מדורי 'שיפוט מהיר'שהופיע אתמול במוסף 'שבת'של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת'של מעריב.
והפעם על 'ההשערה של מיסטר אספרגר'מאת עמי דביר, 'בנגאזי–ברגן-בלזן'מאת יוסי סוכרי ו'נוכרי בירושלים'מאת ישראל שפט.
ההשערה של מיסטר אספרגר
עמי דביר, כנרת זמורה ביתן, 413 עמ'
המדע גילה באיחור את תסמונת אספרגר, ובאיחור נוסף גילתה אותה הספרות – ולאחרונה היא מסתערת עליה בהמוניה. התסמונת, שעל הקשת האוטיסטית, מספקת לסופר כל מה שאפשר לחלום עליו: גיבור אינטליגנטי עד גאון, שאינו מסוגל לתפוס ניואנסים חברתיים ותקשורתיים כגון הומור וטקט ולכן מאפשר הסתכלות רעננה, 'הזָרָתית', על החברה הרגילה. ברומן על גיבור אספרגרי יש גם קו עלילתי מן המוכן: החתירה להתגבר על הלקות, להשתלב בחברה ובפרט למצוא בת זוג, עם או בלי לוותר על ההצטיינות השכלית.
ספרו החדש של עמי דביר הוא כבר ספרו השלישי על אודות אותו גיבור אספרגרי. התכונות לעיל משותפות לו ולספרים אחרים המופיעים לאחרונה בנושא, כגון רב-המכר שנסקר במדור זה לא מכבר, 'פרויקט רוזי'של גרהם סימסיון. אך רב גם השוני ביניהם. דביר משדך את הז'אנר האספרגרי עם נופך היסטורי-מקומי, ועושה זאת בחן ובשובבות. תותי, הגיבור-המספר, "מיסטר אספרגר"כפי שמכנה אותו מישהו, גדל בקיבוץ של עולי רומניה, שרידי השואה, בעמק בית-שאן. אירועים היסטוריים וזוטות-עבָר מפורשים בו מחדש בהתאם לעלילה; למשל, אלתרמן כתב את 'אליפלט'בעקבות מפגש עם תותי, ששמו המקורי אבימלך.
"החי הוא כישוף על כישוף", כתב אותו אלתרמן בשירו 'החולד'. וכזה הוא גם עולמו של הספר – והייחוד שלו, או הבעייתיות שבו. תותי מפרש באופן מאגי מציאות שהיא מכושפת בפני עצמה. מי שמחפש הזרה של מציאות נורמלית בעזרת זווית הראייה האספרגרית, לא ימצאנה בספר שלפנינו. הקיבוץ של תותי הוא מקום הזוי המאוכלס בדמויות בלתי-אפשריות. על המחצית השנייה של הספר אף משתלטת פנטזיית מדע בדיוני, שהמציאות האובייקטיבית בה ניתנת להסבר רק בדרכו של תותי.
בשביל מיסטר שופט מהיר, הפעמיים-הפוך הזה, הכישוף על כישוף, הוא יותר מדי. מיסטר שופט מהיר מתקשה להתחבר לספרים שמעוררים אצלו את המחשבה "יופי, נהניתי, אבל מה כל זה אומר?". לכן הוא נמנע בדרך כלל מספרי פנטזיה (כאן נפל בפח: רק באמצע מתגלה הספר כפנטזיה). אבל הוא יודע שיש בעלֵי טעמים אחרים. לפיכך יפסול עצמו הפעם מכס השיפוט, ויציע למי שכן בקטע לקרוא וליהנות.
בנגאזי–ברגן-בלזן
יוסי סוכרי, עם עובד (ספרייה לעם), 304 עמ'
ההכרה הציבורית בשואת יהודי צפון אפריקה החלה להבשיל רק לאחרונה. בתחום הספרות היפה, הלאקונה עדיין משוועת. יוסי סוכרי, ברומן החדש שלו, תורם תרומה חלוצית ואיכותית לתחילת מילויו של החסר. זהו רומן עברי ראשון העוסק בשואת יהודי לוב, שהייתה נתונה בשנות המלחמה לשלטון איטלקי ואף לשלטון גרמני ישיר.
במדורנו הקודם סקרנו נובלה חדשה העוסקת בכך אף היא, אמנם בתמצית – 'הסיפור של נאסיף'מאת יוסי גרנובסקי. מעניין ששתי היצירות מתמקדות ביהודי בנגאזי, עיר שקורותיה במלחמת העולם השנייה ייחודיות: היא ידעה הפוגה בכיבוש הנאצי-פשיסטי, בדמות תקופת ביניים של שלטון בריטי. סוכרי לא רק שבחר בקהילה הקטנה של בנגאזי, קהילת מיעוט אם תרצו, בתוך סיפור-המיעוט של הקורבנות האפריקנים של השואה ה'אירופית', אלא אף התמקד במיעוט-שבמיעוט: בקבוצת היהודים בעלי האזרחות הבריטית. קבוצה זו, שתחילה האמינה ששפר מזלה, דווקא היא אשר התגלגלה למחנה הריכוז ברגן-בלזן.
קורותיה התזזיתיות של בנגאזי במלחמה, מסעותיה רבי התלאות והייסורים של הקבוצה, הבחירה בגיבורה אישה, ולא סתם אלא אישה צעירה ונועזת העומדת על שלה – כל אלה, בצירוף כישרונו הפיוטי של סוכרי ועמקותו הפסיכולוגית, יוצרים רומן מסעיר ומשכנע.
ועם זה, לפרוזה של יוסי סוכרי יש מסורת של עימות עם ז'אנר הסיפורת. שני ספריו הראשונים הוצגו כספרים של סיפורת אך היו במידה רבה פובליציסטיקה פולמוסית גלויה. ספרו השלישי, 'לא תקין רומנטית', היה עלילתי יותר, אך הדעתנות נשפכה בו הן מהעלילה הן מפי הגיבורים. והנה גם הפעם ממאן סוכרי למוסכמות הבדיון. מה שיש לו לומר, הוא פשוט אומר, אמנם ביופי רב. כשצריך לסכם מה חושבת הגיבורה, הוא מסכם. סוכרי מוותר על הזכויות שמקנה סוגת הבדיון, כגון בניית עלילה שיש בה מפגשים בלתי-מסתברים, או רתימת הנוף והגוף כדי לרמוז על מהלכי נפש – ובונה רומן תיעודי, כמעט ביוגרפי, המבוסס כנראה על קורות משפחת אמו.
בספר זה, לראשונה, סוכרי משוחרר מהדחף הפובליציסטי. לראשונה ה'מזרחיות'שלו היא נדבך בסיפור היהודי הגדול, ולא התנגחות בציונות או ב'אשכנזים'. אך בהמשך לספריו הקודמים, סוכרי נותר סופר המפחד להשאיר לקורא מרחב לפירוש כוונותיו.
נוכרי בירושלים
ישראל שפט, גוונים, 63 עמ'
מידה רבה אף יותר של מפורשות-יתר מאפיינת את ספר ביכוריו המאוחרים של ישראל שָפָט. לעתים השירים מאירים רגע מזווית בלתי צפויה, לא פעם הם מעלים התרחשות יומיומית למעלת סמל; כללו של דבר, רבים מהשירים בספר עושים, במידה משתנה של שיריוּת, דברים ששירים עושים. ובכל זאת נדמה שהתכונה השכיחה ביותר של השירים היא האמירה הישירה. יותר משזה ספר שירים, זה ספר של מחשבות והתבוננויות – ובייחוד של וידויים.
"כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב/ מַעְגָּלֵי תְּבוּנָה וּשְׁפִיּוּת/ סוֹגְרִים עָלַי מִכָּל עֵבֶר". שפט, כפי שעולה מהשירים ומהמסופר בגב הספר ומפרופיל הפייסבוק שלו, הוא בעל בעמיו. אזרח ותיק, מרצה לחינוך ולשעבר ראש חוג לחינוך במכללה, בוגר ישיבת 'מרכז הרב'וחובש כיפה גדולה, אב וסב מסור, איש בית כנסת וקהילה. מי שמכיר את ההוויה הזו יודע כמה מעגלים חברתיים ברוכי כוונות טובות סוגרים עליה מכל עבר ומכתיבים לה נורמות בל יעבורו.
לא קל לעמוד בקידוש של בית הכנסת עם הקיגל בצלחת הקרטון ולתהות מה חושבים אלה מן הנוכחים שקראו את השורות שסיפרת בהן חוויות משפילות מאשפוז במסדרון בית החולים, או שורות שכתבת על אותה "שְׁחַרְחֹרֶת חֲשׂוּפָה"שעברה באולם המוזיאון המשמִים ו"עוֹרָהּ הַשָּׁחוּם בָּעַר וְהִצִּית הַכֹּל". וזה עוד כלום לעומת האומץ הכרוך בכתיבת מחזור של שירי כפירה ואמונה שבו המשורר שואל את אלוהים "אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לֶאֱהוֹב אוֹתְךָ/ זוֹעֵם וְקַנַּאי וְנַקְמָנִיכָּל כָּךְ", מייחס את האמונה ללב ולא לשכל, מתאונן על כי בשבת אסור לעשות שורה ארוכה של פעולות מהנות "אֲבָל/ מֻתָּר לִכְאוֹב", ומתאר את עצמו כמי ש"נִחָר וְנֶחְנָק מִקְּדֻשָּׁה".
דברים דומים בתעוזתם, שהיו יכולים להיות נדושים ואופנתיים עד להשחית לו נכתבו בידי משורר מהזרם המרכזי, אמורים על ירושלים בשיר שנתן לספר את שמו: "לְעוֹלָם אֵינְךָ טָהוֹר מַסְפִּיק בִּשְׁבִילָהּ/ עֲרִיצָה/ נִצְחִית/ כֹּל-יוֹדַעַת/ מְגָרֶשֶׁת אוֹתִי לְמָקוֹם/ בּוֹ מַנִּיחִים לְאָדָם כְּמוֹת שֶׁהוּא". שיניחו לו כמות שהוא – זו כמדומה בקשתו המתמשכת של ישראל שפט לאורך הספר; ובִמציאות חייו הנוחים אך ספוגי המבטים השופטים של אדם דתי מבוגר ומושרש בקהילתו, זו בקשה גדולה מאוד.