לך על הספר שלא ידעת? כלומר על עצמך?

"תמיד תהיתי איך יגיבו אנשים שלא מתוך הכלא המגזרי. שירה טובה פורצת החוצה גם לאנשים במגזרים אחרים ובארצות אחרות. אנחנו בשירה הישראלית בתוך צ'ולנט, כל אחד מקבל קצת מהטעם של השני. אז מה גילו לי? הגיבו הרבה על שירי האימהות שבספר. גילו לי שיש לי דרישת אלוקים גדולה ממה שחשבתי. וגילו לי שיש הרבה טירוף בשירים".

- על אף שמכרייך יודעים שאת ממש לא משוגעת. זה משהו אותנטי, המשחק השירי הזה עם טירוף, או פרי תפיסה מודעת ששירה חייבת לנבוע מאיזה פצע וסערה?

"זה אותנטי לחלוטין. אני אדם סוער, והחיים המסודרים, המסגרת, העבודה, מס הכנסה, ההגשה לבגרות, כל החובות – זה נותן לי המון ביטחון. זה ממשי ואמיתי ונחוץ לא פחות מהשירה. אני אוחזת בחיים והם אוחזים בי".

- זה הכרחי לשירה, הסער הזה? את מסתובבת בין משוררים – יכולה להיות שירה טובה של אדם שגרתי עם מקצוע משעמם?

"בוודאי. אני לא חושבת שיש כלל. אבל כן צריך איזו כנות ומסירות נפש. לגבי עצמי, אענה לך ככה: אני לא מתפקדת בשתי שבתות בשנה: 'כי תִשָּׂא', עם חטא העגל, ושבת חזון, של סף החורבן. השנה בשבת כי תשא היו לי לחצים בחזה כשקראתי את הפרשה. הרגשתי שאינני יכולה לעמוד בפחד הזה של אין פנים, של 'אם אין פניך עולים אל תעלֵנו מזה'. היכולת של בני אדם להיפגש זה עם זה, לגעת זה בזה, או היכולת של האדם לעמוד מול הקב"ה בתפילה ולהגיע למצב של היענות, היא הגאולה בחיינו בעולם הזה. אחרת אני לא מבינה מה הטעם להמשיך לסבול סתם.

"ושלא יישמע, אני אדם שמח, וחיי שמחים וטובים, וטוב לי באמת. שמחה וכאב אינם סותרים. כמו בלידה. זה נורא כואב לִפנֵי ותוך כדי ואחרי, אבל זה הדבר הכי שמח בעולם. כשילדתי הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שעוד שנייה אני מתה. אבל אמרתי הנה אני חיה, הרי 'חיה'פירושו גם 'יולדת'".

- בכלל, את אוהבת סתירות, היפוכים, פרדוקסים. שורות כמו "לתלות התהומות על בלימה".

"אני תמיד מסתכלת על המציאות כדבר פָּריק. אולי מאחר שהמציאות שלי התפרקה בגיל צעיר מאוד, אני כל הזמן מרכיבה אותה מחדש. גם בעולם הדתי אני חיה בתוך פרדוקס גדול. מצד אחד הרגשה של חיפוש אלוהים לא מתפשר, ומצד שני הרגשה שיש תשובה גדולה ועבודת ה'דווקא בחילוניות. בחופש, ביחס הבריא יותר לגוף. משהו מהקלילות החילונית תמיד קוסם לי. אני לא אדם קליל. אני חרד"לית חילונית. שניהם יחד. אמרה לי מישהי שהכירה אותי מקרוב, את כזאת חילונית. אמרתי לה שהרב קוק היה חילוני, מבחינת החופש.

"בנעוריי, באחת הפעמים שהחלטתי לחזור בשאלה (תמיד רק החלטה בדמיון, בלי לחרוג מילימטר מההלכה) ודמיינתי את עצמי גרה בתל-אביב והולכת במכנסיים עם שיער פזור, לא פחות ולא יותר – חשבתי, ומה אעשה אז? אתחיל באמת לעבוד את ה'. הבנתי שהרצון שלי בחילוניות הוא לדעת אלוהים בצורה יותר חופשית, רחבה, ממה שהכרתי. וגיליתי שזה נמצא בתוך המסגרת הדתית. זה גם המקום של הבית אצלי. בתוך הבית אין סוף למה שאפשר לעשות. במטבח שלי אפשר לכתוב את כל השירים. ורובם באמת נכתבו בו".

*

היא מתעקשת שהחופש נמצא במסגרת. שכאשר הקירות לוחצים נדחפים להעמיק אל המרתף. ש"הכתיבה  מעוררת את המקומות הקשים ואת הקצוות, וזו אחת הסיבות שבחלק מהשירים בחרתי לכתוב בצורה שקולה ומחורזת". השיא מבחינה זו הוא כליל סונטות: צורה תובענית במיוחד, שבה 14 סונטות, בעלות חוקיות נוקשה לכשעצמן, משרשרות זו את זו ואף יוצרות מחיבור שורות הפתיחה שלהן אחת חדשה, ה-15 והאחרונה. ציטטנו אחת מהן, עמוסות המטען והיפעה.

"כתבתי אותן כשהרגשתי שהגעתי לפרשת דרכים בחיי מכל בחינה שהיא, דתית ומקצועית וזוגית, ושבידיים שלי או להפסיד הכול או להחזיק הכול. ובחרתי בצורה של כליל סונטות, כדי לאפשר לעצמי להביע. ככל שהצורה חמורה יותר, יכולת החופש בתוכה גדולה יותר. אני יכולה לומר זאת גם על העולם הדתי שלי: הוא מאוד הִלכָתי, ודווקא מתוך כך אני מרגישה שאני חיה בתוך חופש מוחלט. ככל שיש לי גבול יותר מסודר ומוצק, אני יכולה יותר".

לא שכל השירים בספר כתובים בצורות קלאסיות. רחוק מכך. ואפילו הסונטות חמורות-המבנה חורגות מהחוקים בסבבה שלהן לטובת איזה ניגון דיבורי שבכל מצאה בו את קולה. "אני מושפעת מחבורת 'משיב הרוח', מהכנות והעומק שלה. ובלי שום סתירה, למדתי הרבה מאוד מדורי מנור. הוא לימד אותי את החשיבות של האוּמנות באמנות השירה. היום כולם כותבים שירים, וזה נהדר, כי זה מראה על התעוררות רוחנית אמיתית, על התגשמות חזון 'אשפוך רוחי על כל בשר'. אבל מה שמבדיל בין אמן לחובב הוא המלאכה. עבודה סיזיפית וקשה ושוחקת של ליטוש. זה דורש מסירות נפש והמון עבודת מידות. כי כשאתה מלטש שיר אתה מלטש פיסות בנפש שלך". במשפטים דומים תאפיין את מטרת העבודה שלה עם תלמידותיה בסדנאות הכתיבה.

"דורי מנור לימד אותי את הליטוש. וגם סוג של אחריות תרבותית. אני לא מסכימה עם חלק גדול של הדברים שהוא עושה, אבל הוא מגדיר לעצמו חזון תרבותי ופועל לפיו ובגדול. בשיריי אני מתכתבת איתו; וגם מתווכחת בהם עם הצד המגעיל שלו, עם כל העיסוק ב'בשר'שהוא מתבוסס בו. תראה את אסופת שיריו, 'אמצע הבשר'. איזו תמונת שער דוחה. יש פה שירים פורנוגרפיים לגמרי. אני נאבקת איתו הרבה בנפשי, לטוב ולרע. אני יודעת שירים שלו בעל פה, אבל היו מהם שבפירוש גרמו לי להיות חולה, פיזית".

מטבע הדברים שלחה למנור, אשף הצורות הקלאסיות, נוסח מוקדם של כליל הסונטות שלה, שיָעיר. אבל כמו שמה הפרטי, גם יצירתה הפרטית הזו נולדה ממדרש חז"ל על המקרא. על דוד המלך מסופר שחפר את היסודות למקדש; לִבנות אותו נאסר עליו, כי היה איש מלחמה, "אבל מעניינת חלוקת העבודה בינו לבין שלמה: הבונה הוא זה שלא נלחם, אבל חופר היסודות – כן". דוד העמיק לחפור והגיע עד לַשִּׁתִּים, ומי התהום עמדו לעלות ולהציף את כל הארץ. לכן זרק לתהום קלף עם שם ה', והמים ירדו, אך איתם כל מימי העולם, והייתה סכנה שהעולם יישאר צחיח. ואז הוא שורר אז את חמישה-עשר שירי המעלות שלו – והעלה את המים לנקודה המאוזנת.

"פתאום הגעתי לקרקעית שלי, והדברים התחילו לעלות, והייתה סכנה גדולה של הצפה. כתבתי את הסונטה הראשונה; בדרך כלל אחרי שאני כותבת שירים שהם חזקים לי עולה לי החום. אחרי שכתבתי את השיר הזה פשוט נפל לי הראש על השולחן והראש שלי היה רותח. הייתי מפורקת מזה, פיזית".

כשהוסיפה וכתבה, קלטה שזה מתקדם לכיוון של כליל סונטות  – שבו, מהגדרתו, 15 שירים, מספר הפלא. "דוד המלך מחזיר את העולם לחיים על ידי השיר. זה מה שאני מרגישה שהצורות הקלאסיות, בנוקשותן, עוזרות לי לעושות לעצמי. עשיתי את הכליל למעין 15 שירי המעלות הפרטיים שלי. הם חפירה בתהוםשלי.כל אחת מהסונטות עוסקת בנושא נפשי אחר שאני עוסקת בו בחיי; אלה החומרים הכי קשים של החיים שלי".

*

"לֹא אֵרְעוּ דְּבָרִים מְיֻחָדִים", פותח שירה הפופולרי 'ביוגרפיה'. "דָּבָר מִלְּבַד חֲרָטוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲשִׂים קְטַנִּים". לחתונה שלה עצמה, ממש כמו בערבים של כתיבת שירים חזקים, היא הופיעה עם חום גבוה. מֵאושר והתרגשות, אפשר לשער. אך הנישואים לא עלו יפה. הבית היטלטל. ההערכה ההדדית נשארה. "זו פעם ראשונה שאני מעשנת בבית", היא מתנצלת כשמגיע הזמן לדבר על זה. "לכן אין לי מאפרה בבית. לא נורא, זאת סיגריה דקה של בנות, פחות מסריחה.

"הסיוט שלי היה שאתגרש בעצמי. ולפעמים סיוטים מתגשמים, מה לעשות. כשהחלטתי להתגרש אמרתי לעצמי, או-קיי, את מבינה שקורה לך הדבר שהכי פחדת שיקרה לך; עכשיו זה תלוי בך, מה את עושה עם זה. מוֹתר האדם מן הבהמה הוא לא רק הדיבור אלא גם הבחירה. ויצאתי מהתקופה הקשה הזו, ברוך ה', הרבה יותר שְׂמֵחה וחיה ממה שהייתי קודם".

- תרצי להתחתן שוב?

"אם לא הייתי מאמינה בנישואין לא הייתי מתגרשת. כי אני מאמינה שהנישואין באים מכך שה'רוצה שיהיה לנו טוב באמת. זה דבר שקלטתי דווקא בתוך התהליך של הגירושין: שעיקר התיקון באדם הוא על ידי הנישואין. זה שורש המציאות, וזה הדבר הכי קשה והדבר הכי טוב".

- והגירושין הם לפעמים תיקון התיקון?

"כמה שגירושין הם דבר נורא, זה חסד גדול שהתורה מאפשרת אותם. כשהייתי מחנכת, תלמידה באה אליי פעם בוכה: היא מרגישה שהוריה הולכים להתגרש. אמרתי לה, שלא נדע מצרות אבל גם גירושין היא מצוות עשה בתורה; לא מצווה להתגרש, אבל כשאדם מרגיש שהוא סובל זה הופך להיות מצווה. הקב"ה רוצה שנחיה חיים של שמחה, של מיצוי. יש תיקון שנעשה דווקא תוך שבר. זה מה שאמרתי לעצמי בכל תהליך הגירושין: שכמו במושגים מהלכות מלאכות שבת, אני לא 'משברת בחמתי'אלא 'קורעת על מנת לתקן'".

ועוד נקודת אור, מניסיונה כילדת-גירושין: "הרגשתי שאני לומדת הרבה מזה שאני גדלה בשני בתים. אם כי שני הוריי גידלו אותי באופן דומה, הרי שניהם הולנדים ושניהם מחוגי 'מרכז הרב'. למדתי שעל מציאות אחת תמיד אפשר לראות שני מבטים שונים". בשל הרקע של הוריה והסביבה התורנית-לאומית שגדלה בה, "היינו המשפחה היחידה הגרושה, ובכיתה גם הייתי תמיד היחידה ממשפחה של שני ילדים, והרגשתי מאוד שונה. אבל מה שעזר הוא שגרנו בשדרות הרצל, בין בית-הכרם החילונית לקריית-משה של מרכז הרב. כשהיה לי צפוף מדי בקריית-משה הלכתי לבית-הכרם. לראות נוף אחר. ולחנות הספרים, שביליתי בה המון שעות קריאה ובסוף גם עבדתי בה".

גם בבית, בשני הבתים, שום דבר תרבותי לא נחסך ממנה. שני ההורים, היא מספרת, העתירו עליהם סרטים, מוזיקה מניגוני חסידים אותנטיים דרך המוזיקה הקלאסית עד ביטלס, גמרא עם אבא, שיחות על כל נושא בעולם, ובעיקר ספרות. "כשהייתי בת ארבע וחצי וידעתי לקרוא אמי עשתה לי מינוי בספריית בית העם. אבי נתן לי למשל לקרוא את 'עיין ערך אהבה'כשהייתי בת 12. זו הרגשה שהעולם נמצא בכף היד, רק תפתח ותקרא".

ילדותה בקסבה הדתית-לאומית של קריית-משה בימי ממשלת רבין דחפה אותה, על פי סיפוריה, לריחוק נפשי מהמחנה המשוכנע-בצדקתו שגדלה בתוכו. תחילה ברחה לחב"ד בגלל אהבת ישראל שלה. אחר כך, ברצח רבין, החליטה בפעם הראשונה שכשתגדל תהיה חילונית.

"אבל בתיכון חבֵרה טובה הכירה לי את ברסלב, ומורה טובה את תורת העומק של חב"ד. וזה תפס אותי: ההרגשה שה'מבקש את הפנים של האדם לא פחות משהאדם מבקש אותו, שיכול להיווצר קשר אמיתי וכן, והאמונה שבאמת אדם יכול לחזור בתשובה  – במובן של תיקון מתמיד של החיים. אני מגדירה עצמי כבעלת תשובה על אף שתמיד הייתי מאוד דוסית, כי בכל יום אני יכולה לבחור את הקשר שלי עם ה', ולתקן אותו, ולתקן גם את עצמי. לכן הזמן שאני הכי אוהבת בשנה הוא ימים נוראים". 

והם, בעיקר ראש השנה ויום כיפור ומה שביניהם, תופסים חטיבה שלמה בספר. למשל, כדרכה לשנות אות במונח שגור, "כֻּלָּנוּ נוֹלַדְנוּ שָׁבִים". או למשל, "אֵינִי מַשְׁלִיכָה דָּבָר / מַה יַּעֲשׂוּ הַמַּיִם / בְּיָמַי שֶׁכָּבְדוּ מִמֶּנִּי / אֲנִי מְבִיאָה דּוּמִיּוֹת שֶׁלִּי / יָדַיִם רֵיקוֹת/ עָפָר"; שורות שהולידה אותן חוויה: "שנה אחת אמרתי: אני לא עושה תשליך. אני לא יכולה להיפרד מהחטאים שלי, הם חלק ממני".

*

הספר ירושלמי מאוד, אבל היא מאוהבת במקום מגוריה יפה הנוף, שאליו הגיעה עם בעלה לשעבר כמעט במקרה. "אני אוהבת את כוכב-השחר. הוא מקום של תורה. מקום עם אנשים טובים שאכפת להם זה מזה. אני מרגישה גם שהוא עושה לי טוב מבחינה רוחנית. משרה עליי שקט. אני לא אישיו פה, וטוב לי עם זה".

והיית מצפה שהיא כן תהיה נושא לשיחה, גרושה בוהמיינית שכמותה, ביישוב התורני. ולא. "יש פה עוד גרושות, ויש לי פה חברות נפש כמו שכמעט לא היו לי מעולם". גם בחצי השנה הסוערת שניהלה בה את קבוצת הפייסבוק המדוברת "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור", סַמן ליברלי-מהפכני במפה הדתית-ציונית, לא ריכלו עליה בשבילים.

"הייתי בין מנהלי הקבוצה, עד שפרשתי מהפייסבוק. ההתמכרות שלי לפייסבוק הייתה גם קודם. כשהייתי אומללה ברחתי לשם. עד שהרגשתי שאני מעצבת שם לעצמי פרסונה שאני לא באמת. שזו בריחה מהכאב האמיתי. אמרתי לעצמי, אם את בודדה, תהיי בודדה עד הסוף. יש לך עבודה. הרגשתי גם שהפייסבוק הרס אותי כמשוררת".

אך נראה שהפרישה מניהול הקבוצה באה לא רק בגלל עזיבת הרשת החברתית. "לפני עשר שנים הייתי פמיניסטית רדיקלית מאוד. הרצתי שורות של 'מניפסט החלאה'האנטי-גברי, ולפעמים הרגשתי שיכולתי לכתוב את הדברים הללו בעצמי. מצחיק, אבל דווקא כשהייתי מנהלת הקבוצה התבררו לי הדברים יותר: שעיקר התיקונים בעולם הם מתוך עבודה משותפת של גברים ונשים, כל מגדר מתוך המהות הייחודית שלו. אני מהותנית, אני מאמינה שיש מהויות לגברים ולנשים וצריך להעמיק אותן ולא לפרק. הטשטוש שלהן הוא עוול לגברים ולנשים; אני רואה מה זה עושה לגברים פמיניסטים ולנשים פמיניסטיות.

"אני לא מוכנה לזהות את הגבר כאויב, במודע או שלא במודע. אני אומרת את זה דווקא אחרי שהתגרשתי. מה שיש בין גברים ונשים הוא פלא וסוד. מצד שני, הפמיניזם הוא תיקון עולם. תיקון של עוול מתמשך בכל הרמות: גופני, תרבותי, חברתי, כלכלי, הכול. אבל התיקון לא ייעשה על ידי כלים של דיכוי – אלימות, תוקפנות, שנאה".

- שלוש מילים שמגדירות לא רע את היחס של קבוצת הפייסבוק שניהלת כלפי כל מי שמערער על הנחה פמיניסטית רדיקלית כלשהי.

"מה שהפריע לי בקבוצה היה שהרגשתי שזה מערער לי את האמון בקשר הזוגי, שאני באמת חושבת שהוא תיקון עולם. ברור לי שזו לא הכוונה של הקבוצה, אני מדברת רק על עצמי".

- כמנהלת ויסתת דיונים?

"המדיניות ליברלית. מחקנו רק תגובות של תוקפנות או הסגברה. מחרפן אותי עד היום שגברים מסבירים לי מה טוב בשבילי".

- השאלה היא על מה מחילים את המונח הזה. נדמה שכל גבר שאומר משהו על מגדר מושתק בתואנת "הסגברה". ניסו ליצור מונח שמשמעותו "הסברה גברית", ובמקרה או לא הוא נשמע יותר כהשתקת גברים: "הס, גבר".

"נכון. יש מתקפה על הבית ועל האינטימיות ועל הרומנטיקה גם מהכיוון הזה, הפוסט-מודרני, וגם מהכיוון ההפוך, של הפורנוגרפיה. הפוסט-מודרניזם מפרק את הרומנטיקה ומבטל אותה, והפורנוגרפיה מפשיטה אותה עד גירום עצמות. ואילו אני מרגישה שהתיקון של הבית הוא תיקון העולם.

"זו גם אחת הסיבות שעזבתי את האוניברסיטה העברית. התחלתי השלמות לקראת תואר שני בחוג לספרות עברית. אבל הורסת אותי התפיסה של הכול כיחסי כובש ונכבש, בעל-קול ומושתק. הרגשתי שאם אתפוס את כל העולם רק בצורה הזו, לא יישאר כלום. אז לא המשכתי אחרי ההשלמות.

"במכללה לבנות בבית וגן למדנו ספרות לתואר ראשון ברמה גבוהה מאוד; אני אומרת זאת בוודאות, כי בקורסים באוניברסיטה העברית כבר ידעתי כמעט הכול. ובקורסים הללו, בהשלמות, הרגשתי שכופים את האג'נדה על הספרות. מתקיים אונס פוסט-מודרניסטי. כבר לא מסתכלים על הספרות אלא כייצוג. המרצים נהדרים והסטודנטים טובים ונחמדים זה לזה, אבל זה בלתי נסבל. רציתי ללמוד ספרות, לגעת בטקסט, לא ללמוד אג'נדות".

- את מורה לספרות. עכשיו מדברים על ביטול הבגרות במקצוע.

"בעיניי, זו הצהרה שאין שום דבר בעולם חוץ ממציאויות פרקטיות, כמותיות, מדידות".

- להפך, מבטלים בגרויות מתוך מחשבה שהבגרות משניאה את המקצוע.

"אז גם נגיד לילדים שלא חייבים לצחצח שיניים כדי לא להשניא עליהם פעולה חשובה זו? אני רואה עצמי מאוהבת שמאהיבה: אני משוגעת על ספרות, בכל יום היא בעיניי כחדשה, אני נהנית מזה, ואני חושבת שבלי זה אנחנו מגדלים דור של מטומטמים ואוטומטים.

"כנ"ל לגבי הנוהג הרווח בחינוך הדתי להחליף את הספרות בלימודי מחשבת ישראל. כיום אני עובדת בבית ספר שמציג איזון בריא מאוד בעומק התרבותי והדתי, 'אור תורה'ברמות, אבל הוא במיעוט. בבית ספר אחר שעבדתי בו אמרתי שאמונה היא דבר חשוב, אבל היא צריכה שיהיה לה על מה לָחוּל. ואם לאדם אין נפש רגישה ומפותחת, האמונה לא תחול עליו. מכאן באה תופעת ההתחלנות אצל בוגרי החינוך הדתי. כמו שתינוק שלא מקבל סידן ילקק מהקירות, מי שלא מקבל עומקים רוחניים אמיתיים בתוך עולם של תורה יחפש בחוץ. והלוואי שימצא".




גרעין של אמת: עם אברהם בנמלך על העולם השיעי ועל העולם היהודי

0
0
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בג'באלול תשע"ג, 9.8.2013, עמ' 32-28, בכותרת "האחים המוסלמים שלי".

לכאורה, כשהעיתונאי אברהם בֶּנְמֶלֶךְ ישב בכיכר במנהטן ודמיין שמדען גרעין איראני בכיר ניגש אליו ומבקש שיעזור לו לברוח לישראל, הוא פנטז פנטזיה פראית. מה לעורך הסולידי של יומני בוקר ותוכניות על העולם היהודי ברשת ב'ולתככי ריגול בינלאומיים? נכון שקשה למאזין הרדיו הישראלי המצוי לדמיין את המילה "סוכנות"שלא בקולו הבלתי רדיופוני של אברהם בנמלך; אבל הכוונה לסוכנות היהודית, לא לסוכנויות ביוּן.

והנה פתאום סוכני מוסד ואף-בי-איי, שטינקרים מקהילה חסידית קנאית ומחסלים אמריקנים בשירות משמרות המהפכה האיראניים, אייתולות ומולות, אדמו"רית של חסידות אנטי-ציונית קיצונית שבת דודתה היא אשת ראש המוסד ופרסייה יפה שמקור פרנסתה נישואים קצרי מועד – כולם רודפים זה את זה בהרהוריו-בהקיץ של בנמלך שעה שהוא ממתין לאשתו מחוץ למקדש הקניות הניו-יורקי, ומשתבצים בסדר מופתי ברומאן ריגול מלבב פרי עטו. 'אללה אוהב אותי', בהוצאת כרמל.

אבל איש קול ישראל בדימוס, המזוהה עם כל אותם נושאי סיקור יהודיים שנדמה שהתחנה הממלכתית משדרת כמי שכפאה שד ושבתודעה הציבורית הם מוקצים מחמת פיהוק, דווקא התחכך לא פעם עם עולם הצללים. כך אירע לו למשל ברומניה הקומוניסטית של צ'אושסקו, שניסתה לאחז את עיני ארצות הברית כאילו היא נותנת ליהודיה חופש עלייה.


המשטר הזמין לשם כך לבוקרשט משלחת של בכירי ארגונים יהודים מהעולם. באמצע נשף מפואר שנערך לאורחים לצורך ההכרזה חלולה על חופש עלייה, ניגש לבנמלך יהודי מקומי מסורב עלייה, וביקש ממנו להעביר מכתב ליו"ר ההסתדרות הציונית שנכח שם. ממש כמו שאירע לבן דמותו בספר עם מדען הגרעין האיראני. על פי התדרוך החמור שבנמלך קיבל בישראל לפני הנסיעה, אסור היה לו לקבל שום דבר משום מקומי. "אבל אמרתי לעצמי, בא אליי יהודי מסורב עלייה ואני אתנהג כמו שפן?"

הוא הלך למלון והקליט לקול ישראל כתבה על המקרה ועל הפער בין ההצהרות  הרומניות למציאות. למחרת גילה שבהיעדרו מחדר המלון הסקוריטטה, המשטרה החשאית הרומנית, שכפלה בחשאי את סרטי ההקלטה של הכתבה הזו ושל אחרות. והסוף הטוב, בארץ, "אחרי שלושה חודשים דופקים אלינו בבית – המהנדס ואשתו עלו לארץ מרומניה, ובאו להגיד לי שלום".

- ומזה צמח אחרי יותר משלושה עשורים הרעיון לפתיחת רומאן המתח שלך?

"לא חשבתי על זה".

ההסתבכות העלילתית בהמשך הרומאן נגרמת בגלל האיסור שחל על ישראל להפעיל סוכני מוסד בארצות הברית. בן דמותו של בנמלך מודיע בטלפון לשגרירות ישראל על הדג האיראני השמן שבידו. הקב"ט הישראלי המבוהל, האמון על איסור הפעילות החשאית, זורק אותו ואת האיראני שלו מכל המדרגות. השניים נאלצים להתחבא, ועולם הביון העולמי כולו מושלך למערבולת. אבל מניסיונו האישי של בנמלך הוא יודע שהאמריקנים מעולם לא התנזרו מצדו השני של המטבע.

אי שם בימי ראש הממשלה בגין, הוא מספר, "התמניתי לכתב לענייני התיישבות, במקום שמעון שיפר שנעשה כתב מדיני. במסגרת ההכנה ההדדית קבענו פגישה בכנסת, ושיפר הציג לי בחור דובר עברית ואמר לי, זה נציג הסטייט דיפרטמנט לענייני התיישבות. זה היה איש יהודי, שאפילו עשה בר מצווה לבן שלו בכותל. הוא ציפה שאמסור לו מידע שאני יודע ממקורות שלי ואני לא יכול לפרסם. מאז הוא היה מטלפן אליי ושואל מה אני יודע ולא יכול לספר. אחר כך עזב את הארץ והייתה מישהי שהחליפה אותו.

"אותי זה מאוד הרגיז. סיפרתי את זה לכמה כתבים אצלנו, ואמרו לי מה הבעיה, מה יש, ככה יוצרים קשרים. ובאמת אני מכיר עיתונאים ישראלים מודיעים – או של עיתונים זרים או של מקורות דיפלומטיים. בדרך כלל מצדיקים את זה באידיאולוגיה: מישהו צריך לעצור את המדינה, את ההתנחלות, למנוע מבגין לעשות כך וכך. פניתי לפקיד בכיר מאוד. אמרתי לו שמע, יש לי פנייה מגורמים אמריקניים, לא אמרתי ממי, ואם אתם רוצים תגידו לי מה לעשות. אולי אתם רוצים שאשתמש בו כצינור. לא קיבלתי תשובה. לשמחתי, ברגע שראו שאני לא משתף פעולה לא הזמינו אותי לאמריקה כמו כמה עיתונאים אחרים, והפסיקו להציק".

"לא יודע", הוא שב ואומר למשמע הרעיון שבכל זאת חוויות מחייו העיתונאיים חלחלו לספרו. "אולי אתה כקורא יכול למצוא את זה. אני בכלל טוען שספר כותב את עצמו: אני יודע מה אני רוצה לכתוב, אבל מה שעולה על הכתב הוא לא בהכרח מה שרציתי. לכותבים, לי על כל פנים, יש שתי מערכות של תודעה. גלויה וסמויה. למשל, אנשים אמרו לי 'הספר שלך מכיל דברי כפירה'".

- מה, זה שמשתמע מהספר שיש דרכים רבות לעבוד את האלוהים?

"לא, זה שאני מתאר בחיוב את הדמות של האייתוללה הכופר (אביו של מדען הגרעין, שהתוודע אליו רק בבגרותו). לכאורה הייתי צריך להציג אותו כדמות נוראה, כאבא גרוע. ואני דווקא מתאר את ההתפתחות שלו, כנער שמתאהב בנערה יהודייה, אחר כך נהיה נאצי, בורח, לומד, חוזר, מדבר עם הבן שלו בפתיחות על כל הדברים האלה. אני שם בפיו תפיסה מיוחדת של הרעיון המשיחי השיעי (ולפיה הוא – כמו גם רעיונות משיחיים בדתות אחרות – נועד לנסוך במאמינים תקווה ולתת להם כוח להמשיך. צ"א). יגידו לי אנשים, 'איך אדם דתי יכול לכתוב דבר כזה'. אבל פשוט נכנסתי לנשמה שלו. אחד ההבדלים הגדולים בין השיעה ליהדות הוא שבשיעה אסור לשאול שאלות. כל התשובות כבר ניתנו. ביהדות מותר".

מנגד, כשהשיחה מתגלגלת לעניין פרויקט הגרעין האיראני והסיבות להתעכבותו, מתברר שיש כאן יוצא מן הכלל. "ח'ומייני, ייאמר לזכותו, אמר שרעיון הפצצה האטומית נוגד את האסלאם. ח'מינאי שירש אותו חלק עליו. בשיעה מקובל שלמנהיג רוחני עליון, ורק לו, מותר לפעמים לחלוק על קודמיו. זה שוב שונה מהיהדות: אצלנו אתה לא יכול לשנות משהו שנפסק להלכה בשולחן ערוך. המנהיג הרוחני העליון מייצג על פי אמונתם את האלוהים. לכן 12 האימאמים חשובים יותר ממוחמד עצמו: הוא היה רק אדם, ואילו בהם התגלם האל".

אך לצד ההבדלים העצומים והידועים בין היהדות לאסלאם השיעי, התחקיר שערך בנמלך לצורך חיבור הספר חשף קווי דמיון מסקרנים בין השתיים. השיעה נולדה בקרב הערבים שכבשו את בבל, היא עיראק. יהודי בבל נאנקו אז תחת עול האימפריה הסאסאנית וסייעו לכובשים המוסלמים. בנמלך מעריך שהזרם המוסלמי שהתהווה שם שאב השראה מיהודי המקום. כך הוא מסביר, בין היתר, כיצד זה שהשיעים הנהיגו חישוב של מולד הירח על פי לוח קבוע, כמו היהודים, ולא על פי תצפית כמו אצל הסונים; מדוע אצל השיעים ולא אצל הסונים בנות קודמות בירושה לאחים; ואפילו מניין צץ הרעיון המשיחי של 12 האימאמים שהאחרון בהם נעלם ועתיד להתגלות. "לא מצאתי בשום מקום אסמכתא לכך; זה מסוג התיאוריות שהיסטוריון לא יכול להעלות, אבל סוֹפר יכול".

הקרבה הראשונית בין היהודים והשיעים הידרדרה לכדי אסון. "השיעים למדו מהיהודים בתחילת דרכם, אבל הפכו לגדולי שונאיהם. מצאתי שהיסטוריון שיעי נשאל במאה השמינית 'למה אנחנו שונאים כל כך את היהודים', וענה שאנחנו בני משפחה אחת ותמיד השנאה בתוך המשפחה גדולה יותר. אצל השיעים, לפחות אצל חלקם, היהודים טמאים; לעומת זאת, שום סוני לא יגיד שאוכל שיהודי טעם נהיה טמא. במדינות ערב, עם כל רדיפות היהודים, כמעט לא הייתה המרת דת בכפייה, בפרט לא בעת החדשה; והנה השיעים הוציאו יהודים לשמד עוד במאה ה-19, בפרשת אנוסי משהד".

מאלף לא פחות הוא המידע המגולל בספר על החיים באיראן לפני המהפכה ואחריה, ועל המורכבות של הנפש האיראנית, שיסודותיה כפולים: בדת הפרסית הזורואסטרית הקדומה ובאסלאם. הכפילות והרצוא-ושוב הללו התגלגלו עד ימינו, והם מספקים לחלקי הרומאן המתרחשים באיראן ערך מוסף פסיכולוגי ותרבותי.

"ההתעניינות שלי באסלאם לא התחילה עם התחקיר לספר, אלא הרבה קודם – והיא יוצרת את ההשקפה הפוליטית שלי. אני איש קצוות במידה מסוימת, שתי נשמות מתרוצצות. מבחינת הרגש, צריך להחזיר הכול לערבים. להתגבר על כל המחירים ולעשות שלום, העיקר שלא ייהרגו. אבל מבחינת השכל ברור לי שכל זמן שהאסלאם הוא בצורתו הנוכחית בלתי אפשרי שיתקיים שלום. היה לי ידיד ערבי, רוקח, שאמר לי, 'אני לא מאמין שהיה מקדש יהודי'. אמרתי לו שהוא טועה, סיפרתי לו שהיינו כאן, שגורשנו מכאן, והוא אמר לי, 'אתה אומר לי שאתם מרגישים כלפי ירושלים כמו שאנחנו מרגישים כלפי אנדלוסיה?'המוסלמי לא ויתר אפילו על ספרד".

*

כיום תוכלו למצוא את אברהם בנמלך בהמוניו ביומון החרדי 'המבשר', שהתפצל לפני ארבע שנים וחצי, בהובלת משפחת פרוש, מיומון אגודת ישראל 'המודיע'. הוא הוזמן לכתוב שם לקראת צאתו לגמלאות מקול ישראל, והוא כותב שם בשמות עט, בעיקר בשם מנחם כהנא, בכמויות מסחריות. פרשנויות, כתבות מגזין, הכפולה הפותחת של המוסף השבועי, כתבות היסטוריות, כתבות מדע ובריאות, פיליטון שבועי, חידות, מאמרי מערכת אפילו – בכל הנושאים כל מה שעיתון המדווח על חוק השוויון בנטל כאילו היה צו להשמדת עם יכול להרשות לאדם דתי-ציוני לכתוב עליהם. "אני מאוד מעריך אותם על הפתיחות", הוא אומר.

והדובדבן: סיפורים עלילתיים, בעיקר מתולדות עם ישראל וברוח ישראל סבא, ובלי יותר מדי ישראלה סבתא. מדי ערב סוכות וערב פסח מוקדש לסיפוריו אלה של "איש העט הוותיק מנחם כהנא"מוסף שלם. "לחרדים יש חסך גדול בספרות ואמנות, והמוספים הללו ממלאים משהו ממנו", הוא מסביר. "המבשר והמודיע מתחרים זה בזה במוספי הסיפורים. אמר לי אחד הקוראים, גרמת לי הרבה ביטול תורה בחג".

"מצאתי בהמבשר אנשים טובים מוכשרים, ביניהם כאלה שהיו יכולים לתרום לכל מגזין בישראל", הוא מוסיף. "הם ממחישים את הפוטנציאל האנושי הגדול שמצוי ב'חברת הלומדים'והולך לאיבוד. חבל מאוד ששיטת תורה עם דרך ארץ נדחתה על ידי עולם התורה הליטאי וחצרות האדמו"רים ובעקבותיהם גם הציבור הספרדי בנוסח ש"ס. היהדות החרדית של היום היא כבר מה שאני מכנה טרנס-אורתודוקסיה, לא היהדות האורתודוקסית שהייתה קודם. כמו שהחסידות והקבלה יצרו יהדות חדשה, כך גם העולם התורני של היום.

"באירופה הייתה מסורת של מאות בשנים של רבנים, של פוסקים, שידעו לפתור בעיות של עגונות, של ממזרות, שהיו נטועים בתוך החיים היהודיים והפסיקה שלהם הייתה מעוגנת בתנאי המציאות והחשיבה יותר את ההיבט האנושי. השדרה הזו הוכחדה בשואה. כשניסו להקים מחדש את העולם התורני שחרב, נכנסו בו יסודות חדשים לגמרי. למשל, עצם הרעיון של חברת הלומדים, התזה שגברים לא צריכים לעבוד ושרק לימוד התורה חשוב; או בעולם החסידי, האלמנט של הקדושה, שאינה דבר ערטילאי  אלא צריך לממש אותה אצל כל אדם. מכאן צמחו תופעות כמו ההפרדה באוטובוסים".

והוא מוסיף – הוא, כלומר אברהם בנמלך, איש 'המבשר', האיש שנפח נשמת חיים יהודית בקול ישראל ובטלוויזיה בדמות סדרות, תוכניות מיוחדות ותסריטים שהתבקש לכתוב, ואף ייסד את מגזין הרדיו לחרדים 'מלווה מלכה'; שאמר פעם לטומי לפיד, כשהלה עוד התהדר בהשקפות לאומיות, שלאומיות בלי תורה ודת היא סתם פשיזם – ובכן, בנמלך מוסיף ואומר כי "העולם הטרנס-אורתודוקסי סובל מתסמונת טורדנית כפייתית, OCD. יש בו חרדה נוראה. אין יראת אלוהים אמיתית, אלא פחד מעבירה. ומי שנושא את זה, ראש הדגל, הוא שיטת בריסק. יש לי במשפחה בריסקאים. בבריסק בן לא יאכל בשר אצל אבא שלו".

מחזה טרגי-קומי שכתב בנמלך לאחרונה, 'סְפֵיקא' (ספֵק בארמית תלמודית), עוסק בתופעה הזו – בראש ישיבה הממרר את חיי משפחתו ואת חיי עצמו בגלל פחד אובססיבי מפני ספקות הלכתיים. עוד מחזה שלו, פרי פרץ היצירה שתקף את בנמלך מאז השתחרר מקול ישראל, מתאר רומן משונה בין מתנחל לכתבת התנחלויות שמאלנית מערוץ מסחרי. שניהם נשלחו לתיאטראות אך מחכים לגואלם. כשבנמלך לא כותב הוא קורא הררים של ספרי היסטוריה, בפרט על מלחמת העולם השנייה, מנסה להבין את הפיזיקה החדשה, ולומד בחברותא קבועה עם מנהל מפעלי ים המלח לשעבר אורי בן-נון בספר חקירותיו התלמודיות של האחרון.

'ספיקא', המושפע כנראה קלות מחוויות החברותא, נוגע גם בסוגיות החמות של עגינות וביטול גט. בית הדין הרבני דווקא יוצא בו טוב, להבדיל מאותו ראש ישיבה אובססיבי המוצא מתחת לאדמה חששות וסיבות להחמיר. לכשעצמו בנמלך מפקפק בצורך בבתי דין רבניים ממלכתיים; "ממילא המונים נישאים היום בחו"ל או בנישואים אזרחיים או מולידים ילדים ללא חופה וקידושין, ובארץ יש 300 אלף עולים לא יהודים מרוסיה שהממסד הדתי אינו רוצה ואינו מסוגל לגיירם. הצורך בספרי יוחסין ילך ויגבר בכל מקרה".

"כשהרב אברהם שפירא נבחר לרב ראשי לישראל", מספר בנמלך, "הוא יעץ לי לערוך תחקיר על בתי הדין הרבניים ולהוקיע את התופעות השליליות שאמצא שם לדעתו: אי הופעה לדיונים, השתמטות של דיינים מעיסוק בגטין. על ההתנגדות הרב שך ל'היתר המכירה'בשמיטה הוא אמר לי: 'מה הרב שך רוצה ממני? לו יש ציבור של כמה אלפים, אני אחראי למדינה שלמה".

- ב'אללה אוהב אותי'יש תפקיד חשוב ליהדות החרדית. בייחוד לחסידות דמיונית קיצונית המקבילה לסאטמר, שבן-דמותך פונה אליה שתעזור לו להבריח את האיראני לארץ.

"הייתי צריך למצוא פתרון לסיפור, וזה היה מתבקש. כשהייתי כתב עלייה וקליטה ראיתי את פעילות ההברחות המוצלחת של ארגון הפליטים של סאטמר, 'רב טוב', ובספר בניתי ארגון מקביל. הרי איתם, עם אלה שהבריחו בזמנו את יוסל'ה, אפשר לעשות עסקים. אין להם אלוהים".

זה הזמן לספר שבבואו לעיתון 'המבשר', ובמגעו ומשאו עם העולם החרדי, אברהם בנמלך בעצם חזר הביתה. משפחת פרוש שהקימה את העיתון וסיעת 'שלומי אמונים'שלה הם נציגי מה שנקרא היישוב הישן: צאצאי התושבים של ירושלים ויתר ארבע ערי הקודש לפני העליות הציוניות. בנמלך נולד בשם אברהם כהן בשכונת גאולה בירושלים ב-1942, וגר בעיר עד היום. השם בנמלך היה תחילה שם העט שלו בשבועון 'פנים אל פנים', ראשי תיבות של "בן מרדכי ולאה כהן". "אני דור שמיני בירושלים, אם לא יותר. אמי וסבתי נולדו בחברון, במשפחה חסידית. מצד אבי אנחנו צאצאי תלמידי הגאון מווילנה שהתיישבו בירושלים.

"היישוב הישן, לפני שהתנוון, הוא הרי זה שהקים את פתח-תקווה וזה שהוציא את יהודי ירושלים מהחומות. העליות של אנשי היישוב הישן לאורך המאה ה-19 הן שגרמו לכך שהיה רוב יהודי בירושלים כבר ב-1870, הרבה לפני העלייה הראשונה. גם אחר כך, הוא זה שיצר את התשתית של ירושלים. אם הדבר היה תלוי בחלוצים, כל היישוב היהודי בארץ היה מתרכז בשפלה ובעמקים ואיש לא היה בא לירושלים".

זו הייתה משפחה שחרדיות ודתיות-לאומית שימשו בה בערבוביה טבעית – אופייני, לדבריו, ליישוב הישן. בן תשע התחיל לכתוב בשני עיתוני ילדים, משני הזרמים, שהיו מגיעים לביתו: המודיע לילדים והצופה לילדים. בן 11 זכה לראשונה בתחרות כתיבה, זו של 'המודיע לילדים', וקיבל את המקום השלישי; העורך סיפר לאביו בסוד שנמנעו מלתת לו את המקום הראשון כי לא ייתכן שילד כתב סיפור כזה לבדו, וחושדים שאביו עזר לו. כמחאה על כך, וגם על טעויות דפוס, סירב הילד לקבל את הפרס. התערובת הדתית-חרדית ניכרת גם במסלול החינוכי שלו. הוא למד בבית ספר יסודי של זרם 'המזרחי'הציוני, אך לאחר שבגיל 11 ומשהו התייתם מאביו התרגשה עליו טראומה נוספת: הוא נשלח לישיבה התיכונית החרדית 'היישוב החדש', הידועה במשמעת הקפדנית עד עריצה ששררה בה.

"עד לאחרונה פחדתי לכתוב על עצמי. על היַתמות בגיל צעיר, ועל התקופה הנוראה בישיבת היישוב החדש. תכתוב בשמי שזה מקום מתועב. עם ראש הישיבה, הרב יהודה קולודצקי, עוד אתחשבן בבית דין של מעלה. שלחו אותי לשם בעל כורחי; שכנעו את אמי שאבי ז"ל היה רוצה שאלמד שם. חליתי שם מרוב עוגמת נפש, ושכבתי חצי שנה בבית. רק עכשיו פרצתי את מחסום הפחד להתמודד עם הדברים הללו". בינתיים כתב על התייתמותו שירים וסיפור קצר, אבל "אני מקווה שבספר הבא שלי אתמודד עם זה. בספר הנוכחי עוד רָעיתי בשדות זרים".

- למה, אתה משתעשע שם בשם של עצמך ושל אשתך כגיבורי הספר.

"וגם הכנסתי כמה פרטים אזוטריים מחיי. אבל זה בגדר טריק, שעשוע למי שמכיר אותי. לא סיפרתי על עצמי. כל השנים ברדיו ויתרתי במידה רבה על החלום הספרותי שלי, בגלל ההכרח להתפרנס ולגדל את ארבעת ילדיי. העבודה בקול ישראל היא תובענית ושוחקת. בזבוז הזמן נורא ואיום. הסידורים הטכניים, התיאומים לדבר עם הטכנאים ועוזרות ההפקה ולהתווכח עם המגיש ולהגיש שעות נוספות ולקבל טלפונים ומכתבים ותלונות למה לא הכנסת את הכתבה – כל זה מעייף מאוד. רשות השידור היא אחד המוסדות הנוראים ביותר שקיימים. אמצעי תקשורת ששונא את עובדיו ועובדיו שונאים אותו. מקום שלא יודע להעריך בני אדם".

ובכל זאת, בנמלך קיבל כמה פעמים את פרס מנהל רשות השידור, על סדרות תיעודיות מיוחדות שערך והגיש בנושאים היסטוריים ויהודיים, ביניהן סדרה שבועית של תוכניות בנות שעתיים, שנמשכה שנתיים, על שישים שנות מדינת ישראל; וסדרה חלוצית שחשפה, כבר ב-1983, את התעוררותה של האנטישמיות המוסווית כביקורת על ישראל. זו שעתידה הייתה לזכות כעבור עשרים שנה לכינוי האנטישמיות החדשה.

"ברגע שנהייתי אזרח חופשי", הוא ממשיך, "התחלתי לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב. יש לי ויכוח עם הילדים שלי. הם אומרים שמימשתי את עצמי בקול ישראל. הייתי האדם הדתי שהגיע לעמדה הכי בכירה שם. אני לא מסכים איתם. אני מסכים יותר עם מפיקה מהרדיו, עמיתה לשעבר, שהתקשרה לרגל הספר ואמרה, עכשיו אתה מממש סוף סוף את היכולות שלך. אחרי בלותי הייתה לי עדנה".

משבר הכתיבה הספרותית של בנמלך משתרע על פני כחמישים שנה. "בגיל 16 שלחתי סיפורים לעורך הספרותי של 'הארץ', בנימין תמוז. הוא קבע איתי פגישה בירושלים ואמר לי, 'תשמע בחור, כבר פרסמתי סיפורים גרועים מאלה שלך. אבל אתה בחור צעיר. עוד לא התנסית בחיים. עוד לא התפלשת בבוץ. סבלנות'. ברור לי שהוא צדק לחלוטין. אבל זה שבר אותי. הפסקתי לכתוב.

"אמרתי שאלך להיות מדען. נמשכתי לכימיה, וסבי רצה שאהיה כימאי. אבל לחיים מסלול משלהם, וכשהשתחררתי מהצבא לא יכולתי להקדשי את כולי ללימודים; הייתי הגדול בבית, אמי הייתה אלמנה ובהמשך חלתה. אז פניתי למדעי הרוח והחיים גלגלו אותי לעבודה בשבועון הדתי 'פנים אל פנים'. שם נכנסתי למסלול העיתונאי, שהוא פָּרָא-ספרותי. בהתחלה יש בו המון קסם. אתה בחור בן 22 ופתאום כתבותיך נקראות ושמך מוכר ברבים. זה כמובן דוהה עם הזמן".

אחר כך עבד ככתב חדשות בעיתון הימין 'היום', עד שנסגר בסוף 1969. לאחר תקופת אבטלה התפנה מקום במחלקה הדתית בקול ישראל. במחלקה המנומנמת דאז, שהפיקה בעיקר תוכניות של הקראה ודקלום ופרקי חזנות, דרך כוכבו כיזם של תוכניות מקור, משחקי רדיו וחידונים, ואף ככותב תסכיתים ותסריטים לשאר המחלקות של רשות השידור. אם הזדמן לכם לצפות בשנות התהילה של ערוץ 1 בתוכנית על הבתולה מלודמיר או על המהר"ם מרוטנבורג, דעו בזכות מי הייתה תמורה לאגרה.

תפקידו הראשון מחוץ למחלקה הדתית, ובטרם קשר את גורלו המקצועי בענייני עלייה ותפוצות ובעריכת יומני 'הבוקר הזה', היה כאמור כתב התיישבות. אלה היו ימי הראשית של ההתיישבות ביש"ע. "הייתי עם ראשוני המתיישבים באלון-מורה במקום הישן שלהם. זה היה סקופ שלי אפילו. זה הפך לכמעט שגרה: הייתי יוצא מהבית בשלוש בבוקר, עולה על רכב השידור שהיה מגיע עם הטכנאי, אוסף פעיל של גוש אמונים שקבע איתי, ונוסע למקום העלייה התורן".

- היו לך מאבקים בקול ישראל בגלל הרקע השונה שלך?

"כמעט לא. היו עימותים על רקע זה שהייתי חבר ועד העובדים, אבל מתיחות על רקע פוליטי רק בתקופה אחת, אחרי רצח רבין. זו הייתה תקופה לא נעימה. חשדו בי בכל מה שאני עושה. את דעותיי הפוליטיות לא כל כך ידעו, אבל עצם העובדה שאני דתי הפכה אותי לעוף משונה קצת. בישיבת מערכת שלא נכחתי בה, בתקופה ההיא, האשים אותי מישהו שאני מעלה את שאול יהלום ביומנים בלי סוף, ונאלץ להתנצל כשבדקו ומצאו שיהלום לא דיבר אצלי יותר מאצל עורכים אחרים".

במבט מבפנים, באמת יש, או הייתה, ברשות השידור דומיננטיות שמאלנית?

"אין מאפיה שמאלנית. זו אגדה. אבל מכל מיני סיבות, אלה שהגיעו לעבוד בתקשורת האלקטרונית הם בעיקר יוצאי השומר הצעיר, התנועה המאוחדת וכדומה – ויוצאי גל"צ, שמבחינה זו זה אותו דבר. אלה אנשים מגובשים מבחינה מקצועית. נתקלתי בכל מיני תופעות מרגיזות, אבל לא בהטיה פוליטית. אתה יודע מה, אפילו עליי כעס איזה חבר על כך שכעורך נתתי ביטוי לשמאל. ואני מעולם לא הייתי שמאלני. אני לא איש גוש אמונים, יש לי מחלוקת איתם בעניין המשיחיות, אבל ברור שאני קרוב אליהם יותר מאשר למחנה האחר".

- אין הטיה פוליטית? הרי כל אחד שומע את ההטיה במשדרים. אפילו בשאלות שהמגיש בוחר לשאול ואלו שהוא לא מעלה על דעתו לשאול.

"הבעיה הגדולה ברדיו בשנים האחרונות הוא שמי שקובע את הטון הוא המגיש, יותר מהעורך. לדעתי כל עורכי היומנים פועלים לפי אותה נוסחה, וההבדל בתוצאה בין עורכים שונים הוא אולי 20 או 30 אחוז, לא יותר. אבל אז מגיע המגיש והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לשאול את השאלות שהוא רוצה לשאול".

- מנגד, היום כל הזמן מדברים על קול ישראל כזירה של לחצים ממשלתיים.

"מי שאומר שאין לחצים משקר, ומי שאומר שהכול נקבע לפי לחצים מגזים. פעם טלפן אליי ברק כשהיה ראש האופוזיציה, ביקש להגיב ביומן הבוקר, וצעק עליי 'כשאני אגיע לשלטון זה לא יהיה ככה'. רבין היה מטלפן לאולפנים, דוברים היו מטלפנים".

- לחץ זה כשיש איום משתמע.

"נכון. כשטומי לפיד הגיע להיות מנכ"ל רשות השידור – ואני, אגב, כחבר ועד, התנגדתי בגלוי למינוי שלו, והוא נטר לי על כך עוד שנים רבות אחר כך – הוא כינס את מערכת החדשות ופרס בפניה את תוכניותיו. קם עורך חדשות מהוותיקים ביותר ואמר לו, 'באיזו זכות אתה מתכוון להתערב בעבודה שלי?'ענה לו לפיד בלי לחשוב, 'באותה זכות שאתה כעורך חדשות מחליט לגבי ידיעות שאתה מקבל. אתה עורך בתחומך, ואני העורך הראשי'. וזה אחד הדברים שברשות השידור אף פעם לא הבינו. חלק גדול מהמאבקים הפנימיים נובע מכך שצעירים נעשים כוכבים בעיני עצמם, ולא מוכנים לקבל ביקורת".





שיפוט מהיר 7: ארד, כסף, זהב

0
0
מהדורה 7 של מדורי 'שיפוט מהיר'. הופיעה במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'ובמוסף 'ערב שבת'של 'מעריב'בז'בחשוון תשע"ד, 11.10.2013. והפעם על פרוזה פנטסטית של רועי ארד, עיון אופטימי של מאט רידלי, ושירה טמירה של רבקה מרים.


השקנאי

רועי "צ'יקי"ארד, חרגול ומודן, 222 עמ'

אולי נועז מצדי ואולי תמים, אולי מיתמם ואולי מנַכֵּס, אך הבה ואציע: הרומן שכתב רועי צ'יקי ארד בהשראת מחאת האוהלים של קיץ 11'מכוון את חציו החדים ביותר פנימה, אל האוהלים. לא אל הנִמחים, אלא אל המוחים. לא אל המטרות האוטומטיות, המתבקשות, ממשלת הליכוד ובעלי ההון וזגוגיות הבנקים והמשטרה ובעלי הדירות ויצרני הקוטג'ים, אלא דווקא אל מנהיגיה של אותה פטריית קיץ תקשורתית, כפיליו ועמיתיו של ארד.

כמו בנרטיב התל-אביבי של המחאה, גם ברומן הפיקָרֶסקי המהנה ורב-ההמצאות של ארד יש שלטון רע ומהפכנים טובים. ברומן זוהי מדינה אפריקנית דמיונית ממוצא רומני, הכלאה של קובה, קונגו-קינשסה וקוריאה הצפונית, הנתונה לשלטון עריצות גחמני ורצחני. הגיבור הוא מפקד המחתרת המבקשת לשחרר את המדינה מהשכבה השלטת העושקת אותה. הוא נרדף על צווארו, מנותק מחבריו-פקודיו ואינו יודע אם הם עוד ישנם בכלל, ניצל פעם אחר פעם ממוות בשל סדרה של תושיות וטיפשויות, מעשי נסים ומעשי מנוסה, וגם בשל רצונו של המשטר לשמר את האויב ולנקז אליו את שנאתו של העם.

השלטון המושחת הוא רוע מוחלט, אבל גם בדיחה מוחלטת. הוא מחייב את האזרחים לשאת שמות של גיבורים שקספיריים, מאפשר למאבטחים חמושים לנהל קרבות ירי בינם לבין עצמם או לפצפץ ראשים להנאתם, מקים גולאגים ומכונֵן פולחן אישיות, ועוד שפע המצאות צבעוניות ומפחידות ומבדחות כיד דמיונו של ארד הטובה עליו. צריך להיות ליצן כדי לצפות שהקורא, רדיקל ככל שיהיה, יחלץ מכאן אמירה כלשהי על השלטון בישראל. ניכר שארד מתוחכם יותר.

ועל כן הפנים מוסבות אל המחתרת. כאן הקריקטורה צנועה יותר והאבחנות דקות שבעתיים. כאן מדובר באנשים טובים עם יצרים חזקים וחולשות מצחיקות. מפקד המחתרת הוא חדל אישים שהתמנה פשוט כי היה בסביבה, מטרות המחתרת אינן ברורות לה עצמה, הצלחותיה היחידות הן אירועים שהמשטר מייחס לה שלא ברצונה. נראה שארד השמיץ בגדול את מקביליו של ה'אויב'רק כדי להשפריץ בקטן, ובמדויק, בפרצופי מקביליהם של החבר'ה שלו.



האופטימיסט הרציונלי:למה המאה ה-21 תהיה טובה יותר?

מאט רידלי, מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, כנרת זמורה ביתן, 494 עמ'

איך בוררים דוגמה אחת מתוך שפע העובדות והנתונים שהספר מתפוצץ מהם? תשוש מהמסע הארוך אל האופטימיות שערכתי עם מאט רידלי, הרשיתי לעצמי את שיטת ההגרלה של העצלנים: פתחתי היכן שיצא, שלפתי את המשפט שעיניי נחו עליו. יצאה לי דוגמה מצוינת. "עיבוד מזון באמצעות חומרים משמרים, שהירוקים בזים לו, הפחית במידה גדולה את כמות המזון המושלך לאשפה".

כמות אדירה של עובדות משמשת את רידלי להוכיח את מה שאמור להיות מובן מאליו, אך נוגד את האינטואיציות שחֻבְרַתְנוּ אליהן בעשורים האחרונים: בחשבון כולל, ובמבט היסטורי ואף פרה-היסטורי, חיינו משתפרים בהתמדה. המדע, התיעוש, העיוּר, הצרכנות, הגלובליזציה, היוזמה הפרטית, ההנדסה הגנטית – כולם, עם כל הקשיים ולמרות חוסר הרומנטיות שבדבר, עושים לנו טוב, ועתידים לעשות לנו עוד יותר טוב.

הספר הזה הוא נר בודד באפלה של נבואות זעם. אולי לא תמיד הוא צודק, אולי אפשר להציג מולו נתונים נוגדים, ולבטח הוא מפריז בכמות הציטטות וחוזר עד זרא על טיעונו המרכזי – שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית, ממש כמו האבולוציה הביולוגית, נעשית על ידי הזדווגות והתחברות ומתאפשרת בזכות השונוּת. ובכל זאת, זה ספר משחרר ופוקח עיניים. ייתכן אפילו שהוא מסמן מגמה. הנה, זה עתה הופיעו בעברית שני ספרים משלימים: 'ציביליזציה'של ניל פרגוסון (עם עובד), המסביר את ההגמוניה המערבית במאות האחרונות בעזרת אותן תופעות שרידלי מצביע עליהן – ו'הפינגווין והלווייתן'מאת יוחאי בנקלר (כנרת זמורה ביתן) המזמר, על סמך תופעות של רצון טוב כגון ויקיפדיה ותוכנות הקוד הפתוח, את תהילתו של הקפיטליזם הקהילתי הערכי.

רידלי מדגיש את חשיבותם של רעיונות וערכים בקידום האנושות – אך קידום זה נמדד אצלו רק בהצלחות טכנולוגיות וכלכליות, ולא בהישגים רוחניים ואמנותיים. הדבר ניכר למשל בהערת שוליים המתאוננת שהתנ"ך מתמקד בקורות עַם שולי ומסתגר (ישראל הקדומה) שלא תרם לאנושות, להבדיל משכניו הסוחרים הפניקים למשל. אז מה אם המצאנו את המונותיאיזם המוסרי. גם כשרידלי מביט בהווה הוא מתעלם מהיבטים פוליטיים ותרבותיים. הוא מראה איך תוכל האנושות להתגבר על איומי העוני וההתחממות, אך שוכח איומים קיומיים אחרים כגון האסלאם הקיצוני או הנשק הגרעיני. ועדיין, חצי כוס מלאה זה לגמרי לא רע.


צל השלם

רבקה מרים, כרמל, 119 עמ'


"הַצִּפּוֹר יָרְדָה פִּתְאוֹם אֶל כַּף יַד הָאִישׁ מִמְּרוֹמֵי הָעֵץ / לְאַחַר שֶׁשָּׁעָה אֲרֻכָּה בּוֹ צָפְתָה מִן הַצַּד / וְהוּא, שֶׁכָּל יָמָיו בִּקֵּשׁ לְצַיֵּץ, / יָדַע, בְּבַת-אַחַת, כֵּיצַד".

או אולי זה: "דָּמִיתָ לְמוֹתִי, כֹּה בָּקִיא וְחָצוּף / אָז, כְּשֶׁרָכַנְתָּ כְּפַרְפַּר אֶל הַפֶּצַע שֶׁבִּי / לִמְצוֹת מֶנּוּ צוּף".

או שנלך על זה: "צֵל הָעַכְבָּר הִתְכַּרְבֵּל בְּצֵל הֶחָתוּל וְנִרְדַּם. / גַּם צֵל הַנָּמֵר נִרְדַּם, מְכֻרְבָּל בְּצִלּוֹ שֶׁל הַגְּדִי. / וְצֵל מָאן דְּהוּ שֶׁלֹּא רְאִיתִיו לְהֵרָדֵם לֹא הִצְלִיחַ / בְּצֵל הַדָּם שֶׁטֶּרֶם יָבַשׁ עַל בִּגְדִי".

או שמא – "הָהּ, אֵיךְ הָיִינוּ בְּלִי סוֹף נִפְגָּשִׁים / אֲנִי וְאַתָּה הַשּׁוֹכֵן בְּכָל אָדָם / אַתָּה וַאֲנִי שֶׁשּׁוֹכֶנֶת בְּכָל הַנָּשִׁים –/ וְאֵיךְ, מִדֵּי חֲצוֹת, בְּעוֹדְךָ נִרְדָּם / הָיִיתִי קָמָה הָרִבּוּי לְהַכְרִית / לְצַמְצְמֵנוּ לַשְּׁנַיִם שֶׁבָּהֶם סוֹד הַבְּרִית".

ועוד ועוד. לפעמים קצרים קצת פחות, לפעמים הזויים קצת יותר; לפעמים שומטים את הרצפה מתחתינו ולפעמים פותחים מעל ראשנו את התקרה ולפעמים סוגרים אותנו בארבעה קירות של אבסורד; לפעמים, הרבה פעמים, על המפגש שבזוגיות, ולפעמים, המון פעמים, על שינה. ותמיד תמיד בלי משקל מוסדר, ועם חרוזים. בסופי שורות או אף בתוכָן.

למה כותב משורר בחרוזים? כדי לצקת בשיר מוזיקליות, כדי לחבר או כדי להנגיד, כדי למסגר או כדי להצחיק, כדי להקל על הזיכרון או כדי להוסיף ממד פיוטי. רבקה מרים כותבת בחרוזים כדי לביית את האבסורד. כדי להלביש את הבלתי אפשרי בעור כבש. כדי להפוך את ההזיה למכתם, את הדמדומים לשנינה. כדי להסדיר את הסוריאליסטי. כדי להזכיר לנו שאצלה כּזָבוֹ של השיר הוא מיטב אֲמִתּוֹ.

יש משוררים שכוחם בכך שהם מממשים במילים את מה שהקורא מרגיש. יש משוררים שכוחם בכך שהם זרים ומוזרים ומזירים. רבקה מרים מממשת במילים מוכרות ומוסדרות, וברעיונות זרים ומוזרים, את מה שהקורא לא הרגיש. ופתאום הוא מרגיש מאוד.





שלישייה שלישית של שירים לעולים

0
0
מדורי "שורות קצרות"משלושת הגיליונות האחרונים של הירחון ללומדי עברית "IVRIT"מבית ג'רוזלם פוסט . 

אלול:
שְׁאֵלָה שֶׁל טַעַם


לִפְעָמִים יֵשׁ מִלָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר

בִּשְׁתֵּי צוּרוֹת שֶׁל נֶגֶן.

בָּאַחַת הַטַּעַם נִמְצָא רַק בַּגְּמָר,

בַּשְּׁנִיָּה – הֲבָרָה לִפְנֵי כֵן.


הָאַחַת שְׁמָהּ מִלְּרַע,

הַשְּׁנִיָּה שְׁמָהּ מִלְעֵיל.

אִם בִּלְבַּלְתֶּם זֶה רַע,

כִּי שִׁנּוּי יִתְחוֹלֵל,

שִׁנּוּי מַשְׁמָעוּת מְבַלְבֵּל.


לְמָשָׁל –




הַטַּיָּס הַצְּבָאִי בִּמְטוֹסוֹ נָחַת

וְהָיָה לוֹ מִזֶּה הַרְבֵּה נַחַת,

אֲבָל מְפַקֵּד הַחֲטִיבָה, הַמָּחָ"ט,

דָּקַר אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּמַּחַט.


בַּשָּׁמַיִם צָפָה אַסְטְרוֹנוֹם, תּוֹכֵן,

כִּי מְלֵאִים הַשָׁמַיִם בְּתֹכֶן,

אַךְ בָּרֹאשׁ רַק חָשַׁב: מָתַי אֲנִי אוֹכֵל?

מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ אֹכֶל?


בָּא הַטַּיָּס וְאוֹתוֹ פִּתָּה

בְּפָלָאפֶל וְצִ'יפְּס בְּתוֹךְ פִּיתָה.

– אָפִיתָ אוֹתָהּ? בְּקִצּוּר, אֲפִיתָהּ?

– לֹא. גַּם אַתָּה לֹא אָפִיתָ?


מִי אוֹתָהּ כֵּן אָפָה? אֵיזוֹ גְּבֶרֶת יָפָה

אֲשֶׁר שְׁמָהּ הַפְּרָטִי הוּא יָפָה

שֶׁעוֹבֶדֶת כָּל בֹּקֶר בַּמַּאֲפִיָּה

וּמַמָּשׁ לֹא עוֹבֶדֶת בַּמַּאפְיָה.




תשרי:
ראש טוב


רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשָּׁנָה הָעִבְרִית –

אַךְ הָרֹאשׁ הוּא גַּם רֹאשׁ הַשָּׂפָה הָעִבְרִית.

כִּי רֹאשׁ בְּעִבְרִית הִיא כָּזֹאת מִין מִלָּה

שֶׁעָלָה לָהּ לָרֹאשׁ! הִיא עוֹלָה וְעוֹלָה!

וְכָל הַקּוֹרֵא שֶׁיֵּדַע מִתְּחִלָּה:

הוּא מַכְנִיס רֹאשׁ בָּרִיא לְמִטָּה חוֹלָה.


כִּי יֵשׁ בְּעִבְרִית צֵרוּפִים שֶׁכָּאֵלֶּה,

עִם רֹאשׁ יְהוּדִי כָּל כָּךְ מְסֻבָּךְ:

לִתְפֹּס אֶת הָרֹאשׁ פֵּרוּשׁוֹ לַחְטוֹף הֶלֶם,

וְלִתְפֹּס רֹאשׁ, בְּלִי "אֶת", זֶה הַהֶפֶךְ מִכָּךְ!


רֹאשׁ טוֹב זֶה סַבָּבָּה,

רֹאשׁ כְּרוּב הוּא אֱוִיל,

וְגַם רֹאשׁ בָּטָטָה

אִם נִתְעַקֵּשׁ.

לָלֶכֶת בָּרֹאשׁ פֵּרוּשׁוֹ לְהוֹבִיל,

לָלֶכֶת רֹאשׁ בְּרֹאשׁ – לְהִתְנַגֵּשׁ.


עַל רֹאשׁ הַגַּנָּב בּוֹעֵר הַכּוֹבַע.

עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ – עִיר הַבִּירָה.

עַל רֹאשׁ הַבְּרוֹשׁ – זֶה מַמָּשׁ עַל הַגֹּבַהּ.

וְ"עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה עוֹמֶדֶת פָּרָה"

זוֹ הַתְחָלָה שֶׁל שִׁיר

שֶׁהָיָה פַּעַם רֹאשׁ צָעִיר

וְעַכְשָׁו הוּא אוּלַי רֹאשׁ בַּקִּיר.


וְיֵשׁ עוֹד (אֵיזֶה רֹאשׁ!)

עַד לְמַעְלָה רֹאשׁ

אֲבָל כַּמָּה רָאשִׁים עוֹד נוּכַל פֹּה לִדְרוֹשׁ?

בָּא הַזְּמַן שֶׁנִּפְרוֹשׁ,

וְאִם יֵשׁ כְּאֵב רֹאשׁ

אַל תַּגִּידוּ שֶׁלֹּא הֻזְהַרְתֶּם מֵרֹאשׁ.



חשוון:
מר חשוון


חֶשְׁוָן חוֹשֵׁב שֶׁהוּא חָשׁוּב.

חוֹשֵׁב, חוֹשֵׁב, וְכָךְ יֹאמַר,

וְשׁוּב יֹאמַר, וְשׁוּב וָשׁוּב:

אֵינִי חֶשְׁוָן! הַגִּידוּ מַר!


לֹא סְתָם חֶשְׁוָן – רַק מַרְחֶשְׁוָן!

זֶה מְכֻבָּד לִי וּמַרְשִׁים.

וּכְמוֹ הַחֹדֶשׁ הַחַשְׁבָן

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מַרְשִׁים


לוֹמַר "חֶשְׁוָן"לְלֹא הַ"מַר".

וְהֵם עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר,

כִּי "מַר"שָׁוֶה, לְמַעֲשֶׂה,

לַתֹּאַר "מִיסְטֶר"אוֹ "מִיסְיֶה".


מָה, לֹא מַגִּיעַ לוֹ כָּבוֹד?

הוּא סְתָו, לֹא סְתָם! הוּא סְתָו מְאוֹד!

אִם לֹא נֹאמַר לוֹ מַר אוֹ מִיסְטֶר

הוּא יֵעָלֵב שֶׁאַלְלָה יִסְתֶּר!


עַל כֵּן עוֹמְדִים הַקַּפְּדָנִים

סְבִיב מַרְחֶשְׁוָן הַזֶּה עִם שׁוֹט

וּלְמַכּוֹת קָשׁוֹת דָּנִים

אֶת מִי שֶׁמְּקַפֵּד רֹאשׁוֹ.


וּמִכֻּלָּם רַק הַהוֹלַנְדִים

לֹא נִבְהָלִים וְהֵם בְּשָׁאנְטִי

כִּי הֵם יוֹדְעִים: גַּם סְתָם חֶשְׁוָן

זֶה מְכֻבָּד – כִּי יֵשׁ בּוֹ וַן!

לרקוד עם כוכבים: עם חגי פרץ על מצב היקום

0
0
התנגשות כוכבים במערכת משולשת.
איור: חגי פרץ,
על פי תמונות שנאס"א העמידה לשימוש הציבור
כוכבים שמתמסרים ביניהם בפלנטות, ופלנטות שמסרבות להתמסר לכוכבים. שמיים עם שתי שמשות, וכוכבי לכת שנקרעים לשניים. צדק חם, יתמות פלנטרית ונעורים פרדוקסליים. שמחה גדולה בשמיים, והיינו אומרים עליה שמחת זקנתי אלמלא הייתה מלמדת אותנו מאין באנו, לאן אנו הולכים והאם אנחנו לבד ביקום

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בכ"א בחשוון תשע"ד, 25.10.2013, עמ' 24-20, בכותרת "שארית החום"


הידיעה החדשותית מהשבוע שעבר, על גילוי ראשון של פְּלָנֶטָה נטולת כוכב, נראתה כתירוץ טוב לכתבה עם חגי פרץ. לא שבאמת צריך תירוץ; אף פעם לא מזיק לתפוס לשיחה צפופה איזה אסטרופיזיקאי נלהב, מוטב כזה המתגלה ככוכב עולה בארץ הנובֶּלים הנובְלים, ולהתעדכן קלות במצב האומה, כלומר העולם, כלומר היקום, כלומר, על פי הטענה הנוכחית, היקומים. אבל בכל זאת, אם יש תירוץ בטח שניקח.

פלנטות מחוץ למערכת השמש מתגלות בהמוניהן זה כעשרים שנה, ומעוררות תקוות ישנות ופחדים כמוסים על קיום חיים הרחק מהכדור הכחול שלנו. אבל פלנטה בלי כוכב, כלומר כוכב לכת שאינו מקיף כוכב שֶבת, זה כמו מיתר בלי גיטרה, כמו נטו בלי טרה, כמו ביבי בלי שרה. מי ייתן לו ציר ועוגן? מי יחמם לו ויאיר לו? למה הוא לא נמשך מספיק לאף כוכב אמיתי. ומה נעשה אנחנו אם מישהו יכבה גם לנו את השמש? שלא לדבר על תהיות כגון איך זה שכוכב אחד מעז, ולמה לשבת לבד בחושך, והאם הוא כוכב נולד או הכוכב הבא, ושאר קלישאות שאני שורף עכשיו לעורכים המחפשים אחת כזו לכותרת.

אבל חגי פרץ, בן 36 וכבר פרופסור-מִשנֶה לאסטרופיזיקה בטכניון, דוקטור לחוקי תנועה של גרמי שמיים, לא נותן להתלהבות חפשני הכותרות לבלבל לו את השבוע הפותח של שנת הלימודים האקדמית. פלנטת בר שכזו, כוכב לכת הולך בטל, בכלל איננה חידוש. "פלנטות צפות כמו זו התגלו כבר קודם. הן חלק מההסבר שאנו נותנים היום לאופן היווצרות פלנטות: במהלך תהליכי יצירת פלנטות, לפעמים יחסי הגומלין של כוחות הכבידה הפעלים ביניהן עלולים לגרום לכך שאחת מהן תיבעט החוצה מהמערכת. על פי סימולציות מחשב שאנו עורכים, קיימות כנראה רבות מאוד כאלו. לפעמים הן נלכדות אחר כך על ידי כוכב אחר מכוכב המוצא שלהן, או אפילו על ידי חור שחור".

מה שכן חדש בגילוי הזה, הוא אומר, הוא שהוא נעשה בדרך שונה. עד כה התגלו רק פלנטות צפות רחוקות מאוד, שאי אפשר לחקור אותן. ואילו זו החדשה התגלתה על פי שאריות החום שהיא ממשיכה לפלוט, ומשום כך אפשר להמשיך לצפות בה ולהשיג פרטים נוספים עליה.

למי שתהה למי אכפת: פלנטות מחוץ למערכת השמש פירושן אפשרות לקיום חיים מחוץ למערכת השמש. רק בפלנטות יכולים להתקיים חיים. שכן להבדיל מכוכבים, כוכבי הלכת אינם כורים של היתוך גרעיני. אנחנו, למשל, חיים על פלנטה ששמה כדור הארץ. אבל מאחר שהפלנטות אינן מקור אנרגיה, והיות שהן קטנות בהרבה מכוכבים, קשה מאוד לגלותן.

"מאות שנים דיברו על אפשרות של חיים מחוץ לכדור הארץ", מזכיר פרץ, "ואנשים אפילו הועלו על המוקד כשהעלו אפשרות כזו, אבל רק כיום אנחנו אכן רואים כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש, שברמה העקרונית יכולים להיות מתאימים לחיים. הכוונה לפלנטות שנמצאות בתוך טווח מרחקים מהכוכב שלהן, השמש שלהן, שנקרא האזור היָשיב; האזור המתאים לחיים. נוטים לקרוא לו יותר 'אזור זהבה', על שם זהבה מזהבה ושלושת הדובים: זה אזור שלא חם מדי ולא קר מדי, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי".

פרץ הוא גם ממייסדי מרכז מינרווה לחקר חיים בתנאים פלנטריים קיצוניים, בשיתוף עם חוקרים במכון ויצמן ובאוניברסיטה העברית. המרכז מנסה להתחקות אחר היווצרות החיים והסיכוי להיווצרותם בפלנטות אחרות. הנחת היסוד, המגובה בממצאים מחקריים, היא שבשלב הקריטי של היווצרות התא החי הראשון מהחומר הדומם שררו על פני כדור הארץ תנאים קיצוניים, בין היתר מבחינת הטמפרטורה, הקרינה והחומציות. לא קיצוניים כמו אלה שמחוץ לאזור זהבה, אבל עדיין לא כיפיים במיוחד. בכוכב הלכת השכן שלנו, מאדים, או באי אלו פלנטות מחוץ למערכת השמש, יש תנאים כגון אלה.

"החיפוש אחר כוכבי לכת, ודאי בהקשר הפופולרי, נעשה מתוך מחשבה על האפשרויות של מציאת חיים תבוניים בעולם אחר, או שאנחנו נגור פעם בעולם אחר", הוא אומר. "וישנה גם ההכרה שבטווח הארוך, בקנה מידה של אלפי שנים, המין האנושי לא תמיד יגור על כדור הארץ. צריך לחשוב על האפשרות של התפשטות המין האנושי החוצה מפה. מעבר לכך, כאסטרופיזיקאי יש לי פה עניין גם בהבנה התיאורטית היסודית איך נוצרים כוכבי לכת; וכאדם, המחשבה איך נוצר כוכב הלכת שאנחנו חיים עליו מסקרנת אותי במיוחד".

- נוכל בכלל להגיע לפלנטות החוץ-שמשיות הללו? הרי המרחקים הם שנות אור רבות, ואי אפשר לעבור את מהירות האור.

"אחת התגליות הגדולות ביותר בעשור האחרון היא שכנראה ליד כל כוכב שאנחנו רואים בשמיים יש כוכב לכת אחד לפחות, וכנראה הרבה יותר. והכוכב הקרוב ביותר אלינו, אלפא קנטאורי, רחוק מאיתנו רק כארבע שנות אור. יש לו פלנטה אחת ידועה, בגודל דומה לזה של כדור הארץ; היא הרבה יותר קרובה לשמש שלה מכפי שכדור הארץ קרוב לשמש, ולכן היא לא מתאימה לחיים, לפחות לא חיים כפי שאנו מכירים – אבל יכול להיות שיש שם פלנטות אחרות שכן מתאימות, שעתידות להתגלות לנו.

"למרחק כזה, ארבע שנות אור, כבר בטכנולוגיות של היום יש אפשרות לשלוח לוויין שיגיע ליעד בתוך כחמישים שנה וישדר אלינו משם. זה מצריך גיוס של משאבים בינלאומיים שכנראה לא ייעשה, אבל מבחינה טכנולוגית אנחנו על הסף".

- אפשר יהיה לשלוח לשם אדם חי שגם יחזור?

"זה כבר יותר מורכב – אבל הקושי העיקרי בשילוח חלליות למרחקים גדולים הוא קודם כול בשיגור; החלקים הבאים קלים יותר בהרבה מובנים. וההתקדמות הטכנולוגית הנחוצה נעשית במהירות. התחום עובר הפרטה. תעשיות לא ממשלתיות נכנסות כיום לתחום החלל. נאס"א מעסיקה קבלני משנה, למשל חברת ספייס-Xמפעילה חלליות שמביאות אספקה לתחנת החלל. במקביל העלויות פוחתות במהירות. כל זה יקרב אותנו להגעה אל מחוץ למערכת השמש".

תולדות גילוי הפלנטות שמחוץ למערכת השמש הן, לפחות בפיו של פרץ, סיפור של משחק גומלין מַתמיד בין תיאוריות וניבויים, תצפיות וחרטות. הוא עצמו מצוי רוב עתותיו במחוזות התיאוריה. חורים שחורים וננסים לבנים, כוכבים כפולים וכוכבים נופלים, פלנטות אובדות דרך וירחים מוכי כבידה – כולם מצוידים באפסנאות שלו במשוואות הדרושות המתארות את נתוניהם ואת חוקי התנהגותן, ואז מוזרמים, בכל מיני הצטוותויות וזיווגים העולים על הדעת, אל סימולציות מחשב מרהיבות המנבאות כיצד יתנהגו.

על מסך ההדמיה מדברת המתמטיקה של החיים ומציירת את ריקודם של גרמי השמיים. פלנטות במערכות כפולות-כוכבים נזרקות מכוכב לחברו; כוכבים נקרעים לשניים בכוחות גֵאוּת וכְבִידה, האחד מועף אל התוהו והשני נשאב אל הבוהו של החור השחור; כוכבים מזדקנים מאבדים מסה ואגב כך נושרות מהם פלנטות; מחולות תזזיתיים, כמו כאוטיים, אך למעשה מצייתים לנסיבות המשתנות. אחר כך, כשמגיעות התצפיות הממשיות המאשרות את ניבוי ההדמיה, לחגי ולשאר תרי-עשר נביאים נותר בעיקר להמהם אמרתי לכם. בעצם, רק לפעמים. לפעמים הנביאים רצים מתנשמים אחרי קטר המציאות. בסיפור גילוין של הפלנטות החוץ-שמשיות, כפי שמספר אותו פרץ, יש מקרים משני המינים, וגם תערובת שלהם.

פלנטה חוץ-שמשית התגלתה לראשונה ב-1991 לא סביב כוכב אלא דווקא סביב פּוּלְסָר. גילוי הפולסרים עצמם היה מהחידושים הברוכים שהביאה לעולמנו שנת 1967. גילתה אותם, כלומר את הפעימות הסדורות להפליא של גלי הרדיו הבוקעות מהם, ג'וסלין בֶּל, שהייתה אז דוקטורנטית. "המנחה שלה קיבל על זה פרס נובל. היא לא. עד היום קוראים לה No-Bell". בפולסר יש בעיקר ניטרונים, ולא אלקטרונים ופרוטונים באטומים בודדים, והם דחוסים יחדיו בצפיפות אדירה; לכן הפולסר "הוא בעצם כעין אטום אחד ענק. עוד בשנות השלושים ניבאו שיהיו כוכבים כאלה. ואנשים אמרו שהם משוגעים. ניבא זאת מדען בשם צביקי, מדען ידוע ברעיונותיו המוזרים שתשעים אחוז מהם התגלו כנכונים".

הפלנטה שחגה סביב הפולסר התגלתה בזכות ההפרעות שגרמה לקצב הנמדד של פעימות הרדיו שלו, "וכל התיאורטיקנים – שלא חשבו עד אז שיהיו כוכבי לכת דווקא לפולסר – קפצו על העניין ומצאו חמש דרכים שונות איך בכל זאת יכולה להיות פלנטה סביב פולסר. אלא שאז גילו שהייתה טעות בחישוב, ולא הייתה פלנטה. אז הממצא התגלה כלא נכון, אבל התיאוריה שפותחה בזכותו כבר קיימת, וכשתיאוריה טובה באות בעקבותיה תצפיות שמאששות אותה. ואכן, חצי שנה אחר כך מצאו, הפעם באמת, את הפלנטה החוץ-שמשית הראשונה – ליתר דיוק שלוש – וגם הפעם סביב פולסר".

בנות הדוד של כדור הארץ, כלומר פלנטות החגות סביב כוכב מהסוג של השמש שלנו, התגלו לראשונה ב-1995, על ידי ניתוח ספקטרום האור של הכוכב; המשיכה הקלה שהפלנטה מפעילה כלפיו משנה קצת את מהירותו, והדבר מתבטא בשינוי קל ומחזורי בספקטרום. "חצי שנה קודם לכן, אחד התיאורטיקנים החשובים בתחום הפלנטות אמר שאין סיכוי שבדרך הזו נגלה פלנטות. הוא טען שכדי שפלנטה תגרום לשינוי מספיק במהירות הכוכב, וכך תתגלה לנו, היא צריכה להיות גם קרובה מאוד אליו וגם גדולה מאוד, עם מסה כמו של צדק נניח; אבל זה לא הולך ביחד, כי כדי שתיווצר פלנטה גדולה צריך שיהיה בה, בשלב הראשון, מספיק קר כך שֶמַיִם יקפאו בה, וכך יהיה בה די חומר מוצק – וקרוב לכוכב חם וזה לא יקרה.

"והנה מתברר שיש פלנטות כאלה שהם גם וגם. לראשונות קראו 'יופיטרים חמים'. הן דומות בגודלן לכוכב הלכת צדק, יופיטר, אבל קרובות לכוכב שלהן (הכוכב שהן מקיפות) במידה כזו שהטמפרטורה בהן תהיה מאות ואלפי מעלות – להבדיל מצדק הקפוא. לרוב הדעות הם לא נוצרו בקרבה הזו לכוכב, אלא הרחק מהכוכב המרכזי ונדדו לקרבתו כשעוד הייתה דיסקת גז סביבו. האפשרות הזו, של שינוי גדול במסלול של פלנטה כשהיא בתוך דיסקת גז, היא דבר שחזו בתיאוריה כבר מזמן – אבל רק כשנתגלו הפלנטות שמחוץ למערכת השמש זה אומת.

"זו הייתה הראשונה בסדרה של תגליות ששברו את כל מה שהכרנו על כוכבי לכת. עד כה הכרנו רק את מערכת השמש שלנו, שבה יש פלנטות פנימיות (קרובות לשמש) בלי הרבה גז, וחיצוניות עם הרבה, וכולן מקיפות את השמש במסלולים מעגליים, שכמעט כולם גם באותו מישור. מכאן גם צמח ההסבר המקובל על היווצרות פלנטות: שאחרי שהכוכב נוצר יש סביבו דיסקה של שאריות חומר, ובתוכה חלקיקי אבק שמתחברים זה לזה, ובתום תהליך מתמשך של התחברויות גדלות והולכות יש פלנטות; ואם הפלנטה גדלה מספיק מהר, כשהגז שהיה בדיסקה עוד לא ברח כולו, היא מסוגלת, בזכות כוח הכבידה הגדול שלה, להחזיק סביבה כמות גדולה של גז, במידה כזו שהיא תהיה פלנטה גזית בעיקרה. או עוד תופעה מוזרה: כוכבי לכת עם מסלולים אליפטיים מאוד. חלק מהזמן הם קרובים מאוד לשמש שלהם, חלק מהזמן רחוקים. העונות שלהם מטורפות".

ואת זה באמת צריך לזכור: כשאתם שומעים על פלנטה שמשנה מיקום או מסלול, שלא לדבר על מאבדת את הכוכב שלה או מחליפה אותו, חשבו על עצמכם, תושבי כדור הארץ, עוברים את החוויה. זה מתחיל בכך שאתה קם לך בבוקר ומגלה שזה ערב, או שיום, נניח, הופך ליום וחצי, או שנה חולפת בתוך חודש, על כל שינויי ההרגלים הנדרשים, ומגיע לעלייה של איזה אלף או אלפיים מעלות בטמפרטורה, או סתם איזו הכחדה קטנה של החיים בשל התנגשות ענוגה בפלנטה שכנה.

מלבב. על פרץ חביבות במיוחד מערכות של כוכבים כפולים או פלנטות כפולות החוות, בחלוף מיליוני השנים, שינויים מסחררים. זאת נוסף על חיבה אישית לחיבור סיפורים בעברית, שירים באנגלית וקטעי מוזיקה בשפת התווים – ונוסף על חיבה מקצועית לשידוך בין תחומי מחקר שונים על רקע קווי דמיון שהוא מוצא ביניהם. הוא זיהה, למשל, דמיון בין התיאור המתמטי של אופן בניית חלבונים על גבי הרנ"א בתא החי לבין התגבשותן של מולקולות מימן על גבי תשתית של חלקיקי אבק בחלל. מחיבורים דקים כאלה הוא אוהב להצמיח רעיונות ומחקרים.

"יש הרבה דמיון בין החיפוש המדעי והחיפוש הרוחני", הוא אומר. הוא נולד וגדל במושב יודפת שבגליל, מושב שהקימו תלמידיו של ההוגה יוסף שכטר "מתוך הרצון לחיות כעֵדה, והמחשבה שיש משמעות לחיים המשותפים מתוך חיפוש רוחני. עד היום יש שם רוח מיוחדת, מאוד פתוחה, לכל כיוון אפשרי ובכל חיבור אפשרי. דגש מיוחד יש בעבודה פנימית לאור התפיסה של גורדייף. זו גישה שדורשת לעשות כל דבר מתוך תשומת לב והכרה, כולל תפקודים הפשוטים של הגוף כגון אכילה. לכן החיפוש הזה, המדעי והרוחני, היה לי מאוד טבעי כבר בילדותי. אבי תמיד דיבר איתי על נושאים מדעיים, נושאי רוח, פיזיקה. יודפת מקום נהדר לילדים לגדול בו. אשתי ואני חושבים לחזור לגור שם עם שלושת ילדינו".

הרקע השכטריסטי פתח לו חלון גם לרוחניות הדתית. "בכיתה י"א באתי למפגש דתיים-חילונים של 'גשר', לשמוע מה אומרת הדת. הייתה לי שם מין חוויה אמונית שגרמה לי לחשוב מחדש. בפעם הראשונה הייתה למילה אלוהים משמעות בשבילי. הבנתי שם שלדתיים ולחילונים אין חופש בחירה אמיתי, הם גדלים היכן שהם גדלים ואין להם הזדמנות לראות את הצד השני מבפנים. לכן, אחרי שהשתחררתי משירות קבע (במודיעין) למדתי למשך 'זמן אלול'בישיבת מעלה-גלבוע. שם חייתי חיים דתיים לחלוטין. זה ענה לי על שאלות שהיו לי, ופתח לי שאלות חדשות. בהמשך לא הלכתי בכיוון של חיים הלכתיים דתיים, אבל כן בכיוון חיים של אמונה".

- אז מה המשותף בין המחקר המדעי והחיפוש הרוחני?

"ראשית, בחיפוש האמת. אתה לא יכול לרמות את עצמך. כשמישהו מותח ביקורת על מה שכתבת זה מבחינתך דבר טוב, לא רע; כי במדע בונים, וכשהבנייה לא טובה הורסים ומתוך ההריסה הזו נבנה דבר חדש. תרבות הביקורתיות היא קודם כול עצמית: לא לוותר לעצמך. לברר עם עצמך בכל רגע אם אתה עם התחושה האמיתית של העשייה הנכונה, האבסולוטית – או שלא, שאתה עושה דברים בלי לשים לב בכלל, כמו אוטומט. וזו הרי גם מהותו של החיפוש הרוחני. לברר תמיד שבעשייה שלך יש משמעות. החיפוש, גם המדעי וגם הרוחני, פירושו תמיד להתקרב, לא לדעת עד הסוף. לכן עצם עשיית המדע היא עשייה רוחנית.

"אני רואה במדע גם דרך לראות את היופי העצום שישנו בטבע, או במונחים אמוניים: את האלוהות שקיימת בכל דבר. נושא האחדות מקשר בין שני סוגי החיפושים האלה: גם פה וגם פה, אתה מתוודע למערכות שונות ורואה שיש להן בסיס מאוד דומה. מהרמה של הבסיס המתמטי, עד הדמיון המבני – למשל בין מערכת של כוכב לכת כפול וכוכב, לבין מערכת של כוכב כפול וחור שחור".

במערכת מסוג זה האחרון מתרחשות תופעות שהפליאו את עולם המחקר, והניבו מסקנות חשובות. אחת מהן היא מה שמתרחש במערך של צמד כוכבים המקיפים זה את זה. בעוברם ליד חור שחור מאסיבי, אחד מהם יילכד סביבו, והשני יוטח אל המרחק. מטעמים אנרגטיים שנדלג עליהם, חברי-צמד מודחים-מוטחים אלה צוברים מהירות אדירה, מהירות-על היא נקראת, והם הכוכבים המהירים ביותר ביקום. על פי מודל שאומת בתצפיות, על כנפי מהירות-העל הזו כוכבים אלה מגיעים במהירות ממרכזי הגלקסיות, שם נמצאים החורים השחורים המסיביים, אל קצותיהן המרוחקים ביותר.

הדבר מסביר תופעה תמוהה, הפוכה, שכונתה "פרדוקס הנעורים": כיצד נמצאים כוכבים צעירים ליד חורים שחורים. הדבר תמוה משום שכוכב בראשית דרכו הוא ענן גז, ואם הוא נמצא בתקופה קריטית זו בהתפתחותו ליד חור שחור, הוא ייהרס על ידיו בקלות ולא יתפתח לכדי כוכב. הפתרון, המסביר חלק מהמקרים הללו, פתרון שפרץ היה שותף בפיתוחו, הוא שהכוכב הצעיר היה חלק מצמד, מכוכב-כפול, שנוצר במקום אחר והגיע אל קרבת החור השחור. הכוכב הזה נלכד, ונידון למאסר עולם של הסתובבות סביב החור השחור במסלול אליפטי, ובן זוגו נמלט, מצויד באותה מהירות-על שהזכרנו.

הדבר הזה, הוא מוסיף, יכול לקרות גם לכוכב אחד, שפשוט ייקרע: חלקו המופנה אל החור השחור יינתק ויישאב אליו, וחלקו האחר יישאר ככוכב ויצבור את מהירות העל. "זו תופעה די נדירה, אבל מאחר שהאסטרונומים מתמקדים בצפייה במרכזי גלקסיות, רואים את זה מפעם לפעם: אנחנו מזהים בחלק מהגלקסיות עלייה עצומה באנרגיה היוצאת ממרכז הגלקסיה, שנמשכת לאיזו תקופה ואז יורדת. זה מאמת את המודל התיאורטי הגורס שכוכב נקרע לגזרים על ידי חור שחור".

בקרוב יגיע מקרה מבחן מיוחד. לפני כשנה, הוא מספר, אותר ענן גז קטן שעומד לעבור קרוב מספיק לחור שחור מסיבי, באופן שעל פי המודל יגרום לחור לשַסע אותו כשסע הגדי. "החלקים הראשונים שלו כבר עברו באזור החור השחור והמשיכו הלאה, והחלק המרכזי יגיע ממש תוך כמה חודשים. יש ויכוח מתי בדיוק, אבל בכל מקרה זה יהיה במהלך 2014. כל עולם המדע מתכונן לאירוע. פעם ראשונה שאפשר יהיה לראות קריעה מתרחשת – ואולי בליעה משמעותית  של חומר על ידי חור שחור.

"יש סיכוי שנוכל ללמוד בהזדמנות זו גם דברים על תורת היחסות הכללית. למשל, סביב חור שחור, על פי תורת היחסות המרחב עקום; על פי אופן הגבת החומר, נוכל ללמוד על צורת המרחב העקום הזה".

אבל גם בחודשיים שנשארו מ-2013 יש במה להשתעות וממה להשתאות. "אנחנו רואים לפעמים איך מדע בדיוני מתגלה כמדע. ב'מלחמת הכוכבים'יש סצנה ידועה של לוק סקייווקר הולך אחר הצהריים בדיכאון ורואה שתי שמשות שוקעות; כלומר, הפלנטה שלו, טטואין, מקיפה שתי שמשות. והנה לפני שנתיים גילו פלנטה שמקיפה שתי שמשות. תחשוב על שתי שמשות סמוכות בשמיים; מה יש? אפשר לחיות ככה יפה מאוד.

"מצאו גם מודל אחר: פלנטה מקיפה כוכב אחד, ועוד כוכב אחד מקיף את המערכת הזו מרחוק. יש מקרים מעניינים כמו כמה פלנטות שמקיפות כוכב אחד, נותנות מכות זו לזו, אחת מהן עפה רחוק ופתאום מתחילה להיתפס על ידי כוכב אחר. פלנטה שלא שומרת על עצמה, משחקת בין שני כוכבים.

"כדאי לתת את הדעת גם למה שקורה לפלנטות כאשר כוכב מסוג השמש שלנו מתקרב לסיום חייו. הרי זה יקרה גם לנו. בשלב הראשון הכוכב מתנפח. אם הפלנטה מספיק קרובה אליו, היא עלולה בשלב הזה ליפול בתוכו ולהיעלם בו. אם הוא רחוק יותר, יקרה דבר אחר: כשהכוכב מתנפח, הוא זורק לחלל חלק גדול מאוד מהמסה שלו, ומסתו קטֵנה. כוח הכבידה שהוא מפעיל קטן, והפלנטה מתחילה לפיכך להתרחק ממנו. היא עלולה לעזוב אותו לגמרי, ולהיות כוכב לכת יתום – או להיתפס לכוכב אחר, ולהפוך לפלנטה שלו".

- וזה עוד לא נצפה, אני מבין.

"התחלתי לעשות, עם עמיתיי, חיפוש תצפיתי של מערכות כאלו. אנחנו מאתרים צמדים של כוכב רגיל ולידו ננס לבן; ננס לבן הוא מה שנשאר מאותו כוכב שסיים את חייו, התנפח והתכווץ. ובצמדים הללו מחפשים פלנטה סביב הכוכב הרגיל. נצפה צמד כזה, שבּו לפלנטה יש מסלול מפתיע, שקשה להסביר אותו במודל מוכר. המודל שלנו, שלפיו היא ברחה מהכוכב שעכשיו הוא ננס לבן, יכול להסביר את המסלול הזה.

"יש גם מודל נוסף: לא בריחת פלנטה מכוכב לכוכב, אלא היווצרות פלנטה סביב כוכב אחד משאריות של כוכב שכן. זה הולך ככה: חלק מהחומר שנזרק מהכוכב המתנפח נתפס על ידי הכוכב השכן, ונעשה לדיסקה שממנה מתהוות פלנטות. זה יכול להיות כוכב שכבר יש לו פלנטות, ועכשיו, מהדיסקה החדשה שהתהוותה סביבו, ייווצר דור פלנטות נוסף".

גם לפלנטות יש לפעמים פלנטות משלהן, עצמים הנעים סביבן. קוראים להן ירחים. ופרץ, המעיד על עצמו שאינו אוהב לחקור נושא אחד בלי לנהל עוד חמישה מחקרים אחרים במקביל, חוקר גם את היווצרות הירחים.

"יש כמה תיאוריות איך הירח שלנו נוצר, אבל כיום אחת מהן היא המובילה. על פיה, בשלב מוקדם יותר של היווצרות כדור הארץ, פלנטה אחרת התנגשה בו, התחברה אליו בחלקה, ויצרה את כדור הארץ שאנו מכירים; אבל חלק מהשאריות של החומר עפו מסביב, ויצרו דיסקה של חומר; ממש כמו דיסקת החומר המקיפה כוכבים עד שנוצרות ממנה פלנטות – אבל כאן זו דיסקה סביב פלנטה. וממנה נוצר הירח.

"אלא שהיו הרבה התנגשויות שבנו את כדור הארץ, לא רק אחת. ולכן סביר שהירח הנוכחי שלנו אינו הירח הראשון. שהיו כמה דורות של ירחים. אנחנו עושים היום סימולציות – עודד אהרנסון ממכון ויצמן, אני וסטודנט שעובד איתנו – כדי לבדוק את ההיתכנות של זה".

האם זו הסיבה שיש בינינו שהולכים בלילות אחר הירח? הם שכחו שם משהו באיזה סיבוב קודם, לפני כמה מאות מיליוני שנים, כשהיינו גוף אחד? זו מן השאלות המעטות שמוטב לא לשאול את פרץ אלא להשאיר לחוקרים מסוג אחר, עדיף מהזן הסהרורי.

התנגשות ירחים.
איור: חגי פרץ, על פי תמונות שנאס"א העמידה לרשות הציבור




שיפוט מהיר 8: נבלים ונובלות

0
0
מדורי 'שיפוט מהיר', מהדורה 8. הופיע בכ"ח בחשוון תשע"ד, 2.11.2013, במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'ובמוסף 'ערב שבת'של מעריב. והפעם על 'הבריחה ממחנה 14'מאת בליין הרדן, 'שלוש נובלות'מאת אלי שרייבר (חתולי) ו'הסיפור של נאסיף'מאת יוסי גרנובסקי.


הבריחה ממחנה 14: סיפורו המדהים של האסיר היחיד שהצליח להימלט ממחנה ענישה צפון קוריאני

בליין הרדן, מאנגלית: ענת שיר, ספריית מעריב, 231 עמ'

הרבה דברים מזעזעים מתוארים בספר הזה, אבל מזעזעת מכולם היא הידיעה שהם מוסיפים להתרחש עכשיו, כרגע. אנחנו רגילים לתהות על ההיסטוריה. לכעוס על עולם ששתק, או חָבק ידיים בלי הושיט עזרה, או סירב להאמין שבחסות סיסמאות על שלום ושוויון מתקיימות על הפלנטה שלנו פלנטות אחרות. אבל קוריאה הצפונית מפעילה כעת-חיה גולאגים, שלא לומר מחנות ריכוז, שהמוני בני אדם נתונים בהם לרעב, לעינויים ולשלילת צלם אנוש. מה אנחנו עושים בנידון? מה אנחנו יכולים לעשות? לנו הישראלים יש אולי כבוד מיוחד להימנות בין גדוליה שנואיה של ממלכת הרשע, אבל לא הרבה יותר מכך.

מקרהו של שין דונְג היוק, גיבור הספר התיעודי שלפנינו, חושף את מציאות חייהם של רבבות אסירים-עבדים, ושל עוד 25 מיליון נתיני צפון קוריאה שמחוץ למחנות העונשין, החיים אף הם בתנאי גולאג מוחלשים: שרירות שלטונית, תת-תזונה, היעדר שירותים רפואיים, ומציאות שהופכת אותם לזאבים זה לזה. אולם מקרהו של שין הוא גם ייחודי: ככל הידוע הוא היחיד שהצליח להימלט ממחנה צפון קוריאני של "שליטה מלאה", כלומר כזה שיוצאים ממנו רק לעולם הבא; הוא מאותם מעטים שנולדו במחנה, לאסיר ואסירה שהותר להם להוליד, ויועד לחיות בו את כל חייו.

בנערותו הלשין שין על אמו ואחיו שתכננו לברוח, כי כך אולף לעשות – אך נענש בעינויי תופת כי מישהו אחר גנב ממנו את הקרדיט להלשנה. לאחר זמן הוכרח שין לצפות בהוצאה להורג של האם והאח. ההשלכות הפסיכולוגיות של חיים במקום כזה מגיל אפס מסמרות שיער כמו הזוועות הפיזיות – והעיתונאי האמריקני בליין הרדן, המחבר, מקפיד לעסוק גם בהן.

בכלל, הרדן הוא כותב מיומן המנווט היטב בין הממדים העלילתיים והעקרוניים של הסיפור, ואינו שוקע לא בפרטים ולא בהכללות. לאחר הבריחה המוצלחת של שין לסין, עלילת הספר ממשיכה לשמור על מתח גבוה בהפגישה אותנו למשל עם המצוקה הנפשית של העריקים מצפון-קוריאה, ועם נטייתם של האינטלקטואלים הדרום-קוריאנים להשתיק, בשם אהבת השלום, את המאבק למען אחיהם הנדכאים בצפון. רק עריכת לשון כלשהי חסרה פה.



שלוש נובלות

אלי שרייבר (חתולי), מסדה, 215 עמ'

אלי. שם משעמם כזה, למה שיעורר עניין. אחר כך, שרייבר. שפירושו בעברית סופר. סתם סופר. די טיפשי מצדו של סופר להודיע בשם משפחתו על משלח ידו, לא? ולבסוף חתולי. "פרס ישראל לספרות יוענק השנה לַסופר חתולי"– זה יישמע מוזר, אין ספק. סופר צריך לקחת את עצמו ברצינות. ומוטב ברצינות יתר. הנה לנו פתרון משולש לחידת נידחותו היחסית של הסופר הוותיק, שפרסם כבר 25 ספרים ומחזות משלו הועלו עלי במות ובכל זאת נשאר די בצד.

תשובה לשאלה של שוליוּת ומפורסמוּת בעולם הספרות צריכה כמובן להימצא בטקסטים עצמם, לא בשמו של המחבר. לפחות ככה זה ברפובליקה ספרותית מתוקנת. אבל גם כאשר אנו ניגשים לשלוש הנובלות החדשות של שרייבר, המקובצות בספר, ומנסים לחלץ מהן פשר למיקומו הזוטר של סופר מוכשר ומקורי זה בתודעת הקוראים, התשובה המסתמנת היא מדרש-שמות על שמותיו.

שלוש הנובלות שונות זו מזו, אך גיבורי השתיים הראשונות משתחלים אל השלישית, הקצרה, עד שדומה שזה תפקידה העיקרי. בנובלה הראשונה, בחורה תמימה מתעברת על ריב לא לה, או במילים אחרות נכנסת להריון בלי מגע עם גורם כלשהו שיכול להסביר זאת. גם לא אסיר סריס שהתארח בביתה. בשנייה, המצחיקה עד מאוד, שני חברים הוללים מלַווים לשטוקהולם את נשותיהם המגיעות לקבל פרס נובל, והם טֶרף לאתוס השפלת הגבר הקונה לו שביתה במקומותינו. בשלישית פוקדת את הארץ מכה קרנבלית של התאבדויות.

הסופר, השרייבר, נוכח מאוד בנובלות, אם בהרהוריו הגלויים ובשיחותיו עם הקורא, אם כדמות בתוך הסיפור. אלי, השם הכלל-ישראלי והלא מזוהה הזה, מסמל את האופי הישיר מאוד, הבוטה לפעמים, הנון-שלאנטי, שיש בכתיבה שלו. והחתולי הוא אולי העיקר: הוא שורט, הוא גמיש, הוא מתפנק, הוא אי-גיוני, הוא נופל על ארבע רגליו וממשיך ללכת. התרכובת הזו בין יסודות האלי, השרייבר והחתולי ייחודית ומרעננת, ובעיקר שונה למדי ממה שרגילים פה בישראל לקרוא לו "ספרות יפה". אך צרתו של המחבר היא שרק קהל קוראי הספרות היפה יוכל לעכל בהנאה תרכובת זו.


הסיפור של נאסיף

יוסי גרנובסקי, מטען, 38 עמ'

הכותר, העטיפה המשופמת, האיור הקודר שבגב העטיפה, זהותם הרדיקלית של הוצאת הספרים ומייסדה מקסים גילן – כולם אותות אזהרה למי שקצרה רוחו מקרוא על עקדת ישמעאל ועל אשמת ישראל. ועוד זאת: לצד 'הסיפור של נאסיף'מפרסם המחבר יוסי גרנובסקי, בכרך נפרד, את הרומן 'אל-מינא' (ערבית: "הנמל"), על שנות המאבק לעצמאות ישראל מזווית ראייה ערבית-יפואית. אז מה, שואל את עצמו הקורא הפוטנציאלי, לקרוא ולהתעצבן?

גם ההתחלה מדאיגה ציוֹנים מודאגים. "ביום שפגשתי את נאסיף פעם ראשונה, אני זוכר שראיתי בקפה גָ'אגֶ'ה שליד הבית שלי  את משה שרת, החוואג'ה כמו שקרא לו אבו-עלי הדייג שהכיר אותו, יושב שם ולידו עמד בן-גוריון עם הגב אליו, הידיים מאחורי הגב והפנים אל הים. התרנגולות שהסתובבו לו בין הרגליים ומתחת לשולחנות לא הפריעו לו. בטח חלם באותו רגע על יפו רק ליהודים. יוּדֶן אִינֶן, אָרַבְּס רָאוּס". זו הפִּסקה הפותחת. היא מייצגת יפה את משלב השפה של היצירה, עברית מדוברת בפה ערבי. קל לשער שהיא מבשרת את רוחה הפוליטית של הנובלה הנפתחת בה.

ועל כן, ההמשך הוא הפתעה. לא נכבה, לא 'זוכרות', אפילו לא קצת אפרטהייד לרפואה – אלא סיפור אנושי עדין, בסגנון מחוספס במתכוון, עם הזדהות עמוקה עם הגורל היהודי, עם מורכבות אנושית, ובעיקר פשוט סיפור טוב. המהדרין-פוליטית, מכיוון מסוים, יגנו את הרומן בין ערבי ויהודייה שבמרכזו – אבל אי אפשר לבקש הכול. סיפורו של נאסיף מגלגל אותו מבית-לחם לשירות בצבא הבריטי בבנגאזי שבלוב; ושם – לסיוע קריטי בהצלת יהודי העיר, מְצוּלקֵי השואה והכיבוש האיטלקי, מתגרת ידם של המקומיים, על ידי הברחתם למדינת ישראל הנולדת.
זו נובלה קצרה, מתאבן מצוין לקריאת 'אל-מינא'הארוך יותר. המחבר וההוצאה ראויים לשבחים על הפורמט הזול שהעניקו לה, פורמט של מחברת, במחיר נקוב של 20 שקל. כך ראוי לעשות, אם כבר מחליטים להדפיס נובלה קצרה כספר בפני עצמו. בימינו אין זה מובן מאליו כלל. 

סוד קטן ומתוק: פירות דקל הוושינגטוניה

0
0

סוד קטן ומתוק: פירות דקל הוושינגטוניה. אין בחנויות. יש לי בחצר. טעם של תמרים, אבל מרזה - כי הפירות קטנטנים ורובם גרעין וקליפה, כך שהם מעסיקים את הפה המשועמם הרבה זמן עם הרבה טעם ומעט חומר. אתם מוזמנים לקטוף אצלי בתיאום.
ומשהו מתוק אפילו יותר הוא העורבנים הניזון מהפירות הללו. ראו בתמונה: האשכולות מימין נקיים כמעט לגמרי מהענבות השחורות, כי הציפורים כחולות הכנף ניקרו אותן בשקדנות - ואילו כל יתר האשכולות (רובם מחוץ לגבולות התמונה) שלמים לגמרי, לבד מחלקו העליון של כל אשכול, כי העופות הנחמדים הללו התחשבו בבעל הבית. כנגד העורב הלקחן יש לנו אפוא העורבני המנומס.

הרוח נושבת בדיוק במידה: על 'המקווה האחרון בסיביר'מאת אשכול נבו

0
0
הרשימה מופיעה היום במוסף 'שבת'של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת'של מעריב.

המקווה האחרון בסיביר
אשכול נבו, זמורה-ביתן, 240 עמ'

סקירה: צור ארליך


ברגע של משבר נמלט רב-סרן מושיק בן-צוק מבונקר בסיס המודיעין שבהרי צפת אל היער, אל האוויר הפתוח, אל ציוּן קבר-צדיק המתגלה לו פתאום, אל זיכרונות בית הוריו המפורק והרחוק הבוקעים פתאום בדתיותם אל הווייתו החילונית ואל אהבתו שהחליקה ממנו. "היה נדמה לו שאת כל שהוא רואה עכשיו הוא רואה בפעם הראשונה. למשל, שענפיהם של עצים סמוכים זה לזה כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש. איך הם יודעים איפה לעצור? תהה, והתשובה הדהדה אליו מן ההרים: יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק  במידה. הכול בדיוק במידה, וכל דבר במקומו הנכון בעולם, כולל הוא. כי כאן, ולא בשום מקום אחר, הוא רוצה להיות עכשיו".

רציתם ארס-פואטיקה – קיבלתם אותה בפסקה הזו, בעמוד 102 של 'המקווה האחרון בסיביר'. במתכוון או לא הסמיך כאן אשכול נבו פסוק הממצה את השקפתו על המצב האנושי – לפסוקים שהם משל לאופי כתיבתו הספרותית, ולאופיו של ספרו החדש בפרט.



נבאר. תחילה לגבי המצב האנושי. "ענפיהם [כלומר נפשותיהם] של עצים סמוכים זה לזה [משמע בני משפחה, בני זוג, אוהבים] כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש". זה שורש הטרגדיה, זה גם שורש הקומדיה. זהו המרווח הבין-נוירוני, הסינפסה, שבו ניצת הניצוץ החשמלי של האפשר ושל האי-אפשר. נסה לגעת בנפש אחרת, גע, גע אפילו פעמיים, גע גע, ומה קיבלת? רק געגוע. כבר בעמוד הראשון של הסיפור מבהיר המספר שהגעגוע, האי-געת, הוא הכוח המניע את מעשי בני האדם, והכוח שיניע את גיבוריו. "הבדידות, שהיא סיבת כל הסיבות", הוא כותב.

אכן, אפשר היה לקרוא לרומן הזה "ארבעה בתים וגעגוע", אלמלא נטל נבו שם זה לרומן הראשון שלו. ארבעה לאו דווקא, אבל בתים וגעגועים דווקא שבדווקא. געגוע של מושיק הנ"ל לאהבה ישָנה מדריך את מנוחת העלילה, ואליו נוספים עוד הרבה געגועים לחיבוקים חמים. כמעט בכל המשפחות המרכזיות בספר האב נטש. באחדות מהן בא אחר במקומו. עוד שני אבות משתעשעים שוב ושוב ברעיון לנטוש את משפחתם. אצל סבא נחום, גיבור משנֶה (שתחילה נקרא בטעות סבא מנחם. הגהה! הגהה! ועוד פעם הגהה!), דווקא אשתו נטשה, אבל סבא נחום הזה יוצא דופן גם בשאר העניינים. וכבר כתב המבקר אבי גרפינקל במעריב אחרי הופעת 'נוילנד': "תֶמה חוזרת נוספת בכתבי נבו היא אבות נוטשים".

געגועים לאב שנטש בדרך זו או אחרת אפילו גורמים לשני גיבורים מרכזיים, מושיק ואהובתו איילת, לחזור בתשובה, במקביל, בעודם מצויים בנתק מוחלט זה מזו. אמרות כנף אחדות שהספר מספק עוסקות בגעגועים. למשל, על שיחות חיילי האויב, שהמודיעין מיירט, אשר בדרך כלל "מעידות רק על געגוע" (עמ' 66). או דבריו של היהודי האמריקני שתרם מִקווה לעיר צפת – הגיבורה הראשית של הספר – כי באמריקה, להבדיל מישראל, "משפחות הן שברים של חרס, לא חלקים של פאזל" (עמ' 8).

ולצד אמרות הכנף ישנם גם בעלי הכנף, הציפורים, שהן המוטיב המרכזי בספר. הן הגעגועים הפורחים באוויר. הן הציפורים הנודדות, הנודדות כנפשות הגיבורים והנודדות כעולי ברית המועצות הקשישים, הפיקחים עד תמימות, שהמקווה נתרם לשכונתם הצפתית המכונה "סיביר". "כל העניין עם ציפורים הוא שהן יכולות לעוף למקום אחר", מוסברת התעניינותו של הילד הערבי נעים בציפורים, המנוגדת לכל המסרים שהוא מקבל מהסביבה (עמ' 34); ובסוף הספר, בהלוויה הראשונה בסיביר, "הציפורים חגו בשמיים במעגלים שלעולם אינם שבים בדיוק אל נקודת ההתחלה" (עמ' 233).

ועכשיו לפואטיקה. כאמור, "יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק במידה. הכול בדיוק במידה". זו מהות הספר. הכול במידה. יש כוונה ויש מכוון ויש גם סדר בדברים. אשכול נבו הוא סופר של מינונים ואיזונים, של קצת מכל דבר, של רב-ממדיות אבל אולי גם חוסר התמסרות. אלו המחפשים בספרות פצע או שריטה, מסר או מחאה, פריעת סדרים או מוטב אגרוף בבטן, יקראו לכל זה בינוניות, מיינסטרים, או לכל הפחות אמצע הדרך. אחרים יקראו לזה שביל הזהב.

לפנינו קצת סיפור אהבה ענוג וקצת רומן חברתי סאטירי. קצת העמקה פסיכולוגית, קצת ריאליזם מאגי, קצת משחק מטקות עם המקורות. הוא מהורהר ומשועשע, ביקורתי בלי להיות זועם, מקומי בלי להיות מקומֵם. תרבות קברי הצדיקים, הסגולות והבבות משמשת מטרה לחִציו, אך העולם הדתי רחוק מלהיראות בו נלעג, והתקרבותם של אחדים מהגיבורים לדת מעשירה את נפשם ואת הווייתם. אפילו המקווה המיותר, גיבורו האפרים-קישוני של הספר, מקווה הנבנה בעיר שכולה מקוואות אך בשכונה שכולה אפיקורסים, דווקא מצליח בדרכו החילונית, הפרדוכסלית, החושנית, המאגית, המפתיעה, להוביל להגשמת מטרתו הראשונית: כינון שלום בית ואהבה בין אנשים לנשותיהם. סיכות ננעצות גם בביטחוניזם הישראלי – אבל במקומות שזה מגיע לו. העלייה מברית המועצות מספקת לספר חומר גלם קומי – אך מקבלת בתמורה חיבוק אמיץ. אף אחד לא אמור להתרגז מהספר הזה, חוץ ממי שספרים שאינם מרגיזים הם בעיניו דבר מרגיז.

קשה לומר שרומן קליל ועשוי-היטב זה הוא ספר "חשוב". אבל יש דברים שאי אפשר לקחת ממנו, ואף כדאי לקחת אותם איתנו הלאה – והעיסוק המקורי בעלייה מברית המועצות הוא אחד מהם. כך גם דמותו המלבבת של אנטון, העולה הגוי, שתישאר איתנו ואיתה מוזרויותיו ואבחנותיו, ההספד השנון שכתב על עצמו והוקרא בהלווייתו, והמשָלים שהוא מלמד בעזרתם לנכדו את חוקי השחמט: קטע לאספנים. אך כדרכו הגם-וגמית של נבו, הספר הוא רב-נושאי והעלייה היא רק אחד ממוקדיו.

אופיינית לכישרונו של נבו ללכת בין הטיפות היא התמודדותו עם הגיאוגרפיה הישראלית. הספר מתרחש בישראל הריאלית, ותיאורי המרחב נאמנים למציאות; בכלל זה, גם אופיין של ערי ישראל, מבחינת המיקום, האקלים, הרכב האוכלוסייה וכל בחינה אחרת. אולם שום מקום אינו נזכר בשמו, אלא רק בכינוי שקשה לטעות בו. צפת, המתוארת בספר בהגזמה קריקטורית אך בקפדנות גיאוגרפית, קרויה בו רק בשם "עיר הצדיקים", אולם על גב הספר נאמר שהוא מתרחש במקום דמיוני. וכך ישנן, למרבה ההנאה והמשחקיות, גם עיר החטאים, עיר הקודש, עיר הנמל, עיר החולות, עיר היהלומים, עיר היין, האגם הריק, ההר הלבן לפעמים, וקיבוץ חסר שם המייצר סנדלים אורתופדיים. כנראה, המחבר עושה כך כדי לאפשר לעצמו מרחב המצאה, חופש תמרון וביטוח מפני טענות לפגיעה בשמם הטוב של אנשים ויישובים, וגם כדי לחדד את הממד הפנטסטי של הספר. מחבר 'נוילנד'חוזר לאלטנוילנד, מספר על שיגיונותיה, אבל אומר לנו: אם תרצו, זו אגדה.


אחרי 'נוילנד', 'המקווה האחרון בסיביר'הוא הפסקת התרעננות. רומן קצר אחרי רומן ארוך. ישראל האקטואלית אחרי ישראל האלטרנטיבית שאיננה. יום קטנות אחרי התחבטות רעיונית. הממד הסאטירי חזק בספר החדש מכפי שהוא בקודמיו. ועדיין, 'המקווה'הוא המשך הרבה יותר מכפי שהוא מהפכה. הוא דומה מבחינות רבות לספריו הקודמים של נבו: העיסוק בגעגוע ובבית ובאין-בית, הניסיון להציג חתכי רוחב שונים ומשונים של החברה הישראלית, התמהיל המצחיק-עצוב והרגשני-מפוכח – והכישרון, שאין לזלזל בו, להסב לקורא הממוצע הנאָה ובידור אינטליגנטי. 


פינדרוס, ייטס, בלייק: קטעי שירים שתרגמתי לצורך הספר 'השותפות הגדולה'

0
0
שַׁנֵּן אֶת לֶקַח אֶדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ:

אִם מִישֶׁהוּ אֶת לַהַב גַּרְזִנּוֹ

הֵנִיף עַל אֲמִירֵי אַלּוֹן בֶּן קֶדֶם

וְאֶת יִפְעַת נוֹפוֹ הָרָם הִשְׁחִית –

פִּרְיוֹ אָבַד, אַךְ הָאַלּוֹן יִנּוֹן עוֹד

אִם בְּסוּפָה חָרְפִּית יִבְעַר בָּאָח

אוֹ אִם בְּבֵית מִדּוֹת יֻצַּב לְתֶמֶךְ:

פּוֹעֵל שָׁחוּחַ בֵּין קִירוֹת זָרִים

בְּעוֹד מוֹלֶדֶת גִּדּוּלוֹ שׁוֹמֶמֶת.


מתוך: פינדרוס, אודות פיתיאניות, ד, שורות 269-263. תורגם מאנגלית. 



מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה
בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.
אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל
מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

ויליאם בטלר ייטס
מחציתו הראשונה של השיר 'הבחירה'
W. B. Yeats, ‘The Choice’, in The Collected Poems of W. B. Yeats, Contemporary Publishing Company, 1994, p. 209




שְׁנֵינוּ קוֹרְאִים בַּתָּנָ"ךְ יוֹם וָלֵיל

אַךְ אֲנִי קוֹרֵא אוֹר וְאַתָּה קוֹרֵא צֵל.

ויליאם בלייק
מתוך 'הבשורה הנצחית'
  William Blake, ‘The Everlasting Gospel’ 

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

0
0
מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 



"הסיפור פה הוא לא שהיינו באפלה וראינו את האור ואנחנו בגן עדן, אלא שעכשיו אנחנו סוף סוף מתמודדים עם החיים. עם הליבה שלהם. שני סטודנטים עם שלושה ילדים קטנטנים שעובדים ולומדים וחיים בדוחק ומשקיעים את הנשמה; מתמודדים עם העבר ועם ההווה בניסיון להגיע לעתיד טוב. בנעורינו כעסנו על העולם, השלכנו את האחריות מעצמנו. אבל האמת היא שאתה לא עושה טובה לאף אחד; אם תתמסכן, אתה הוא זה שתסבול מזה בסופו של דבר. למדנו שהבחירה מה לעשות בחיים שלך נתונה בידיים שלך".

עיניה תכלת, פנֶיה ארד. קראו לה אלכסנדרה בלידה, ואלכס בקיצור, ושלומית אחרי הגיור, ועכשיו רבקה. כמו בעלה דוד היא ילידת אוקראינה, כמוהו נולדה לאב יהודי ואם שלא הייתה כזו, והתגיירה. שניהם היו נערים בסיכון. שניהם מחלצים נוער מסיכון. היא בת 25, הוא שנה יותר. הם גרים בבית-אל, מקום שם מלאכים עלו בסולם אבל גם ירדו בו. סיפוריהם של בני הזוג פָּאלֵיי משתרגים זה בזה. וצומחים אל על ביחד.

"יש פה אצלנו ביישוב אחד, שוטה הכפר", מספר דוד. "אדם שזקנו יורד על פי מידותיו. בזמן ששימשנו פה רכזי קידום נוער, תמיד היה מקלל אותי על רקע זה שאני חוזר בתשובה. ניגשתי אליו לשאול מה בדיוק הבעיה שלו. אמר לי, 'אתה עשית את כל השטויות שאנחנו המבוגרים הדוֹסים פה רק חולמים לעשות, טרפת את העולם – ועכשיו חזרת בתשובה ואתה מטיף לנו מוסר'. שוטה הכפר אומר בקול מה שכולם חושבים בשקט. שאלתי את עצמי, מה אני משדר? שעשיתי חיים ואפשר לצלול לביוב ולצאת מזה מחוזק? אני מאוד מקווה שלא. שולחן שתזרוק מקומה שלישית, גם אם לא יישבר, לא ייצא מזה מחוזק. ככה גם אנחנו.

"ההתמודדות עם העבר לא תעזוב אותנו כל החיים. ההתמודדות עם תחושת האפסיות וההרס העצמי היא יומיומית. אמנם כל הצלחה מקדמת אותנו לעבר ההצלחה הבאה, אבל יש המון משברים, המון רגעי חולשה. ההתמודדות הנדרשת ממני כדי לתפקד כאדם נורמטיבי, כאבא, כבעל, כאיש חינוך ורווחה, גדולה פי כמה מזו הנדרשת ממי שלא עבר את מה שעברתי. כי האופקים שלי הרבה יותר רחבים קרימינלית. אבל דווקא בגלל שהייתי נער במצוקה, היום אני יכול להיות מדריך טוב של ילדים במצוקה. דווקא מפני שלא היה לי גב הורי חזק, שלא באשמת הוריי, כי הם היו עסוקים בהתאקלמות בארץ, אני יכול להיות הורה הכי מסור לילדיי ולתקן בזה גם את העבר שלי. תמיד יש לנו בחירה לאן לקחת את האירועים שחווינו. לשקוע בעקבותיהם או לצמוח מהם".


*

שלומית אלכסנדרה, המכונה גם שלומציון, הייתה מלכת יהודה אחרי מות בעלה אלכסנדר ינאי. רבקה פאליי נולדה כאמור כאלכסנדרה, והספיקה להיקרא גם שלומית. היא עלתה מקייב בת שנתיים, ב-1990, עם אמה האוקראינית, אביה היהודי ואחיה העובּר. בארץ לא היו להם קרובי משפחה שיקלטו אותם, וכעבור שנתיים המשפחה עצמה התפרקה בגירושין.

אלכסנדרה ואחיה נשארו לגור עם האם. "היא נשארה לבד בארץ בלי משפחה, בלי מקצוע, בלי שפה, עם שני ילדים קטנים. היה לה חשוב לשכן אותנו בשכונה טובה בירושלים, ברחביה, לשלוח אותנו לחוגי העשרה. לרוסים יש קטע כזה. לכן היא קרעה את עצמה בעבודה. בעיקר בניקיון. אחרי ארבע שנים חלתה בזאבת. התחילה לחיות בבית חולים.

"הייתי בת שמונה, והפיקוד בבית עבר לכתפיי. הייתי עצמאית עוד קודם. ידעתי לבשל מגיל חמש. כשהייתי הולכת לגן חובה הייתי לוקחת את אחי הקטן לגנון, חוצה איתו כבישים. אחרי שאימא חזרה וקצת התאוששה, היא התחילה להיאבק על עצמאות כלכלית. התחילה לאסוף בגדים יד שנייה. יש לה עין טובה לבגדים ויד טובה לתיקונים, והיא פתחה מעין חנות יד שנייה קטנה בבית".

הייתה לה ולאחיה גם מעין משפחה מאמצת. משפחת א' (המשפחה מבקשת לשמור על עילום שמה), משפחתו של אלי (שם בדוי), שהיה חבר טוב שלה מהגן ואילך. "היינו מגיעים אליהם לאכול צהריים, לעשות שיעורי בית, להיות במקום עם ביטחון וקביעות". אמה שלחה אותה גם הלאה לבתי הספר שאלי למד בהם, "שאהיה קרובה למשפחה הזו". זו הייתה משפחה מסורתית, ולחטיבת הביניים אלי, ובעקבותיו אלכסנדרה, נרשמו לבית ספר 'רעות' הדתי-פלורליסטי.

"בבית שלנו אכלנו טרפות ונבלות וחגגנו כריסמס. מבחינתי הייתי יהודייה חילונית, ישראלית. לא ראיתי קשר בין יהדות לבין דת. ידעתי שיש ישראלים – ויש דוסים. לא ידעתי בכלל שאני לא יהודייה. אהבתי את התפילות ב'רעות', אבל הייתי שונה. לא הבנתי למה צועקים עליי כשאני מגיעה בלבוש שאני רגילה בו. לא הבנתי מה הבעיה בחולצה עם שרוולים קצרים. התחלתי לספוג עונשים והגבלות – למשל, אחרי שפעם יצאתי בהפסקה לקיוסק ולא חזרתי, ניתנה הוראה לשומר לא לתת לי לצאת. הרגשתי שלא מקבלים אותי, את מציאות החיים השונה שלי. שהכול סוגר עליי".

באמצע כיתה ח'התחילה להסתובב. במקום להיות בבית הספר, וגם במקום לישון בבית. "בבריחה הראשונה זה היה נורא. אמי רצה אחריי חצי רחוב עד שכשלה ונפלה. הרגשתי שאני צריכה לברוח. לא ממש היה לי לאן. התקשרתי אליה אחרי כמה דקות, שהכול בסדר, שאני פשוט רוצה להתרחק קצת. באיזשהו שלב היא התחילה לדבר על כך שאם לא אתאפס על עצמי אכנס למוסד סגור. התחלתי לחפש כיוון. הלכתי להיבחן בבית הספר ליפתא, בית ספר לנפלטי מערכת".


*

דָוִד היה מלך ישראל, לפחות כמו שלומית אלכסנדרה; את זאת אין צורך לומר. כן כדאי לומר שדוד ורבקה פאליי גרים היום בשכונת דוד בפאתי בית-אל, הסופגת כיום מתקפות ערביות אלימות יומיומיות שאינן מדווחות בתקשורת. דוד מתחיל את סיפורו בקורות אמו. היא נולדה לבכיר במפלגה הקומוניסטית, "שנשלח להקים מפעל בדניפרופטרובסק שבאוקראינה. לפני שבועיים נפטר. הוא היה פעיל במפלגה הזו גם בשנים האחרונות.

"אמי גדלה על שטיפת מוח קומוניסטית. בבית, בגן, בבית הספר, באוניברסיטה. היא הרגישה בתוכה שזה שקר, אבל מאחורי מסך הברזל לא הייתה לה גישה למידע אחר. סיפרו להם שברית המועצות הכי עשירה בעולם ושהחזירים הקפיטליסטים טורפים זה את זה – והיא ראתה שחוטפים אנשים לסיביר ושכולם גוועים ברעב. אז היא הלכה בזרם, למדה, היה לה ראש טוב. בגיל 22 כבר הייתה מרצה לפיזיקה ולמתמטיקה באוניברסיטה, ועבדה כמומחית לחוזק מתכות במכון מחקר סודי שפיתח טילים בליסטיים למלחמה הקרה.

"כשהייתה בת שלושים ומשהו הכירה את אבי במחנה קיץ, ושמעה שהוא יהודי. היה לה רק מושג קלוש על העם היהודי – שמעה על יציאת מצרים, השואה, מדינת ישראל – אבל כשהכירה את אבי הרגישה שהאמת נמצאת שם, והחליטה שהיא רוצה להתחתן איתו כדי להיות חלק מהאמת הזו. היא לא ידעה שזה חטא בשבילו להתחתן עם לא-יהודייה. הוא עצמו גילה שהוא יהודי רק כשהכניסו לו אגרוף בבית הספר כשהיה בן 16 ואמרו לו שזה כי הוא יהודי. סבי לא בא לחתונה, כי היא לא התגיירה. סבי הוא היהודי היחיד החי היום שנפגש עם אבא של הרבי מלובביץ', כשגר בדניפרופטרובסק. הוא זוכר שהוא נעצר".

כשהסתמנה אפשרות לצאת מברית המועצות יצאו רוב קרוביו מהצד היהודי לגרמניה, "כי היו שם פיצויים לניצולי שואה; אבל אבי ואמי החליטו שמקומנו בישראל. בדרך, בתחנת רכבת באוקראינה, ראינו שלט גדול: 'בדם הרוסים נטביע את היהודים'. כלומר, שונאים את הרוסים, אבל את היהודים שונאים יותר. זה המחיש לנו כמה חשוב לברוח משם".

הם התיישבו בעיר רחובות, לצד קרובי משפחה. בגן הילדים הוא זוכר את עצמו כ"ילד לבנבן שלא יודע מילה בעברית בגן שבו כולם ספרדים. ההורים, שסבלו מאפליה כשעלו ארצה, סיפרו לילדים מה הם חושבים עליי, והילדים מימשו את זה. הייתי חוטף מכות מהבוקר ועד היציאה מהגן. גם מהגננות, שגם הן היו סבתות מרוקאיות מסכנות ועצבניות. זו הייתה החוויה הישראלית שלי. וולקאם טו יזראל".

המשפחה עברה לאשדוד. "הוריי הלכו לאולפן, ולשם הגיעו כל ציידי הנפשות. באו קיבוצניקים, אמרו לעולים, 'הנה באתם מהקומוניזם, גם לנו יש פה מינִי קומוניזם'. לא קלטו שמזה בדיוק ברחנו. והגיע גם רב חרדי, שהזמין לסמינר בפילוסופיה יהודית. אמי אמרה 'לזה – אני הולכת!'. והתחילה ללמוד שם. אבל אבי הוא יהודי, עַם קשה עורף, ואדם משכיל, אז הוא אמר 'אני אלך לשם להתווכח, אסתור את כל האמונות הטפלות ואחלץ את אשתי מהחשוכים ששבו אותה. הלך פעם, הלך פעמיים, נשאר. נכנס ללמוד בכולל פוניבז'באשדוד".

התוצאה הייתה גיור. שלוש שנים, הוא מספר, דחו אותם במקלו של שמאי, אף שניהלו אורח חיים חרדי. ולבסוף, כאשר כבר גרו במעלה-אדומים, ראה הרב יצחק זילבר ("אמרו עליו שהוא מל"ו צדיקים") את אמו בוכייה בבית הדין באשדוד, שמע ממנה שלא נותנים לה להתגייר, ונתן לדיינים פקודה לגייר את האם וילדיה מיד. "הם רעדו מפניו. ידעו שהוא קדוש". בינתיים, במעלה-אדומים, "הבנתי סופית שמקומי בין נידחי החברה. בשכונה התחברתי לילדים מהסוג הזה, גדולים ממני". בכיתה ב'כבר עישן איתם. סיגריות. לקראת כיתה ד'עברה המשפחה לבית-אל, לחיות באווירה תורנית.

"כיוון שהוריי עבדו קשה, וגם למדו לקראת הסבה מקצועית, רשמו אותי לתלמוד תורה ביישוב בשעות אחרי בית ספר. מאוד התחברתי. הייתי רץ לשם מבית הספר עם הילקוט. במיוחד הזדהיתי עם גיבורי התנ"ך. האבות, משה, השופטים, דוד ושלמה, חנניה מישאל ועזריה. כשהייתי חוזר הביתה מהתלמוד תורה הוריי עדיין לא היו, ואמרו לי שאסור לבטל זמן, אז הייתי אומר תהלים. לרפואת החולים בעם ישראל, להצלחת עם ישראל, להצלחת חיילי צה"ל. ממש האמנתי שבאמירת תהלים אני פועל למען עם ישראל. אמרו לי שאם אמשיך כך אהיה רב. החלטתי שכן, אהיה רב, אלמד את הסיפורים האלה לילדיי ולילדים אחרים ולילדים שקשה להם".

אבל בבית הספר, הוא אומר, "פעל מאוד חזק הדפוס של האי-הסתגלות. אני מודה שההתנהגות שלי בכיתה הייתה קצת מוחצנת". לטענתו המחנך בכיתה ו'דחה אותו בגלוי, סירב להיפגש עם הוריו, ולבסוף ביקש להעבירו לכיתת לקויי למידה. "הייתה רק בעיה שאני לא לקוי למידה. קיבלו אותי שם יפה, אבל לימודית לא היה לי מה לעשות שם. התחלתי לשוטט כל היום, מחכה שייפתח התלמוד תורה.

"עם הזמן נספּחתי לחבורת הנידחים של היישוב. כולם מבוגרים ממני בהרבה. בנים של המשפחות הכי טובות וחשובות ביישוב. הכי. הקמנו פינת חי, עבדנו בחנות הירקות ביישוב, והייתי גם מעשן איתם סיגריות. עד שיום אחד גיליתי שמעשנים עוד דברים ומסתירים ממני. נעלבתי. אמרו לי אתה עוד קטן, אתה לא יכול. רק מעל בר מצווה".


*

בחופש הגדול שלפני ליפתא הציע בחור אחד לאלכס, היא אלכסנדרה שלנו, להכיר כמה חברים בעיר. "הייתה אז הזולה של סוזן, משהו עתיק, כבר נסגר. הכרתי שם חבר'ה. התחלתי לעשן. בסמים עוד לא נגעתי, גם לא באלכוהול, אבל סוף סוף היה לי מקום שהיו לי חברים ושהכילו אותי ושלא היה אכפת להם שיש לי ייחודיות משלי ושאני לא מיינסטרים; כי לא היה שם מיינסטרים, כל אחד היה משהו מיוחד בפני עצמו.

"הכרתי שם מישהי מסובכת מעל לראש שהיה לה חבר לבנוני. בהמשך היא ילדה לו ילד כשהייתה בת 16, והם ביימו חטיפה. בינתיים ידעתי רק שיש לה חבר ושהוא וחבריו מפנקים אותה. פעם הציעה לי להצטרף אליהם לנסיעה לים. באמצע הנסיעה גיליתי שלחבר'ה סביבי באוטו קוראים בעיקר מחמוד ומוחמד. זו הייתה תקופת שיא הפיגועים. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אחד מהם החליט שאני אהיה החברה שלו. קנה לי ממתקים, סיגריות, הבטיח הבטחות. הייתי נערה שלא רגילה לתשומת לב ולמתנות. הצבתי לי גבול: לא להיות חברה שלו, אבל אם הוא רוצה לקנות מתנות, עלא כיפק.

"זה נמשך שבועיים-שלושה. בפעם האחרונה קפצנו לקנות משהו רק אני והוא, והוא עצר בחניון מבודד וניסה לתקוף אותי. הייתי צריכה להילחם בו, ובנס הוא ירד מהרעיון והלכנו משם. בדרך חזרה עצרו אותנו במחסום. זה היה הקש האחרון שהוביל אותי לשופט נוער. המחשבה הייתה שאם היא מרשה לעצמה לנסוע עם ערבים, היא בסיכון. התנגדתי אז לביטוי הזה, אבל במבט לאחור סיכנתי את עצמי אינספור פעמים. הייתי מסתובבת עם סוחרי סמים".

מבית המשפט לנוער "הושיבו אותי על מונית ישר ל'צופיה'. מוסד לעברייניות צעירות. החברה שם הורכבה מבנות שסבלו מהתעללות, בנות שגדלו בסביבה עבריינית, עובדות ברחוב, נרקומניות. הרגשתי ילדה שנקלעה לבור צפעים. בימים הראשונים עוד ניסיתי לכתוב מכתב לשופט, להסביר לו שזו טעות. בנות שם ניסו להתאבד על ימין ועל שמאל. אני בעצמי תפסתי מישהי באוויר כשקפצה מהמדרגות של הקומה השנייה, ומישהי שניסתה לנעוץ לעצמה נעצים בוורידים. זה עוד מקום מעודן לעומת מוסדות לבנים".

- 'צופיה'היא מוסד שנועד לבלום הידרדרות של נערות לסיכון חמור ולהעלות אותן על מסלול שיקומי. את מתארת משהו אחר.

"נכון שההגעה לשם בלמה אותי מלהידרדר יותר. נתנה לי איזו מסגרת. אבל נחשפתי שם לעולמות שלא הכרתי קודם. למשל, בנות שאלו אותי שם אם השתמשתי באקסטזי, ואפילו לא ידעתי מה זה, אבל לא יכולתי להגיד לא. פדיחה. אז אמרתי כן, וכששאלו 'איזה אקסטה?'כבר הייתי צריכה לדמיין, אז אמרתי 'הוורודים הקטנים האלה'. ככה עלו עליי... היו בנות שדיברו עליי ברוסית ולא ידעו שאבין; הן אמרו שיטביעו אותי בחופש בבריכה. אחרי חודשיים אמרתי למנהלת ששמרו לי מקום בליפתא. הסכימו לשחרר אותי לפני הזמן, בתנאי שאגור בהוסטל לנערות; הביתה מסוכן לי לחזור".


*

חיי הנער דוד ידעו בשנים ההן דרמות. שרשרת של אפיזודות שהוא מתאר בצבעים חיים, וכל אחת נדמית בעתה כנקודת מפנה לכאן או לכאן. נקצר; והכול, נזכור, מנקודת המבט שלו.

כשהיה בכיתה ו'נכנסה החבורה שלו למקווה ביישוב והשאירה בלגן – והתיק המשטרתי הופל עליו. כך גם השם הרע. לקראת הבר-מצווה הסביר לו אביו שלפי ההלכה זו ההזדמנות האחרונה שלו לצאת מהסיפור היהודי, כי הגיור הוא עד אז על תנאי, ושעליו להחליט בעצמו. "חשבתי אולי באמת לעזוב את זה, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות. ואז אמרתי 'ואז, מה תעשה? אין לך עתיד מחוץ ליהדות'". הוא נשאר, וחגג בר מצווה. החלום שלו היה ללמוד בישיבת פוניבז'.

אלא שבתקופה ההיא, לדבריו, החליטו גורמים בבית הספר שהוא משפיע לרעה, שוחחו עם התלמידים והובילו להחרמתו במוסד ומחוצה לו. "שבת אחת אני מגיע לבני עקיבא ואף אחד לא מדבר איתי. לקחו אותי לצד ואמרו לי 'תשמע, אנחנו אוהבים אותך אבל מעכשיו חברים שלך רק בסוד. סיפרו לנו דברים נוראים עליך ועל ההורים שלך, שאתם בכלל לא יהודים, אוכלים חזיר בבית, ושאתה מקלקל אותנו'. נשאר לי רק לשחק עם חברים בשיחים. בסתר. כי אהבו אותי, אבל פחדו להסתבך.

"מהר מאוד נדדתי לעולם אחר, שקיבל אותי בזרועות פתוחות. כיכר ציון בירושלים. הייתי מחלוצי הציונות הדתית שם. מי שגילה שם את הפוטנציאל שלי היה בחור ערבי בן עשרים ומשהו בשם ח'אלד. סוחר סמים שגר בבית נטוש במרכז העיר. הוא נתן לי לישון שם, ושלח אותי לסחור בשבילו, כי אותו הבלשים הכירו ואותי לא. מכרו אז גראס בקופסאות גפרורים. הוא לימד אותי לקחת דמי תיווך לעצמי, ובכסף שצברתי כך יכולתי לנהל גם מסחר עצמאי. על הקופסה הראשונה שמילאתי בעצמי קיבלתי חמישים שקל. בדיוק הכירו לי ילדה חמודה בגילי שהייתה רעבה ומכרה את גופה תמורת חמישים שקל. אמרתי לה אל תעשי את זה. בואי, יש לי חמישים שקל. לקחתי אותה למקדונלדס".

הוא היה רשום בבית הספר, אבל מחוק בעיני הסביבה. בשנת הלימודים שוטט בעיר, ישן בדירות נטושות, ואם לא היה מסטול חזר לפעמים הביתה לישון. בחופש בין ז'לח'הסתובב בין קומונות אוהלים של משתמשי סמים בחוף דוגית ובשמורות הבניאס והחצבאני. כשהיה בכיתה ח', הוא אומר, גם בכיתה הטיפולית לא רצו בו, והוא זכה לחונך שניסה, יומיים-שלושה בשבוע, לעשות איתו את המיטב וללמדו רתכות.

בחופשת חנוכה של כיתה ח'קנה מח'אלד 400 גרם גראס משובח ונסע לאילת. בערב הקים אוהל אחד על החוף; למחרת בערב עמדו סביבו עשרים אוהלים של חבר'ה שהגיעו. 400 הגרמים חולקו ביד נדיבה לאורחים, אך נס חנוכה לא קרה להם, ואת שאר הימים תדלקה תגבורת צמחית שהביאו עוד חבר'ה; בעיקר דימה וישראל, שני סוחרי סמים אילתים ממוצא רוסי, שמשון ויובב של הסיפור שלנו. "זה היה שבוע של טירוף חושים מוחלט, שאנשים לא שוכחים עד היום, ספר אפשר לכתוב על זה. הרפתקאות הקלברי פין. קראנו לזה הזולה של דוד בחוף מצרים".


*

המטוטלת הרחיבה את תנועותיה, לוקחת את דוד לקצוות. הוא חזר לבית-אל בהחלטה לשקם את תדמיתו, אבל לדבריו לא הרשו לאף אחד להסתובב איתו, וסניף בני עקיבא ביקש ממנו במפורש לא להצטרף. "אז חזרתי לכיכר ציון. הכרתי המון סוחרי סמים. הסתובבתי גם עם אותה בחורה שהצלתי בזמנו מלמכור את גופה, נעשינו ידידי נפש".

גם הסיפור של המקווה חזר בגרסה מוגדלת. הפעם זו הייתה פריצה לפנימיית הישיבה התיכונית המקומית בידי קבוצת נערים, חלקם אורחים מיישובים בשומרון וחלקם תושבי היישוב, בתום סעודת עשבים משכרת חושים. דוד דווקא ניסה לשכנע אותם להפסיק, והחזיר פנימה את החפצים שנזרקו מהחלונות, אבל השומר שהבחין בפורצים הכיר דווקא אותו ולכן התיק נפל רק עליו. סוכם איתו בישיבה, לדבריו, שאם יחזיר את מה שגנבו חבריו תבוטל התלונה למשטרה, אך לאחר שהצליח לשכנע את הפורצים להחזיר את הגניבה נעצר; טביעות אצבעותיו על החפצים, שהחזיק כדי להחזיר, היו הראיה המפלילה.

"בחקירות ובבית המשפט האמת יצאה לאור, אני שוחררתי והפורצים הואשמו, אבל מבחינתי זו הייתה שבירה סופית של האמון. אחרי המשפט אמרתי להוריי שכל העסק היה טעות. היישוב, הדתיות. ארזתי תיק מהר, יצאתי מהחלון, והרמתי טלפון לדימה וישראל באילת".

כסף לאוטובוס לא היה לו הפעם. "נסעתי בטרמפים יום וחצי, קפאתי מקור בשק שינה. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. מאז הפעם הקודמת הם השתדרגו ועברו לחיות על ספינת קזינו. בלילה הספינה הייתה יוצאת מהמים הטריטוריאליים. הכול היה שם: סמים, הימורים, פריצוּת. אותי הפכו לנער סיפון, שמנקה ומשרת, אבל גם עוזר בהסלקת סמים בלילה מספינות הברחה שהגיעו. בזכות משקלי הקטן הייתי נתלה על סולמות החבלים ומעביר את השקים מהסירות לסיפון. וביום, כשהיינו עוגנים, הייתי עושה שליחויות. שירות וי-איי-פי עם שקיות סמים לצרכנים שהגיעו לאילת והשתכנו בחדרים. הייתי מפריש דמי תיווך לעצמי, כמו שח'אלד לימד אותי".

יום אחד, כשהספינה הייתה בטיפול במספנה, נחטפו דימה וישראל בידי עבריינים בדווים ממאהל זמני שהקימו על החוף. זה היה עם חשכה, ודוד שהיה בדרכו למקום ראה את הנעשה מרחוק. בידו נותר חשיש אפגני בשווי 5,000 שקל. בודד טלפן הביתה, ושמע מהוריו שרשמו אותו לישיבה תיכונית בצפון. "עליתי על אוטובוס, עצירה קצרה בבית – ולישיבה. עם החשיש. הכרתי שם חבר'ה מכיתה י"ב שידעתי שהם מעשנים. הצעתי להם, והם הופתעו מאוד מאיכות החומר. הדבר העיקרי שעשיתי שם היה לעשן סמים מהבוקר עד הערב. סילקו אותי אחרי שלושה חודשים".

הוריו רשמו אותו לתיכון אקסטרני, אך הוא היה בעיקר ברחוב. זמן מה בילה בחוף ים המלח. "אל תתקרב לזולה של הזקנה המשוגעת", הזהירו אותו והצביעו דרומה, אז הוא הלך לזולה של הזקנה המשוגעת והתכבד במזון גשמי ובמזון ריחני. "ראיתי שהיא לא מפחידה, גם אם היא בוטה בהתנהגות שלה. היא גוננה עליי. התחלתי לקרוא לה קצת אימא. חי שם גם איש אחד, זקן ממנה, שנראה כמו דרדסבא. הוא לימד אותי הרבה, בעיקר איך עובדת המשטרה ואיך מתחמנים את המערכת.

"כמה פעמים בסופי שבוע היא לקחה אותי לבית שלה בגבעת-שמואל. קראו לה חבּוּ. כעבור כמה זמן התברר לי שזו חביבה אלפרון, ודרדסבא הוא נחמן פרקש. הייתי צעיר, לא הכרתי את השם הנוסטלגי של אלוף הבריחות מבתי הכלא, וגם על משפחת אלפרון לא כל כך שמעתי. חביבה הייתה אומרת, 'בעיר יש בלגנים, מכות, מעצרים – אני פרשתי. אני חיה בג'ונגל וטוב לי ככה'. ככה היא קראה לחוף ים המלח. היום הם גרים בקדיתא, יישוב לא מוסדר בגליל. זה המוקד שהחליף את ים המלח".


*
"אני חושבת שבחופשה הראשונה מ'צופיה'הכרתי את דוד. אני לא זוכרת אותו בכלל מהתקופה ההיא. הוא אומר לי היום 'מה, בטח, הייתי אומר לך אז שלום כל פעם והיית מתעלמת ממני, הייתי מחזר אחרייך ולא היית שׂמה עליי'. ה'שמר אותנו זה מזו עד שהגיע הזמן.

"כשהשתחררתי מצופיה התחלתי להידרדר. לעשן סמים, לשתות בכמויות, להסתובב בחברה פרועה. משפחת א', המשפחה של אלי, הציעה להיות אפוטרופסית שלי. תחילה דחיתי את ההצעה. היה לי המון כעס על העולם, על זה שכלאו אותי. אבל הגיע הרגע שהרגשתי שאם לא אעצור אני אבודה. התקשרתי לנועה, אימא של אלי. באתי אליה שיכורה לגמרי. היא ישבה לידי כל הלילה וטיפלה בי בלי לומר מילה אחת של ביקורת. כל כך התביישתי: הרי היא לא חייבת לי כלום. לפחות הייתה כועסת עליי, צועקת עליי! פעם ראשונה שהרגשתי שמתאכזבים ממני בשקט. שם הייתה נקודת המפנה. הרגשתי שיש מישהו שמאמין בי. הפסקתי לשתות. עד שפגשתי את דוד, לא שתיתי אפילו יין קידוש.

"נכנסתי ללימודים בליפתא ברצינות. גיליתי אנשים לא שיפוטיים, שמקבלים אותך. צוות שיוצא לעשן איתנו בהפסקות. כשהייתי נשברת ובורחת מהבית של נועה בלילה, כל הצוות היה יוצא לחפש אותי בעיר. המעטפת הזו נתנה לי המון כוח. אז לא שתיתי, אבל סמים עישנתי. היו לי חינם; זו הייתה התקופה שהתחלתי להסתובב עם סוחרים, ולהם היה רף גבוה, אז את הסחורה הירודה היו נותנים לי.

"אז כן, הסתובבתי בחברה לא טובה, אבל זה היה פחות מאיים מהחברה הקודמת. מבחינתם הייתי מין אחות קטנה. הכול היה נקי, מבחינת יחסים בין אנשים. לא ניסו להתחיל איתי, להציע לי הצעות לא מתאימות. רק סמים. אחים גדולים, שאפשר לסמוך עליהם, שימצאו לך איפה לישון, יאספו אותך מאיפה שתיתקעי בארץ. ובאיזה ערב, כשהייתי בעיר עם חברה, פגשתי שוב את דוד. עכשיו הייתי מוכנה יותר למתנה הזו. דיברנו, והתחלנו לשחק תופסת גמדים, מין משחק שטותניקי. עד שאיזו דיירת מלמעלה שפכה עלינו דלי של ספונג'ה, כמו בסרטים".

"זה היה כשבאתי אלייך להציע לך להשתתף בקנייה של סמים", מתקן אותה דוד.

"כן. נתתי לדוד עשרים שקל להשתתף בקנייה של סמים. בסוף הם לא היו צריכים, אז הוא מצא אותי והחזיר. משהו נדיר בעולם הזה. הוא תמיד היה טיפוס הגון. נפגשו איזה פעם פעמיים ונורא התחברנו. הייתה תחושה שזה זה".


*
דוד היה אז בפסגת השפל. הידע שצבר בבתי האולפנה של ח'אלד, של דימה וישראל ושל נחמן פרקש אפשר לו ולעוד חברים להקים ארגון סחר בסמים. "שכרנו כמה דירות בגוש דן ובשרון, ועסקנו בסחר ובתיווך בכמויות גדולות. הבדווים שהבריחו סמים בגבול הפרוץ בסיני היו מגיעים ישר אלינו".

- עד כמה היית מודע לכך שסחר בסמים פוגע באנשים?

"בכלל לא. בין העבריינים יש אידיאליזציה חזקה של העניין. חשבנו שהבעיה היחידה היא שזה לא חוקי.  אתה חושב שאתה מפיץ טוב בעולם; שלאנשים קשה ואנחנו משמחים אותם. אתה לא חושב על ההשלכות של הפצת הסמים, לא שואל שאלות, ואם מישהו מעלה את זה משתיקים אותו ב'מה אתה מבין בכלל?'

"זו הייתה תקופה של המון הרפתקאות ומסיבות. בכל סופשבוע מסיבת יער גדולה. המשטרה ישבה עלינו חזק, אבל היו לי מורים טובים לכל אורך הדרך כך שהיה לה קשה.

"בטיול אחד לסיני ראיתי חבר מוציא אבקת הרואין. אמרתי לו 'אתה משוגע? זה של נרקומנים, בזה אנחנו לא נוגעים'. אמר לי, 'אם מקפידים על פעם אחת בחצי שנה, זה לא ממכר'. ניסיתי. זו חוויה אחרת, של התכנסות, של דאון. באותם רגעים זה היה נחמד מאוד. אחרי שבוע, בארץ, פגשתי חבר שהיה עצוב. סיפר מה שעבר עליו, עשה הרואין. עשיתי איתו יחד, ועוד פעם, ואז נכנס הצורך הגופני, כלומר ההתמכרות. ממזרקים פחדתי בהתחלה, אבל נכנסתי לחברה של נרקומנים והתגברתי על הפחד.

"לא הייתה לי בעיה להשיג הרואין; כסף לא היה חסר. גלגלנו סכומים גדולים, הכול במזומן, והיינו במרוץ לבזבז אותם על בילויים. הייתה לי אז קצינת מבחן. ידעו שאני עובד ולומד, כי הייתי רשום בבית ספר אקסטרני. פה ושם הייתה איזו הלשנה, אבל תפסו אותי רק על דברים קטנים". את בדיקות השתן שהתחייב בהן בשירות המבחן היה מזייף בקלות. בבית המשפט "הייתי עובד על כולם בעיניים. 'אדוני השופט חטאתי עוויתי הייתה לי ילדות קשה'".


*
"ודווקא אז, כשהתחברנו כל כך, דוד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אי אפשר היה להשיג אותו בטלפון. אף אחד לא ידע מה איתו. זה היה כמו מחדד שמורט עצבים של ציפייה. הלכתי לבקר את אמי באחד הימים, ופתאום הטלפון שלי צלצל בתיק. הרגשתי שזה הוא. בלי להסתכל בצג צעקתי 'איפה היית? מה קרה לך?'הוא אמר 'אל תשאלי, הייתה קפיצה של המשטרה, הייתי במעצר, רק עכשיו החזירו לי את הטלפון'".


*
הארגון כבר היה אז בן שנתיים. דוד היה בן 17. אנשים התחילו להיעצר. "הבנו שיש בתוכנו משתף פעולה. כולם חשדו בכולם. העסק התפרק. נשארתי לבד, מכור להרואין, עם שאיפות מרוממות להתגייס לצבא ולתרום למדינה ויכולת תפקוד אפס. את השוטרת הסמויה זיהיתי מההתחלה, ומשהו בתוכי נתן לי לשתף פעולה עם הקנוניה שרקמו מסביבי. לא ידעתי למה. באביב 2004 נעצרתי באשמת סחר בסמים, תיווך בעסקאות סמים, החזקת סמים, שיבוש ראיות, שיבוש חקירה, תקיפת שוטר והדחת עדים. הכול היה נכון. והכחשתי הכול".

הוא סירב לבדיקת סמים, כי נעצר בלי הציוד הדרוש לזיופה, כלומר חומץ. "פחדתי שיגלו כל מיני סמים לא מוכרים לחוק ולמדע שהיו לי. קקטוסים מדרום אמריקה, פטריות מהודו, מה לא". בתא המעצר הצליח להשיג בקבוק חומץ סינתטי זול. "למחרת התחיל קריז. נרקומן שלא מקבל את המנה שלו, הגוף מתחיל לדרוש אותה בתוקף. וזה כולל בחילות, הקאות, כאבים עזים בכל הגוף, עצבנות איומה עד אובדן שליטה. דפקתי את הראש בקיר עד שפתחתי אותו". כך ארבעה ימים.

ערב הדיון על הארכת מעצר עד תום ההליכים, לחברו לתא, העציר היהודי היחיד באגף חוץ ממנו, הייתה הצעה. "דוד, אני ואתה אומרים עכשיו תהלים, מבקשים מה'שיוציא אותנו, ומחר שנינו נהיה בבית". דוד צחק: הוא מכחיש את האישומים, למה שישוחרר; שלא לדבר על החבר, שנתפס עם רכוש גנוב וכמות סמים גדולה בעת חופשה מהכלא. אבל לא היה לו דבר טוב יותר לעשות. "חזרתי למזמורים שהייתי אומר כשהייתי חוזר מהתלמוד תורה. והם חזרו אליי. חזרתי אל עצמי הקטן, שאומר תהלים לרפואת עם ישראל והצלחת חיילי צה"ל ומתכנן להיות תלמיד חכם. הבטתי סביבי. דם וצואה על הקירות. הבטתי פנימה. סוחר סמים, מכור, מסריח כולי מקיא. מה אני עושה פה? איך צנחתי משם לכאן? זה לא היה בתכנון".

הוא הציע ליושב במרומים עסקה. "אם מחר אני בבית, אחשוב על דרך חדשה". אכן, "זה בדיוק הקאץ': לא לקחת מחויבויות, רק 'לחשוב על זה'". תוך כך נרדם. בבוקר סחבו אותו, "בידיים מתחת לבית השחי, כי לא יכולתי לזוז", לבית המשפט. בשל חומרת העבירות והעבר הפלילי, זה היה בית משפט רגיל, לא לנוער. מפקד הימ"ר הארצי, יחידת הבילוש הארצית במשטרה, הגיע בכבודו ובעצמו לתת סקירה מודיעינית על פעילותו של העציר. אבל הלא ייאמן קרה: "השופט הסכים לבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, אבל מיוזמתו ועל דעת עצמו החליט שהמעצר יהיה בבית. התובע מרוב עצבים זרק את התיקים ואמר שאשבש הליכי חקירה. אבל השופט חס עליי".

הוא התאושש בהדרגה בבית. לקראת שלב הראיות בבית המשפט, שוב הציע עסקה לבורא עולם: אני חוזר להניח תפילין, אחרי שלוש שנים שלא הנחתי, ואתה מבטל לי את סעיף האישום בסחר בסמים. הם הגיעו לבית המשפט. השוטרת הסמויה, שהפלילה אותו בסחר בסמים, לא הופיעה לדיון. הסעיף בוטל. "כעבור כמה שבועות התברר לי שהסמויה השתמשה בעצמה במה שמכרתי לה, הסתבכה ופסלה עצמה מלהעיד". וכאן בא הטלפון לאלכס.


*
היא: "פה מתחיל הסיפור שלנו ביחד. הוא הזמין אותי לבית-אל, כי היה במעצר-בית שם".

הוא: "הסברתי לך שזה יישוב דתי, שאפילו סיגריה לא תוכלי לעשן פה בשבת. לגבי צורת הופעה לא הסברתי מספיק".

היא: "עד אז אימא של דוד לא הרשתה לו להביא בנות הביתה. פעם נעלה בחוץ הומלסית מסכנה שהוא הביא; בסוף נכמרו רחמיה, אז היא הכניסה אותה ונעלה אותה בחדר נפרד. וטוב שכך. אז היה פלא שהיא הסכימה שאבוא לשבת. כיבדו אותי פה מאוד. נכנסתי למשפוּחה".

אני: "וכבר היית מודעת לכך שאינך נחשבת יהודייה?"

היא: "יודעת, לא מודעת. שנה קודם לכן, כשהייתי בת 15, החליק לאיזו חברה של נועה לַפֶּה, ברוב רגישות, 'את לא יהודייה, נכון?'כך למדתי על העניין לראשונה. אבל זה לא הטריד אותי, עבר עליי כל כך הרבה מאז שזה פרח לי מהראש. עד שיום אחד דוד שאל אותי ככה ליתר ביטחון, 'את יהודייה, כן?'. כרעם ביום בהיר נזכרתי בשיחה ההיא. התקשרתי לאמי, שאלתי אותה על כך בפעם הראשונה, והיא אמרה 'נכון. אבא שלך יהודי, אני לא'".

הוא: "כבר באתי להיפרד ממנה. יהודי לא חי עם גויה. אבל היא אמרה לי 'חכה, גם אתה היית גוי; איך נהיית פתאום יהודי? סיפרתי על הגיור. גם היא רצתה". 

היא: "למדתי במכון אורה. אחר כך לבד ועם נועה. התהליך ארך שנה, לא נורא כל כך. לא היה מה לחשוד במניעיי. ממש עכשיו, בכ"ח בחשוון, מלאו לגיור שמונה שנים: אני בת שמונה. הדיינים היו חמורי סבר, שאלו שאלות קשות, עד שדיין אחד שאל, 'מה יקרה אם נקבל אותך, ומחר בבוקר תגידי איזה עול לקחתי על עצמי, איזה עונש?'אמרתי, 'להפך, אם אקום מחר בבוקר לא יהודייה זה יהיה עונש בשבילי'. השתרר שקט, והוא קם ואמר לי, 'ברוכה הבאה לעם היהודי'. כל השאר התחילו לבכות מהתרגשות. בחרתי את השם היהודי שלומית".

דוד הצליח להמיר את מקום מעצר הבית שלו מהבית למכינה קדם צבאית בקצרין. ראש המכינה, הרב יעיש חנונה, סיכן הרבה כדי לקבל את הנאשם בן ה-17 למכינה שאך זה קמה. איש במכינה, מלבד שניהם, לא ידע שדוד נמצא שם במעצר בית, ושהוא נגמל מהרואין. בהשפעת עדותו של הרב על השיפור שחל בדוד הסכים השופט הרחום, בבוא היום, לא להרשיע אותו בשום סעיף.

המאבק הבא היה להתגייס. דוד קיבל פרופיל 21, נפשי. שלושת ערעוריו נדחו. "יישר כוח על המוטיבציה", כתבו לו במכתב הדחייה האחרון. בני גנאור, מפקד גדוד במילואים, חוזר בתשובה שאימן את תלמידי המכינה ואירח את בני הזוג בשבתות, לקח את המאבק לידיו. "כמעט עד הרמטכ"ל הוא הגיע בשבילי". בתום שנתיים וחצי של מאבק דוד קיבל פרופיל 72 ("לא היו לי בעיות רפואיות, אבל אמרו לי תסתפק בזה") וגויס לשריון. הלחץ הנפשי, לא המאמץ הפיזי, הוא שכמעט שבר אותו, אבל "זו הייתה התרופה הכי טובה בשבילי. זה גרם לכל העקמומיות שהייתה בי להתיישר".

רבקה למדה במדרשה בצפת. דוד היה במסלול ההכשרה של השריון. "יום שישי אחד דוד סיפר לי, 'אַת לא יודעת מה הולך פה. פרסמו בבית-אל במידעון מזל טוב לאירוסין של דוד ושלומית. אני לא יודע מאיפה זה בא להם. אנשים שולחים להורים שלי פרחים'. הבנו את הרמז. במוצאי שבת לקחתי את ההורים של דוד להוריי. שאלו שאלות, תהו תהיות, בסוף שברו צלחת". עד סמוך לפני הלידה הראשונה, במשך כשנה וחצי, דוד מילא תפקיד פיקודי. "למדתי לקחת אחריות על אחרים קצת אחרי שלמדתי לקחת אחריות על עצמי".


*
בני הזוג התיישבו בבית-אל, תחילה בקרוון בגבעת ארטיס המרוחקת ואחר כך בבית הורי דוד. היישוב מיהר לפתוח להם דף חדש, ושגגות העבר של שני הצדדים, דוד והיישוב, נעשו להם לזכויות: בני הזוג גויסו להיות רכזי קידום הנוער של המועצה המקומית. במקביל למד דוד פסיכולוגיה יהודית בבית הספר 'תורת החיים', "בעיקר אצל הרב יחיאל יעקבסון. מגדולי אנשי החינוך בדורנו. קיבלתי ממנו המון כלים מעשיים לעבודה עם ילדים נושרים".

אחר כך עבד בשיקום פגועי נפש, "עברתי שם חוויות עוצמתיות מאוד", וכיום הוא שוב מדריך ילדים בסיכון מטעם מחלקת הרווחה ביישוב. רבקה למדה תחילה עיצוב אופנה אך לא המשיכה לעסוק בכך. כיום היא לומדת מדעי בריאות הסביבה במכללת הדסה, ודוד לומד מדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה. גם כיום ממשיכים לפקוד את ביתם בני נוער מהיישוב, כאלה הנחשבים מצויים בסיכון וגם כאלה שסתם אינם שוחים עם הזרם.

"בהתחלה היינו צריכים לחזר אחרי בני הנוער הללו", אומרת רבקה. "לאט לאט התחילו לבוא אלינו הביתה. לדבר, לראות סרט, לפעמים לשמוע הרצאה. הבאתי למשל מרצה שדיברה על ערך עצמי". דוד מרבה לשכנע בני נוער שהם מסוגלים להתגייס לצבא – ואז לשכנע את הצבא שיגייס אותם.

לדבריו, "היום כבר יש כל כך הרבה מסגרות ופעילויות לנוער בסיכון, עד שאומרים שהנוער הנורמטיבי מקנא בנוער הלא נורמטיבי. אבל זה רק מבחינת הקצאת משאבים. וזו מעולם לא הייתה הבעיה. הנוער הזה מרגיש לא מקובל לא כי לא עושים לו טיולים ועל האש, אלא בגלל האווירה: אם סטית מהזרם שמים עליך איקס אחד גדול ומרכלים עליך. אם חשוב לך להראות שאתה שונה, ואתה זועק את הייחודיות שלך, בתסרוקת, בצורת הלבוש, צובעים אותך ככבשה שחורה. בחברה הדתית, ביישובים, ברגע שאתה מגלה סימני חילון מלבישים עליך עוד תיקים שלא שייכים לך".

הנערים הללו, הוא אומר, מגיעים אליו עם ארגז של תסכולים, "והגישה שלי – שלמדתי מניסיוני, והרב יעקבסון עזר לי מאוד לסדר אותה ולתת לה ביטוי ותוקף – היא שאני לא נוגע בארגז הזה. במקום זה אני פותח להם ארגז חדש, שעליו אני כותב 'הצלחות'. תמיד תפסו אותם על כישלונות – אני מתחיל לתפוס אותם על הצלחות. תחילה, הצלחות קיימות שלא קיבלו תשומת לב; דברים אלמנטריים של לקום בבוקר והתארגנות. ואז גם מחפש את הכישרון הייחודי של כל אחד. החוכמה היא להתפעל מהישגים קטנים, להגדיל אותם ולשים עליהם את הדגש. הארגז החיובי מתחיל להתמלא ולהתחרות עם הארגז השלילי על הבכורה בתפיסה העצמית של הנער. בהדרגה הנבואה החיובית מגשימה את עצמה".

זה גם הכיוון שלו בגמילה מהתמכרות לסמים קלים. לתפיסתו, הסם הוא אמצעי חלופי ובר-חלוף להשגת תחושת הסיפוק שבמצב תקין מוקנית על ידי הישגים שאנו משיגים במאמץ ובעמל. הצלחות אמיתיות, הישגים בחיי היומיום, יכולים, אפוא, להחליף בהדרגה את הצורך בסם.

מניסיונו שמשני עברי הנייר המגולגל, הוא מציע להורים המגלים שילדיהם התנסו פעם-פעמיים בחשיש לא לחשוב שחרב עולמם. "סמים הם היום מאפיין תרבותי. זה כל כך נפוץ, שנער עלול להרגיש קצת נעבּעך, פחדן וחסר יכולת השתלבות בחברה אם הוא לא ניסה גראס. זה עניין של סקרנות בריאה, לא של מצוקה. בדרך כלל, אם לא נעשה מזה עניין גדול, הוא יראה שזה לא מתאים לתפיסת העולם שלו ויעזוב את זה בעצמו. כך זה אצל הרוב".


*
נשארו שתי פינות לסגור: למה הפכה שלומית לרבקה, ואיך נָתַנו לדוד לעקוף אותה פה במהפכים אישיים ובסיפורי נסים. שתי הפינות ייסגרו במכה אחת.  

"שש שנים הייתי עם השם שלומית. הרגשתי תקועה רוחנית. השקעתי המון עבודה בהתנתקות מהרגלים ישנים בכל מיני תחומים, ולא זזתי כמעט. יום אחד פגשתי מישהי שהחליפה את שמה משלומית לשולמית אחרי ששמעה שהרב חיים קנייבסקי יעץ לנשים ששמן שלומית להחליף את שמן, בגלל שלומית בת דברי, אמו של המקלל מסֵפר ויקרא. הלכתי להתייעץ עם הרב דניאל סטבסקי. הוא לא אמר להחליף את השם, אבל כששאלתי במפורש ענה שאם כך אני מרגישה אז כן. הוא אמר לי לפתוח בפרשת השבוע של יום הגיור שלי, ולקרוא את ה'עלייה'של היום בשבוע שהתגיירתי בו. נזכרו שם רבקה ומילכה. הכול נראה פתאום ברור.

"קשה להרגיל אנשים. אמי-האומנת חשבה שהשתגעתי. אני יכולה להבין אותה. אמרתי לה שזה כמו שאדם עבר ניתוח, ומשהו קטן התפקשש; משהו שלא הורג אותו, אבל מפריע כל הזמן, וניתוח קטן נוסף יתקן אותו. הוא לא יעבור עוד ניתוח קטן?

"דוד עלה לתורה והחלפתי את השם. זה היה יום שנפתחו לי בו המון דברים. הרגשתי שעמדתי מול שער ודחפתי ודחפתי, ופתאום קיבלתי מפתח. אתה יכול לומר שזה פסיכולוגי, אבל כששיניתי את השם קרו דברים מוחשיים. למשל, שני מקומות עבודה שעברתי בהם חצי שנה קודם תהליכי מיון התקשרו למחרת עם תשובה. גם לי זה נראה לפעמים משוגע. אני עצמי עדיין מתעוררת לפעמים עם 'רבקה? מי זאת רבקה? מה עשיתי?'אבל זה עשה לי טוב. זה אִפשֵר לי להיבנות. לעשות עוד צעד במסע שלנו. הכוח האדיר שבידיעה שאתה בוחר מה לעשות בחיים שלך נתן לנו כלים להתמודד גם עם הקשיים והלבטים של היום".



שיפוט מהיר 9: מערערים על הסוגה

0
0
 מדורי 'שיפוט מהיר'שהופיע אתמול במוסף 'שבת'של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת'של מעריב.
והפעם על 'ההשערה של מיסטר אספרגר'מאת עמי דביר, 'בנגאזי–ברגן-בלזן'מאת יוסי סוכרי ו'נוכרי בירושלים'מאת ישראל שפט. 

ההשערה של מיסטר אספרגר

עמי דביר, כנרת זמורה ביתן, 413 עמ'

המדע גילה באיחור את תסמונת אספרגר, ובאיחור נוסף גילתה אותה הספרות – ולאחרונה היא מסתערת עליה בהמוניה. התסמונת, שעל הקשת האוטיסטית, מספקת לסופר כל מה שאפשר לחלום עליו: גיבור אינטליגנטי עד גאון, שאינו מסוגל לתפוס ניואנסים חברתיים ותקשורתיים כגון הומור וטקט ולכן מאפשר הסתכלות רעננה, 'הזָרָתית', על החברה הרגילה. ברומן על גיבור אספרגרי יש גם קו עלילתי מן המוכן: החתירה להתגבר על הלקות, להשתלב בחברה ובפרט למצוא בת זוג, עם או בלי לוותר על ההצטיינות השכלית.

ספרו החדש של עמי דביר הוא כבר ספרו השלישי על אודות אותו גיבור אספרגרי. התכונות לעיל משותפות לו ולספרים אחרים המופיעים לאחרונה בנושא, כגון רב-המכר שנסקר במדור זה לא מכבר, 'פרויקט רוזי'של גרהם סימסיון. אך רב גם השוני ביניהם. דביר משדך את הז'אנר האספרגרי עם נופך היסטורי-מקומי, ועושה זאת בחן ובשובבות. תותי, הגיבור-המספר, "מיסטר אספרגר"כפי שמכנה אותו מישהו, גדל בקיבוץ של עולי רומניה, שרידי השואה, בעמק בית-שאן. אירועים היסטוריים וזוטות-עבָר מפורשים בו מחדש בהתאם לעלילה; למשל, אלתרמן כתב את 'אליפלט'בעקבות מפגש עם תותי, ששמו המקורי אבימלך.

"החי הוא כישוף על כישוף", כתב אותו אלתרמן בשירו 'החולד'. וכזה הוא גם עולמו של הספר – והייחוד שלו, או הבעייתיות שבו. תותי מפרש באופן מאגי מציאות שהיא מכושפת בפני עצמה. מי שמחפש הזרה של מציאות נורמלית בעזרת זווית הראייה האספרגרית, לא ימצאנה בספר שלפנינו. הקיבוץ של תותי הוא מקום הזוי המאוכלס בדמויות בלתי-אפשריות. על המחצית השנייה של הספר אף משתלטת פנטזיית מדע בדיוני, שהמציאות האובייקטיבית בה ניתנת להסבר רק בדרכו של תותי.

בשביל מיסטר שופט מהיר, הפעמיים-הפוך הזה, הכישוף על כישוף, הוא יותר מדי. מיסטר שופט מהיר מתקשה להתחבר לספרים שמעוררים אצלו את המחשבה "יופי, נהניתי, אבל מה כל זה אומר?". לכן הוא נמנע בדרך כלל מספרי פנטזיה (כאן נפל בפח: רק באמצע מתגלה הספר כפנטזיה). אבל הוא יודע שיש בעלֵי טעמים אחרים. לפיכך יפסול עצמו הפעם מכס השיפוט, ויציע למי שכן בקטע לקרוא וליהנות.


בנגאזי–ברגן-בלזן

יוסי סוכרי, עם עובד (ספרייה לעם), 304 עמ'

ההכרה הציבורית בשואת יהודי צפון אפריקה החלה להבשיל רק לאחרונה. בתחום הספרות היפה, הלאקונה עדיין משוועת. יוסי סוכרי, ברומן החדש שלו, תורם תרומה חלוצית ואיכותית לתחילת מילויו של החסר. זהו רומן עברי ראשון העוסק בשואת יהודי לוב, שהייתה נתונה בשנות המלחמה לשלטון איטלקי ואף לשלטון גרמני ישיר.

במדורנו הקודם סקרנו נובלה חדשה העוסקת בכך אף היא, אמנם בתמצית – 'הסיפור של נאסיף'מאת יוסי גרנובסקי. מעניין ששתי היצירות מתמקדות ביהודי בנגאזי, עיר שקורותיה במלחמת העולם השנייה ייחודיות: היא ידעה הפוגה בכיבוש הנאצי-פשיסטי, בדמות תקופת ביניים של שלטון בריטי. סוכרי לא רק שבחר בקהילה הקטנה של בנגאזי, קהילת מיעוט אם תרצו, בתוך סיפור-המיעוט של הקורבנות האפריקנים של השואה ה'אירופית', אלא אף התמקד במיעוט-שבמיעוט: בקבוצת היהודים בעלי האזרחות הבריטית. קבוצה זו, שתחילה האמינה ששפר מזלה, דווקא היא אשר התגלגלה למחנה הריכוז ברגן-בלזן.

קורותיה התזזיתיות של בנגאזי במלחמה, מסעותיה רבי התלאות והייסורים של הקבוצה, הבחירה בגיבורה אישה, ולא סתם אלא אישה צעירה ונועזת העומדת על שלה – כל אלה, בצירוף כישרונו הפיוטי של סוכרי ועמקותו הפסיכולוגית, יוצרים רומן מסעיר ומשכנע.

ועם זה, לפרוזה של יוסי סוכרי יש מסורת של עימות עם ז'אנר הסיפורת. שני ספריו הראשונים הוצגו כספרים של סיפורת אך היו במידה רבה פובליציסטיקה פולמוסית גלויה. ספרו השלישי, 'לא תקין רומנטית', היה עלילתי יותר, אך הדעתנות נשפכה בו הן מהעלילה הן מפי הגיבורים. והנה גם הפעם ממאן סוכרי למוסכמות הבדיון. מה שיש לו לומר, הוא פשוט אומר, אמנם ביופי רב. כשצריך לסכם מה חושבת הגיבורה, הוא מסכם. סוכרי מוותר על הזכויות שמקנה סוגת הבדיון, כגון בניית עלילה שיש בה מפגשים בלתי-מסתברים, או רתימת הנוף והגוף כדי לרמוז על מהלכי נפש – ובונה רומן תיעודי, כמעט ביוגרפי, המבוסס כנראה על קורות משפחת אמו.

בספר זה, לראשונה, סוכרי משוחרר מהדחף הפובליציסטי. לראשונה ה'מזרחיות'שלו היא נדבך בסיפור היהודי הגדול, ולא התנגחות בציונות או ב'אשכנזים'. אך בהמשך לספריו הקודמים, סוכרי נותר סופר המפחד להשאיר לקורא מרחב לפירוש כוונותיו.


נוכרי בירושלים

ישראל שפט, גוונים, 63 עמ'

מידה רבה אף יותר של מפורשות-יתר מאפיינת את ספר ביכוריו המאוחרים של ישראל שָפָט. לעתים השירים מאירים רגע מזווית בלתי צפויה, לא פעם הם מעלים התרחשות יומיומית למעלת סמל; כללו של דבר, רבים מהשירים בספר עושים, במידה משתנה של שיריוּת, דברים ששירים עושים. ובכל זאת נדמה שהתכונה השכיחה ביותר של השירים היא האמירה הישירה. יותר משזה ספר שירים, זה ספר של מחשבות והתבוננויות – ובייחוד של וידויים.

"כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב/ מַעְגָּלֵי תְּבוּנָה וּשְׁפִיּוּת/ סוֹגְרִים עָלַי מִכָּל עֵבֶר". שפט, כפי שעולה מהשירים ומהמסופר בגב הספר ומפרופיל הפייסבוק שלו, הוא בעל בעמיו. אזרח ותיק, מרצה לחינוך ולשעבר ראש חוג לחינוך במכללה, בוגר ישיבת 'מרכז הרב'וחובש כיפה גדולה, אב וסב מסור, איש בית כנסת וקהילה. מי שמכיר את ההוויה הזו יודע כמה מעגלים חברתיים ברוכי כוונות טובות סוגרים עליה מכל עבר ומכתיבים לה נורמות בל יעבורו.

לא קל לעמוד בקידוש של בית הכנסת עם הקיגל בצלחת הקרטון ולתהות מה חושבים אלה מן הנוכחים שקראו את השורות שסיפרת בהן חוויות משפילות מאשפוז במסדרון בית החולים, או שורות שכתבת על אותה "שְׁחַרְחֹרֶת חֲשׂוּפָה"שעברה באולם המוזיאון המשמִים ו"עוֹרָהּ הַשָּׁחוּם בָּעַר וְהִצִּית הַכֹּל". וזה עוד כלום לעומת האומץ הכרוך בכתיבת מחזור של שירי כפירה ואמונה שבו המשורר שואל את אלוהים "אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לֶאֱהוֹב אוֹתְךָ/ זוֹעֵם וְקַנַּאי וְנַקְמָנִיכָּל כָּךְ", מייחס את האמונה ללב ולא לשכל, מתאונן על כי בשבת אסור לעשות שורה ארוכה של פעולות מהנות "אֲבָל/ מֻתָּר לִכְאוֹב", ומתאר את עצמו כמי ש"נִחָר וְנֶחְנָק מִקְּדֻשָּׁה".

דברים דומים בתעוזתם, שהיו יכולים להיות נדושים ואופנתיים עד להשחית לו נכתבו בידי משורר מהזרם המרכזי, אמורים על ירושלים בשיר שנתן לספר את שמו: "לְעוֹלָם אֵינְךָ טָהוֹר מַסְפִּיק בִּשְׁבִילָהּ/ עֲרִיצָה/ נִצְחִית/ כֹּל-יוֹדַעַת/ מְגָרֶשֶׁת אוֹתִי לְמָקוֹם/ בּוֹ מַנִּיחִים לְאָדָם כְּמוֹת שֶׁהוּא". שיניחו לו כמות שהוא – זו כמדומה בקשתו המתמשכת של ישראל שפט לאורך הספר; ובִמציאות חייו הנוחים אך ספוגי המבטים השופטים של אדם דתי מבוגר ומושרש בקהילתו, זו בקשה גדולה מאוד.



אורי ואריק, לא זוהר ולא איינשטיין אבל איכשהו גם וגם

0
0
יושבים שני צנחני מילואים בדימוס, זה חוגר וזה אלוף-משנה; שני מנהלים בדימוס, זה של מפעל-הענק הנמוך בעולם וזה של חברה מרקיעת עוף; זה בכיפתו הגדולה ובזקנו וזה בגבחתו ובפינת האוכל הכשר השמורה בביתו לחברו – יושבים שעות ארוכות מדי שבוע, פעם אצל האחד בירושלים ופעם אצל חברו בתל-אביב, ומוצאים זהות ומשמעות רוחנית דווקא בענייני ממונות שהיו לחם חוקם המקצועי. אורי בן-נון ואריק אכמון פותחים דף
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בג'בטבת תשע"ד, 6.12.2013, עמ' 20, בכותרת "מסכת שקלים"

בפעם הבאה שהביטוח דורש מכם הוכחה שיש לכם סורגים בבית, קודָן ברכב או גלאי עשן בעסק, חשבו על רבי אברהם צבי אייזנשטט, בעל ה'פתחי תשובה'. לפני מאתיים שנה הוא נולד. שנים רבות לאחר שנפטר, עדיין לא כללו הפוליסות של חברת לויד'ס, שהייתה הגדולה והמובילה בעולם, סעיפים בדבר אחריות הלקוח להגנת הרכוש המבוטח. תאמינו לאורי בן-נון, הוא נסע לארכיון החברה הנודעת בלונדון ובדק.

אבל בעל 'פתחי תשובה'הקדים וכתב על "חבורת סוחרים שמשלמים למי שיארע לו דליקה בסחורתו באם ישלם להחבורה הנ"ל פרוצענט הנהוג", ועל "החשש שמא תיפול דליקה והמוכר יתמהמה ולא יציל". הוא ניתח את העניין לאור מחלוקת הלכתית עתיקה, למראית עין לא ממש קשורה לעניין, מחלוקת בשאלה אם מספיק לשלם על סחורה כדי להיות בעליה או שיש לקחת אותה מהמוכר – והגיע למסקנה שלכל הדעות אדם שסומך על הביטוח ואינו מגן על רכושו אינו זכאי לשיפוי.

פתלתל ועקלתוני, לעתים מתבקש מאליו ולעתים מפתיע, הוא המסע שעורכים צמד בכירי המשק הישראלי בדימוס, אורי בן-נון ואריק אכמון, בנבכי הסוגיה הזו. פתלתל ועיקש ומוסבר בקפדנות פדגוגית; צעד אחר צעד ושוב צעד לאחור, מאכילים השניים את הלומד בכפית עד שהדיוטות שבהדיוטות יאמרו הבינותי. זהו מסע שמתחיל מההגדרות הבסיסיות של הקניין במסכת בבא מציעא בתלמוד, דרך המחלוקות ההולכות ומסתבכות בספרות התלמודית וההלכתית, ועד להנחת כתר מבשֵׂר הפוליסות המודרניות על ראשו של בעל ה'פתחי תשובה'.

אחריו באים עוד שני מסעות שכאלה, אחד יוצא מסוגיית 'הדר בחצר חברו'כדי לחשוף גישה חז"לית חלוצית למושג המשפטי בן זמננו 'כוח עליון', השני מגלגל סוגיה הנוגעת לקידושין עד לפתחו של מושג חדשני למדי בעולם הפיננסים, 'ערך נוכחי נקי'. עוד עשרה מהלכים שכאלו יש להם באמתחת; בינתיים הסתפקו בספרון עם השלושה הראשונים, ספרון ושמו 'חדש מקנקן ישן'שנועד לבחון אם יש קהל לספר באורך מלא.

יושבים שני צנחני מילואים בדימוס, זה חוגר וזה אלוף-משנה; שני מנהלים בדימוס, זה של מפעל-הענק הנמוך בעולם וזה של חברת תעופה המרקיעה בכנפיה; זה למדן תורני חקרן וזה יועץ ארגוני סקרן; זה בכיפתו הגדולה ובזקנו וזה בגבחתו ובפינת האוכל הכשר השמורה בביתו לחברו – יושבים שעות ארוכות מדי שבוע, פעם אצל האחד בירושלים ופעם אצל חברו בתל-אביב, ומוצאים זהות ומשמעות רוחנית דווקא בענייני ממונות שהיו לחם חוקם המקצועי.

"שלא יהיה ספק", מודה אכמון ברצון, "יש פה מורה ותלמיד. הוא הפטיש ואני הסדן. המוטיבציות השונות שלנו נפגשו בחברותא הזו ברצון משותף לחשוף את התשתית המשותפת לנו. המוטיבציה של אורי היא תורה לשמה; כלומר, לא להפיץ תורה בשביל להחזיר בתשובה; הכי רחוק מזה. פשוט עולה לו בבריאות, במובן החיובי, שגם אנשים כמוני יהיו מסוגלים להכניס את האצבע לים של ההלכה והמחשבה היהודית ולא להיכוות".

- ואתה?

"אני חילוני מוחלט. איש של החיים המעשיים. אבל חשוב לי גם על איזה קרקע רגליי עומדות; ואני מודה שזה התעורר אצלי בשלב מאוד מאוחר בחיים; בעשר השנים האחרונות, אחרי גיל שבעים. מאז אני עוסק בזה. אני מסתכל על המחשבה היהודית כתשובה לשאלה למה אני יהודי, מה מייחד אותי כיהודי. אותי כיהודי מעניינים שני דברים: הציונות כביטוי מודרני של הקיום היהודי, והמחשבה היהודית שהיא בסיס של הזהות היהודית. אז הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, בקורסים שלא לתואר, תורת הנסתר וקבלה. אבל כל חיי עסקתי בניהול, בכלכלה, בצבא, בפעילות ציבורית לא פוליטית, ונראה לי הכרחי לקשור את המחשבה היהודית לקרקע, לחיים השוטפים. וזה מה שאני מוצא בלימוד עם אורי".

אכמון היה בין היתר מנכ"ל חברת התעופה ארקיע ויועץ אסטרטגי וניהולי לגופים כגון מפעלי ים המלח, שירותי בריאות כללית ומשרד המשפטים. בצה"ל, כקצין מילואים, היה קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים, וחווה עם מוטה גור את שחרור ירושלים. במלחמת לבנון הראשונה כבר היה מפקד חטיבה. הוא עמד בראש צוות ההיגוי של פרויקט נתב"ג 2000 ובראש קרן הצנחנים למען ילדי הנופלים, והיה בין היתר אחראי הפעילות החינוכית בקרן מורשת הצנחנים ופעיל מרכזי בתנועה למען היפרדות חד-צדדית בתחילת שנות האלפיים.

אורי בן-נון היה המנכ"ל – נראה שבמקרה שלו מותר לומר "המיתולוגי"– של מפעלי ים המלח. הוא ייסד שם את תעשיית הפקת המגנזיום, מתכת קלה ויקרה, המצויה בתרכובות המלח של האגם המלוח יותר מכל חומר אחר אך עד זמנו של בן-נון לא הופקה שם. בהמשך היה מנכ"ל חברת החשמל, ובין לבין חיבר סדרת ספרים למדנית על הגמרא ושמה 'עומק הפשט', והבטיח פרס כספי למי שיצליח לשכנע ועדת שופטים שבידו להפריך את האמור בה. עד כה אין זוכים.

האם הניסיון להתוודע למחשבה היהודית, ולקרב גם אחרים אליה, דווקא דרך דיונים הלכתיים בענייני כלכלה ומשפט הוא רק פרי נטיית הלב האישית של אכמון ובן-נון – או שזו דרך אלגנטית לעקוף נושאים נפיצים יותר, 'דתיים'יותר, כגון ענייני אמונה או פולחן דתי? צמד הלומדים הדתי-חילוני אינו עונה על כך במפורש, אך השניים ששים לדבר בשבחי הרלבנטיות העכשווית של סוגיות הכלכלה העתיקות, ולהצדיק בכך את הבחירה לעסוק בהן.

"הבעיות שסביבן התפתחה הכלכלה המודרנית שנותיהן כשנות האדם בחברה מאורגנת", אומר אכמון. "אנחנו מבקשים לחשוף מתוך ההתמודדות ההלכתית של חז"ל ושל הראשונים והאחרונים עם הבעיות הללו את המכנה המשותף לפתרונות שהם מצאו ולפתרון הכלכלי בימינו. יש קשרים מעניינים. ר'שמעון שקאפ, למשל, הקדים את זמנו בפיצוח נושא 'הערך הנוכחי הנקי', מושג שהוא מן החשובים בכלכלה היום, שדרכו אפשר להשוות עסקאות בזמנים שונים".

- זה מוסיף לך ככלכלן, לא רק כיהודי?

"לא ממש. אי אפשר להשוות פתרונות של היום לפתרונות של לפני אלפיים שנה. אפשר כן להשוות את בעיות החיים. הן היו ונשארו. הקדמונים הבינו שתורה שלא תיתן פתרון לבעיות האמיתיות האלו, באיזשהו מקום היא לא תורת חיים. זה מה שאני מוצא בכל הלימודים שלי במחשבת ישראל: כמה התורה הייתה תורת חיים. אז יש בה גם המון מבני-על, משמעויות רוחניות ותרבותיות שניתנות לדברים, אבל הרגליים צומחות מהקרקע. לא מקרה בעיניי שחז"ל היו כולם בעלי מלאכה, לא התפרנסו מהתורה אלא מהחיים, וכתוצאה מזה יכלו להבין את החיים ולהתמודד איתם".

"זה לא ספר של לימוד כלכלה ומשפט", מאשר בן-נון, "אבל גם בימינו אפשר להיעזר במסורת ההלכה, בחוכמת חז"ל, לפתרון שאלות אקטואליות בתחומים הללו. למשל, בעיה משפטית: אדם מינה לעצמו ממלא מקום, ולפתע נעשה לא כשיר. איבד את ההכרה או מת. האם ממלא המקום שלו יורש אותו בתפקיד, או שמינויו פוקע כיוון שהממנה איננו כשיר יותר? שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין התלבט בזה, והראיתי לו מה אומר על כך 'קצות החושן'. מנגד, הוא היועץ שלי לעניינים משפטיים בכתיבת הספרים שלי".

אגב רובינשטיין, אומר אכמון (היו לנו, בראיון המשותף, הרבה מאוד אגבים; נרשה לאחד הזה להישאר למזכרת), "הוא האדם היחיד שידע לומר לי, בפגישת ההיכרות בינינו כשהתחלתי לייעץ למשרד המשפטים, 'אכמון, אכמון... תגיד לי, שמכם היה שוורץ?'. הוא קלע. אכמון הוא שחור בארמית, ומזה גם המילה אוכמנייה. בדרך כלל אני צריך להסביר את השם כי משבשים אותו. ארמון, אחמון, חכמון. זה שם שאבי מצא; הוא לא רצה להיות כמו כל השוורצים שמעברתים לשחור ושחורי. הוא היה בחור ישיבה בצ'כיה, עוד בחו"ל בנעוריו חזר בשאלה, וב-1928 עלה ארצה כחלוץ; הוא ממייסדי גבעת-ברנר. הייתה לו גרסא דינקותא. את הספר שלנו היה קורא כמו רומאן". שתי אכמוניות ידועות למדי, הפסיכולוגית והמומחית לאתיקה בטיפול יהודית אכמון ומתרגמת הספרות הפורה יעל אכמון, הן אשתו ובתו של אריק.

הוא עצמו נולד בגבעת-ברנר ב-1932, ובפילוג הגדול של תנועת הקיבוץ המאוחד, ב-1953, עבר עם שאר המיעוט ה'ימני', תומך מפא"י, לקיבוץ נצר-סרני. הוא כמעט מתגעגע לטראומה: "הפילוג היה על אידיאולוגיה נטו. שום קניידלך. צד אחד עם נטייה מרקסיסטית ואוריינטציה מדינית לברית המועצות, ומנגד סוציאל-דמוקרטים עם אוריינטציה למערב. על זה פילגו קיבוצים. בימים ההם אפשר היה לפרק מערכות פרודוקטיביות על מניע אידיאולוגי. היום, חוץ מבקצוות, יכול לקרות משהו על רקע אידיאולוגי?"

בנצר-סרני גר גם דודו של אורי בן-נון, כשאורי הצעיר היה תלמיד ישיבת ההסדר הסמוכה כרם ביבנה. אורי היה בא לבקר בקיבוץ, חבר הקיבוץ אריק אכמון היה אז המ"פ שלו במילואים, ועל רקע היכרות דו-כיוונית זו נטמן הגרעין לחברותם רבת השנים. הדוד מנצר-סרני עצמו, אריה שחר, היה אז מפקד חטיבה 7. זמן רב אחר כך היה מנכ"ל מפעלי ים המלח, והביא לשם את אורי כמנהל כספים. בין המנכ"ל לאחיין נוצרה שם מתיחות, ובן-נון פרש; רק אחרי שנים חזר בן-נון לסדום, הפעם כמנכ"ל.

בן-נון נולד עשר שנים אחרי אכמון, ואף שגדל ברעננה בבית הוריו, משפחת בונין שהפכה בן-נון, אפשר לומר שכמו אכמון הוא גדל בבית ילדים – שכן אביו ניהל בבית המשפחה עצמו מוסד של עליית הנוער, 'ביתנו'שמו. החניכים וגם ילדי הבית גודלו על ערכי תנועת העבודה וגם על אהבת התורה. אורי בן-נון אף פרסם ספר של דברי תורה על פרשות השבוע והמועדים ושמו 'מִשֶל אבי וקצת משֶלי'.

בצבא נעשה פקוד של אכמון יחד עם קבוצת נח"לאים מישיבת ההסדר שהועברו, במילואים, לתגבור גדוד הצנחנים שאכמון היה בו מפקד פלוגה. "כשבאתם", מזכיר אכמון, "היינו בתהליך הקמת החטיבה. הקצינים הוותיקים בגדוד זלזלו בנח"לאים הדתיים. לדתי לא היה כמעט מקום בצבא. מטבח כשר לא היה בגדוד, בניגוד לכל פקודות הצבא. אבל אני ראיתי, כבר בימים הראשונים שהגעתם, חבורה ערכית שמוכנה להתמודד עם החיילוּת בראש מורם. הוקסמתי. הכרזתי שהמטבח בפלוגה א', הפלוגה שלי, ישמור על פקודות הצבא. אם תפסו איזה דרבן ורצו לבשל אותו, זה היה בקופסת פח או בכלים פרטיים.

"מה שהקסים אותי בחבר'ה האלה היה שהם לא היו מוכנים לקבל הקלות. להתפלל קמו חצי שעה לפני ההשכמה. עומדים ומתפללים שחרית בחושך, כי לא מפסידים אימונים. למרות שפקודות הצבא מאפשרות לקבל חצי שעה על חשבון האימון. הם היו מוכנים להישאר שבת במאהל, כשומרים, על מנת לא לחלל שבת בנסיעה הביתה; אני זה שהבנתי שמוטב לשחרר אותם מוקדם ביום שישי, זה לא הם שתבעו זאת. בקיצור, הם לקחו את החובות הדתיות כתוספת לחובות הצבאיות. התוצאה הייתה שלקראת ששת הימים היינו כולנו חבורה אחת מגובשת".

בין שתי ההיקשרויות שהיו לבן-נון בזכות הדוד אריה – עם מפעלי ים המלח ועם אריק אכמון – דווקא השנייה, החברות שהפכה לחברותא, הייתה היציבה. "רק בעניינים פוליטיים אנחנו חלוקים", אומר אכמון.

בחלוף השנים הם נפגשו בצמתים עסקיים. בן-נון סייע לאכמון לאחד את חברת התעופה כנף שבראשותו עם ארקיע, ועזר לו למצוא עבודה בחברת כימיקלים לישראל כשפרש משם. משנת 1971 ועד היום, הם מספרים, קרה רק פעם אחת, במלחמת יום כיפור, ואולי עוד פעם אחת, שבני הזוג אכמון לא באו בסוכות לסעוד בסוכה של אורי בן-נון ואשתו אשת החינוך (וכיום האמנית) מנוחה, ובפסח לנשנש איתם מצה באפיית יד. "ובכל פעם אורי היה אומר דבר תורה. זה אסון טבע איתו. כך כשבאים אליו, וכך בכל התכנסות. עובדי ים המלח כבר ידעו, אין אספת עובדים בלי דבר תורה. ולי זה היה נשמע פוסטע מעיישׂעס כמו שאומרים. לאט לאט התחלתי להבין שיש פה משהו, שזה לא סתם, אבל הסתכלתי בזה כתרנגול בבני אדם".

בן-נון: "עם ישראל אוהב לשמוע דברי תורה. בים המלח, בחברת החשמל – בכל טקס. ההקשבה הייתה טוטלית. זה בדרך כלל היה בזמן האוכל; ואנשים לא שומרים על שקט בנאומים בזמן הארוחה, לא במזלגות ולא בפה. אבל כשקמתי לדבר ופתחתי בדברי תורה היית יכול לשמוע זבוב".

"זה כמובן לא קשור לזה שאתה המנכ"ל", מסנן אכמון.

כשלעת זקנה החל אכמון ללמוד יהדות, רצה בן-נון לתת לו במתנה כרך של 'עומק הפשט'שלו. "הוא אמר, אני לא מבין אף מילה, אבל אולי תכתוב ספר שילקט מפה רעיונות כלכליים? אמרתי לו, בלשון התלמוד, קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא; המציע את הדבר יעשהו בעצמו. כדי שאכתוב כך שאתה תבין, אני צריך שגם אתה תשתתף. והוא הרים את הכפפה. עבדנו כשלוש שנים; כמעט כל שבוע נפגשנו לארבע שעות אצל אחד מאיתנו. אני הכנתי את הרקע, ואריק היה מקשה קושיות. הוא הגדיר יפה את תפקידו בכוח: נציג קהל המטרה. הוא גם השתלב בכתיבה של קטעי ההסבר והצגת התפיסה בת ימינו".

עכשיו אורי מלמד את הספר בבית הכנסת, ואריק מריץ אותו על חוג ללימוד מחשבה יהודית בקיבוץ בעמק. על הכוונת שלהם כל המנעד שרוצה להיחשף לחשיבה התלמודית-הלכתית וזקוק לתיווך, מארגונים ל'מתחזקים'עד בתי מדרש פלורליסטיים. אם ייווצר עניין, ישבו לכתוב ספר עבה יותר; "זה ילך לנו מהר", אומר אכמון, "לא נצטרך שלוש שנים לשלוש סוגיות, כי כבר פרצנו את הדרך. היום כשאני נכנס לסוגיה אני כבר יודע מי נגד מי".

- אורי, בוא נעבור לתמונה הרחבה יותר. לדעתך לתורה יש נטייה להשקפה כלכלית מסוימת?

"התורה דוגלת בחופש כלכלי. עינה לא צרה בעושר. אבותינו היו כולם עשירים. כשהתחילה המלוכה, ברור שהמלכים יעשו את מה שתיאר שמואל הנביא במשפט המלך. זה טיבו של עולם, 'לא יחדל אביון מקרב הארץ'. מנגד, הצדקה היא יסוד חשוב מאוד, אבל מוטלות עליה מגבלות. אין סוציאליזם בתורה; יש דינים של הגינות עם העובד".

- התפיסה הכלכלית של התורה השפיעה על סגנון הניהול שלך?

"נקטתי את הכלל של חז"ל 'כל ישראל בני מלכים'. אצל הגויים הפער בין מנהל לעובד עצום. בארץ זה לא עובד ככה. ראשית בגלל האופי היהודי. כאן כולם ראשי ממשלה, כולם יודעים יותר טוב מכולם. שנית, בגלל השירות הצבאי: מי שכפוף לך בעבודה עשוי להיות המפקד שלך במילואים. לכן תמיד הקפדתי להסתכל לעובדים בגובה העיניים. בים המלח הייתי נותן לעובדים בשיחות שלי איתם דו"ח רציני לא פחות מזה שהייתי נותן למועצת המנהלים. המטרה הייתה שכולם יהיו ראש גדול. שיראו עצמם חלק מהתמונה הגדולה, וכך גם ישאפו להשתפר.

"למרות שגרמתי לעובדים בים המלח לעבוד קשה יותר, כי הגדלתי את המפעלים, כשאני בא לשם אני מרגיש שהם זוכרים אותי לטובה. אמרתי להם פעם דבר תורה על כך. בני ישראל בנו ערי מסכנות לפרעה, והיו מבסוטים: 'כאשר יְענו אותו כן יִרבה וכן יפרוץ'. חתונות, ילדים, הלכו לעבודה בשמחה. מתי עלתה שוועתם לשמיים? כשהתחילו לתת להם עבודת פרך. כלומר, על פי רש"י, עבודות ללא תועלת. עבודות רס"ר.

"כשאתה עושה עבודה סתם, גם אם היא קלה זה עול. אבל אתה יכול להכניס לאנשים ראש גדול אם אתה משכנע אותם שמה שהם עושים ב-50 מעלות צלזיוס זה בניין הארץ, שהם מגשימים את נבואת יחזקאל ט"ז 'ושבתי את שבות סדום ובנותיה': מפעלי ים המלח מפרנסים ברווחה אלפי משפחות בנגב, וזה תיקון לחטא סדום, שיחזקאל מזכיר שם, שנישלה את העניים. בדברי התורה שלי תמיד הגעתי למסר של צריך לעבוד יותר קשה ויותר טוב. ואנשים אהבו את זה. אנשים לא מפחדים מעבודה, אלא להפך, גאים יותר ככל שעובדים יותר".

- או ככל שמרוויחים יותר. כמו בשתי החברות שניהלת, מפעלי ים המלח וחברת החשמל.

"זו לא בושה להרוויח יפה על עבודה קשה. אבל לא די במשכורת גבוהה כדי להרגיש גאים. עד שנעשיתי מנכ"ל מפעלי ים המלח, כל הזמן היו שם חיכוכים ובתי דין לעבודה. למרות המשכורות הגבוהות. כשבאתי אמרתי להם מראש שדלתי פתוחה, ומאז אפילו פעם אחת לא היו שביתות והליכה לבית דין לעבודה. ראו שאני מעביר את המשרדים הראשיים של החברה מבאר-שבע לסדום, ראו שאני מגיע כל בוקר לפניהם לעבודה ומקדם את פניהם. אלה הם דברים יהודיים במהות".

בממד ההלכתי יותר, הוא צמצם בשתי החברות את העבודה בשבת למינימום ומנע לחלוטין עבודות תחזוקה בשבת, "אף על פי שבחברת החשמל כל יום של עיכוב בעבודת אחזקה בתחנת כוח היה עולה מיליון דולר ביום, כי צריך להפעיל תחנות יותר יקרות שמפצות על התחנה המושבתת". השבתה מלאה בשבת אינה באה בחשבון. בחברת החשמל מדובר בפיקוח נפש: "20 אלף איש ימותו אם יהיה יום אחד בלי חשמל". ואילו במפעלי ים המלח, כמו בכל תעשיית ענק שעובדת בטמפרטורות גבוהות, כל הפסקה בהפעלת המכשור והצנרת כרוכה בכמה ימים של תיקונים ושל קירור וחימום הדרגתיים, כלומר השבתה מדי שבת פירושה סגירת המפעל. במשמרות בשבת, הוא אומר, היו רק חמישים איש בכל מפעלי ים המלח גם יחד מתוך אלפיים העובדים, וכולם עסקו, בדרך כלל, בפיקוח על תהליכים אוטומטיים ולכל היותר עשו עבודות שאינן איסורים מן התורה.

בחברת החשמל שימש מנכ"ל רק כשנה וחצי. הוא מספר שבא לעבוד שם לצורך משימה, הפרטת חברת החשמל, ולשם כך אף הסכים לעבוד במשכורת הצנועה יחסית שהקצתה לו רשות החברות הממשלתיות, 14 אלף שקלים נטו לחודש, אחת המשכורות הנמוכות ביותר בחברת החשמל. הוא התפטר בקיץ 2007 לאחר שמשרד האוצר דחה במפתיע את תוכנית ההפרטה שגיבש ושהצליח להשיג את הסכמת העובדים לה. לאוצר, הוא אומר, הייתה תוכנית משלו, בלתי אפשרית, לפיצול חברת החשמל ל-17 חברות, בעוד תוכניתו שלו דיברה על פיצול לשתי חברות. עד היום החברה לא הופרטה.

"רוצים לשמר את חברת החשמל כפי שהיא", הוא טוען. "חקרתי למה לא עשו מה שהצעתי. הרי אם היו עושים כך, היו כבר מזמן שתי חברות והתייעלות וכל מה שאתה רוצה. שאלתי את אייל ארד, שהיה אז מקורב לשלטון. אמר לי שהוא מעריך שנוח לממשלה שהציבור ממשיך להאשים את חברת החשמל ולשנוא אותה בגלל התנאים המופלגים לעובדים. על אף שמחיר החשמל לצרכן בארץ הוא פחות מחצי המחיר באירופה.

"האמת היא שאחרי הפרטה, משכורות העובדים בחברת החשמל רק יעלו. כי בעל בית פרטי, בניגוד לממשלה, לא יכול להשרות לעצמו שביתה. כך היה במפעלי ים המלח אחרי ההפרטה ב'כימיקלים לישראל'. המשכורות עלו ב-70 אחוז. מה שעוד יעלה הוא מחירי החשמל. דרסטית. ב-30–40 אחוז, כדי שהייצור ימשיך להיות כדאי. כיום חברת החשמל מרוויחה חצי אחוז על ההון המושקע; בעלים פרטי לעולם לא יסתפק בזה".

- אבל ההפרטה יוצרת תחרות שמורידה מחירים.

"תחרות יעילה להורדת מחירים כל עוד אפשר לספק את צורכי השוק בלי אחד המתחרים. כלומר, כשאחת החברות המתחרות עלולה למצוא את עצמה מיותרת, יש תחרות ביניהן. זה לא המצב במשק החשמל בארץ. חשמל זה מעכשיו לעכשיו, לא משהו שאתה יכול לאגור. באירופה יש עודף חשמל של 60 אחוז, ובכל זאת כשניסו ליצור תחרות המחיר קפץ לשמיים. קל וחומר בארץ, כשאין עודפים. עשינו סימולציה, בדקנו מה יקרה אם תהיה תחרות על חצי מהחשמל: לא לצרכנים, רק לתעשייה ולמסחר. אתה יודע מה קרה למחיר? מ-50 דולר למגוואט הוא עלה ל-700. אבל אנחנו חכמים גדולים, אין לנו מה ללמוד מהגויים".

המיזם העצמאי שבן-נון עסוק בו כיום נועד, לדבריו, לעזור לחברת החשמל, ובעיקר לאיכות הסביבה ולבריאות הציבור. "חברת החשמל מוּכֵּית, כי היא חייבת 75 מיליארד, וכל הזמן תוקפים אותה, והמנהלים עסוקים בשרידות. אז אני מתנדב לעזור, יחד עם האנשים בשטח". המדובר בייבוא מקור אנרגיה מתחדשת ופחות מזהמת – "פחם ירוק", כלומר פחם שנוצר מפסולת צמחית. בניגוד לפחם ולגז, דלקים מאובנים הנכרים מהאדמה, זהו משאב מתחדש, שכן הצמחים גדלים מחדש מדי שנה. ולהבדיל מהם, שריפתו כמעט אינה פולטת רעלים כגון תחמוצות חנקן וגופרית, ופולטת הרבה פחות דו-תחמוצת הפחמן.

הפחם הירוק עדיין אינו נמצא בשימוש תעשייתי בעולם. בינתיים יש ניסיונות הרצה. "זו תהיה, בעצם, גרסה תעשייתית של ייצור פחמי העץ שאפשר לראות אצל בדווים בסיני ואצל ערבים באום אל-פחם. אבל לא מעֵצים, אלא מעָלים של קני סוכר, שכיום נרקבים בכמויות עצומות בברזיל בלי שימוש. בימים אלה שלחתי ארבעים טון עלים של קני סוכר מברזיל לפיילוט באוסטריה, שם תנור מיוחד מאדה אותם והופך אותם לפחם. כדי להוביל את הפחם צריך לדחוס אותו, וכאן עדיין חסרים פתרונות".

בינתיים משתמשים בעולם בביומסה – חומר צמחי, כגון אותם עלי סוכר, בצורתו  המקורית; כלומר, שאינו מוסב לפחם לפני השימוש בו לייצור אנרגיה. הביומסה יעילה פחות מפחם ירוק, שכן האנרגיה פחות מרוכזת בה, ובכל מקרה אפשר להשתמש בה כמקור אנרגיה רק כשהיא חלק מתערובת עם פחם רגיל. "עד לפני חודשיים מדינת ישראל הייתה היחידה שלא הכירה בביומסה כדלק ירוק", אומר בן-נון. "עכשיו אישרו, ואני נלחם שיַרשו לחברת החשמל להשתמש בה. הרי זו שטות: משקיעים פה מיליונים על חשמל אנרגיית שמש, שזה קשקוש וחצי".

- למה קשקוש?

"על כל קילוואט חשמל מאנרגיית שמש אתה חייב לייצר קילוואט של חשמל מדלק קונוונציונלי. כי מה לעשות, בלילה אין שמש, ובחורף שיא הצריכה הוא דווקא בלילה, אבל אי אפשר לייצר חשמל ביום ולאגור אותו ללילה; בסדר הגודל הנדרש, מאות מגוואטים, אין טכנולוגיה לכך. אז יצטרכו לבנות תחנות כוח קונוונציונליות, כגיבוי לחורף. בקיץ הן יושבתו כי אין צורך בהן, וישלמו שכר לעובדים שלא עושים כלום – ואילו בחורף הן יצטרכו לעבוד כל הזמן, עם דלק ואנשים, כדי שיהיו מוכנות ברגע הצורך, כי עד שאתה מפעיל תחנת כוח לוקח שעות. זה יקר להחריד. בית משוגעים יהיה פה".

אבל בשביל לעבור לביומסה ולפחם ירוק צריך שטחי גידול עצומים, כלומר כריתת יערות. פתרת בעיה סביבתית אחת, יצרת חדשה.

"הכמות הקיימת עצומה. הלוואי שנתקרב למצות אותה. מדובר בשדות בברזיל בשטח של שש פעמים מדינת ישראל, המכוסים בשכבת עלים בעובי 12 סנטימטר שכיום רק נרקבים. את זה אני רוצה להביא לארץ".

- יש שמועות שגם הפחתת רעלים באוויר זה עניין יהודי.


"כן", אומר בן-נון ופוצח בדבר תורה מוכר, על אדם הראשון שנצטווה בגן עדן "לעובדה ולשומרה", כי אם יקלקל את העולם אין מי שיתקן אחריו. "עסקתי רוב חיי בשכלול העולם וקיימתי מצוות "לעובדה", ובפנסיה החלטתי להתעמק במצוות "לשומרה".

לכל סיפור יש תשע נשמות: עם גבריאלה אביגור-רותם על הכתיבה וכמובן על החיים

0
0
צילום: איתמר רותם
מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'בכותרת "החיים בלי אפידרמיס".

- ואת עמודי הפתיחה את כותבת בהתחלה?

"בוודאי".

- מה זאת אומרת בוודאי? זה לא רק שאת מתחילה מהאמצע; זה לא רק שאת נופלת עם משפטי פתיחה שמתפענחים רק בהמשך, כמו "התמונה הראשונה עולה מחצרמוות"בספר הקודם, או "כל סיפור הוא חתול פתאום"בספר החדש שגם נקרא כך. אלו הן גם פתיחות שרומזות להמון דברים בהמשך.

"הדבר הכי קשה לי הוא הפתיחוֹת".

- אז למה את מתחילה בהן?

"מאיפה אתחיל אם לא מההתחלה? אני לא יודעת אחרת. אמר לי העורך שלי יגאל שוורץ שהפתיחות שלי קשות. 'את תמיד מעמידה מכשולים'. חשבתי על זה ועניתי לעצמי, כנראה זה כי לי קשה להיכנס. אני חיה בעולם המציאות, כמו אדם מהיישוב, ואז אני צריכה לעזוב ולעבור לעולם אחר. לעבור לקיום אחר. מאיפה להיכנס אליו? ובכלל, על מה אני רוצה לכתוב? הרי אני לא יודעת".


- יש דברים שרואים שהיה ברור לך מההתחלה, הנחות יסוד שמתגלות בהמשך הספר: שהמתים מדברים זה עם זה מתחת לאדמה ושומעים את האנשים החיים שמבקרים אותם, שיש בבית הקברות חלקה שקרובי הקבורים בה קשורים זה לזה, שכל סיפור בספר יהיה חתול פתאום שיקרָא לך, כמו שאת כותבת, "ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היִתְבָּרֵר בַּהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות".

"זה התחיל מההנחות הללו. אבל לא ידעתי מה יהיה בהמשך. אם הייתי רואה את כל המכלול אולי הייתי נכנסת לשיתוק. אני רואה הכול רק בחתיכות קטנות. לא יודעת מה יהיה המשפט הבא. מה תהיה המילה הבאה. אולי כי התחלתי כמשוררת. אני כותבת משפט ואז מסתכלת עליו, תוהה עליו, ומשהו בו מוליד את המשפט הבא. כשאתה קורא ספר אתה לא יודע מה יקרה בעמוד הבא, כי אתה לא כתבת אותו; אני כשאני כותבת ספר גם אני לא יודעת מה היה יהיה בעמוד הבא. יום שאני מרוצה בו מהכתיבה הוא יום שהופתעתי בו. שקרה בסיפור משהו שלא תיארתי לעצמי שיקרֶה".

- מה שיגאל שוורץ אמר על הפתיחה, נכון אולי לשליש הראשון של הספר. מי שלא מצייר אילן יוחסין תוך קריאה הולך לאיבוד. מי שלא קולט שקווים מפרידים, כאלה –, מעבירים אותו מפֶה לפֶה ומהעולם הזה לעולם הבא ובחזרה, נופל. ואז מגיע השליש האחרון בספר, שיש בו מספיק בשר ומהירות גם בשביל חובבי טלנובלות וסרטי פעולה. זה מין גיבוש לסיירת? מבחן גדעון והמלקקים? את רוצה שרק מי שבאמת מגיע לו ייהנה מהכיף?

"לא, ממש לא. כשאני כותבת, הדבר האחרון שיש לי בראש הוא קורא שאינו אני. כשאני כותבת מעניין אותי איך זה בעיניי. לעבור את הרף של עצמי. אחרי שהספר נגמר, ההרגשה הראשונה שלי היא או-קיי, גמרתי, לא אראה את זה לאף אחד. כמו ילד שמחבק כדור – עכשיו זה שלי".

- ובמשך הכתיבה אף אחד לא רואה?

"לא. אני לא מספרת. גם לא לבעלי, והוא סקרן נורא. הוא רק מסתכל על הפנים שלי, 'איך היה היום? אני מבין שאסור לי לשאול...'הסברתי לו כמה פעמים: לספר על כתיבה בתהליך כתיבה זה כמו לפתוח תנור לעוגת גבינה. היא נופלת. צריך לתת לה להתבשל במיצים שלה".

- נראה שכל פעם את אומרת לעצמך יאללה, הפעם סוף סוף לא אגלוש להיסטוריה ואהיה בהווה – וההיסטוריה לוכדת אותך. ב'חמסין וציפורים משוגעות'נשאבים מהישראליות לטרזינשטט. ב'אדום עתיק', הספר הקודם, ערב לפני נסיעה לצורך כתיבה בהתבודדות קיבלת חומר על ניל"י, ביטלת את הנסיעה וצללת לתקופה. הפעם כן נשארת בהווה. עלילת הספר מאוד 2011. נסחפת למחוזות לא צפויים באופן אחר?

"לא ציפיתי להגיע לקוסטה ריקה. חוויית הכתיבה בשבילי היא כמו משחק בחול רטוב, כשמרימים את כף היד ונוזלות הטיפות הכבדות ויוצרות ארמון. הצריחים אף פעם לא צומחים היכן שחשבת. עד היום אני אוהבת לשחק בזה כשאני פעם ביובל על שפת הים. כך בכתיבה. יש לי חומרים, וזו היד שלי שמרימה אותם, אבל אני לא שולטת על הטיפות וצורתן וגם לא לגמרי על מבנה הארמון. אני כמו כתבתנו הצבאית אחרי כוחותינו: הם הולכים, ואני עם הפנקס. זו תחושה של מעקב אחרי התחוללות ברורה לי מאוד, כמו סרט תלת-ממדי, שאני רואה ושומעת ורק צריכה למצוא את המילים לכתוב את זה".  


*

זה לא קורה הרבה. בערך אחת לשמיטה. היא לוקחת את הזמן. היא נותנת לנו זמן. אבל כשזה קורה זה קורה. גבריאלה אביגור-רותם מפרסמת רומן חדש, זמנים ומקומות ואנשים ופיסות של ישראליוּת מפרכסים בקדרה רוחשת, חתולֵי פתאום נושכים זה את זנב חברו, עננים של מֵי מילים שהתאדו מזמן מגשימים אותן שוב בקול המון טיפות, וציידי השיטפונות, קוראים שוחרי אתגר ועונג, רצים כנשוכי שרף. והיא, שחוללה במשק כנפיה את ההילולה הזו, כמו אינה יודעת. מסתגרת בין ריבוא הספרים וצבא שכיות החמדה בביתה שביישוב אבטליון, אוכלת נוף, שותה אלונים, נושמת גליל, וקוראת הכול חוץ מביקורות על ספריה, כי היא חושבת שהן עלולות, אם לשבט אם לחסד, לשתק אותה או לאלף אותה.

לכן מוצע לה לדלג על פסקה זו, פרי עטו של אחד המחמירים ממבקרי הספרות הישראלית, וכנראה הקורא החרוץ מכולם, יוסף אורן, שהופיעה באתר 'מראה'ואחריו בעוד מקומות: "הרומן 'כל סיפור הוא חתול פתאום'הוא לא רק הספר הטוב ביותר במדפה המוקפד של אביגור-רותם, שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות ... [כאן מונה אורן את חמשת הספרים הגדולים של עשרים השנים האחרונות]. ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומנים אלה את אמות המידה שעל פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר, הן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית".

לדבריה עד היום לא קראה אפילו את הסיפור הלעגני על אודותיה מאת יפתח אשכנזי. כל הקווים והחגורות נחצו בטקסט המדובר ההוא. הוא פורסם במוסף התרבות והספרות של 'הארץ'אחרי הופעת ספרה 'אדום עתיק', שהיה כנראה ציוני מדי לטעמם של העיתון ושל הכותב, ובעקבות התבטאות שלה שהחשידה אותה בימניות.

"ביום שזה התפרסם צלצלה אליי מישהי ואמרה, 'נו, הצטרפת ליקירֵי עיתון הארץ'. לא ידעתי על מה היא מדברת; אני לא מקבלת הארץ ולא יודעת איפה קונים. עיר המחוז פה היא כרמיאל, 25 קילומטרים מכאן. ובכלל, אני לא משחיתה את עיניי על עיתונים. כשהִמשיכה וסיפרה במה מדובר אמרתי 'עצרי, אני לא רוצה לשמוע'. ולא קראתי.

"תראה מה עושה התקפה חריפה: שנים אחר כך הייתי בכנס בצרפת, במשלחת של סופרים ומשוררים ישראלים. למרות הזמן שעבר, כולם שאלו על זה. אמרתי לכולם, אין מה לנחם אותי, לא קראתי. ואז חיים גורי אמר דבר חכם: כשמתקיפים סופר, רֵעיו הם כמו רעי איוב, מתקבצים סביבו לנוּד לו ולנחמו. בעיקר לנוד לו. אז זה שאני לא קוראת חסך לי את ההתפתלויות".

ביקורות על אחרים היא כן קוראת. ויותר מכך ביוגרפיות של אמנים, שתלאותיהם והסירובים שספגו בתחילת דרכם מעוררות בה הזדהות; אבל, "ואני מודה בשניוּת שיש גם כאן – אני מאוד מקווה שאיש לא יעלה בדעתו לכתוב עליי ביוגרפיה חס וחלילה, ואני לא מתכוונת להשאיר אחריי אלא אדמה חרוכה".

- ?!

"כן. כי הרעיון מחריד אותי".

- איך זה שאת מתראיינת?
"אם תהיה לי הצלחה כזו שבה כדי שספר שלי יגיע אל הקוראים לא אצטרך להתראיין בכלל, זה יהיה אופטימלי. הִטענתי את הספר בכל מה שיש לי – שייצא לדרך, אני לא צריכה לרוץ  אחריו עם בננהל'ה. אני יודעת שיש סופרים שנהנים לקדם מכירות לעצמם, נהנים לעמוד על במה. אני לא. אני יכולה; הייתי מורה. אבל אסור לבלבל: העיקר לסופר הוא שישב ויכתוב.

"איפה כן נהניתי מזה? הופעתי בגרמניה ובשוויץ כשתרגמו את 'חמסין וציפורים משוגעות'לגרמנית. שם במפגשים עם סופר יש לו עבודה קלה, הוא פשוט צריך לקרוא מהספר. זה הכול. לא צריך להסביר אותו, לשעשע את הקהל, להמציא לעצמו פרשנויות. הם רוצים לשמוע איך זה נשמע בעברית".

- כשאת מקריאה את משנה את הקול בין דובר לדובר? כי על הדף אצלך, לגלות מתי דוברים מתחלפים זה חלק מהאתגר של הקורא.

"אני משנה קולות. אפילו מדברת במבטאים. אני לא שחקנית, אבל כמיטב יכולתי. זה דבר יפה בעיניי, שקהל מתאסף כדי לשמוע איך מי שכתב את הספר קורא אותו; כך אתה שומע את הספר, כמו שהסופר שמע אותו".

- נדמה לי שבספר הזה את מתארת קולות יותר מהרגיל.

"נכון. דווקא עכשיו, אחרי שהשמיעה שלי נפגעה. להבדיל אלף הבדלות, בטהובן איבד את שמיעתו ושמע בראש את כל המוזיקה שחיבר בראש. אז גם אני, את כל הקולות שומעת בראש. בראש אין לי בעיית שמיעה.

"אבל קורה משהו מעניין. אחותי דפנה חורב, שציירה את הציור שבעטיפת הספר (מהיפות בעטיפות שנראו בארץ; ובהזדמנות זו: הספר הופיע בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. צ"א), אמרה לי אותו דבר, ושאלה, 'זה אולי בגלל מכשירי השמיעה שלך?'אחרי שהיא אמרה זאת חשבתי שזה כנראה העניין. מכשירי השמיעה מגבירים לפעמים את רעש הרקע על חשבון קולות האנשים, שהם העיקר. לכן אני לא הולכת לבתי קפה; כל הקרקוש הזה של הסכו"ם והרשרוש של מכונת הקפה. לעומת זאת, את הרחשים החלשים אני מפסידה. בייחוד חבל לי על רחש הגשם. אני כל כך אוהבת אותו. רק כשיורד גשם חזק מאוד ואני יוצאת החוצה אני שומעת את הגשם".

יצאנו החוצה ושמענו את הגשם.

בקעת בית נטופה מוצפת, מראה מביתה של הסופרת באבטליון. צילום: גבריאלה אביגור-רותם

*

גם מישה רצה לצאת. קודם, כשנכנסתי, הוא בא ראשון. מרבצו האהוב – על מחשב הכתיבה של אביגור-רותם, בלב חדר העבודה שהוא ספרייה מצוחצחת בדלתות שקופות. על המחשב הזה מקלידה הסופרת את רבבות מילותיה בשתי אצבעות. מישה הוא משהו בין חתול גדול לזברה ננסית. בעלת הבית אומרת שהוא בכלל גור. שככה זה אצל חתולים סיביריים. הוא מחליף את פאצ'ימו המנוח, החתול שהספר מוקדש לו; זה ששימש מודל לשונרא, מגיבורי הספר, הגבר האמתי בחייה של הגיבורה אוריאנה. מישה קיבל את הלבן של חתול הבית שונרא ואת השחור של חתול בית-הקברות. נתחיל עם חתולים, הצעתי.

"חתולים הם עניין די חדש. אילו היית שואל אותי לפני שש שנים האם היית מגדלת חתול בביתך הייתי אומרת בשום פנים ואופן. אם כבר בעל חיים, רק כלב. היו לי שתי כְּלָבות כשהייתי נערה וכשהייתי אֵם צעירה, והן חיו הרבה שנים. אחרי שמתה הכלבה השנייה שלי הלנה פשוט הייתי באבל שנה. אמרתי שאני לא מוכנה לגדל עוד כלב ולחזור ולעבור את האבל הזה". שלושה שבועות של שמירה על חתול הימלאיה של בנה הצעיר, שיצא לירח דבש, שינו את התפיסה. "ראיתי שיש לי דיבור עם החיה הזו. שזו חיה מרתקת, עדינה, שקטה. יש בה משהו מסתורי, ולא מאולף לגמרי".

פאצ'ימו, חתול צ'ינצ'ילה פרסי, מת בגלל פגם מולד בכליות. "הוא היה שבוע בבית חולים בראשון לציון. נסעתי למרכז כדי להיות לידו, לבקר אותו כל יום. מסכן, אי אפשר להסביר לו שהעירויים לטובתו. נורא סבל. ומפני שביקרתי אותו כל יום שם, הוא שִייך אותי לרעים. החזרנו אותו הביתה והוא חי עוד יומיים ונפטר לי בידיים. אני חושבת שהתפרקתי לגורמים. כשהוא נפטר הייתי בסוף כתיבת הספר הנוכחי. הוא היה חלק חיוני מסדר היום שלי.

"משל כבשת הרש בתנ"ך לא היה בא לעולם אם לא היה לו בסיס מציאותי של התקשרות בין בעל חיים לאדם. התקשרות אוהבת, עמוקה, שכאשר בעל החיים נפגע, מת, נלקח, זה צער שובר לב. זה מחבר אותנו לָעולם בערוץ אחר. ערוץ שמתחיל בבני אדם וממשיך בחיות, צמחים, אבנים, אדמה".

- בספר זו האדמה שאנו קבורים בה.

"לאדמה אנחנו חוזרים. אני מאמינה שאנחנו חוזרים לאדמה, לא עולים לאיזה עולם עליון ויושבים  ואוכלים שור הבר".

- אבל כן שוכבים באדמה ומפטפטים וחושבים.

"זה הומור שחור שלי. דמיינתי איך זה להיות מתחת לאדמה. יש לי נטייה להתכונן. לפני שילדתי את בני הראשון קניתי לי כמה ספרים על לידה, כי אם לא אדע לא אלד... לפני שנעשיתי סבתא קראתי על הסבתאות המודרנית, מה כן עושָה היום סבתא ומה לא. אז עכשיו – אני ילידת 1946, תעשה את החשבון – אמרתי טוב, הגיע זמנה של המערכה החמישית; אני צריכה להתכונן לדעת מהו המוות, איך זה לשכב בקבר. קראתי המון על מוות. ממה מתים, חוויות של אנשים שהיו על סף מוות והוחיו. חפרתי. המידע היה כמובן מרתק, ומרתק גם ללוש וללהטט בו. הפעלתי את הדמיון, וזה מה שיצא; כך הגיעו המתים לרומן. אני מזגזגת בין המתים לחיים, עוברת בין עולם לעולם. והחתול כל הזמן מלווה. כמו במוזיקה, אולי נֶבל, הטידידידידי הזה הרך והקצת גבוה".

- אם יגידו שהספר הוא התמודדות עם מוות והזדקנות – תסכימי?

"כן. בדרכי ניסיתי להתמודד עם ההרגשה של הגיל ההולך ומתקדם ושל הדברים ההולכים לאיבוד עם הגיל ולא יחזרו. אתה מגיע לגיל שבו אתה אומר, גם אם מאוד ארצה זה כבר לא יקרה, זה אבוד. אז מובן שאפשר לאזן את זה. בספר יש איזונים, נחמות פורתא. אבל כן, בהחלט, זו הייתה הדרך שלי להתמודד. לא היה לי חשק לכתוב ספר שבמרכזו אנשים צעירים שמתלבטים איך להתחיל את החיים ואם להתחתן. את הקטע הזה כבר עברתי. מעניין אותי מה שקורה לי פלוס מינוס ולשכבת הגיל שלי פלוס מינוס".

- מספר לספר הגיבורות גדלות איתך.

"נכון. הגיבורות של ספריי מתבגרות יחד איתי. אני כותבת מתוך חיַי הנוכחיים בשעת הכתיבה".

- ניכרת בספרים שלך מודעות קיצונית לפרטים, לניואנסים, לרגשות, לאנשים. איך חיים ככה?

"ביני לביני אני קוראת לזה חיים בלי אפידרמיס. זה מעשיר אבל מתיש. אני מתמודדת עם הנטייה הזאת בהתכנסות פנימה לצורך התאוששות ומילוי מצברים, בדילול פגישות חברתיות, בהימנעות מאירועים מרובי משתתפים ובהתבודדות. אחרי שאני מתאוששת אני כשירה לשוב וליטול חלק בחיים שהם, לתחושתי, ים גבה-גלים עד רוגש; אבל אחרי תקופה קצרה אני שוב משתבללת לי ומתכרבלת בחיק הבית, השקט והנוף".
- ואיך, מהריחוק הגיאוגרפי הזה, את אוספת את צורות הדיבור המתהלכות בארץ ולוכדת אותן בספרים?

"קודם כול מקשיבה לרדיו. אני אוהבת לבשל ולאפות, ואין פה עוזרת בית ואני מנקה את הבית; אני פשוט לא יכולה להגיד למישהי תעשי פה ותנקי שם, לא מסוגלת שיהיו לי שואב ומים ומטאטאת רצפות. אולי זה מורשת הקיבוץ. אז תוך עבודת בית אני שומעת ברדיו, בייחוד בתוכניות של מאזינים שמתקשרים, איך אנשים משתמשים במילים, מה הם אומרים, איך נכנסות צורות ושגיאות; שערותיי לפעמים סומרות מהן, אבל אם אני צריכה למַלל דמות שסביר להניח שזו העברית שלה, צריך לתת לה לדבר ככה".

- נראה שבדיוק מזה את נהנית.

"אפשר היה, כמו נניח עגנון, לקחת את כל החומרים ולהכניס אותם למכל של עברית עגנונית שאינה קיימת מחוץ לכתביו. אפשר. אבל הרבה יותר מעניין אותי לשבור את הקו הלשוני ולשחק בהחלפת סולמות. לכתוב משפט בעברית כמעט נמלצת, מצוחצחת, משובצת שברי פסוקים, ואז לרדת בבת אחת לרחובית לגמרי. ההתחלפויות הללו מעניינות אותי גם מפני שהן מאתגרות-קריאה. אי אפשר לעבור על הטקסט באלכסון. אתה חייב לקרוא כל משפט כי אתה לא יודע איזה בור מחכה לך במשפט הבא. אני לא אוהבת ספרים שכתובים בצורה מגוהצת וקונוונציונלית. אפילו אם הם מעולים בתכנים ובמבנה אני לא נהנית מהם. אני אומרת בסדר, שמענו, קראנו, תן לי משהו חדש.

"אני גם לא בעד ללכת רחוק מדי בניסיוניות. אבל כשאני כותבת אני נהנית להפעיל את כל השפה שאני יודעת, פלוס שפות שאני לא כל כך יודעת. יידיש, לדינו. הרי פעם בארץ הסתובבו כל כך הרבה שפות, ואם כבר דיברו עברית אז אוי ואבוי לעברית. רק ברדיו, בשעתיים של קול ישראל, דיברו עברית כמו ההורים של גיל חובב".

- ובבית שלך, איך הייתה העברית?

"הוריי עלו בני שלושים. העברית הייתה מסכנית מאוד. הם למדו עברית בארגנטינה; הם היו ציונים, היו ב'מכּבּאוס' (מכבי) בואנוס-איירס, ובארץ הקפידו לדבר ביניהם ואלינו עברית – אבל היא הייתה שגויה ומשובשת, ורק בהדרגה השתפרה. אני עליתי בת שלוש, כך שהיה לי הרבה יותר קל לדבוק בשפה החדשה ולאמץ אותה. הנה, אין לי מבטא כלל, ואילו הוריי דיברו במבטא כָּסֶה עד הסוף".

אביה היה עורך דין, ובארץ עבד במקצועו בסוכנות היהודית; הנצחתו בגן ילדים באבטליון, בעקבות עיסוקו בהקמת המצפים בגליל, הובילה לבסוף את גבריאלה ואת בן זוגה היום, הביולוג פרופ'אהרן אביבי, להתאהב במקום ולגור בו. אמה הייתה מורה לאנגלית. הם עלו היישר לקיבוץ מפַלסים במערב הנגב, מיסודם של עולים מאמריקה הלטינית, חלקם חניכיו של אביה בתנועה.

"הפלגנו שלושה שבועות והגענו לישראל שאך זה קמה. הוריי לא היו עשירים, גם לא עניים, אבל בכל זאת לעבור מעיר בירה עם ניחוח אירופי למגורים באוהל בתקופת צנע, ממקום שאוכלים בו בשר כל הזמן למקום שהבשר היחיד נאכל כשצָדו גמל – זה היה שינוי שבדיעבד אני מצדיעה לו. מעשה אידיאולוגי נטו. הם מכרו כל מה שהיה להם בבית בארגנטינה, ובכסף קנו בגדים לחברי הקיבוץ". אחרי שלוש שנים עלו הורי האב ארצה. הקיבוץ לא יכול היה לקלוט אותם, והמשפחה עברה ללוד ולאחר מכן לשיכון ברמת-גן.

- הרומן הראשון שלך, 'מוצרט לא היה יהודי', עסק ביהודים בארגנטינה. הפעם חזרת לזה: המשפחה שבמרכז הרומן החדש עלתה משם ארצה.

"חזרתי לעניין הדרום-אמריקני, בין השאר מפני שרציתי להתמודד עם הטיפוס הדרום-אמריקני, הטלנובלי, הצבעוני".

- מהי הדרום אמריקניוּת?

"זו בעיניי קודם כול לבביות ונועם הליכות. גדלתי בתוך זה כחומר גדילה טבעי – ורק אחרי כחמישים שנה, כשחזרתי לראשונה לבואנוס-איירס, נעשיתי מודעת לו. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך נעלי בית ישנות נוחות מאוד. אמרתי לעצמי וואו, כשהחבר'ה האלה עולים ארצה – איזה שוק תרבותי זה בשבילם. הכאסח, צורת הדיבור, הדחיפות, ההתמרפקות, החספוס. העלייה לא קלה מהבחינה הזו.

"גם לי לפעמים, אני מודה, הישראליות המחוספסת היא בעיה. כשאני מנסה לסדר פה עניינים בשיטתי הדרום אמריקנית, זה לא תמיד הולך. צריך לאיים לשרוף את המועדון ואז זה הולך. זה נורא בעיניי. ברובד נוסף וסותר, שגם אותו הכנסתי לספר, דרום-אמריקה זה כמובן גם הרבה אנרכיה ופשיעה – אמנם יותר במדינות כמו קולומביה ופחות בארגנטינה – וצל העבר של המשטר הצבאי".

אבי המשפחה שבספר, מנואל, בורח לקוסטה ריקה שבמרכז אמריקה, ומושך אחריו חלק נכבד מהעלילה, חלקה המסעיר. אביגור-רותם בחרה במדינה הקטנה בגלל שמות מקומות שמצאה בה: פוארטו-לימון, שהתאים לחיים החמוצים שאיחלה לאותו מנואל, ומָאל-פאיס, שפירושו הארץ הרעה. "אמרתי לו, שם אתה תחיה! נראה אותך! בהמשך גיליתי שגולשים שם על גלים, ושלא רחוק משם יש מושבה ישראלית. אבל המניע הראשון היה השם. אני חושבת מטפורית".

- כל נושא השמות אצלך... את בוחרת שמות פרטיים נדירים עד מוזרים, בעיקר לגיבורים שהם ילידי הארץ.

"אני לא יכולה לתת לאדם שם של דמות שאני מכירה. וככל שאני מכירה יותר אנשים עם יותר שמות זה יותר קשה. גם כינויים של אנשים ידועים כמו ביבי או בוז'י אני לא יכולה לתת, כי תכף ייכנס אליי האדם הזה לספר – ולא הזמנתי אותו. אז אני מחפשת שמות שלא יעלו לנגד עיניי אף אחד".

- את מחפשת שם שיתאים לאדם, לגורלו?

"אני מנסה שהשם ישכנע אותי. שאגיד אותו ואֶראה את הדמות. לפעמים אני מבלה הרבה זמן בהתלבטות הזו. לפעמים אני מגלה שזה יצא מוצלח בלי שהתכוונתי. אולי התת-מודע עבד שעות נוספות. למשל דורונה: דורון היא הרי מילה יוונית, ויש אמרה ידועה, שמקורה בסיפור הסוס הטרויאני, 'היזהר באתונאים גם כשהם נושאי דורונות'. והנה דורונה מתגלה כחבֵרה שהיא סוס טרויאני. נשבעת לך שלא חשבתי על זה כשנתתי לה את השם".

זה מזכיר לה שהיא עצמה סוחבת מחסן שמות. קראו לה בילדותה גאולה, אך במרשם השמות בארגנטינה הותרו רק שמות המקובלים גם אצל נוצרים, ולכן נרשמה כגבּריאלה. בכיתה ח'נערך המיצ"ב של אז, הסקר בלשון התקופה, "והמחנכת שלנו, ציפורה כשר, אמו של אסא, ביקשה שכל אחד יביא את תעודת הזהות של הוריו, כדי למלא טפסים. היא מסתכלת ואומרת, מה את קוראת לעצמך גאולה, שמך גבריאלה (הפעם בב'רפה, כיאה לעברית), כך את רשומה".

מאז הייתה גם וגם, עד שבצבא נשארה רק גבריאלה או גבי. "כשמישהו מטלפן ואומר 'היי גאולה'הוא מחזיר אותי בבת אחת ליַלדות. גם שם המשפחה שלי השתנה בשנות בית הספר; אבי היה גורמן, ועברתנו לאביגור בגלל שליחות שיצא אליה". התוספת רותם באה מבעלה הקודם, דניאל רותם. בקיצור, אלמלא ציפורה כשר, ואלמלא הספיקה להתפרסם בשמות משפחתה הקודמים, אולי הייתה נקראת היום גאולה אביבי.

- בשני הספרים הקודמים נדמה היה שאת מנסה לכתוב את הרומן הישראלי הגדול. הפעם פחות. הפסיפס הישראלי נשמר פה לדיירי בית הקברות.

"דווקא לקראת 'אדום עתיק'עשיתי תחקיר בתי קברות, אולי בכל בתי הקברות בצפון הייתי. ואתה רואה באמת ששם נאספים יחד כל עם ישראל, אלו ואלו. מהמצבות אתה יכול לנחש את הסיפורים. מה היה יחס המשפחה שלהם אליהם, איך הם תפסו את עצמם, ובכלל רוח התקופה. אבל לא, אין לי שום יומרה לעשות משהו נורא גדול, להקיף את המציאות הישראלית ברומן. המציאות מעניינת אותי כי אני חיה בה.  מרתק לחיות פה בארץ. יש ארצות שאנשים מתאבדים בהן מרוב שעמום, ופה מקום תוסס, מאתגר, מעצבן!, משתנה. אין יום שאני לא שומעת חדשות, ובודקת מה אמרו ואיך הגיבו ומה דעתי. אני חיה את זה. וזה נכנס לספרים".

- סיפרת פעם על תזוזה פוליטית שעברת אחרי מהומות ראש השנה.

"לא תזוזה פוליטית. אחרי המהומות כל גוש שגב נכנס לעמדה של התמרמרות ודריכות. אתה אומר לעצמך, רגע, זה לא איזה אויב במרחקים, אלה השכנים שלנו, אנחנו קונים אצלם, הם לפעמים באים לעבוד אצלנו, זה לא רק חומוס. רופא השיניים שלי הוא ערבי, הרוקח בקופת חולים הוא ערבי. ופתאום חוסמים לך את הכביש מהיישוב, או מבעירים את הגבעה. היו שנתיים או שלוש שהייתה איזו התקפדות משני הצדדים. כלומר, בגדול אפשר להבין למה הם חושבים שמקפחים אותם, אבל ההרגשה הייתה שהשכנים שלנו רצו לפגוע בנו. זה דעך, היחסים חזרו לתקנם".

- אבל לגבי התמונה הגדולה עם הפלשתינים לא השתנה כלום אצלך?

"לא. יודע מה, לפעמים אני שואלת את עצמי אם כמו שהתרגלנו לעובדה שיש עליה כמעט קונסנזוס שהארץ תחולק, שתי מדינות לשני עמים, יכול להיות שיתברר שכיוון שקרו בינתיים כל מיני דברים אצלנו ואצל השכנים, הארץ לא תחולק ותהיה שלנו ושלהם. אפשר לשבת בשלום, וזו תהיה מדינה דמוקרטית – ומה שיהיה יהיה. אני לא אוהבת לדבר על זה, כי בספרים אני נותנת ביטוי לכל מיני דעות, ונורא מעניין אותי לשמוע אנשים מכל הקשת הפוליטית".

- באדום עתיק, שבסופו פורצו פרעות ראש השנה, באמת הייתה תופעה נדירה בספרות הישראלית: אנשי ימין מבטאים את דעותיהם בלי לצאת נלעגים.

"אני מכבדת את אנשי הימין מאוד. אני רוצה לשמוע את הטיעונים, את זווית הראייה. ה'תפקיד'שלי כסופרת הוא לנסות לחרוג מהמשבצת שלי ולהיכנס לעורם של אנשים אחרים ולראות את המציאות כמו שהם רואים ולתת להם קול".

- בדרך כלל לסופרים יש מוטיבציה להנחיל משהו מהשקפת העולם שלהם.

"אז לא. אולי אין לי השקפת עולם בכלל. שאיפתי בכתיבה היא לכתוב היטב. ומי שיפרש כך או אחרת, זכותו. לי חשוב להציג את המציאות במלוא מורכבותה. אני מאמינה שאין שחור-לבן, ולכל צד יש הצדק שלו, והדרך הכי טובה היא לנסות להבין את האחר. בכתיבה אני מנסה להבין הרבה מאוד אחרים".

בתקופות הכתיבה היא ממשיכה לבלוע ספרים על בסיס יומי, כמו תמיד, ולראות בטלוויזיה חדשות, מוזיקה, מחול וטבע (מתי את מספיקה? – "אתה מטופל בשלושה ילדים? בבקשה! לי יש רק חתול").  רק מקריאת ספרות עברית היא מתנזרת בתקופות השיא של הכתיבה, שלא יתערבב לה. פעם הייתה מסוגלת לשבת שמונה שעות רצופות ולכתוב. היום היא צריכה הפסקה אחרי שעתיים-שלוש. הלוואי על כל כותב צעיר.

"עד אחרי הספר הזה, בכל פעם הרגשתי בסיום ספר שמגיעה לי תקופה של הפסקה, של חופשה מכתיבה. הפעם קרה דבר שלא היה: בטרם יצא הספר, כבר התחלתי לצבור חומרים כי צץ לי רעיון חדש. זה מוזר! אולי זה קשור להרגשה של 'גברת, שעון החול הולך ואוזל, אם לא תזדרזי יהיו דברים שרצית לכתוב ולא הספקת'".

- יש לך משטר כתיבה? משטר קריאה?

"אין לי משטר בכלל".

- וכשאת כותבת את מתנתקת? מנתקת טלפון?

"כן. הנייד כבוי בדרך כלל, ולנייח יש פטנט נפלא שאני מתפלאת שאנשים לא מכירים: כוכבית 75. המשיבון עונה מיד ואתה לא שומע את הצלצול בכלל. יש לי סימן: כשאני רוצה לכתוב, לעלות לכוכבים – כוכבית 75; כשאני רוצה לרדת מהכוכבים – סולמית".



תלמוד ניו-יורקי: עם רובי נמדר על הבית אשר נחרב והבית שבהזיה

0
0
מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן'של מקור ראשון בט'בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8, בכותרת "תלמוד אמריקני".

סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ'אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"

על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש בדרכו של פרופ'כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964, ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.

שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535 עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.

פתיחה חצי מקרית, וקריאת עמוד ועוד אחד, ונפילה בשבי. כך נולדה הכתבה הזו, לידה ספונטנית נדירה בעולמם של מוספי חג. רובי נמדר, אלמוני לרוב-רובנו עד לפני דקה, אלמוני גם לי עד לפני שבועיים, בורא בספרו נפש רבה וחסרונה. לא בכל יום חוגגת אמנות הסיפורת ניצחון כזה על אמנות הקולנוע, אולי על החיים עצמם. מעטים הספרים שאפשר בעת ובעונה אחת גם לקוראם בטיסה קלילה כאילו היו ספרי טיסה קלילים וגם לספוג בהם, בכל משפט, חוויה של צליל ושל הד, ושל משמעות ושל משמעות נוספת.
המקדש, הפולחן והמיסטיקה היהודיים מבצבצים באשר ילך הקורא, על אפו ועל חמתו של הגיבור ובדרך כלל שלא בידיעתו. כשהוא מתחמק מליל הסדר, למשל, בוחר אנדרו באקראי להגיש לאורחיו בסעודת העינוגים שלהם שוק טלה ולא לשבור בו עצם. הפריחה המתפשטת על פניו היא בהרהוריו "ספחת או בהרת". ה"עזאזל"מהפסקה שציטטנו התגלגל לראשו של אנדרו היישר מסדר העבודה של יום כיפור. העבר היהודי, התרבות היהודית, ספר ויקרא ומסכת יומא – כל אלה פולשים דרך העלילה, דרך ההזיה, דרך הלשון, דרך דפי גמרא ומדרש פיקטיביים, דרך הוורידים, אל הסיפור הכי ניו-יורקי והכי עכשווי שיכול להיות; סיפור המפרק וטוחן לעפר דק, בהנאה גלויה, במציצה מופקרת של לשד העצמות, את צביעותה הפוליטית של ההוויה האקדמית האופנתית ואת המשתה ערב דֶבר של בירת העולם המערבי לאורך שנת תשס"א.

זו הייתה, כזכור, השנה שהתחילה בימים נוראים של התפרצות מלחמת טרור בישראל הנידחת, מלחמת ההתפרעויות של ראש השנה והלינץ'שבין יום כיפור לסוכות והתירוץ של הר הבית, ונגמרה במתקפה המפלצתית של 11 בספטמבר, כ"ג באלול. טראומת תשס"א של הישראלים נעדרת מן הספר ומתודעתו של הגיבור היהודי. 11 בספטמבר, לעומת זאת, מגיח בשוליים אך מריחים את בואו לאורך כל הדרך. "לא אשכח את המראה הזה", סח לי נמדר בשבוע שעבר, שוב בשלהי אלול, שוב בתחילת ספטמבר, בחופשת מולדת בירושלים. "אנשים בחליפות עבודה צועדים בדממה צפונה כמו באיזה טקס מוזר, הרחק מתחומי הפיצוץ. ענן רעיל רבץ על העיר במשך שבועות. עמוד ענן היתמר מעל החורבות כמו עשן המערכה". ככה דיבר, שכה אחיה.

נמדר עצמו היה ביום ההוא נשוי טרי, בתום השנה הראשונה של מגוריו בניו-יורק. קודם, בארץ, התאהב נואשות, ולדבריו טרם נרפא מכך, בנערה מהאצולה היהודית הניו-יורקית, הלא היא אשתו דהיום קרולין, שלמדה בארץ, והלך אחריה לארצה ולעירה. זה היה הסיבוב השני שלו בעיר הגדולה. קודם לכן, בשנות השמונים, אחרי הצבא, לפני שנעשה סטודנט ובן-בית בכתבים עבריים ופרסיים קדומים, עשה בנֵכר ההוא כמה שנים כסוחר יהלומים; אורח בקהילה הניו-יורקית עתירת התכשיטנים של בני עדתו, אנוסי משהד שבאיראן שחזרו ליהדות בהרשאת השאה הלאומני-חילוני. אז הייתה ניו-יורק עיר מוכת פשע וזוהמה, שנאה ופחד, "אבל בו-זמנית הייתה בה תפארת גדולה, עוצמה גדולה. העוצמות היו עירומות יותר".

ואילו אחרי עשור ומשהו, בשנה הפותחת של האלף, שבחר למקם בה את הרומאן, "ניו-יורק הייתה מקום שאנן מאוד. אלה היו ימי פומפיי האחרונים שלפני 11 בספטמבר. אם כי כוח החיות של העיר הזו החזיר אותה לשגרה מיד אחרי המכה. מהר מאוד ציפו את הפצע, והעיר, במין ויטליות של יער גשם, חזרה לעצמה. מכוער לומר את זה, אבל נפילת הבורסה ב-2008 באופנים מסוימים הייתה לא פחות טראומטית מ-11.9. ניו-יורק היא עיר שחיה את ההווה. מצליחנית מאוד, קשוחה, יהירה, בוטחת בעצמה, ולכן אני אוהב לכתוב עליה. היא הניגוד המושלם, ההרמטי, ללַבָּה הרותחת של הזהב המותך, הקדום, שבוער מתחת לנפש העכשווית באיזה לא מודע קולקטיבי יונגיאני ומציף את הגיבור שלי".

לַבה, אגב, היא גם שמו של בית מדרש ליהדות במנהטן המיועד לאמנים וסופרים יהודים חילונים, שנמדר נמנה עם מוריו ומתווי דרכו. הם בוחרים יוצרים "רציניים ומקוריים, אבל שנמצאים עדיין בשלבי התפתחות", שמעניין אותם ללמוד תורה כתרבות יהודית. הלבה הכבושה של הזיכרון הלאומי מדומה אצלו בספר גם ללווייתן ענק המשייט מתחת למי האוקיינוס השלווים, ולעתים משפריץ או מתפרץ. כיוון אחר של חיבור מוצג לעין בעטיפת הספר: תצלום מפורסם של תחנת הרכבת גרנד סנטרל, משנות העשרים, ובו פולחים את החלל הגבוה של התחנה ההומה ארבעה סכיני אור שלא-מן-העולם-הזה הבאים מהחלונות העליונים ומשווים לה שׂגב של מקדש.

"המעניין הוא", הוא ממשיך, "שבשאננות הזו, בחומרנות, ביוהרה, ניו-יורק לא שונה מאוד מירושלים של סוף ימי בית שני. תור הזהב שלנו, שחז"ל מתרפקים עליו בתיאורי המקדש נוראי ההוד – ומנגד מקטרים על השחיתות במקדש, על קניית הכהונה. במקומות מסוימים בתלמוד אתה מגלה את הדמיון בין ירושלים לניו-יורק: דקדנטית, הכסף מולך בה, לא מאוד רוחנית, עם ממד מושחת, מכשף ומפתה".

נמדר עם בנותיו וחבריהן בניו-יורק
ללב הסיפור שלו, תשתיתו המיתית הפועמת, בחר את סדר העבודה של יום כיפור "כי הוא הדבר הרי רחוק מההוויה הניו-יורקית של היהודי הזה. סדר העבודה בנוסח הספרדי, בקריאה הדרמטית שהייתי שומע בבית הכנסת הפרסי שלנו בירושלים, היה בשבילי בילדותי השיא של יום כיפור. חוויה עזה מאוד". ובכלל, המקדש סוער עליו, החיכוך עם העתיקוּת מפעים אותו, קוסמים לו הניגודים בין ההדר והבשר, השחיטה והשחיתות.
הרי אותם דברים, הוא מזכיר, הדם והבשר, מרגשים גם את ההמונים וגם לא מעט אמנים. "אנשים נוהרים לקורידה, מלחמת השוורים. המינגווי היה הולך לשם, מתבשם משיכרון הדם. המשורר לורקה כותב על השוורים שלו. בית המקדש היה ההפך מהיהדות השטוחה והעבשה של הכתבים, זו שגדלתי בה. ואני מאוד אוהב את הכתבים, הופך בהם ומלמד אותם; אם היית שוחט לי פה טלה הייתי נגעל עד מוות. אבל יחד עם זה אני נמשך לעבודת הקורבנות ולרעיון הקורבנות. המקום הכי חושני, מאגי, מקסים בהיסטוריה שלנו זה בית המקדש. יש שם כל היפעה הזוהרת של הפגאניות, אבל עם הטוויסט של הטהרה. מה אתה צריך יותר מזה? משחרב הבית ונתרחקנו מעל אדמתנו נאלצנו ללכת לתחליפים המילוליים".

- שדווקא הם כלי המשחק שלך.

"אני מוקסם מהמילים. נכון. אני עשוי ממילים, חי ממילים. ואם להיות כן עם עצמי ואיתך, ההיקסמות שלי מבית המקדש היא לא מכך שאבא שלי לקח אותי לשם, אלא דרך התיאורים הרומנטיים להפליא של סדר העבודה התיאטרלי. אני לא ממרק את כלי המקדש כמו אנשי מכון המקדש, ולא מחפש לבוא להר הבית בבולדוזר ולשים לרב הראשי מצנפת כהונה על הראש; ההיקסמות שלי היא היקסמות מילולית מהדבר הכי גשמי במורשת הכתובה שלנו".  

וכאן הוא ממהר לסייג: הוא לא ממש בחר את הנושא. הנושא בחר אותו. "קצת כמו הגיבור שלי, משתלט עליי איזה מבע מסוים, בדרך כלל עם צליל, קול, מבנה משפט, ריתמוס מסוים. נכתבים לי באופן תזזיתי כמה משפטים; כמו המשכן 'אשר הראיתיך בהר'נופלת אצלי תבנית מושלמת של מבנה מרהיב ומשם ואילך אני מנסה ללכוד אותו. ואם מתמזל מזלי אני מצליח. אני יודע שאני נשמע כמו שחקנית בת 23, 'אוי, זה גדול ממני, זה נובע מתוכי'. אבל כן, זה גדול ממני וזה נובע מתוכי. אני מודע למגוחכות של זה אבל זה נכון וזה יפה ואני מאמין בזה. ואני מאמין שאמנות אמיתית צריכה להיות גדולה ממחברה, לא תוצר של איזו אג'נדה. היא צריכה להפתיע את האמן".

כן, יש לו הצהרות בומבסטיות משהו כשהוא מתאר את התפיסה האמנותית שלו, אבל מה לעשות, בספר הוא מציג קבלות. "נתתי את התיאור הכי רווי שיכולתי לתת. זה חלק מהמחויבות שלי לאמנות, שתהיה עד הסוף. זו מחויבות קצת משונה. יש סופרים נזירים. יושבים בחדר, לא אוהבים אנשים, לא רודפים תענוגות, כותבים וכותבים וכותבים במסירות. אני אדם נהנתן. איש רעים להתרועע, חושני, הרפתקני, פרחח לא קטן, הורה מאוהב, בן זוג מאוהב, עם הפרעת ריכוז וקשב עמוקה, כל כולי יצר ותיאבונות ורגשות. אבל כשאני יושב אל שולחן הכתיבה ומאירים לי פנים בשמיים, הזמן פוקע ממני וסוג הקשב הזה משתחרר בתוכי".

- אבל זה לא היה יכול לקרות, כפי שזה קורה אצלך על הנייר, בלי קשב מוחלט, צילומי, מתעד, למה שקורה לך ומסביבך דווקא כשאתה לא כותב. אתה כל הזמן מתעד בזיכרון?

"כן. ההחלטה להיות סופר היא מחויבות. כי אני חי את החיים במלואם, באופן נשכני יותר מכל האנשים שאני מכיר. אוהב מותרות ויופי והנאה ומתעניין בדברים עד כלות. אבל דווקא מתוך כך, אם אני מתחייב לפרויקט ספרותי אני לא מוכן שהוא יהיה עם חצי רגל בפנים. אני לא מוכן לכתוב כתיבה רזה ומסתתרת ומתחכמת. אני מרגיש שחובתי להיצלב על הדף. לפעור את עצמי. יש בזה הרבה מן הווידוי. כי לתאר התפרקות, חולשה, אובדן עשתונות, זה בעצם להודות שאני מכיר את המקומות הללו מבפנים. אין שום עץ או אבן או שיח שמאחוריו אני יכול להסתתר".

- לא חסרים מקורות שאפשר ללמוד מהם, ואז להמציא משהו.

"תמיד יש מימד של שקר והמצאה. 'מיטב השיר כזבו'; אבל גם המשפט הזה עצמו, שיש בו אמת, מיטבו כזבו. נדרשו לי עשר שנים לכתוב את הספר הזה בגלל המעורבת הנפשית שלי בכל תיאור, ההתעקשות לא להשאיר שום דבר מכוסה. זו האידיאולוגיה האמנותית שלי. ויש לה מחירים. אבל יש בה הרבה תפארת. וכשיש קורא שבאמת הולך איתך למקומות הללו, זה שכרי מכל עמלי".

- ממתי המחויבות הזו שלך לספרות?

"יש לי חבר עוד מכיתה א'בבית ספר לוריא בירושלים, המוזיקאי והסופר יובל יבנה. בכיתה ב'או ג'החלטנו יחד שכאשר נגדל נהיה סופרים. אני לא יודע על בסיס מה החלטנו. כנראה פשוט אהבתי מאוד לקרוא; את הדרמה של הקריאה, את העולם המומצא, האלטרנטיבי. הקיום הגדול מהחיים של הספרות מאוד דיבר אלינו, וממש גיבשנו יחד את זהותנו בהחלטה הזו. אחר כך, בתיכון דנמרק, היו לי כמה מורים מצוינים, ביניהם המשוררת מרים איתן, המתרגמת של קירקגור. שהייתה המורה שלי לספרות וחָנכה אותי כאדם כותב".

- אבל את ספרך הראשון, והיחיד חוץ מ'הבית אשר נחרב', פרסמת מאוחר.

"כן. בגיל 36. 'חביב', שהוא קובץ סיפורים, אחר לגמרי מהרומאן. ההשתהות הזו היא חלק מאישיותי ההרפתקנית וחדורת ההרס העצמי. כלומר, חלק מאותה דרמה אישיותית שמולידה בסופו של דבר עבודה ספרותית. כתבתי שירים בנעוריי, חלקם טובים, רובם בוסריים, כנהוג. הייתי מראה אותם למרים איתן, והיא ידעה גם להתלהב וגם לבקר. למדתי באותו זמן מהי חומרה סגנונית. למדתי שספרות ושירה אסור להן שתהיינה מתפנקות. שהספרות שאני כותב היא לא עליי. היא לא נועדה להביע, להתבטא, להתענטז. זה לא זה. זה משהו רציני, עמוק, אחראי.

"הייתי חייב לעצמי את מנת ההרפתקאות שלי והטלטלות שלי. אני בא ממקום זהותי קצת אחר מאשר רוב חבריי. שני הוריי הם בני קהילת אנוסי משהד, כלומר אני מרקע מובחן וברור של כל המשפחה, והייתה לי תמיד שפה נוספת שריחפה לי בראש, הפרסית. דיברתי בה עם סבתא שלי. בזמן שחבריי הצברים הנחמדים נסעו לשנה לדרום אמריקה או להודו וישבו בהוסטל ודיברו על הצבא, לא היה לי עניין בטקסי המעבר הישראליים הצבריים האלה, ונסעתי לארצות הברית, ששם גרה היום עיקר הקהילה.  ארבע שנים התרוצצתי שם. הרווחתי, בזבזתי, הייתי נער. עניינה אותי ההרפתקה. אני לא מיועד למסחר ולקריירות כלכליות. עניינה אותי הפואטיקה של העסק.

"נכנסתי לניו-יורק אבל הייתי זר בה. הרי הייתי זר בתוך קבוצה של מהגרים שבעצמם היו זרים בה למדי. הם חיו בפרסית, שהייתה שפה מוכרת-זרה לי. אני מגיע לשם, בחור צעיר למראה, שפעת תלתלים, חמוד, פותח את הפה ומפי בוקעת פרסית מיושנת, עתיקה, כמו של הסבתא שלהם מהפרובינציה הנידחת במזרח, וכולם צוחקים בכל פעם. בקיצור, זו הייתה הרפתקה גדולה. נורא נהניתי מניו-יורק בסיבוב ההוא, אבל זה היה מבט מבחוץ, מבט משתאה".

בין שני פרקי ניו-יורק שבחייו העביר בירושלים את שנות התשעים בסטודנטיאליות תזזיתית של לימודי תרבות פרסית ויהודית וסוציולוגיה; בפרנסה מצילום בחתונות, בעיקר של חרדים (אפשר למצוא שרידים של זה בספר), בעקבות אביו הצלם ציון נמדר; בפרסום-במשורה של תרגומי שירה פרסית קלאסית; ובהתקשרות רבת תפניות עם אשתו לעתיד, שתשאב אותו בסוף האלף לניו-יורק.

הם גרים באפר ווסט סייד של מנהטן, ברחוב 101, תשעה רחובות דרומית לאנדרו כהן. "זה מאוד דומה לירושלים. קצת נישא, יקר. כשאני מגחיך בספר את הסצנה היאפית הזו אני צוחק גם על עצמי, הרי בעצם גם אני שם. אבל בניגוד לחוויה של אנדרו, היהודי המנותק, זה גם גטו יהודי חם שרבים בו מדברים עברית. אני מתפלל שם ב'מניין מעט', מניין שוויוני, חבורה שכולם בה רבנים ורבניות ודוקטורים למדעי היהדות ופסיכולוגים וסופרים. לא שייכים לשום זרם; יש שם מספיק טיפוסים ומוחות כדי שנהיה זרם לעצמנו. בוא נאמר שהכי דומים לנו הם הקונסרבטיבים.

ב'לבה'ובמסגרות נוספות הוא "מלמד אנשים מאוד מעניינים דברים מאוד מעניינים. אני לא רוצה לזרוק שמות"; בהודעה-לעיתונות על הספר של נמדר הלשינו למשל על הסופרת ניקול קראוס. "הם מתעניינים ביהדות בדרך מאוד נכונה, מתוך מקום משוחרר. אני יודע שכיום גם בארץ יותר ויותר יהודים מתוודעים ליהדות שלהם בהקשרים לא תיאולוגיים ומצליחים קצת להשתחרר מהקטטה הדתית-חילונית. אבל בניו-יורק אין קטטה מלכתחילה. אף אחד לא מכתיב לאף אחד. אף אחד לא כופה עליך ולא מחבק אותך ולא מרייר עליך. אתה רוצה לך תתחתן עם סינית, לאף אחד לא אכפת.

"לכן, אין להם שם התירוץ הזה של 'אבל הדתיים'. כשהם שומעים על המאבק הדתי-חילוני בישראל זה נשמע להם חדשות מהירח. רוב יהודי ארצות הברית לא ראו אורתודוכס מימיהם. שם ההגדרה העצמית היהודית באה מבפנים, לא על דרך של הנגדה. ואם יש הנגדה, ההנגדה היא האם אני מצליח לקיים איזושהי אותנטיות יהודית, או שאני רק חלק מהחברה הכללית ויש לי מוצא יהודי שמשמעותו לכל היותר קצת פולקלור. היהודי החילוני האמריקני אומר לעצמו – אני אבק אדם? אני איעלם? אני לא רוצה להיעלם. אז באים אמנים, שהם ישראלים שחיים בחו"ל ויהודים אמריקנים, ורוצים ללמוד תורה – לא תורה במובן הדתי של המילה, אלא מקורות תרבותיים יהודיים. תנ"ך, תרבות, מדרש, ספרות חסידית, אינסוף טקסטים נפלאים, מלאי השראה,.

ואותה אותנטיות יהודית שהם מחפשים, הוא ממשיך ומסביר, נמצאת בדרך כלל באוצרות התרבות והאמנות. "מנגנון יצירת המשמעות היום בעולם, אצל מי שמחפש את זהותו ואינו דתי, הוא האמנות, התרבות, היופי. האמנות היא המסלול האחר אל הנשגב. אם משהו מרגש אותי ושואב אותי אליו מבחינת הסקרנות התרבותית, אני רוצה עוד; אם משהו עבש ואידיאולוגי ומופשט, אני אשב בבית כנסת חצי שעה, אשתעמם, אלך הביתה, ואעשה מה שמעניין אותי".

נמדר מרצה בבית המדרש 'לבה' 
נמדר פעיל בהיבט הזה כמורה וגם כיוצר. בשנים האחרונות בוצעה על כמה במות בניו-יורק האופרה-בשילוב-וידיאו 'שלושה שבועות', על חורבן בית שני, שנמדר כתב לה את הליברית (תמליל) על פי קטעי מדרש ותלמוד. המלחין הוא יואב גל, עוד ישראלי ניו-יורקי. "מבחינתי זו עוד דוגמה לאופן שבו אמנים ישראלים גולים, משוחררים מעול הקטטה המקומית בין דתיים וחילונים בישראל, מתחברים לשורשיהם התרבותיים ויוצרים אמנות יהודית עכשווית".
לישראלים הללו, כולל הוא עצמו, הוא תובע לא לקרוא יורדים. "העניינים הללו תמו מהעולם. התרבות הישראלית מתרחבת והופכת מתרבות קטנה פרובינציאלית לתרבות עולמית. הישראלים בניו-יורק היום זה לא האָבי'ז שמכרו אלקטרוניקה וספרו דולרים שחורים ונהגו מוניות. יש כאלה, אבל זה לא זה. יש כיום קהילה הולכת וגדלה של יוצרים ואינטלקטואלים ישראלים שחיים על הקו ישראל–ניו-יורק, ישראל-ברלין ועוד, ומתחילים להרחיב את גבולה של התרבות העברית, מעבר להוויה הישראלית הצרה; גם בתכנים ובנושאים שלה התרבות העברית, וגם בתפוצה שלה.

"הדיכוטומיה שקובעת שאו שאתה חי בארץ ועוסק בשלושת הנושאים שמסעירים את הישראלים, או שאתה בחו"ל ואתה יורד ונפלת מהאונייה – זה נגמר. זו לא בריחת מוחות בעיניי. אם בישראל ישכילו לא להפוך את זה לבריחת מוחות. זו הרחבה של התודעה הישראלית".

- בתך בירכה אותך בערב השקת הספר בירושלים – באנגלית. תרבות ישראלית בחו"ל, כזו שאתה עצמך יוצר, יכולה להתקיים יותר מדור אחד?

"נכון, אני משלם מחיר אישי. הבנות שלי יודעות עברית אבל הבת שלי לא תוכל לקרוא את התנ"ך או את ש"י עגנון במקור אלא אם תעשה בבגרותה מאמץ ניכר להעמיק את העברית שלה. קשה לי עם זה, ודאי. תראה, אני ציוני, אני אוהב את הארץ, אני חלק ממה שקורה פה. הרי אני כותב בעברית, ואיפה קוראים עברית אם לא פה. אני לא גולה פוליטי שעזב את ישראל בשאט נפש. מהלך אירועים מסוים, אישי, גלגל אותי מחוצה לה. אני גם לא עושה פה, וגם לא בספר ה'גלותי'שלי, מניפסט גלותי. אני לא אומר לאף אחד לקום ולִגלות למקום מים הרעים. אני רק אומר שיכול להיות שזה עובד. האם יש לזה עתיד, המשכיות, אני לא יודע".

- בערב ההוא בירושלים, בדברים של עורך הספר חיים וייס, וקצת גם בכותרת שניתנה לערב נוסף שנערך לכבודו בתל-אביב, 'גלות והתגלות', נדמה שסחבו את הספר לכיוון הגלותי הזה.

"אני ממש לא שם, וגם לא הספר. הספר עוסק בקיום בגלות אבל לא מטיף לו. להפך, אני חושב שאני עושה שירות טוב מאוד לתרבות העברית, וגם לציונות. עשינו דבר נפלא בארץ: יצרנו תרבות עברית נפלאה, שאפשר עכשיו לעשותה בכל מקום, ובכל נושא, לא רק נכּבה ומתנחלים וחיי המין של דתיים והקיבוץ. המקומיות לא עשתה לנו הכי טוב בעולם מבחינה תרבותית. הצטמצמנו.

"הספרים הישראליים שמתורגמים ונמכרים בחו"ל, רובם מדברים על הסכסוך הישראלי-ערבי. כלפי חוץ זו הפכה להיות תעודת הזהות שלנו. זה אפילו מטריד. אנחנו עַם הספר, והנה זה מה שמיתרגם כפי חוץ. אמרה לי חברה טובה, שדווקא אוהבת את ישראל ומבקרת בה, שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אמרה 'איזראל'בלי להוסיף 'אנד פלסטיין'. או 'ישראלים'בלי להוסיף 'ופלסטינים'. זה מחריד בעיניי, הסיכוי שלשם תצטמצם הזהות שלנו בעיני העולם".

- ואולי מתרגמים בחו"ל רק ספרים ישראליים על הסכסוך לא כי זה הדבר היחיד שמעניין אותנו, אלא כי זה הדבר היחיד שמעניין אותם?

"זו שאלה מעניינת. אכן, אנחנו צריכים להרחיב את קשת הנושאים שלנו לא כדי לרצות את העולם; אנחנו צריכים ליצור לנו תרבות אותנטית משלנו ולעשות כמיטב יכולתנו".

- נניח ספר כמו שלך, עם נושא לא סכסוכי, קשה להאמין שיתורגם. מה גם שהוא מלא בהתייחסויות פנים תרבותיות ופנים לשוניות.

"אני חושב שהוא יתורגם לאנגלית. גם אם לא הכול בו יעבור ויובן. תחשוב איזה קיום מוזר יהיה לי אם הוא לא יתורגם. אני חי בארצות הברית את חיי שרובם באנגלית; תפסתי את עצמי לפני כמה שנים חולם באנגלית, וזה עורר בי איזו חרדה עמומה. ובו בזמן אני חי קיום אלטרנטיבי, מלא ומעורב מאוד, בעברית. אם הספר יישאר רק בעברית, זה יגביר את החציצה בין שני הקיומים שלי.

"יכול להיות שכזה ספר היה חייב להיכתב בגולה. לא רק כי הוא מדבר עליה; אולי הניתוק מהיומיומיות העברית הוליד איזו יכולת התבוננות שבתוך המהומה פה לא הייתי יכול לקיים. היומיום היה סוחף אותי אליו. המעורבות הרגשית, הדעות, הסוציולוגיוֹת, המעגלים החברתיים. פתאום מצאתי את עצמי יושב על גג העולם, במקום מרוחק, צלול, נקי, מנותק, אדיש קצת, אנונימי. זה נתן לי מין מגדל שן, מפלט זמני, שאפשר לי פרספקטיבה ואפשר לי גם להתחבר לעברית הלא יומיומית, לטקסט היהודי, לקיום היהודי. אז יכול להיות שיש פה ברכה במסווה".



משהו כחול, מאוד כחול

0
0
ארבעים שנה התהלכתי בעולם הזה בלי לקיים מצוות ציצית כהלכתה, אף שאני יהודי דתי מבטן ומלידה. הבוקר, יום הולדתי הארבעים (הנה עבר חצות, וכבר צריך לומר "אתמול"), התעטפתי לראשונה בטלית עם פתיל תכלת, כפי שהתורה מצווה. קיבלתי אותה במתנה מברוך סטרמן, ממייסדי עמותת פתיל תכלת, לרגל יום ההולדת העגול, ובעיקר לכבוד הופעת המהדורה העברית של ספרו "לטעום מהשמַים: מדוע חיפשו היהודים את צבע התכלת" (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר הופיע באנגלית בשנה שעברה, בכותר The Rarest Blue, ולי היה העונג לתרגם אותו לעברית. הוא הושק השבוע במסגרת כינוס לרגל מאה שנה למחקרו פורץ הדרך של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על זיהוי התכלת המקראית. 
הספר הוא תיאור חי, עסיסי, ססגוני וסוחף של סיפור גילויה המחודש של התכלת. זה סיפור רב תפניות, המפגיש אותנו עם היבטים מפתיעים של ארכיאולוגיה והיסטוריה, כימיה ופיזיקה, זואולוגיה ובוטניקה, אמנות ופסיכולוגיה, וכמובן הלכה ומדרש.
דומה שהחידוש המרכזי בספר, מעבר לחוט התכול השוזר בו עולם ומלואו בכתיבה פופולרית ואינטליגנטית, הוא בהיבט הכימי. אך לשם כך הרשו לי הקדמה היסטורית.
צביעת בדים בתכלת ובארגמן על ידי חומר שמפריש חילזון הארגמון החי בים הייתה נפוצה בעולם העתיק. בשל הקשיים הרבים שהיו כרוכים בה, כמו גם בשל נדירותם של הכחול והסגול בטבע, בדי תכלת היו יקרים ויוקרתיים מאוד. בדרך כלל השתמשו בהם רק בשכבת האצולה. זו בעצם הטעם למצוות הציצית שבתורה: בישראל, כל יחיד עומד בברית ישירה עם אלוהים. כל יחיד הוא מלך. בימי חז"ל כבר הגיע מן המזרח מתחרה לתכלת החלזונית, חומר נוסף, יחיד עד העידן המודרני, שאפשר לצבוע בו אריגים בתכלת בלי שידהה או יישטף. חומר זה ממוצה מצמחי האינדיגו - הניל והאיסטיס למיניהם. הוא היה זול בהרבה. חז"ל ראו בו זיוף ולחמו בעוז באלו שניסו למכור פתילי תכלת צבועים בצבע הצמחי. באומות העולם, לעומת זאת, ובפרט בקרב הרומים ולאחר מכן הביזנטים, שימש הצבע הצמחי את המוני העם, בעוד הקיסרים אסרו על שימוש בתכלת ובארגמן חלזוניים על מי שאינו נמנה עם האצולה. התכלת החלזונית נעשתה מצרך נדיר, יקר להחריד, ובלתי חוקי. חז"ל התירו ללבוש ציצית עם פתילים לבנים, לא צבועים - ובלבד שלא ילבשו פתיל תכלת צמחית. עם השנים היה הדבר לנורמטיבי. אחר כך, בכיבוש הערבי של אגן הים התיכון, נחרבו שרידיה האחרונים של תעשיית התכלת החלזונית, והטכניקה נשתכחה לחלוטין. עתה לא יכלו היהודים לשים להם פתיל תכלת על כנפי בגדיהם, גם אם רצו.
וכאן אני מגיע לכימיה. זיהוי התכלת המקראית עם תכלת חילזון הארגמון מוכח היטב, והדבר מפורט בספר בשפע פנים ובשלל ראיות. כאן אֶראה אותו כנתון. והנה נמצא כי המולקולה האחראית לצבע התכלת בחילזון, מולקולת האינדיגו, זהה לחלוטין למולקולה שבצבע האינדיגו הצמחי. אפשר לשער שלו ידעו זאת חז"ל, לא היו אוסרים על השימוש באינדיגו הצמחי למצוות ציצית, והתכלת לא הייתה בטלה מישראל לעולם. ד"ר סטרמן אינו מבקש לטעון שיש להתיר מעתה שימוש באינדיגו צמחי לציצית; הוא אפילו אינו מעלה זאת על דל שפתיו. להפך, הספר הוא שיר הלל לתכלת החלזונית ורק לה, וחידוש מצוות התכלת, בזכות המחקר המודרני על החלזונות הימיים, הוא משוש חייו של המחבר. ובכל זאת, כל ההיסטוריה של התכלת מוארת עתה באור אירוני. אור שהופך לאור יקרות באחד מפרקי הספר, הפרק היחיד בספר שאפשר לומר שהוא 'קשה', העומד על הסיבות לנדירותו של הצבע הכחול בטבע ועל ייחודה המופלא של מולקולת האינדיגו המצויה בחילזון ובצמחים. 
ובעוד הצבע הצמחי המבוזה והפסול, "קלא אילן"בפי חז"ל, מתגלה כזהה לצבע התכלת הכשר, הנה האלטרנטיבה היהודית-דתית הידועה ביותר לזיהוי התכלת, הזיהוי החלוצי של האדמו"ר השלישי מראדזין, מתגלה באור אירוני אחר, טרגי. בשלהי שנות השמונים של המאה ה-19 הפציעה בשמי היהדות לראשונה מאז גאוני בבל הצעה לזיהוי התכלת ולחידוש המצווה. האדמו"ר מראדזין, הרב גרשון הניך ליינר, זיהה אותו עם צבע הניתן לייצור מהדיו של דיונון הרוקחים. הוא מצא קווי דמיון בין היצור הזה לבין ה"חילזון"העלום המוזכר בתלמוד ובמדרש כמקור התכלת, ובעזרת כימאים מצא דרך לייצר ממנו צבע כחול. מפעל לצביעת פתילי ציצית בחומר הזה הוקם בראדזין. אלא שלמרבה התדהמה, הצבע הזה, שחסידי ראדזין משתמשים בו עד היום כלל אינו נוצר מהרכיב הדיונוני שבו. שבבי הברזל שהם מכניסים לקדרה כחומר תומך הם אלה שיוצרים את הצבע הכחול, בהגיבם לחנקן ולפחמן שבחומר האורגני. אותה תוצאה הייתה מושגת בכל חומר אחר מן החי - ואכן, הכחול הפרוסי, שהוא הצבען הסינתטי הכחול הראשון שנתגלה, יוצר במאה ה-19 בעזרת דם פרים ושבבי ברזל. 
סיפור התכלת של ראדזין מסופר בספר באמפתיה עצומה, למרות הטעות המצערת שביסודו. דווקא בסיפור זה, שבספר הוא מסתעף לכיוונים רבים, מצאתי שורשים משפחתיים רבים. סבתי מצד אבא, זהבה ארליך לבית רוזנברג, הייתה בת למשפחה של חסידי ראדזין. סבו של אבי, לעומת זאת, היה בן דודו של האדמו"ר הראשון מסוכצ'וב, חתנו של הרבי מקוצק, וכל המשפחה חסידת סוכצ'וב הקרובה ברוחה לקוצק; לרבי מקוצק נודע תפקיד נכבד, אנטגוניסטי דווקא, בפרשת חייו של האדמו"ר הראשון מראדזין, ובבוא העת חסידי קוצק היו מראשי הלוחמים נגד התכלת של ראדזין. ושורש שלישי: אם אמי, פרומה אייזנברג לבית סושצ'יק, הייתה בת העיירה ולודווה שבמזרח פולין, הסמוכה לראדזין. בולודווה התחבא האדמו"ר החמישי מראדזין, נכדו של בעל התכלת, מפני הנאצים, ושם נתפס ונרצח, עטוף בטלית התכלת הראשונה שצבע סבו. לפתיל התכלת יש שיטות קשירה רבות, היוצרות מגוון דגמים של שילובי תכלת-לבן בגדילי הציצית. אחת השיטות היא זו של האר"י ושל חסידות ראדזין. מתוך הזדהות עם הקשרים הראדזיניים (והאנטי-ראדזיניים) המשפחתיים שלי, וכהוקרה לראשונים שניסו לחדש את התכלת גם אם שגו בזיהויה, וכן משום שאנו במשפחה נוהגים כמנהג האר"י בעניינים רבים וביניהם תפילה ותפילין, בחרתי בשיטת הקשירה הזו לטלית שלי. 
הספר מומלץ מאוד, גם למי שענייני ציצית לא מדברים אליו. הוא פשוט מגוון להפליא, מהנה, מפעים ברב-תחומיות המעמיקה אך לא מכבידה שלו, נוסך השראה, ומזכיר לנו למה אנחנו מנפקים כל הזמן חתני פרס נובל לכימיה דווקא. יחד עם ברוך חיברה אותו רעייתו ג'ודי.

ואשר לעצמי, אכן אכן, מה שהזכרתי בראש דבריי נכון: בכ"ט בטבת מלאו לי ארבעים שנה, אף על פי שטרם התרגלתי לגיל שלושים. השנה יצא כ"ט בטבת במועד המוקדם ביותר אי פעם (למיטב ידיעתי) בלוח השנה השמשי - המועד היוקרתי ורב הסמליות של 1 בינואר. הנה כי כן, יום הולדתי כ"ט בטבת הוא יום מיוחד בלוח: הוא חל תמיד במהלך ינואר, בין 1 ל-30 בו, והוא היום הראשון בלוח השנה העברי שיחול תמיד תמיד, אפילו בשנה המשוגעת הנוכחית, בשנה האזרחית התואמת (למשל תשע"ד-2014 ולא 2013). לא אכחד מכם פלא נוסף: נולדתי בדיוק בחצי הלילה, כך שניתנה לאמי הבחירה בין שני תאריכים לועזיים. היא בחרה בחוכמתה במאוחר בהם, כדי שלא ייווצר בלבול עם העברי. זה היה הלילה שבין 22 ל-23 בינואר. והנה השנה, בחג הארבעים דווקא, כולם התנשקו בדיוק ברגע הולדתי - בחצות הלילה, אור לכ"ט בטבת.
*
תוספת: א'בשבט, שניים בינואר, ארבע אחר הצהריים. משוחרר מענייני לוח אזרחי, תפוס בענייני ראש חודש שבט שהוא היום שאחרי יום גנוסיא שלי, אני מגלה לפתע דבר שמפעים אותי. כלומר, עוד עניין סמלי וחמוד של תאריכים, כאילו לא הספיקו כל הפלאות התאריכיות מהפסקה הקודמת.
ובכן, יום ההולדת העברי שלי חל ביום האחרון של חודש טבת, שהוא החודש הרביעי בשנה (אם מתחילים בתשרי, כנהוג בימינו). כלומר, זהו היום הסוגר את השליש הראשון של השנה. היום הסוגר ארבעה חודשים מתוך שנים עשר. אתם כבר מבינים לאן אני חותר: זה מקביל בדיוק למיקומו של יום ההולדת הנוכחי שלי במהלך החיים: סגרתי ארבעה עשורים מתוך מאה ועשרים! שליש ראשון, בדיוק. מיקומו של יום הולדתי במעגל השנה הוא בדיוק כמיקומי השנה במעגל החיים (הסמלי והאופטימלי כמובן). אמנם אנחנו בשנה מעוברת, אבל אני מוכן לחיות עד מאה ושלושים וליישר את ההדורים הללו.


שירת התכלת: תרגומים לקטעי שירה מאת בראונינג, פריגטס, פופ וסקוויר

0
0
רבים מהמחברים שאני מתרגם את ספרי העיון שלהם מאנגלית נוטים לשבץ בהם קטעי שירה, ולזכות אותי בהזדמנות ובאתגר לתרגמם.  כאמור ברשומה הקודמת, זה עתה הופיע ספרו הנפלא באמת של ד"ר ברוך סטרמן על התכלת, 'לטעום מהשמיים' (ידיעות ספרים, בתרגומי). הספר מצטיין בין היתר ברוחב מבט וברוחב דעת, ועל כן אין תמה שמשובצים בו קטעי שירה אחדים. הללו מעבים את הממד הפיוטי של סיפור התכלת, שהוא פיוטי משהו ממילא. הנה קטעי השירה שתרגמתי לצורך הספר.

המוטו לספר הוא מתוך 'פופולריות', מאת רוברט בראונינג:

אֶת צֶבַע הַצְּבָעִים צוֹפֶנֶת צִדְפַּת צוֹר,

אֶת תְּכֵלֶת הַתִּכְלָה, אֲשֶׁר טִפָּה מִמֶּנָּה

צוֹבַעַת כִּבְנֵס בְּצֶבַע עֵין עַשְׁתּוֹר

אֶת מֶשִׁי הַסֹּחָרֶת שֶׁמַּגִּיעַ הֵנָּה.



בבית זה מככבת צור, הלא היא פניקיה. לפניקים, סוחריה הגדולים של תכלת החילזון הקדומה, מוקדש הפרק 'עם סגול', ובו משובצים קטעי שירה עבריים מועססי יופי על צור וצידון, ערי המסחר הפניקיות, מאת הנביא יחזקאל (מתוך פרקים כז-כח). כן מופיע בו (בתרגום שלי מתרגום אנגלי למקור היווני) קטע מתוך יצירתו של המשורר ההלניסטי דיוניסיוס פֶּרְיֶגֶטֶס 'תיאור העולם הנושב', שתרגמתי בהקסאמטר כפי שהיה במקור היווני:

שָׁם, עַל יַמָּהּ שֶׁל צִידוֹן, מִתְהַלְּכִים הַפֵנִיקִים,

כְּפִי שֶׁכִּנּוּ אֶת עַצְמָם ...

הֵמָּה הָיוּ רִאשׁוֹנֵי הַגְּדוֹלִים בִּמְיַסְּדַיִךְ, תֵּבֵל.

הֵם שֶׁהֵקִימוּ כְּרַכִּים וּבָנוּ מַמְלָכוֹת רַבּוֹת תֹּקֶף,

הֵם שֶׁפִּלְּסוּ נְתִיבִים חֲדָשִׁים בַּיָּמִים.

עוֹד בְּיָמִים רִאשׁוֹנִים, עֵת יַלְדֵי הָאָדָם לֹא יָדָעוּ

אָנָה יִפְנוּ וְיֵלְכוּ, הֵם הִקְצוּ לְכָל בֵּן

נֶתַח קָטָן מִן הָאָרֶץ וְשֶׁפַע יַמִּים שֶׁיָּשׁוּט בָּם

עַד שֶׁיַּגִּיעַ כָּל שֵׁבֶט לְאֶרֶץ נֵכָר,

בָּהּ הָאַקְלִים הוּא אַחֵר וְאַחֶרֶת הַקַּרְקַע.

כָּכָה נוֹלְדָה הַשּׁוֹנוֹת הַגְּדוֹלָה, הַמֻרְגֶּשֶׁת

בֵּין הַגּוֹיִים שֶׁנִּתְּקוּ זֶה מִזֶּה בַּמֶּרְחָק.


וכשמתחילים לדבר פיזיקה, ולהסביר את מהותו של הצבע הכחול ואת הסיבה לנדירותו, פותחים כמובן בניוטון. צמד שורות המספד של אלכסנדר פופ על אודותיו כבר תורגם בכמה מקומות, אך כאן הצעתי תרגום חדש, שונה מעט. הנה הקטע מתוך הספר (מחציתו השנייה נמצאת שם בהערת שוליים).

המשורר אלכסנדר פופ, בן תחילת המאה ה-18, תיאר את משמעותו ההיסטורית של ניוטון בצמד שורות מפורסם, שנועד להיחרת על מצבתו של המדען הדגול:

הַטֶּבַע וְחֻקָּיו שָׁכְנוּ בַּחֹשֶׁךְ וּבַקֹּר;
וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים "יְהִי נְיוּטוֹן!"– וַיְהִי אוֹר.
כשהגיעה מהפכת הפיזיקה המודרנית, המשורר הבריטי ג'ון קולינגס סקוויר הוסיף לשורותיו של פופ צמד שורות משלו:

שָׁמַע הַשָּׂטָן וְחִישׁ אָמַר: "אוֹי וַאֲבוֹי,

יְהִי אַינְשְׁטֵיין!", וְחָזַר הַתֹּהוּ וָבֹהוּ.

מבצעי סבתא: על אשת החסד ברכה קאפח. בלי תוספת סוכר, עם זחוק ופלפל

0
0


מאת צור ארליך. הופיע שלשום, ב'בשבט תשע"ד, 3.1.2014, במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון'.

ברכה קאפח, שנפטרה ערב חנוכה האחרון, הייתה רשת של מפעלי חסד שהתגלמה באדם אחד, וביתה היה בית נתיבות הומה של מעשים טובים. תשעה עשורים של עזרה לזולת, מסיבובי חלוקת כדי קמח וחמאה לנזקקים בתימן בהיותה בת שמונה, עד הוראות אחרונות לשליחי הצדקה שלה מערש הדווי בביתה בירושלים. "זה שנכנס עכשיו, תוסיפו לו 200 שקל, הוא צריך", הספיקה למלמל בעת חלוקת המזון של יום שישי, ימים ספורים לפני שעצמה את עיניה. 
כמסורת בעלה הרמב"מיסט הגדול הרב יוסף קאפח, שהתנגד לתורת הקבלה ודגל בתורת הנתינה, ברכה קאפח הייתה אשת מופת, לא אשת 'מופתים'שסיפורי נסים מתהלכים סביבה. אלא אם צ'ק מנדבן אמריקני שמופיע בפתח הבית בדיוק כשמתברר שאין מספיק כסף לרכוש חבילות ל-7,000 המשפחות הרשומות לקבלת 'קמחא דפסחא'נחשב לנס – וסיפורים כאלה ישנם לרוב. ברכה קאפח עשתה הרבה, אבל גם אמרה פה ושם. הנה מילון משפטי ברכה קאפח המקוצר, מא'ועד ת'. היא הייתה אומרת –

"אושר, בריאות ולב שמח"– הברכה הקבועה לכל נזקק שיצא מביתה כשהוא קצת פחות נזקק. על כך נוספה תוספת אישית, איש איש וברכתו. בימי שישי בבוקר מדובר במאות אנשים שיוצאים וחבילות מצרכים בידיהם.
"בדרך שלך"– סיסמת הגיוס לכל מי שבא לבקר אותה. יופי שבאת, אתה כבר הולך? בדרך שלך תקפיץ את המשלוח הזה לעני ההוא ואת החבילה ההיא למשפחה הזאת. 
"בואי, בִּנְתי, את רוצה לזכות במצווה"– כנ"ל. ע"ע "לחטוף מצוות".
"ההר הגדול"– הכינוי שלה למפעל קמחא דפסחא. את הכשרת הבית לפסח הקדימה לחורף.
"לחטוף מצוות"– נעמה זילברפלד, שהתגוררה אצלה במשך שנתיים כסטודנטית: "בעיניה כולם היו כמוה: רק מחכים להזדמנות לעשות איזה מעשה צדקה. הייתה אומרת לי, למשל, 'אני יודעת שאת עייפה, אבל אני כבר חילקתי היום חבילה, בואי תחטפי מצווה'". "היה לה בנק מצוות", מגדירה חיותה דורה שהתנדבה אצלה. "היא חילקה אותן, לכל אחד את המצווה המתאימה לו. 'זו המצווה שלך, אני שומרת אותה בשבילך'. לאחד זה היה בימי חמישי בערב לסדר את החבילות לקראת החלוקה למחרת. לאחת אחרת – בימי שישי בשבע בבוקר, לשים את החלות בתוך השקיות. כל משפחה ומספר החלות הקבוע שלה, בדייקנות מדהימה". 
"מה נעשֶה?"– שורת המחץ לגיוס מוסדות ותורמים למעשי צדקה: קבלת נער מנותק ללימודים, סידור עבודה למוכה גורל, גיוס תרומות מזון לאחר אסון, הקמת קייטנה שנתית לילדים שידם אינה משגת, מה לא. קאפח הייתה שוטחת את המצוקה, ובמקום לומר במפורש את המסקנה המעשית הנדרשת שואלת בהיתממות: "מה נעשה?", ומשאירה לשומע את הכבוד להיות, כביכול, יוזם החסד.
"עד שהלך לעולמו"– בסיפוריה של ברכה על קשישים שהאכילה, רחצה, ניקתה את ביתם, סיפקה את מחסורם, ביקרה אותם באופן סדיר ואפילו כיבתה להם שריפות פשוטו כמשמעו, זהו בדרך כלל המשפט האחרון, המקבילה ל"והם חיים בעושר ובאושר עד היום הזה". היא לא עזבה אותם, את הגלמודים והערירים, עד שהם עזבו אותנו.
"תסתכלו חבר'ה מה ברא ה'בעולמו"– כי לא מספיק להשביע את הגוף, צריך גם לרומם את הרוח. קאפח הייתה נוטלת פסקי זמן משגרת החסד כדי לקחת קבוצות לטיולים מאורגנים בארץ ובעולם. רבים מהמשתתפים היו לעתים נתמכים ונתמכים-לשעבר שהיו למתנדבים. "הייתה לה תשוקה לבלוע את החיים", מגדירה נעמה זילברפלד. "גם על ידי מעשי החסד, וגם בהתענגות יחד איתנו על איזו זלבייה או סלוף או מילקי אחרי חלוקת המזון ביום שישי". 
"תראי מה קרה!" – לא רבנית חמורת סבר, לא נזירה סגפנית, אלא קשישה תזזיתית עם לשון מפולפלת ונפש של ילדה. גם כשלמדה תנ"ך, למשל – לעצמה, או כדי להכין לשיעורים שלימדה דרך קבע בבתי אבות ובחוגים למיניהם – היא חוותה את המסופר בו, מספרת נכדתה חגית צחי, "כאילו זה היה אתמול. "כשבני ישראל ניצחו במלחמות היא צהלה מאושר. כשקראה את איוב ממש בכתה. הייתה אומרת 'תראי מה קרה!'ומספרת בהתפעלות".
*
ברכה קאפח זצ"ל עם נכדתה עינת.   צילום: פול פישר

מילים, משפטים קטנים, מעשים של יום יום: זו כנראה הדרך היאה להתוודע לדמות הגדולה מהחיים הזו. פיסות חיים ולא הספדים. בני תימן, מהזרם הדרדעי (מלשון "דור דעה") שהנהיג בעלה הרב יוסף קאפח, נמנעים מכל שמץ של דרישה אל המתים, ואינם פוקדים את בית הקברות. לרגל השלושים, בשבוע שעבר, העדיפה המשפחה לערוך ערב של סיפורים, לא יום זיכרון ומספד. ארבע מאות איש ספרתי שם בקהל.
"ככה מתאים לה", מסבירה נכדתה הבמאית עינת קאפח. "סיפורים, לא סופרלטיבים. היא בעצמה הייתה מספרת סיפורים נהדרת, ומבחינה זו לא היה קשה לי ליצור סרט קצר עליה וסרט אחר שבמרכזו סבא. טבעי שאנחנו מחפשים את הסיפורים המרגשים, ויש הרבה, את הכותרות, את הפרסים שקיבלה על מפעל החסד שלה, מפרס ישראל ודרומה – אבל מה שהדהים אצלה בסופו של דבר הוא הסיזיפיות, ההתמדה האינסופית. עוד חתונה חינם לנזקקים בחלל ה'בגדייה', מחסן הבגדים לחלוקה, שהקימה; עוד הכנסת כלה; עוד יום של בישול וחלוקת מזון, כל יום שישי בלי יוצא מן הכלל, שוב ושוב ושוב. ההתמדה, בלי לחשוב שמישהו יפרסם אותה".
לא שהיא שמרה את מעשי החסד בסוד. את חלקם כן. על אחרים הייתה מספרת, לפעמים אפילו בהרצאות. חלק ממערך הגיוס. בשבת אחת ביישוב טלמון, למשל, נדחסו נשות היישוב לסלון בבית נכדה עמית קאפח לשמוע שיעור מפיה, וההשראה שקיבלו שם תורגמה מיד להחלטה יישובית להצטרף למיזם שהחל בו קודם לכן עוד נכד תושב טלמון, עופר קאפח: אספקה קבועה של מצרכים לחלוקת יום שישי של סבתא ברכה. עתה חתמו כל המשפחות ביישוב על תשלום קבוע למכולת, לרכישת המוצרים. 
עופר קאפח מסביר שהמצווה הקבועה שלו אצל סבתא, קודם לכן, הייתה חלוקת חבילות מצרכים לכמה משפחות קבועות בירושלים. הרעיון להתגייסות גדולה יותר נולד בתחילת העשור הקודם, "אחרי שסבי נפטר, כשביקרתי את סבתא בביקור הקבוע של יום שישי – ביקור פירושו כמובן שהיא שולחת אותך למצוות שלך – וראיתי יהודי שקיבל סל מצרכים עומד במרפסת בכניסה וטורף – לא אוכֵל; טורף! – קופסת אורז שקיבל לשבת. הייתי בהלם. עד כדי כך האיש רעב. החלטנו אשתי ואני שאנחנו חייבים לתת כתף לסיפור הזה. אשתי התחילה להכין קוגלים לנצרכים. מכאן זה כבר התגלגל".
הוא בכור הנכדים; בן 53. בילדותו גרו הוא והוריו דוד ואיילה בקומה התחתונה בבית הרב והרבנית. רחוב לוד 12 (היום רחוב יוסף קאפח), נחלאות, ירושלים. "אני תמיד זוכר את סבתא עסוקה. לא שאין לה זמן לנכדים ולבני המשפחה, אבל היא כל הזמן בפעילות. גם כשהיא יושבת ושותה קפה זה לאגור כוח לקראת המשימה הבאה. היא לקחה על עצמה מטלות שהיום יש עמותות צדקה שעושות, אבל בירושלים הקטנה והמשפחתית של לפני ארבעים וחמישים שנה זו הייתה תופעה מיוחדת"; או כפי שסיפרה היא עצמה ליעל שי, מחברת הביוגרפיה שלה 'וזאת הברכה', "באותם הימים זקנים יכלו להתייבש ולמות ואיש לא היה יודע מזה". 
היא נולדה בצנעא בירת תימן ב-1921. אביה יוסף צדוק סחר בתכשיטים ובבדים, ובערבי חג נהג לאסוף מעמיתיו הסוחרים כסף ומצרכים לנזקקים. נשים עניות היו באות לפתח בית צדוק בפנים רעולות ומקבלות את התרומות. לאמה, נעמי, התלוותה הילדה ברכה לחלוקת מצרכים לבתי העניים. אביה לימד אותה משפט שהדריך אותה כל ימיה: אם יש לך חמש דקות שאין לך מה לעשות בהן, פרמי שמלה ותפרי אותה מחדש.
לימים, בארץ ישראל, מימשה משפט זה כפשוטו, כאשר החלה לעסוק בתפירת שמלות לפרנסת המשפחה: בפרימת שמלות קיימות למדה כיצד הן בנויות, וכיצד לתפור חדשות. טכניקה זו סייעה לה גם כאשר הכינה את הגזרות לעובדות המפעל לרקמה תימנית מסורתית שהקימה. המפעל מכר את תוצרתו הייחודית לתיירים ולמתעניינים, ובהמשך אף לייצוא. הוא אף הניב תערוכות בגדי-עדוֹת בחוץ לארץ. היא סגרה את המפעל כשהחליטה להתמסר לעשיית חסד, לא לפני שדאגה למצוא מסגרות לימוד ועבודה לכל העובדות. 
אך בל נקדים את המאוחר. בת 11 היא אורסה בפתאומיות לבן דודה הגדול ממנה בשנים אחדות, וחברה למשחקים, יוסף קאפח. "אחרי החתונה כבר לא שיחקנו", סיפרה בסרטה של נכדתה עינת 'הירושות שלי'. יוסף היה נכדו של הרב יחיא קאפח, ממנהיגי יהדות תימן ומייסד הזרם ההלכתי והמחשבתי 'דור דעה'. המחלוקת בין זרם זה לבין מתנגדיו, העֶקֶשים, גרמה להלשנות לשלטון האסלאמי שהובילו למות אביו של יוסף, דוד, ולימים למאסרו של הנער יוסף. הנישואים המוקדמים נועדו להצילו מהחוק שקבע שיתומים יהודים חייבים להתאסלם. יוסף הצעיר היה רב בקהילה והתפרנס מצורפות. 
ב-1943 עלו ארצה בחשאי הרב יוסף, ברכה, ושלושת ילדיהם. הם הלכו ברגל מצנעא עד נמל עדן. בנם הצעיר יחיא נפטר בדרך. בארץ גרו תחילה בתל-אביב, ואחרי שלוש שנים עברו לירושלים. בארץ נולדה להם בת. בעוד הרב יוסף מטפס במהירות בסולם הדיינות ושוקד על מפעל הענקים התורני שלו רקמה הרבנית ברכה את אימפריית המעשים הטובים שלה. מה שהתחיל במעשי מתן בסתר, סלי מצרכים לנזקקים כבילדותה בתימן, שאב אותה עם השנים להתמכרות מוחלטת. 
"כשבועיים לפני שנפטרה", ממשיך הנכד עופר, "באתי לבקר אותה. היא כבר הייתה תשושה ולא צלולה. אמרתי לה 'סבתא, זה עופר'. אין תגובה. לקחתי את היד, 'סבתא, באתי להגיד לה שבת שלום'. שום דבר, ישנה לגמרי. חיכיתי וניסיתי שוב. שוב כלום. אז אמרתי לה 'סבתא, באתי לקחת אוכל למשפחה זו וזו'. מיד פקחה עיניים בהתלהבות והתחילה לברך אותי, 'יופי! אתה עושה מצווה חשובה'. כאילו חיברת אותה לחשמל".
- איך זה לגדול לסבא וסבתא שהם המקרה היחיד בישראל של זוג חתני פרס ישראל, הוא לספרות תורנית והיא למפעל חיים? 
"אתה נולד לתוך מציאות שיש לך סבא שכל הזמן לומד תורה, לרגע לא מפסיק, בבוקר דיין בבית הדין הרבני הגדול ובשאר הזמן עובד על תרגום וההדרה ופירוש של כתבי הרמב"ם וראשונים אחרים, אבל יש לו כל הזמן בשבילך; לא זעוף פנים, בכל פעם שנכדים נכנסים 'בוא שב מה למדת', משחק, צוחק. ומצד שני סבתא שעסוקה יומם ולילה בפרויקטים שלה, אבל יש כל צהריים ארוחת צהריים, כל ערב ארוחת ערב, הבית עבד כמו שעון. היום אני יודע שגדלתי בין מטאורים. אבל כילד זה נראה רגיל; חשבתי שכל סבא וסבתא מקבלים פרסים, וכל סבא או לפחות כל רב יודע כל שאלה שתשאל אותו בכל מקום בתורה ובתלמוד". 
- אבל אנשים לא אמרו לך ביראת כבוד 'סבא שלך, סבתא שלך...'?
"אמרו. ואתה משלים את המשפט בלב ל'ומה איתי?'סבא וסבתא כאלה הם מופת לשאת אליו עיניים, לא אות כבוד לעצמנו. גדלנו על שיטת החשיבה של הרמב"ם, שהעמל הוא אישי ואין שום סגולות ופטנטים. לכל אחד הזכויות רק על מה שעשה בעשר אצבעותיו. 
"סבתא עבדה באופן סימולטני בכמה מישורים, בלי להחליף ביניהם. מחסן הבגדים, חלוקת המזון השוטפת, מבצע קמחא
דפסחא, וארגון הטיולים, והשיעורים, ותערוכות התלבושות, והדרכות לבת מצווה, ושטיפת גופות של נפטרות בהתנדבות, והקייטנות – הכול במקביל". 
ועוד הרבה. בת דודתו חגית צחי מספרת למשל שסבתם התנדבה בגישור בין אנשים ובפרט בין בני זוג. יעל שי מתארת בביוגרפיה שכתבה כיצד הקימה ברכה קאפח חוגי לימוד למבוגרים, ואף מעון יום, וכיצד, כדי לממן העסקת מטפלות בו בתחילת הדרך, ישבה לילה שלם ורקמה. עם הזמן הקימה קאפח עמותה, 'סגולת נעמי', על שם אמה שחינכה אותה לחיי נתינה וצדקה עוד בתימן, ומחלקת הרווחה של עיריית ירושלים שלחה אליה קליינטים. והיו המבצעים המיוחדים, למשל אספקת מנות מזון למתנדבים שפינו את הריסות אולם ורסאי שקרס. עינת קאפח מספרת על גיוס מצרכים לנפגעי הצונאמי בדרום מזרח אסיה לפני תשע שנים. 
אבל עינת, קולנוענית שכמותה, רוצה להעמיד בפנינו גם את הטיפוס שסבתה הייתה. "הייתה לה נשמה של ילדה. עיניים טרופות מסקרנות, ולפעמים גם קוצר סבלנות; עושה דברים מיד. ככה גם קידמה את יוזמות החסד שלה. בלי מכתבים, דוא"ל, תורים, עניינים. פשוט קמים ועושים. לפעמים הספונטניות שלה הייתה מאוד צבעונית.  
"למשל, פעם הצטרפתי אליה בטיול שארגנה באיטליה. החבר'ה שהיא מארגנת להם את הטיולים הם ישראלים אסלים, ולא רק זה רובם גם דתיים, שבחו"ל כל הזמן פוחדים להיות רעבים. כך שבכל פעם שמתיישבים באוטובוס מוציאים את הביסלי והבמבה, המלפפון והטונה, עם כל הריחות, ויאללה הסתער. הנהג האיטלקי השתגע מזה. ביקש יום אחרי יום שלא יאכלו וזה לא עזר. גם סבתא ואני ביקשנו כמה פעמים. בסוף, לבקשתי, סבתא הלכה למיקרופון שליד הנהג ואמרה 'חברות אמרו לי לבקש מכם, תפסיקו לאכול באוטובוס'. רק גמרה להגיד את זה היא, והנה היא גוחנת אל הנהג עם שקית מעוכה של ביסקוויטים מהארץ, כולן כבר פירורים, ושואלת אותו 'אני יכולה להציע לך?'. זו סבתא שלי. זה קלאסי להתנהלות שלה בעולם, הכול בספונטניות. מין 'אז בסדר, אז אָמרו לא, אבל כן'".
או דוגמה של צופית צחי, נכדה אחרת. "בית החייל בירושלים רצה לתת לה, כמחווה בעקבות איזה מעשה חסד, כניסה חופשית לבריכה שם. אמרה 'תודה רבה, אבל איך אני אבוא לבד? יש לי חברות'. אלה שהיו עוזרות לה במפעלי החסד השונים. אמרו לה 'בסדר גמור, שיבואו'. אמרה, 'אבל הן לא יודעות לשחות'. אמרו, 'נלמד אותן. ניתן להן קורס שחייה'. אמרה, 'הן דתיות, לא שוחות מעורב'. אמרו, 'נסדר להן שחייה נפרדת'. ומאז יש שם שחייה לנשים מנחלאות". עד שנות השמונים המאוחרות לחייה הקפידה קאפח לשחות באופן קבוע, שלושים בריכות ברציפות. בסדר היום שלה, שהתחיל בארבע בבוקר וכלל ביקורי-חסד בבתים לאינספור, נמצא מקום גם לזה.
זה היה שילוב ייחודי של לוח זמנים מדוקדק, על הדקה, עם איסוף הזדמנויות לגמילות חסדים אגב הילוך ברחוב ופטפוט עם הבריות. "חזרתי מחלוקת בגדים, וראיתי יושבת על אדן חלון כנופיה של עשרים בחורים", סיפרה הרבנית עצמה בקטע מצולם שהוקרן בערב הסיפורים, על סיפור שיקומם של עשרים נערי רחוב. חברי הכנופיה, כלשונה, היו יושבים בקרן הרחוב, מציקים לנערות, מעשנים חשיש וחיים מפשעים קטנים. היא מצאה להם דירה ועיסוק והעלתה אותם על המסלול. 
"אני לא יודעת איך התיידדתי איתם", סיפרה למצלמה. אך בכל זאת ניסתה לשחזר, מְחַקָּה את קול עצמה בהדגשה: "שלום! מה שלומכם! מה אתם עושים פה? מה עבר עליכם?", ובהמשך, אחרי שעמדה איתם בקשר מתמיד וסיפקה להם מצרכי מזון תמורת הבטחה מצדם שלא ילכו לעיר העתיקה לקנות חשיש – "אחרי פסח אני רואה את ראש הכנופיה, ישראל. הסתפר, התקלח, מכנסיים ארוכים שחורים, חולצה לבנה. שואל, 'מה את מסתכלת עליי?'שאלתי, 'אתה ישראל?'אמר 'כן'. שאלתי 'מה זה, ישנת הפוך?'אמר 'חזרתי בתשובה'. גייסתי אותו לעזור לי. עד היום אנחנו חברים". הסיפור מופיע גם בספר הקומיקס לילדים 'מעשים של ברכה', שהמאיירת עדי דוד הספיקה ליצור בערוב ימיה של הרבנית קאפח – ספר במתכונת ספרה של דוד על "רב האסירים"אריה לוין.  
"לשבעה של אימא", מספר הבן דויד קאפח, "הגיע בחור בן שלושים ומשהו. פתאום זלגו דמעות מעיניו. שאלתי מה קרה. אמר, 'היא הצילה אותי. כשהייתי צעיר הייתי עבריין. ישבתי פעמיים בבית הסוהר. יום אחד הייתי צריך סמים. הייתי חייב. נרקומן מגיע לפעמים לקריז. הלכתי לאימא שלך, לרבנית. ביקשתי כסף. היא ידעה למה אני צריך כסף. היא הכירה אותי. אמרה לי, 'אני כסף לא נותנת לך'. אמרתי 'אני מוכרח כסף'. הכניסה את היד לכיס והוציאה ג'וינט. חבילה של חשיש. אמרה, אני נותנת לך את זה בתנאי שאתה מתחייב שאתה לא נוגע בסמים. אמרתי לה, אני מתחייב. ונתנה לו את זה בשמחה רבה. אחרי שבוע הוא מצלצל אליה ואומר לה תודה רבה. זו פעם אחרונה שאני נוגע בסמים'. 
"הוא סיפר שמאז היא קירבה אותו. מדי פעם היה בא אליה, והיא הייתה נותנת לו בגדים. אוכל. היא הכניסה אותו ללמוד בישיבה, ולאט לאט הוא נהיה מענטש, נהיה בן אדם. הכירה לו מישהי, וסידרה להם את החתונה במחסן הבגדים הגדול שלה. אחר כך סידרה לו עבודה, ושכרה להם דירה של חדר וחצי לחצי שנה עד שיסתדר. אלה סיפורים שאתה שומע באקראי, והם רבים מאוד".
לא רק למימון סמים היא ידעה לומר לא. "לא"היה חלק מהרפרטואר שלה. "לך לעבוד", ידעה לומר למי שהכניס את עצמו למעגל הנזקקים אף שיכול היה לבחור אחרת. בין מקבלי התמיכות והמצרכים היו אנשים מרי נפש שחשבו שהיא חייבת להם, והיא ענתה לכל אחד על פי מידתו. 
"אני לא נכנסת לארנק של אף אחד", אומרת על כך עינת קאפח, "אבל בכל זאת, אתה רואה לפעמים בן מגיע במכונית לגמרי לא רעה לקחת חבילת מזון לאימא שלו. ויש גם מנטליות של עוני. בעבר אנשים פשוט אמרו תודה. היום, אני יודעת ממה שראיתי במו עיניי, יש אנשים שלא מוכנים לקבל מוצרי מזון, אלא רק כסף. רואים את זה גם בסרט שלי. למי שהיה באמת זקוק לכך סבתא נתנה גם כסף, לפעמים אפילו באופן קבוע – אבל בדרך כלל היא התעקשה לתת אוכל. הרי אנשים תרמו לה בעיקר מצרכים. היא אמרה להם, 'זה מה שאני יכולה'.
"היא ליוותה קשישים גלמודים עד מותם, ולא פעם קרה שעם פטירתו של הקשיש הערירי פתאום הילדים שלו צצו. היא הייתה באה לרחוץ את הנפטרות, והילדים שפתאום נזכרו שיש להם הורים היו חושבים שהיא באה לנסות לקבל נתח מהירושה. פעם הגיעה אליה אישה אחרי פטירת אמה, שסבתא סעדה אותה כל השנים, והתחילה לחפש מעל הארונות. סבתא שאלה מה היא מחפשת, והיא ענתה 'הכסף של אימא שלי'. סבתא שאלה אותה 'תגידי לי, כמה שנים לא היית אצל הורייך?'. היא ענתה, 'שלוש שנים. מה את רוצה, אין לי זמן'". 
עדינה קלכיים, שהקימה קרן לנפגעי מלחמת יום כיפור, מספרת שגייסה את ברכה קאפח לפעילות הקרן,  ומצדה הצטרפה לרבנית בביקוריה בבתי קשישים עניים. "קשישה אחת גערה בה, 'למה לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא? בימי שני את מביאה לי כסף לחשמל, מים ופתיליות – למה לא באת ביום שני?'זה היה אגב יום שני. שאלתי את הרבנית, 'למה את נותנת לה לצעוק עלייך?'היא ענתה: 'לא כל חסד שאדם עושה לזולת הוא חסד שנעים לבצע. לכן קוראים לזה חסד. לא עושים רק מה שנעים'".
"היא זכרה הכול, מתי כל אחד קיבל וכמה, ולכן כל אלה שניסו בימי שישי לנצח את הזיכרון שלה ולקבל יותר לא הצליחו", אומרת חיותה דורה. ובכל זאת, בערוב ימיה הצליחו עבריינים, בשני מקרים, להוציא ממנה סכומים גדולים על ידי התחזות לחלכאים ונדכאים. בשני המקרים מדובר היה בכספים שגייסה בעצמה, ולא דרך עמותת סגולת נעמי. 
"בהקשר הזה הייתה לי חוויה מכוננת", אומרת הנכדה צופית צחי. "ישבתי אצלה פעם וניסיתי קצת להשפיע על תפיסת המציאות שלה, לעזור לה לחשוב שאולי לפעמים מרמים אותה. היא שמעה אותי ושמעה ושמעה ואז פקעה סבלנותה, דפקה על השולחן ואמרה: 'מוכרחים להאמין!'. היא התכוונה לומר שמוכרחים להאמין בגרעין הטוב שבאדם; שלא ייתכן שלא יהיה לאדם רגע אחד של יושר. ובאמת קרה לא פעם שאנשים שלקחו ממנה דברים שלא כדין החזירו. האמונה הזו, בה'וגם בלב הטוב של בני האדם, היא שהפעילה אותה. היא ראתה הכול בחיים שלה, אז לפעמים התפללה גם לדברים לא סבירים".
- איך זה הסתדר עם האמונה הרציונלית שבעלה היה נושא הדגל שלה?
"לא חייב להסתדר. צדיק באמונתו חי וצדיקה באמונתה חיה. היא למשל לא רצתה שכל המשפחה תלך ביחד ברחוב, שלא יבוא נאחס וייפול על כולם. גם את גילה הסתירה תמיד, מטעמי מזל: פעם הלכה בשוק ואישה אחת שאלה אותה בת כמה היא, וכששמעה את התשובה התפעלה 'איזה יופי, איך את נראית צעירה מגילך'. רגע אחר כך סבתא החליקה על הרצפה. מאז לא אמרה בת כמה היא; עד כדי כך שלפני כעשור, כשהייתה צריכה ניתוח ברגל, המרדים שאל בת כמה היא, כדי למלא טופס, והיא חייכה ולא ענתה. שאל וחייכה, שאל וחייכה, עד שהתפשרו וכתבו בטופס משהו בסגנון 'בסביבות שמונים'. את סבא שלי כל זה היה מצחיק. אבל הם השאירו זה לזו מרחב שאפשר לכל אחד לצמוח ולהיות גדול בתחומו".
ורק בשביל הפרוטוקול, אפרופו אמונות במזל ודיבור עממי וקריאת תהלים בחוגים עם קשישות: הצלם מיכה שמחון מספר שכאשר בא לביתה, לצלם אותה לתערוכה שיצר ושמה 'עֲטויות'על נשים מרשימות המכסות את ראשן, מצא אותה קוראת ספר של ישעיהו ליבוביץ על הבעיה הפסיכופיזית. בעת הצילומים של שמחון, בסלון ביתה, הקפידה שהנזקקים הבאים לקבל מצרכים לא ייכנסו כהרגלם לסלון, כדי לשמור על פרטיותם מפני האורח. חיותה דורה מספרת שהרבנית עדכנה אותה בכל פעם היכן היא עומדת בלימוד משנה תורה לרמב"ם עם פירושו של הרב קאפח בעלה. 
גם זה היה בערוב ימיה. בין ארגון קייטנה שנתית וטיולים בזול לחו"ל, תוך שהיא מתלווה אל המטיילות קשות היום ודואגת לשמח את לִבּן, לבין השגרה היומיומית של הזנת מאות משפחות מדי שבוע ואלפים מדי שנה לקראת פסח בין ניהול מחסן הבגדים המשומשים המסודר להפליא לביקורים סדירים אצל קשישים גלמודים. הסיפורים הקטנים והמפתיעים, גם על השנים האחרונות, שנות המאבק במדווי ההזדקנות שלא פסחו עליה, ממשיכים להגיע. אחת הנוכחות בערב הסיפורים סיפרה כיצד התגייסה  הרבנית הנושקת לתשעים, לבקשתה, להקים שחזור של חדר יולדת תימנייה בתערוכה בעיר רחובות, והתעקשה להדריך בה מבוקר על ערב, ובעמידה דווקא.  
"אדם שרוצה לעשות עבודה כזאת מקדיש את החיים", אמרה ברכה קאפח בסרט של נכדתה עינת על מפעל חייה. "אחרת זה לא ילך. בבוקר, בערב, בלילה". וגם אחרי החיים. "לפני שנפטרה התחייבתי שנמשיך את כל פעולות החסד שלה", מספר בנה דויד. "גם בַּשבעה, לקראת שבת, כבר חולקו מצרכי מזון ל-150 משפחות".
ההר הגדול. מארזי קמחא דפסחא





שיפוט מהיר 10: חדר בנים

0
0




במדורי 'שיפוט מהיר', היום ב'ערב שבת'של מעריב וב'שבת'של מקור ראשון (בעיצוב מרענן) - על 'אל חוף מבטחים'מאת יצחק מאיר, 'מי בעניין שלנו'מאת שחר-מריו מרדכי ו'רק עוד דבר אחד'מאת ג'ונתן טרופר.


אל חוף מבטחים
יצחק מאיר, ספריית מעריב, 263 עמ'

בספרו הקודם, 'אישה אחת', סיפר יצחק מאיר את סיפור היחלצותם שלו, של אחיו ושל אמם מציפורני הנאצים במסע בריחה מבלגיה לצרפת וממנה לשווייץ. ספרו החדש ממשיך מנקודת הסיום, ומספר את קורות העפלתם לארץ ישראל, שגם עליה נגזר שתהיה בלתי חוקית.

סיפורו של הילד יצחק הוא כואב ונִסי, בלתי מתקבל על הדעת אך מציאותי וביוגרפי לגמרי; אולם בזאת אין הוא שונה מסיפורים מרתקים של ניצולים אחרים. אפשר ללמוד מהספר הרבה על ההיסטוריה הגדולה ועל הסיפורים הקטנים שהיא עשויה מהם; אבל גם את זאת אפשר לעשות בעזרת רבים מבין מאות ספרי הזיכרונות הרואים אור לאחרונה. ספרו של יצחק מאיר, ילד פליט שהפך למנהל כפר נוער, דיפלומט, פעיל פוליטי ופובליציסט, הוא ספר חשוב ומעניין גם יחד, אבל בכך יש לו אחים רבים מספור על המדף האוטוביוגרפי. מדוע לקרוא דווקא אותו?

התשובה אינה נרמזת בעטיפתו היפה של הספר, אף לא בגבה, אך היא קורנת מדפיו: ספרו של מאיר מתייחד באבחנותיו החדות, בתיאוריו החיים, בסיפורי דמויות המשנה הארוגים בו ביד אמן, בהפלגות ההגותיות, בהכללות הרעיוניות, בהדהוד המקורות. בקצרה, 'אל חוף מבטחים'הוא אמנם ספר תיעודי – אך הוא ספרות יפה. במלוא כל המובנים. ספרות מאוד. יפה מאוד. ב'אישה אחת'התגלה יצחק מאיר כסופר אמן, שמקומו בכותל המזרח של הספרות הישראלית. לא פחות. ב'אל חוף מבטחים'הוא קונה לו שם חזקה.

כוחו של מאיר יפה במיוחד בגדולות. הוא סופר של מחוות מילוליות, של סופרלטיבים, של סערת נפש, של תנועה ממשפטי סטקאטו קצובים למשפטי אשד נוהרים, דשנים ורעננים אך לעתים מופרזים בתנופתם השיטפונית. הוא חוטא בפאתוס, אך לעולם לא בקלישאה: זה פאתוס שאין עוד כמוהו. כוחו היוצר מאפשר לו להטמיע בסיפור המסע הייחודי של משפחתו תובנות היסטוריות ואוניברסליות. לשם כך הוא מרשה לעצמו לחרוג מהעובדות בדבר אחד: בשִׂימוֹ בפי דמויות, מנער ועד זקן, מונולוגים מהוקצעים וחודרי בטן. כך, בכוחו הרטורי הוא עוזר לדמויות להביע את המטען הרעיוני שהן נושאות. ובעצם, את החסד הזה הוא עושה להיסטוריה עצמה.


מי בעניין שלנו
שחר-מריו מרדכי, עם עובד, 98 עמ'

אי שם באחד מ-777 עמודי גוף-הטקסט בביוגרפיה החדשה של אלתרמן מאת דן לאור, מישהו אומר למישהו שההבדל בין משורר טוב למשורר גרוע הוא שמשורר טוב חוזר על עצמו, ומשורר גרוע חוזר על אחרים. שחר-מריו מרדכי הוא אם כן משורר טוב. את שירי 'מי בעניין שלנו', ספרו החדש, נדמה שכבר קראנו בספרו הקודם, הראשון על פי הספירה שלו, 'תולדות העתיד'. לא אותם קראנו, אבל את שכמותם.

מרדכי הוא משורר בעל מיומנות לשונית מעוררת השתאות, החותר למיזוג מרבי בין צליל ומשמעות. הוא בין הבולטים בקבוצה קטנה ומובחרת של משוררים שהופיעו בעשור הקודם – עוד בולטים בה אלי אליהו ואלמוג בהר – המפתחים את הממד המוזיקלי ואף המִשׂחקי אך מעדיפים בדרך כלל להותירם סמויים למחצה. בשני ספריו הנזכרים (אבל בקודם הרבה יותר) מקפיד מרדכי לעשות זאת בשלל סגנונות וסוגות, מפזז בין מחוות לשירת ימי הביניים, מכתמים ופיוט פרוזאי.

אמנם, קצותיו של מנעד הסגנונות זזו הפעם מעט. כמה משיאיו של 'תולדות העתיד'היו כתובים בצורות קלאסיות מובְנות, ואילו הפעם ז'אנר זה נעדר. לעומת זאת, לספר הנוכחי נוספה פרוזה פיוטית חרוזה. גם אם מבחינה צורנית הספר החדש עני מקודמו, הוא מפתיע בחידושים אחדים. מרדכי אולי אפילו משכלל את האירוניה המילולית-צלילית שלו: "בְּהַר הַמְּנוּחוֹת// חַיַּל צַהַ"ל, בֶּן 20, יִתְאַמֵּן מָחָר./ סְלִיחָה, הוֹדָה מְפַקֵּד הָאֻגְדָּה/ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ מִקֶּבֶר-לֵב". יִתְאַמֵּן, קרי יִטָּמֵן. הנה כי כן, מרדכי אינו רק משורר טוב. הוא משורר מבריק.

עיקר תחושת הדשדוש וחוסר החידוש נוגע לנושאים ולאווירה. שוב הדובר הרָגיש, המתפרק, הנפלט מייסורי הבדידות אל תעוקת החברותא ובחזרה. שוב רצוא ושוֹב בין חמדת חיים לחרדת קיום. שוב הומוארוטיות שבשיאה טמון זרע חדלונה. שוב היַלדות בביתו של אב כבד פֶה, נכה מלחמה. שוב פוליטיקה מתונה, רודפת שלום, תמימה ולעתים מיתממת, הפעם תוך המרת מרכז הכובד מציונות למעין אנרכיזם חסר אחריות ("שליטים הם ציר הרשע"? באמת?). בחלקים גדולים מדי נראה הספר החדש כמעין לקט, שכחה ופאה של קציר הספר הקודם. זה כמובן לא אומר שאין בו שירים מפעימים, כמיטב המסורת של מרדכי.


רק עוד דבר אחד

ג'ונתן טרוֹפּר, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, כנרת זמורה ביתן, 304 עמ'

קל לקטול את הרומן הזה. מי שמחפש קורבן לעשות עליו סיבוב של התנשאות בדרך אל היכל התהילה של מעקמי האף וגבוהי המצח – ג'ונתן טרופר פרוס לפניו כמרבד. ברומן לא ארוך בכלל, שמשך עלילתו קצר אפילו יותר, דוחס טרופר מלודרמה משפחתית עמוסת מצבים קיצוניים, מהפכים אישיים, וידויים של פעם בחיים, איחודים-מחדש, בגידות וסליחות. בתירוץ רפואי קלוש הוא גורם לגיבור שלו לחשוב בקול רם בלי לשים לב לכך, כלומר לחשוף רגשות וסודות בפומבי, וכך יוצר הזדמנויות מלודרמטיות לרוב. המהלך העלילתי הוא מהלך של תיקון-נפש, של אשרור החיים לאחר סף בחירה במוות, עד ההפי אנד – ובידוע שאמנות טובה, כמו גם עיתונות ראויה לשמה, פירושה לעשות רע על הנשמה. הספר הוא מעין גרסה כתובה, ולכן משופרת ומהוקצעת, של מִצְחָק, סטנד-אפ: מתקפה בלתי פוסקת של שורות מחץ, פואנטות, זיקוקי שנינה, בדיחות וגם התגססויות לרוב. מרוב קרם, כמעט שלא נשאר מקום לעוגה עצמה. כמה ממותק מצד טרופר. כמה אמריקאי.

אבל נדמה לי שבמקרה של 'רק עוד דבר אחד', קטילה מתנשאת של הספר הקליל והמתוק תחמיץ את העוקץ הטמון בדבשו. אני מציע לחובבי ההתייסרות והספרות התובענית לסבול הפעם, רק הפעם, את המשא הנורא של ההנאה, כדי להבקיע אל הגרעין הקשה. טרופר מקפץ בין הקצוות החדים של החיים כדי לשמור את הקורא במתח גבוה, אבל גם כדי לשאול את שאלות הקצה. הוא מפריז בסצנות מיניות כדי לגרות, אבל גם כדי לתהות על מקומו של הגבר בתרבות המשלבת מתירנות קיצונית עם השפלה כמעט מובנֵית של גברים. הוא מצחיק בלי להרפות כדי להחזיק את הקורא, אבל בעיקר כדי להטמין בכמוסות החלקות של ההומור את הארס המפעפע של חשבון הנפש. חשבון נפש על החיים, על המוות, וגם על סתם תופעות חברתיות. לא פעם הלעג דק מן הדק. "אֶשלי רוֹס חוגגת בת מצווה בקאנטרי קלאב 'סטונלי'בחברת שלוש מאות מחבריהם הקרובים ביותר של הוריה". כך נפתח אחד הפרקים. כמה מדויק מצד טרופר. כמה לא רק אמריקאי.



  

כל מה שלא ידעתם על הזחיחות שלנו: על 'המאחרים'לאגור שיף

0
0



המאחרים, אגור שיף, עם עובד, 369 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בט"ז בשבט תשע"ד, 17.1.2014, עמ' 19, בכותרת 'מדינה פגועת ראש'

מקריוּת חביבה: בשנת 2010 הופיעו ספרו הקודם של אָגוּר שיף, וספרו הקודם של אהרן מגד. שניהם, 'בַּחול'של שיף ו'עשרת הימים הנוראים'של מגד, מתרחשים בימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בשניהם מתחבטים הגיבורים הראשיים בשאלות הנוגעות בזיכרונות עבר אישיים, אך כרוכות בסוגיות כבדות של זהות יהודית ועברית – ובשניהם הדבר קורה תוך היסחפות אי-רציונלית אחר חזיונות מיסטיים (אצל מגד) או אחר סמי הזיה (אצל שיף).
ועדיין לא נחה דעתו של אותו לץ הנותן לסופרים בינה ורעיונות, והוא הושיב שוב את השניים – מגד שהיה אז בן תשעים ושיף שהיה בן חמישים וחמש – לכתיבת ספריהם הבאים, שעתידים היו להופיע שניהם לאורך שנת 2013, שוב על אותן מלחמות, שוב עם מוטיבים מקבילים. שני הסופרים הלכו מלחמה אחת אחורה – ושתיים-שלוש-ארבע קדימה. 'קברות התאווה'של מגדהופיע בתחילת השנה האזרחית שעברה, 'המאחרים'של שיף התאחר והופיע בסופה, והלץ הנזכר חיכך ידיו בהנאה.

במרכזם של שני הספרים בני 2013 גבר פגוע ראש, הנושא לאורך שנים רבות טראומה ממלחמת ששת הימים: פציעת הראש עצמה, אצל שיף, או טראומה מוקדמת יותר, שהפגיעה בראש מעצימה, אצל מגד. קוטב מלחמתי נוסף בשני הספרים הוא מלחמה כלשהי בלבנון. אצל מגד אין לדעת איזו מהן, כי מלחמה זו בילעה עליו את דעתו. אצל שיף זו מלחמת לבנון השנייה.


צמד ההקבלות מפתיע וגם לא מפתיע. יש אולי אפילו משהו מתבקש בהליכתם של שיף ומגד שניהם יחדיו, אף כי לא נועדו, ממלחמת יום כיפור, 'העונש'על פי האינדוקטרינציה המקובלת בישראל של העשורים האחרונים, אל מלחמת ששת הימים, 'החטא'. כמעט מתבקש גם זיווגה של מלחמת ששת הימים, מלחמת ה'אופוריה', עם מלחמות 'הבוץ הלבנוני', הדכדוך והדשדוש, כהזדמנות לבחינה ארוכת טווח של המעבר בין שני צדי ההפרעה הדו-קוטבית של החברה הישראלית; ולבסוף, אין תמה שמלחמת ששת הימים, ששינתה את פני הארץ, זוכה להידמות דווקא לפגיעת ראש הטורפת את קלפיו של אדם.  

נדייק: הקלישאות הללו מסבירות את שיף, לא את מגד. בספריו  האחרונים של מגד, המלחמות היו בגדר קואורדינטות היסטוריות על מפת העלילה. כלי עזר לרקימתה. יהיו שיאמרו פריט טריוויה. ואילו אצל שיף, בעיקר בספר הנוכחי, סדר  הקדימויות הפוך. העלילה היא נגזרת, כמעט תוצר לוואי, של מה שיש לו לומר על המלחמות. ומה יש לו לומר? שהן היו -היכונו היכונו היכונו! - אופוריה ובוץ, חטא ועונש, שכול וכישלון, זחיחות והתרסקות, פרצופה של המדינה, רעות חולות, פגיעות ראש. במלחמת ששת הימים החל הריקבון הלאומני-שוביניסטי, ועד מלחמת לבנון השנייה הוא הצליח לפשות בכול.

דעו לכם, ילדים – אם עוד אינכם יודעים זאת מֵהמורֶה עיתון ומהמוֹרָה טלוויזיה, משלוש מאות ספרים ומארבע מאות סרטים: פעם היה פה שמח ופשוט נפלא. ואז באה מלחמת ששת הימים ונפלה עלינו הצרה הזאת של ארץ ישראל, וגרוע מכך, היינו נורא מבסוטים מעצמנו והתגאינו בצה"ל ולא חשבנו מספיק על השלום. והיינו אופוריה וזחיחות ומשיחיות ואימפריה. בעד זה קיבלנו את מלחמת יום כיפור. אבל במקום לקבל שכל ולחטוף רגליים קרות מכל האתה בחרתנו הזה, העלו פה את הליכוד לשלטון, ויצאו להרפתקאות כיבוש בלבנון. ובמקום לעשות שלום כבר ויאללה, הרי הכול כידוע תלוי רק בנו, הטסטוסטרון המשיך לעלות לראש.

שכּן, דעו גם את זה ילדים, אם עוד אינכם יודעים זאת מֵהמורֶה עיתון ומהמוֹרָה טלוויזיה, משלוש מאות טורים סטיריים ומארבע מאות תוכניות אירוח: גברים ישראלים הם בדרך כלל יצורים שעירים, גסים, זללנים, שוחרי כיבושים מכל הסוגים, חסידי זבנג וגמרנו, יהירים ויורים. אם נשים היו מנהלות פה את העסק, הכול היה נראה אחרת. רק חבל שהן משתפות פעולה עם זה, ויולדות ילדים למלחמות מיותרות, ועושות לגברים סנדביצ'ים למילואים.

זהו בעצם תוכנו האידיאי של 'המאחרים'. זהו איננו בשום אופן שיקופו המלא של הספר, או אפילו תמצית שיקופו. הספר חכם, מצחיק, עצוב, ויודע לחדש ולרענן ולהעמיד מצבים מורכבים ובני אדם רבי פנים. גם את החיבור בין פגיעת ראש לבין כל המטען הרעיוני-היסטורי עושה שיף בדרך מקורית ולא בנאלית: מיכאל כרם, הגיבור, או בעצם בעלה של הגיבורה, חווה תהליך הפוך מזה שהחברה הישראלית חוותה אליבא דשיף ואליבא דהקלישאות שהצגנו.

מיכאל היה גבר שבגברים, קצין בצה"ל, חזק ואתלטי, רודף שמלות ועתיר ליבידו, אך משהקיץ מהתרדמת שגרמה לו פציעת הראש התברר שאיבד את גבריותו. הדחף המיני התאפס לגמרי, וגם יתר תכונותיו הגבריות נעלמו. לניצחון הצבאי בששת הימים הוא בז, ולתדהמת כולם ארץ ישראל מעניינת אותו עכשיו כקליפת השום.

מיכאל הוא אומלל. בחירתו של שיף בתהליך שמיכאל עבר כדי לסמל את הכיוון ה"נכון", את הצורך של החברה הישראלית לעבור מאתוס גברי לאתוס נשי, היא מבחינה תעמולתית בחירה לא נוחה וכאמור לא מובנת מאליה. הרי לא נעים להיות מיכאל כרם. כמו כדי לתקן את הנזק, ולהבהיר את המסר המבוקש, הרומן מנאץ כאמור את המלחמה, את הניצחון, את יו"ש ואת הגבריות, ובעיקר מזעיק לעזרתו את מלחמת לבנון השנייה. ליאורה עושה בעקבות מלחמה זו, המוצגת כאם-כל-המלחמות-המיותרות, את מעשה המחאה האנטי-מלחמתי האולטימטיבי, ויורה ברמטכ"ל. היא עושה זאת בעזרת נשים נוספות, וכאילו בשם כל הנשים בעולם ובשם כל הטוב והטהור.  

הרומן שזור מארבעה חוטים המבצבצים לסירוגין. האחד, העבה, מתרחש בשנים 1967–1968, והוא סיפור פציעתו והחלמתו החלקית של מיכאל, ובעיקר הסתגלותם של בני הזוג, מיכאל וליאורה, למצבו החדש של מיכאל ולחיים משותפים ללא חיי אישוּת. יתר החוטים מקומָם במחצית השנייה של שנת 2006: קורותיה של ליאורה בעת מלחמת לבנון השנייה והמעשה שעשתה מיד לאחריה; קטעים מהשיחות שנערכו בשלהי אותה שנה, במוסד סגור שליאורה אושפזה בו, בינה לבין הפסיכולוג ירמי בלוך; ומונולוג של ד"ר בלוך על מה שמתרחש אצלו בתקופת הראיונות.

חוט אחרון זה מכניס לספר עלילת משנה, השואפת בדרכה הקלושה, המסתורית והאיפכא-מסתברית לשקף את העלילה הראשית. בחייו המקצועיים מנסה בלוך לפענח את דמותה ומניעיה של ליאורה כרם, האישה שלא ילדה ילדים ואשר יצאה להתנקש בחיי הרמטכ"ל המגלם בעיניה את המלחמות שהרסו את חייה – ובאותה שעה, בחייו האישיים, הוא מתחקה בכפייתיות אחר כתב היד של נאום בת המצווה של בתו המֵתה, שנחתם במילים "וכמובן תודה רבה להוריי היקרים שבזכות אהבתם באתי לעולם המדהים הזה".

המעברים בין חוטי העלילה הם לעתים מבריקים. הספר, בעיקרו, רהוט, מושך ומאתגר. ישראל של אז ושל היום מועלית על הדף בצבעים חיים ומשכנעים. כמוה גם הדמויות וחיי התודעה שלהן, למרות מוזרוּת הליקוי הנפשי של מיכאל ואולי בזכותה. יתרה מכך, יש בספר מנה גדושה של מודעות עצמית. השיחות עם הפסיכולוג מספקות לכך הזדמנויות. כך למשל ד"ר בלוך וליאורה מדברים גלויות על הילדותיות והטיפשות שבמעשה ההתנקשות שלה – כלומר, מפקפקים בתבונתו של המחבר שהמציא אותו והעמידוֹ כסמל.

התחכום הזה הוא המבליט את פשטנותו של המסר הפוליטי של הספר, המסר הפציפיסטי והאנטי-גברי. אפשר להסכים עם המסר הזה ואפשר לא (וכבר רמזתי, בעדינותי כי רבה, שאני לא); אבל נדמה שעל אופן הגשתו תְבַכֶּה אפילו יושבת ראש 'קואליציית נשים נגד הכיבוש'– אם יש ארגון כזה, ואם היא שוחרת ספרות. הבעיה עם  הרובד האידיאי של הספר היא ספרותית, אסתטית. הוא נדוש, כמובן, אבל חמור מכך, הוא מגושם. כמעט כל אימת שאגור שיף מגיע להזדמנות להעביר את המסר, בכל פעם שעולות על הפרק האופוריה של ששת הימים או ארץ ישראל השלמה, נושלות מהסופר כל מחלצות האירוניה, העידון והריבוד.


יש בספר הומור מיוחד, לפעמים מוסווה קלות; חפשו למשל את הקטע עם 14 באוגוסט, 15 באוגוסט ואֵם-16. יש בו אמירות נוקבות, מעוררות מחשבה; חפשו אותן למשל בשיחות של ליאורה והפסיכולוג בלוך. יש בו שאלות שנשארות פתוחות, עמומות, מסקרנות. לאן כל זה נעלם כששיף יורה באוטומט את התואר "זחוח"על כל מה שמתחרז עם הניצחון בששת הימים? לאן נעלם שיף הסופר כששיף הפוליטרוק כותב על מישהו "הוא נופף בבלוריתו הכסופה, המפוארת, וניפח בגאווה את נחיריו"רק משום שהפטיר הערה מבודחת בזכות שלמות הארץ? לא מיצינו?

שירי ivrit, שלישייה רביעית: כסלו, טבת, שבט

0
0
שירי שלושת החודשים האחרונים בטור שלי בעיתון לומדי העברית Ivrit מבית ג'רוזלם פוסט. 


שְׁתֵּי נְקוּדוֹת


יָשְׁבָה מַלְכַּת שְׁבָא

וְחָשְׁבָה עַל חִידוֹת.

יָשְׁבָה וְחָשְׁבָה –

אֶתֵּן שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

בַּעֲבוּר הַתְּשׁוּבָה:

מַהוּ סוֹדוֹ שֶׁל הַשְּׁוָא?


הוּא שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

שֶׁעוֹמְדוֹת כְּמִגְדָּל,

הוּא שְׁתֵּי יְלָדוֹת

בְּצַמָּה וְסַנְדָּל,

אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת

שֶׁהַכּוֹחַ הַדַּל

הַנֶּחְשָׁב רַק לְשָׁוְא

שֶׁל הַשְּׁתַּיִם הָאֵלֶּה

מַסְפִּיק לְחוֹלֵל פֶּלֶא.

 
הַשְּׁוָא, הִיא חָשְׁבָה,

שְׂפָתַיִם חוֹשֶׁקֶת,

הוּא זְמַן הַקְשָׁבָה,

הוּא רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט.

מַשְׁתִּיק וּמַדְמִים,

לֹא פּוֹעֶה לֹא גּוֹעֶה –

אֲבָל לִפְעָמִים

דַּוְקָא כֵּן: הוּא כְּמוֹ è.


הַשְּׁוָא, הִיא הִכְרִיזָה,

הַשְּׁוָא, תִּסְתַּכְּלוּ –

זָקוּף כְּמוֹ צְרִיחַ

וְלֹא אוֹמֵר כְּלוּם.

אַךְ כְּמוֹ בִּצְרִיחִים

גַּם אֶצְלוֹ זֶה קוֹרֶה:

לְפֶתַע, אוּלַי כִּי צְרִיכִים,

הוּא יוֹרֶה.


הוּא כָּךְ וְגַם כָּךְ:

הוּא נָע וְהוּא נָח.

קוֹפֵץ כְּמוֹ נַ-נַח

אַךְ עוֹמֵד כַּאֲנָךְ.

מָה עוֹשִׂים עִם הַשְּׁוָא,

שָׁאֲלָה מַלְכַּת שְׁבָא

בְּלִי תְּשׁוּבָה

וְחָזְרָה לַתָּנָ"ךְ.




לָמָּה לֹא סִפְּרוּ לִי?


נוֹלַדְתִּי בָּאָרֶץ. צַבָּר וְחֻצְפָּן.

שָׁמַעְתִּי רַק עִבְרִית מִיּוֹם הֻלֶּדֶת אֶפֶס.

אַךְ לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד אֻלְפָּן:

כֶּשֶׁפִּתְאוֹם מִלִּים מַפְנוֹת לִי אֶת עָרְפָּן

וּמְקַבְּלוֹת מוּבָן שֶׁהוּא הַהֶפֶךְ.


כֵּן, לִפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁכָּל עַם יִשְׂרָאֵל

נִקְהַל לַאֲסֵפָה סוֹדִית בְּלִי לְסַפֵּר לִי,

וּפֶה אֶחָד הֶחְלִיט הָעָם הַמִּתְקַהֵל

לִבְלוֹל מַשְׁמָעוּיוֹת – "וּמִי שֶׁיִּשָּׁאֵל,

שֶׁלֹּא יֹאמַר עַל כָּךְ מִלָּה לְאֶרְלִיךְ".


נַנִּיחַ: "לְסַנֵּן". פַּעַם אִם "סֻנַּנְתִּי"

סִימָן שֶׁאַחֲרֵי סִנּוּן אֲנִי בִּפְנִים.

פִּתְאוֹם נִהְיָה לְהֶפֶךְ וְעָשׂוּ לִי אַנְטִי:

"סֻנַּנְתִּי"– אָז אֲנִי בַּחוּץ.

בַּלְבְּלָנִים!


אוֹ "שָׁקוּף": אָדָם שֶׁלֹּא מַצְלִיחַ

לְהַסְתִּיר דָּבָר, מִיָּד רוֹאִים עָלָיו.

כָּךְ הָיָה מֻסְכָּם אֶצְלָם וְגַם אֶצְלִי, אַךְ

פִּתְאוֹם בְּלִי אַזְהָרָה הַהֵן הָפַךְ לְלָאו

וְ"שָׁקוּף"נִהְיָה בַּמַּהְפָּךְ מַדְהִים

לְאָדָם שֶׁאָנוּ לֹא רוֹאִים.


"הַצָּפָה"כִּסְּתָה אֶת מָה שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ –

וּפִתְאוֹם שִׁנּוּי מְתַעְתֵּעַ:

"הַצָּפָה"חוֹשֶׂפֶת וּמְרִימָה אֶל עָל

נוֹשֵׂא שֶׁקֹּדֶם לֹא נִרְאָה בִּכְלָל.


הֵצַפְתִּי פֹּה נוֹשֵׂא שָׁקוּף – אָז נוּ,

קִרְאוּ אֶת זֶה וְאַל תְּסַנְּנוּ.




עֵצָה לָעֵץ


גָּדַל בַּחֹרֶשׁ

אִילָן עִבְרִי.

לְמַטָּה שֹׁרֶשׁ,

לְמַעְלָה פְּרִי.


מָה עוֹשִׂים עֵצִים

עִבְרִיִּים בַּחֲצוֹת?

הָעֵצִים יוֹצְאִים

לְחַפֵּשׂ עֵצוֹת.


אָז גַּם הוּא יָצָא

לְחַפֵּשׂ עֵצָה.

כְּלוֹמַר לֹא עֵץ-גְּבֶרֶת,

כִּי הוּא לֹא יִמְצָא;


הָעֵצָה אֵינֶנָּה

בַּת זוּג שֶׁל עֵץ,

אֶלָּא מִין הַמְלָצָה

שֶׁמַּשְׁמִיעַ יוֹעֵץ.


וְהָעֵץ רָצָה

לְקַבֵּל עֵצָה

כְּלוֹמַר מַעֲנֶה

עַל דָּבָר מְשֻׁנֶּה:


מִי יָכוֹל לַעֲנוֹת

וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה

אוֹמְרִים "אִילָנוֹת"?

הוּא אִילָן, לֹא אִילָנָה!


לָמָּה לֹא אוֹמְרִים אִילָנִים,

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עֵצִים, לֹא עֵצוֹת?

אֲבָל לַיְלָה, וְכָל הָעֵצִים לָנִים.

וְהָעֵץ אוֹבֵד עֵצוֹת.





Viewing all 315 articles
Browse latest View live




Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: