מאת צור ארליך. מופיע היום ב'מקור ראשון', חלק ראשי, עמ' 13.
בשטר החדש של 50 שקל, הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי, יש בעיה אמיתית אחת. השְטָרניחובסקי, כפי שהיה מי שכינהו, דומה בצבעו לשטר 20 השקלים בסדרה הקודמת – השטר של משה שרת, שְטָרֵת אם תרצו. ולשניהם יש שפם.
זו הצרה היחידה, צרה זמנית, במאורע המשמח של הקדשת שטרות הכסף החדשים לגיבורי הרוח של הציונות, "כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי"שלה כלשון טשרניחובסקי, אלה אשר "רוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ"ו"יִגְאָלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה"– וראשון בהם הוא עצמו, ראש למרחיבי מוטת כנפיה של העברית.
מתכנני השטרות אף השכילו לבחור ברביעיית משוררים ענקים, והצליחו לייצג בה בשווה את שני המגדרים. למגינת לבם של אחדים, הם לא כופפו את הסטנדרטים כדי לייצג חלוקות נוספות באוכלוסייה כגון אלו שבין ילידי אפריקה ואסיה לילידי אירופה, בין חילונים לדתיים, או בין אוהבי גויאבות לשונאי גויאבות.
ביקורת חדשה על השטָרניחובסקי, עד כדי קריאה לא ממש מעשית להחרמתו, נשמעה השבוע מפיו של חגִי בן-ארצי. טשרניחובסקי היה נשוי לאישה נוצרייה, שסירבה להתגייר, הזכיר בן-ארצי והאמת עמו. טשרניחובסקי, הוסיף בן-ארצי במידה פחותה של צדק, אף הטיף לנישואי תערובת. כאשר נישואי התערובת אוכלים בעם ישראל בתפוצות בכל פה, הִסביר, אסור להעלות על נס דווקא את נושא דגלם.
מילאניה קראלובנה טשרניחובסקי אכן לא התגיירה. היא הלכה אחר בעלה היהודי בכל נדודיו ועלתה עמו ארצה. משפחתה נידתה אותה בגלל הנישואים הללו. שאול טשרניחובסקי לא התחתן איתה כדי להתקבל בחברה האירופית הנוצרית. הנישואים כלל לא השפיעו על זהותו. בתם של השניים התגיירה כדת וכדין. מילאניה לא אמרה כרות המואבייה "אלוהיךָ אלוהיי", אך בפועל אמרה "עַמךָ עַמי". מי יודע אם לא הייתה מתגיירת אלמלא ננקטה הגישה ההלכתית המחייבת קבלת מצוות ואינה מכירה בקיומה של יהדות לאומית חילונית.
ועם כל זה, מובן שהיינו מצפים מהמשורר שיכבוש אהבתו מפני זהותו. פרשת נישואיו היא אמת כואבת, המביכה יהודים לאומיים אוהבי טשרניחובסקי. למען האמת, לכל ארבעת המשוררים בסדרה החדשה של בנק ישראל, שתרומתם לקוממיות האומה לא תסולא בפז וגם לא בערך הנקוב על שטרותיהם, היו צדדים ביוגרפיים בעייתיים ביותר מבחינה מוסרית ויהודית, ואוהביהם צריכים להכיר בהם. נתן אלתרמן הפר דה-פקטו את חרם דרבנו גרשום, באופן שייסר את אשתו החוקית. רחל בלובשטיין התרועעה עם ראשי תנועת העבודה באורח אישי מדי. לאה גולדברג, כפי שחושף ספרה החדש של פרופ'זיוה שמיר 'לשיר בשפת הכוכבים', הייתה קומוניסטית אוהדת ברית המועצות, אפילו כאשר מפלגתה מפ"ם הסתייגה מהסטליניזם – והניחה לנגע המוסרי הזה לחלחל לשיריה הכאילו-נאיביים. ביקורתם של שוחרי הדמוגרפיה היהודית עשויה לחול גם על הימנעותה של גולדברג מלֶדֶת, הימנעות אידיאולוגית יש אומרים.
אולם, כאשר על הפרק הכרה לאומית בתרומתם של אישים, השאלה היא מהו מרכז הכובד בפועלם. איזה דגל נשאו, ובמקרה של משוררים, מהי שירתם ומה טיבה. שאול טשרניחובסקי לא היה נושא דגלם של נישואי התערובת, אלא נושא דגל הלאומיות היהודית, ובכלל זה דגל המאבק הנורא על הישרדותה. שירי-העלילה שלו על גבורתם של מקדשי השם במסעות הצלב ובימי עלילות הדם והפוגרומים הם מהידועים בשיריו. 'בת הרב'הוא שיר הערצה לנערה שהתאבדה כדי לא להתנצר כפי שדרש ממנה מאהבה-בכפייה האביר. בפואמה 'ברוך ממגנצא'שורף הגיבור היהודי את העיר הנוצרית על כנסיותיה כמעשה נקם. ביצירה 'פרשת דינה', עיבוד-מהופך לברכות השבטים בתורה, מהלל טשרניחובסקי את שמעון ולוי על שנקמו בגוי שלקח את דינה, ומקלל, מפי דינה, את שאר האחים שחבקו ידיים.
על שירים אלה ושכמותם, אגב, מתבקש היה יותר שדווקא השמאל חובב החרמות ידרוש להחרים את השטָרניחובסקי. ביטויי הנקם של המשורר כלפי הערבים, בייחוד בשירי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, מנוערים מתקינות פוליטית. "אָדָם הַמִּדְבָּר כְּמַהּ בִּזָּה וּצְמֵא דָּם", כינה את הישמעאלים שיש לצאת נגדם ל"מִלְחֶמֶת מִצְוָה". שיריו תקפו מימין את תוכנית החלוקה של 1937 ואת מדיניות ההבלגה. גיבוריו מההיסטוריה היהודית היו תמיד אנשי החרב והכיבוש, לא חכמי יבנה ואנשי הסֵפר. טשרניחובסקי הזדהה בגלוי עם התנועה הרוויזיוניסטית, ואת שיריו האקטואליים פרסם בעיקר בעיתון הימין 'דואר היום'.
נכון, פניה האידיאולוגיות של שירת טשרניחובסקי מורכבות, והיו בה התפתחויות לאורך השנים. המשורר הציוני הדגול מזוהה גם עם נהיות הלניסטיות ומעין-כנעניות, ובוודאי עם חילוניוּת מובהקת. "שִׁיר גּוֹי וָגוֹי קְסָמָנִי", מודה המשורר ורב-המתרגמים. אך כל אלה היו סממנים שצָבעוּ דבר אחד בסיסי: לאומיות יהודית. דווקאית. אמיצה. עיקשת. לאומיות שתכניה אינם בהכרח דתיים, ושגם גבולותיה – אם לחזור לחיי המשפחה של טשרניחובסקי – אינם בהכרח הלכתיים.
כמה אנשים ידעו על נישואי טשרניחובסקי לנוצרייה, עד שקם חגי בן-ארצי ותקע בידו בכוח את הדגל הזה? בכך דומה מעשהו השוגג של בן-ארצי למעשה הזדוני של החרדים האנטי-ציוניים, שנטלו פרט נשכח מיומניו המוקדמים של הרצל הצעיר, חלום על התנצרות המונית, ועשאוהו עיקר משנתו אף שבעצם משנתו הפוכה. בשביל מה זה טוב?