משהו כחול, מאוד כחול

ארבעים שנה התהלכתי בעולם הזה בלי לקיים מצוות ציצית כהלכתה, אף שאני יהודי דתי מבטן ומלידה. הבוקר, יום הולדתי הארבעים (הנה עבר חצות, וכבר צריך לומר "אתמול"), התעטפתי לראשונה בטלית עם פתיל תכלת, כפי שהתורה מצווה. קיבלתי אותה במתנה מברוך סטרמן, ממייסדי עמותת פתיל תכלת, לרגל יום ההולדת העגול, ובעיקר לכבוד הופעת המהדורה העברית של ספרו "לטעום מהשמַים: מדוע חיפשו היהודים את צבע התכלת" (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר הופיע באנגלית בשנה שעברה, בכותר The Rarest Blue, ולי היה העונג לתרגם אותו לעברית. הוא הושק השבוע במסגרת כינוס לרגל מאה שנה למחקרו פורץ הדרך של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על זיהוי התכלת המקראית. 

דומה שהחידוש המרכזי בספר, מעבר לחוט התכול השוזר בו עולם ומלואו בכתיבה פופולרית ואינטליגנטית, הוא בהיבט הכימי. אך לשם כך הרשו לי הקדמה היסטורית.

צביעת בדים בתכלת ובארגמן על ידי חומר שמפריש חילזון הארגמון החי בים הייתה נפוצה בעולם העתיק. בשל הקשיים הרבים שהיו כרוכים בה, כמו גם בשל נדירותם של הכחול והסגול בטבע, בדי תכלת היו יקרים ויוקרתיים מאוד. בדרך כלל השתמשו בהם רק בשכבת האצולה. זו בעצם הטעם למצוות הציצית שבתורה: בישראל, כל יחיד עומד בברית ישירה עם אלוהים. כל יחיד הוא מלך. בימי חז"ל כבר הגיע מן המזרח מתחרה לתכלת החלזונית, חומר נוסף, יחיד עד העידן המודרני, שאפשר לצבוע בו אריגים בתכלת בלי שידהה או יישטף. חומר זה ממוצה מצמחי האינדיגו - הניל והאיסטיס למיניהם. הוא היה זול בהרבה. חז"ל ראו בו זיוף ולחמו בעוז באלו שניסו למכור פתילי תכלת צבועים בצבע הצמחי. באומות העולם, לעומת זאת, ובפרט בקרב הרומים ולאחר מכן הביזנטים, שימש הצבע הצמחי את המוני העם, בעוד הקיסרים אסרו על שימוש בתכלת ובארגמן חלזוניים על מי שאינו נמנה עם האצולה. התכלת החלזונית נעשתה מצרך נדיר, יקר להחריד, ובלתי חוקי. חז"ל התירו ללבוש ציצית עם פתילים לבנים, לא צבועים - ובלבד שלא ילבשו פתיל תכלת צמחית. עם השנים היה הדבר לנורמטיבי. אחר כך, בכיבוש הערבי של אגן הים התיכון, נחרבו שרידיה האחרונים של תעשיית התכלת החלזונית, והטכניקה נשתכחה לחלוטין. עתה לא יכלו היהודים לשים להם פתיל תכלת על כנפי בגדיהם, גם אם רצו.

וכאן אני מגיע לכימיה. זיהוי התכלת המקראית עם תכלת חילזון הארגמון מוכח היטב, והדבר מפורט בספר בשפע פנים ובשלל ראיות. כאן אֶראה אותו כנתון. והנה נמצא כי המולקולה האחראית לצבע התכלת בחילזון, מולקולת האינדיגו, זהה לחלוטין למולקולה שבצבע האינדיגו הצמחי. אפשר לשער שלו ידעו זאת חז"ל, לא היו אוסרים על השימוש באינדיגו הצמחי למצוות ציצית, והתכלת לא הייתה בטלה מישראל לעולם. ד"ר סטרמן אינו מבקש לטעון שיש להתיר מעתה שימוש באינדיגו צמחי לציצית; הוא אפילו אינו מעלה זאת על דל שפתיו. להפך, הספר הוא שיר הלל לתכלת החלזונית ורק לה, וחידוש מצוות התכלת, בזכות המחקר המודרני על החלזונות הימיים, הוא משוש חייו של המחבר. ובכל זאת, כל ההיסטוריה של התכלת מוארת עתה באור אירוני. אור שהופך לאור יקרות באחד מפרקי הספר, הפרק היחיד בספר שאפשר לומר שהוא 'קשה', העומד על הסיבות לנדירותו של הצבע הכחול בטבע ועל ייחודה המופלא של מולקולת האינדיגו המצויה בחילזון ובצמחים. 

סיפור התכלת של ראדזין מסופר בספר באמפתיה עצומה, למרות הטעות המצערת שביסודו. דווקא בסיפור זה, שבספר הוא מסתעף לכיוונים רבים, מצאתי שורשים משפחתיים רבים. סבתי מצד אבא, זהבה ארליך לבית רוזנברג, הייתה בת למשפחה של חסידי ראדזין. סבו של אבי, לעומת זאת, היה בן דודו של האדמו"ר הראשון מסוכצ'וב, חתנו של הרבי מקוצק, וכל המשפחה חסידת סוכצ'וב הקרובה ברוחה לקוצק; לרבי מקוצק נודע תפקיד נכבד, אנטגוניסטי דווקא, בפרשת חייו של האדמו"ר הראשון מראדזין, ובבוא העת חסידי קוצק היו מראשי הלוחמים נגד התכלת של ראדזין. ושורש שלישי: אם אמי, פרומה אייזנברג לבית סושצ'יק, הייתה בת העיירה ולודווה שבמזרח פולין, הסמוכה לראדזין. בולודווה התחבא האדמו"ר החמישי מראדזין, נכדו של בעל התכלת, מפני הנאצים, ושם נתפס ונרצח, עטוף בטלית התכלת הראשונה שצבע סבו. לפתיל התכלת יש שיטות קשירה רבות, היוצרות מגוון דגמים של שילובי תכלת-לבן בגדילי הציצית. אחת השיטות היא זו של האר"י ושל חסידות ראדזין. מתוך הזדהות עם הקשרים הראדזיניים (והאנטי-ראדזיניים) המשפחתיים שלי, וכהוקרה לראשונים שניסו לחדש את התכלת גם אם שגו בזיהויה, וכן משום שאנו במשפחה נוהגים כמנהג האר"י בעניינים רבים וביניהם תפילה ותפילין, בחרתי בשיטת הקשירה הזו לטלית שלי. 

הספר מומלץ מאוד, גם למי שענייני ציצית לא מדברים אליו. הוא פשוט מגוון להפליא, מהנה, מפעים ברב-תחומיות המעמיקה אך לא מכבידה שלו, נוסך השראה, ומזכיר לנו למה אנחנו מנפקים כל הזמן חתני פרס נובל לכימיה דווקא. יחד עם ברוך חיברה אותו רעייתו ג'ודי.

ואשר לעצמי, אכן אכן, מה שהזכרתי בראש דבריי נכון: בכ"ט בטבת מלאו לי ארבעים שנה, אף על פי שטרם התרגלתי לגיל שלושים. השנה יצא כ"ט בטבת במועד המוקדם ביותר אי פעם (למיטב ידיעתי) בלוח השנה השמשי - המועד היוקרתי ורב הסמליות של 1 בינואר. הנה כי כן, יום הולדתי כ"ט בטבת הוא יום מיוחד בלוח: הוא חל תמיד במהלך ינואר, בין 1 ל-30 בו, והוא היום הראשון בלוח השנה העברי שיחול תמיד תמיד, אפילו בשנה המשוגעת הנוכחית, בשנה האזרחית התואמת (למשל תשע"ד-2014 ולא 2013). לא אכחד מכם פלא נוסף: נולדתי בדיוק בחצי הלילה, כך שניתנה לאמי הבחירה בין שני תאריכים לועזיים. היא בחרה בחוכמתה במאוחר בהם, כדי שלא ייווצר בלבול עם העברי. זה היה הלילה שבין 22 ל-23 בינואר. והנה השנה, בחג הארבעים דווקא, כולם התנשקו בדיוק ברגע הולדתי - בחצות הלילה, אור לכ"ט בטבת.
*
תוספת: א'בשבט, שניים בינואר, ארבע אחר הצהריים. משוחרר מענייני לוח אזרחי, תפוס בענייני ראש חודש שבט שהוא היום שאחרי יום גנוסיא שלי, אני מגלה לפתע דבר שמפעים אותי. כלומר, עוד עניין סמלי וחמוד של תאריכים, כאילו לא הספיקו כל הפלאות התאריכיות מהפסקה הקודמת.
ובכן, יום ההולדת העברי שלי חל ביום האחרון של חודש טבת, שהוא החודש הרביעי בשנה (אם מתחילים בתשרי, כנהוג בימינו). כלומר, זהו היום הסוגר את השליש הראשון של השנה. היום הסוגר ארבעה חודשים מתוך שנים עשר. אתם כבר מבינים לאן אני חותר: זה מקביל בדיוק למיקומו של יום ההולדת הנוכחי שלי במהלך החיים: סגרתי ארבעה עשורים מתוך מאה ועשרים! שליש ראשון, בדיוק. מיקומו של יום הולדתי במעגל השנה הוא בדיוק כמיקומי השנה במעגל החיים (הסמלי והאופטימלי כמובן). אמנם אנחנו בשנה מעוברת, אבל אני מוכן לחיות עד מאה ושלושים וליישר את ההדורים הללו.