המאחרים, אגור שיף, עם עובד, 369 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בט"ז בשבט תשע"ד, 17.1.2014, עמ' 19, בכותרת 'מדינה פגועת ראש'
מקריוּת חביבה: בשנת 2010 הופיעו ספרו הקודם של אָגוּר שיף, וספרו הקודם של אהרן מגד. שניהם, 'בַּחול'של שיף ו'עשרת הימים הנוראים'של מגד, מתרחשים בימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בשניהם מתחבטים הגיבורים הראשיים בשאלות הנוגעות בזיכרונות עבר אישיים, אך כרוכות בסוגיות כבדות של זהות יהודית ועברית – ובשניהם הדבר קורה תוך היסחפות אי-רציונלית אחר חזיונות מיסטיים (אצל מגד) או אחר סמי הזיה (אצל שיף).
ועדיין לא נחה דעתו של אותו לץ הנותן לסופרים בינה ורעיונות, והוא הושיב שוב את השניים – מגד שהיה אז בן תשעים ושיף שהיה בן חמישים וחמש – לכתיבת ספריהם הבאים, שעתידים היו להופיע שניהם לאורך שנת 2013, שוב על אותן מלחמות, שוב עם מוטיבים מקבילים. שני הסופרים הלכו מלחמה אחת אחורה – ושתיים-שלוש-ארבע קדימה. 'קברות התאווה'של מגדהופיע בתחילת השנה האזרחית שעברה, 'המאחרים'של שיף התאחר והופיע בסופה, והלץ הנזכר חיכך ידיו בהנאה.
במרכזם של שני הספרים בני 2013 גבר פגוע ראש, הנושא לאורך שנים רבות טראומה ממלחמת ששת הימים: פציעת הראש עצמה, אצל שיף, או טראומה מוקדמת יותר, שהפגיעה בראש מעצימה, אצל מגד. קוטב מלחמתי נוסף בשני הספרים הוא מלחמה כלשהי בלבנון. אצל מגד אין לדעת איזו מהן, כי מלחמה זו בילעה עליו את דעתו. אצל שיף זו מלחמת לבנון השנייה.
צמד ההקבלות מפתיע וגם לא מפתיע. יש אולי אפילו משהו מתבקש בהליכתם של שיף ומגד שניהם יחדיו, אף כי לא נועדו, ממלחמת יום כיפור, 'העונש'על פי האינדוקטרינציה המקובלת בישראל של העשורים האחרונים, אל מלחמת ששת הימים, 'החטא'. כמעט מתבקש גם זיווגה של מלחמת ששת הימים, מלחמת ה'אופוריה', עם מלחמות 'הבוץ הלבנוני', הדכדוך והדשדוש, כהזדמנות לבחינה ארוכת טווח של המעבר בין שני צדי ההפרעה הדו-קוטבית של החברה הישראלית; ולבסוף, אין תמה שמלחמת ששת הימים, ששינתה את פני הארץ, זוכה להידמות דווקא לפגיעת ראש הטורפת את קלפיו של אדם.
נדייק: הקלישאות הללו מסבירות את שיף, לא את מגד. בספריו האחרונים של מגד, המלחמות היו בגדר קואורדינטות היסטוריות על מפת העלילה. כלי עזר לרקימתה. יהיו שיאמרו פריט טריוויה. ואילו אצל שיף, בעיקר בספר הנוכחי, סדר הקדימויות הפוך. העלילה היא נגזרת, כמעט תוצר לוואי, של מה שיש לו לומר על המלחמות. ומה יש לו לומר? שהן היו -היכונו היכונו היכונו! - אופוריה ובוץ, חטא ועונש, שכול וכישלון, זחיחות והתרסקות, פרצופה של המדינה, רעות חולות, פגיעות ראש. במלחמת ששת הימים החל הריקבון הלאומני-שוביניסטי, ועד מלחמת לבנון השנייה הוא הצליח לפשות בכול.
דעו לכם, ילדים – אם עוד אינכם יודעים זאת מֵהמורֶה עיתון ומהמוֹרָה טלוויזיה, משלוש מאות ספרים ומארבע מאות סרטים: פעם היה פה שמח ופשוט נפלא. ואז באה מלחמת ששת הימים ונפלה עלינו הצרה הזאת של ארץ ישראל, וגרוע מכך, היינו נורא מבסוטים מעצמנו והתגאינו בצה"ל ולא חשבנו מספיק על השלום. והיינו אופוריה וזחיחות ומשיחיות ואימפריה. בעד זה קיבלנו את מלחמת יום כיפור. אבל במקום לקבל שכל ולחטוף רגליים קרות מכל האתה בחרתנו הזה, העלו פה את הליכוד לשלטון, ויצאו להרפתקאות כיבוש בלבנון. ובמקום לעשות שלום כבר ויאללה, הרי הכול כידוע תלוי רק בנו, הטסטוסטרון המשיך לעלות לראש.
שכּן, דעו גם את זה ילדים, אם עוד אינכם יודעים זאת מֵהמורֶה עיתון ומהמוֹרָה טלוויזיה, משלוש מאות טורים סטיריים ומארבע מאות תוכניות אירוח: גברים ישראלים הם בדרך כלל יצורים שעירים, גסים, זללנים, שוחרי כיבושים מכל הסוגים, חסידי זבנג וגמרנו, יהירים ויורים. אם נשים היו מנהלות פה את העסק, הכול היה נראה אחרת. רק חבל שהן משתפות פעולה עם זה, ויולדות ילדים למלחמות מיותרות, ועושות לגברים סנדביצ'ים למילואים.
זהו בעצם תוכנו האידיאי של 'המאחרים'. זהו איננו בשום אופן שיקופו המלא של הספר, או אפילו תמצית שיקופו. הספר חכם, מצחיק, עצוב, ויודע לחדש ולרענן ולהעמיד מצבים מורכבים ובני אדם רבי פנים. גם את החיבור בין פגיעת ראש לבין כל המטען הרעיוני-היסטורי עושה שיף בדרך מקורית ולא בנאלית: מיכאל כרם, הגיבור, או בעצם בעלה של הגיבורה, חווה תהליך הפוך מזה שהחברה הישראלית חוותה אליבא דשיף ואליבא דהקלישאות שהצגנו.
מיכאל היה גבר שבגברים, קצין בצה"ל, חזק ואתלטי, רודף שמלות ועתיר ליבידו, אך משהקיץ מהתרדמת שגרמה לו פציעת הראש התברר שאיבד את גבריותו. הדחף המיני התאפס לגמרי, וגם יתר תכונותיו הגבריות נעלמו. לניצחון הצבאי בששת הימים הוא בז, ולתדהמת כולם ארץ ישראל מעניינת אותו עכשיו כקליפת השום.
מיכאל הוא אומלל. בחירתו של שיף בתהליך שמיכאל עבר כדי לסמל את הכיוון ה"נכון", את הצורך של החברה הישראלית לעבור מאתוס גברי לאתוס נשי, היא מבחינה תעמולתית בחירה לא נוחה וכאמור לא מובנת מאליה. הרי לא נעים להיות מיכאל כרם. כמו כדי לתקן את הנזק, ולהבהיר את המסר המבוקש, הרומן מנאץ כאמור את המלחמה, את הניצחון, את יו"ש ואת הגבריות, ובעיקר מזעיק לעזרתו את מלחמת לבנון השנייה. ליאורה עושה בעקבות מלחמה זו, המוצגת כאם-כל-המלחמות-המיותרות, את מעשה המחאה האנטי-מלחמתי האולטימטיבי, ויורה ברמטכ"ל. היא עושה זאת בעזרת נשים נוספות, וכאילו בשם כל הנשים בעולם ובשם כל הטוב והטהור.
הרומן שזור מארבעה חוטים המבצבצים לסירוגין. האחד, העבה, מתרחש בשנים 1967–1968, והוא סיפור פציעתו והחלמתו החלקית של מיכאל, ובעיקר הסתגלותם של בני הזוג, מיכאל וליאורה, למצבו החדש של מיכאל ולחיים משותפים ללא חיי אישוּת. יתר החוטים מקומָם במחצית השנייה של שנת 2006: קורותיה של ליאורה בעת מלחמת לבנון השנייה והמעשה שעשתה מיד לאחריה; קטעים מהשיחות שנערכו בשלהי אותה שנה, במוסד סגור שליאורה אושפזה בו, בינה לבין הפסיכולוג ירמי בלוך; ומונולוג של ד"ר בלוך על מה שמתרחש אצלו בתקופת הראיונות.
חוט אחרון זה מכניס לספר עלילת משנה, השואפת בדרכה הקלושה, המסתורית והאיפכא-מסתברית לשקף את העלילה הראשית. בחייו המקצועיים מנסה בלוך לפענח את דמותה ומניעיה של ליאורה כרם, האישה שלא ילדה ילדים ואשר יצאה להתנקש בחיי הרמטכ"ל המגלם בעיניה את המלחמות שהרסו את חייה – ובאותה שעה, בחייו האישיים, הוא מתחקה בכפייתיות אחר כתב היד של נאום בת המצווה של בתו המֵתה, שנחתם במילים "וכמובן תודה רבה להוריי היקרים שבזכות אהבתם באתי לעולם המדהים הזה".
המעברים בין חוטי העלילה הם לעתים מבריקים. הספר, בעיקרו, רהוט, מושך ומאתגר. ישראל של אז ושל היום מועלית על הדף בצבעים חיים ומשכנעים. כמוה גם הדמויות וחיי התודעה שלהן, למרות מוזרוּת הליקוי הנפשי של מיכאל ואולי בזכותה. יתרה מכך, יש בספר מנה גדושה של מודעות עצמית. השיחות עם הפסיכולוג מספקות לכך הזדמנויות. כך למשל ד"ר בלוך וליאורה מדברים גלויות על הילדותיות והטיפשות שבמעשה ההתנקשות שלה – כלומר, מפקפקים בתבונתו של המחבר שהמציא אותו והעמידוֹ כסמל.
התחכום הזה הוא המבליט את פשטנותו של המסר הפוליטי של הספר, המסר הפציפיסטי והאנטי-גברי. אפשר להסכים עם המסר הזה ואפשר לא (וכבר רמזתי, בעדינותי כי רבה, שאני לא); אבל נדמה שעל אופן הגשתו תְבַכֶּה אפילו יושבת ראש 'קואליציית נשים נגד הכיבוש'– אם יש ארגון כזה, ואם היא שוחרת ספרות. הבעיה עם הרובד האידיאי של הספר היא ספרותית, אסתטית. הוא נדוש, כמובן, אבל חמור מכך, הוא מגושם. כמעט כל אימת שאגור שיף מגיע להזדמנות להעביר את המסר, בכל פעם שעולות על הפרק האופוריה של ששת הימים או ארץ ישראל השלמה, נושלות מהסופר כל מחלצות האירוניה, העידון והריבוד.
יש בספר הומור מיוחד, לפעמים מוסווה קלות; חפשו למשל את הקטע עם 14 באוגוסט, 15 באוגוסט ואֵם-16. יש בו אמירות נוקבות, מעוררות מחשבה; חפשו אותן למשל בשיחות של ליאורה והפסיכולוג בלוך. יש בו שאלות שנשארות פתוחות, עמומות, מסקרנות. לאן כל זה נעלם כששיף יורה באוטומט את התואר "זחוח"על כל מה שמתחרז עם הניצחון בששת הימים? לאן נעלם שיף הסופר כששיף הפוליטרוק כותב על מישהו "הוא נופף בבלוריתו הכסופה, המפוארת, וניפח בגאווה את נחיריו"רק משום שהפטיר הערה מבודחת בזכות שלמות הארץ? לא מיצינו?