כיפת אלתרמן ביום: תרגיל בפרשנות יתר

> נדב שבות: כמובן השניים שיוצאים מהאחד דו (נובע) מ- יה (טמיר ונעלם). העולם נברא בהבל פיו של המשורר הבורא, ורוח על פני תהום (ולילה כי טרם נברא האור).
>> צור ארליך: צדקת ממני! דומיה - דו מיה. זו אף זו מאת ה'. כמו שנאמר, "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב".

> קרן סל-ניסים: "דו", כלומר השניים הם מאדוני. כלומר האות בי"ת, (איתה מתחילה השורה השניה בשיר) כי אם נהיר וברור ש אל"ף הוא אחד, מענין לצפות שגם בהתפצלות שלו לזוג, לשני דברים, עדין נשאר האחד, המקור, שהוא בעצם מעבר למילים

*

 בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.

בנבואתו על עתיד המגזר, הנגמרת בשורת המחץ על המגדלים והכיפות שהשתלטו באחרונה על ראשיו, מזהירנו אלתרמן כבר בהתחלה שלא לאבד את הנוער. בכיכר החתולות, מכיכר ציון בואכה רחוב אגרון בירושלים, מאבד מיטב הנוער בלילות - והלוא בלילה עסקינן, ובליל קיץ בפרט - ובכן, מאבד הנוער את הראש באלכוהול, סמים ומרעין בישין נוספים.

האלימות אורבת. בעיניהן התמימות של החתולות, ובפרט בעיניהם של החתולים הזכרים, מחללי-התומה-בפוטנציה, בוהֵק הסכין. זוהרת הסכנה.

אלתרמן רומז כאן, בחושיו העתידניים גם לספרו הידוע של דויד גרוסמן על כיכר החתולות ועל צרת הנוער האבוד, "מישהו לרוץ איתו". זאת, באופן מתוחכם במיוחד: הוא שולח אותנו ל"שתהיי לי הסכין", ספר ירושלמי אחר של אותו גרוסמן. אכן, נתן הנביא בשליחות בחצרו של דוד, דוד אדום-השיער, דוד הירושלמי, המלך גרוסמן.

> יהושבע סמט-שינברג: זו אכן טעות נפוצה וכך מקובל לפרש.
אלא שעין החתולים, כפי שיודע כל מתנחל מנוער, הוא המעין הממוקם בין גבעת אש קודש לגבעת עדי לעד, ליד עין שילה. עין חתולים נקרא כך על שום הגבעה הסמוכה ממזרח, עלי עין, המאוכלסת בקראוון של רווק חמוש סכין ושלושה חתולים.

> נדב שבות: לטעמי אי אפשר שלא לעסוק בדימוי הכפול של החתול לומדים צניעות מהחתול וחתולה כסימול למיניות רושפת. חתול מצד אחד כחיית הבית וכחיית מלחמה. האין זה התווך בו נמצא הנוער של ימינו?

> רפאל ביטון: בירושלים כידוע אין חתולים ממין זכר. מכאן ברור שהעיר בשירנו היא תל אביב ת"ו.

*

 לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.

הסביר יפה הבוקר המתחרה המגושם שלי, בעל "כפית אלתרמן ביום", ש"כמה לילה"רואה את הלילה כיחיד וכרבים גם יחד. אחדות שהיא גדולה ואחדותית כל כך, שאנו כמו סופרים אותה. הסביר ולא ידע מה הסביר - וזאת, לגודל הכלימה, דווקא בבוקר ל"ג בעומר, בעיצומה הסמלי של ספירת העומר, אחר ליל הוד שבהוד. הוד שבהוד - לילה כמה לילה.

ספירתו של הלילה האחד מהי? הווה אומר, ספירת העומר. אנו סופרים את האחדות. חטיבה אחת היא, מפסח עד שבועות, וכדי לעמוד על אחדותה, על המהלך האחד שלה, אנו סופרים אותה לילה אחר לילה. ודוק: התורה דיברה בלשון יום: "מיום הביאכם את עומר התנופה... תספרו חמישים יום". אך חכמינו העמידו את הספירה על הלילה, ומי שלא ספר בלילה עליו לספור ביום בלא ברכה. אלתרמן מעמידנו על כך ברמיזא. את מה סופרים וסופרים והוא אחד? את הלילה!

הממד הנוסף של ספירת העומר מתגלה בזכות מחציתה השנייה של השורה. "בשמיים שקט". אנו מבינים לפתע מהו הלילה הזה, כלומר מהו גם: ליל הגלות. לילה של הסתר פנים: בשמיים שקט. כמה, כמה תארך הגלות? לא פעם ולא פעמיים המשיל אלתרמן את הגלות ללילה, כגון בשורה בשירו על הילד אברם "לך לך, דרך ליל מאכלת ודם, אל הארץ אשר אראך".

ימי הספירה, בפרט ימי הספירה עד ל"ג בעומר, החליפו בגלות את בגדי השבת שלהם, את בגדי השמחה, ואם תרצו גם את בגדי העבודה של הקציר, בבגדי אבלות. מותם של תלמידי רבי עקיבא, ולימים הפורענויות שחזרו והתרגשו על היהודים בימי אייר-סיוון, גרמו להפיכת ימי ספירת העומר לימי אבלות חמורי סבר וחמורי דינים. כמה לילה, שואל אלתרמן. כמה גלות עוד נספור.

התשובה תימצא כבר בשורה הבאה. משהו חדש מתחיל. משהו נולד מתוך הליל. "לי נולד מתוך הליל ישראל, ישראל", תכתוב נעמי שמר, תלמידתו של אלתרמן. חכו מעט. כעת-מחר תראו.

> שלומי ליס: אל נכון, תוספת האות 'הא'למילה הגרעינית 'ליל'עניינה לרמז על האל המסתתר בתוך חשכת הגלות, בבחינת 'כי אשב בחושך, ה'אור לי '

> בעז דרומי: כנגד 4 לילות דיבר אלתרמן. לילה כמה ולילה. לילה ראשון זהו לילו של אברהם בברית בין הבתרים. היך מה דאת אמר והנה עלטה כמה הרי שנים כנגד ליל מצרים הנחצה. כמה כנגד ויחלק עליהם לילה. כמה כנגד ארבעים יום וארבעים לילה. כמה חושך כפול ומכופל של גלות מצרים וגאולה אחרונה. ואית דאמרי זהו לילו של דוד המלך. ולא כשיטת רבי נתן. ולילה אחרון. נמחק המקור

*

 כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קמעה קמעה. בחיתולים. איילת שחר צעירה שבוקע אורה. אחרי חשכת הגלות, אחרי "לילה, כמה לילה"ושקט הסתר-הפנים שבשמיים, הנה לנו עוללי התקווה, כוכבי הגאולה.

זהו עם ישראל השב אל ארצו. אלו הם פעמי תקומת ישראל, עשר שנים לפני הקמת המדינה. "שעִם חג ראשיתה / בשנית היא נולדת", יכתוב אלתרמן על האומה ערב פסח תש"ח, על הסף. זהו "כוכב הגאולה"כביטויו של הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג, כשם ספרו הידוע. זהו המגן-דוד המפציע. המונף בדגל האומה הנולדת מחדש. כוכב בחיתולים.

אך זוהי גם הילודה. הבטחת הזרע לאברהם אבינו, ככוכבי השמיים לרוב ולאין מספר. העוללים הם תקוותנו. הם כוכבינו שבחיתולים. אלתרמן משבח את המולידים, את מקימי עתידנו. ואת המולידים הרבה, על אחת כמה וכמה. דרך כוכב מיעקב, כדברי בלעם. וקם שבט מישראל.

> שלומי ליס: וכן הוא אומר 'מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא', אמור מעתה: נמשל הרך הנולד לכוכב

> יהונדב פרלמן: וכמובן חלק ג'בשירי מכות מצרים.

*

 זְמַן רָחָב, רָחָב.

הִרחיב הבוקר מתחָרִי בעל הכפיות בפילוסופיה של הממדים, הזמן והרוחב; ואכן, מקצת הצדק עמו. שכן רוחב הזמן נוגע גם לעניינן הסמוי והאמיתי של השורות הללו, הלוא הוא גאולת ישראל לאחר ליל-הגלות. כוכבי-הגאולה, כבר ראינו, בחיתולים; והמילים שיבואו מיד, "הלב צלצל אלפיים", מדברות בעד עצמן: התקווה בת שנות אלפיים.

אך כמנהגו המצער דבק בעל הכפיות במשמעותה הגלויה של המילה ולא במשמעותה האמיתית. כלל גדול הוא בפרשנות שירה: כדי להבין מילה חפש את מופעיה האזוטריים ביותר במקרא ובמקורות חז"ל, ובכלל זה גם מילים בנות-דוד שלה השותפות לה בשורש או בשורש-הנשמה, אתר את משמעויותיה הנדירות והלא-שייכות-לעניין (לכאורה!) - ומצאת את פירושה בשיר!

ובכן, רחב. מה זה רחב? הרחיבו דעתכם, הרחיבו פיכם ואמלאהו, פתחו תנ"ך ותגלו שהשאלה האמיתית היא לא מה זה רחב אלא מי זו רחב. והתשובה ידועה וגרה ביריחו.

אנו עומדים בשיר בעת של ניצני גאולה, איילת השחר שבוקע אורה בחיתוליו; אנו עומדים בפתחה של ארץ ישראל, כבימי יהושע. זה זמן רחב: זמנה של רחב! המשורר ממש צועק, וערלי אוזן אנו אם לא נשמע: זה זמן רחב! ושוב, למי שלא הבין, רחב! נכנסים לארץ! כובשים ומתנחלים! וקודם כול - מרגלים!

רמז מובהק לכך נמצא שני דפים אחורה, בשיר "עד הלילה". "כי מָתַי עוד נצא לרַגֵּל את הרחוב", נאמר שם. הנה רחב, במסווה שקוף של תוספת ו (רחוב), שאנו צריכים לשלוח אליה מרגלים!

> אסף אלרום: תנ"ך?? תנ"ך זה רק הרובד הראשון! הרי ברור שכשאלתרמן כתב את השורה הזו הוא לא סתם הכפיל את המילה רחב, שהרי נאמר (מגילה ט"ו): "תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה (ואביגיל רחב) ואסתר ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה מפיק אסתר ומעייל ושתי תנו רבנן רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אמר רבי יצחק כל האומר רחב רחב מיד ניקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי אמר ליה כי קאמינא ביודעה ובמכירה"אל תקרי נחמן אלא נתן, ומיהו רבי יצחק בשירתו של אלתרמן אם לא אביו? ודוק וד"ל

< שלומי ליס: ויפה כיוון בעל 'התקוה'לתקוות חוט השני.

*

 הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.

אלפיים שנות גלות - והלב מצלצל: סוף. גאולה. פגישה. הלב משתולל, הלב מתפעם: הגיע זמן הגאולה. אחרי הכמה-לילה והשקט בשמיים, אחרי היוולד הכוכבים בהמוניהם כמו בהבטחה לאברהם, אחרי השיבה לארץ כבימי יהושע ורחב-רחב, זה הזמן. חלקו הגאולי של השיר מגיע לשיאו.

הלב צלצל אלפיים הוא גם נוטריקון בדילוגים של בצלאל: האומנות (שאלתרמן עצמו נציגה) חוברת, כמו אצל בצלאל בן אורי, אל בניית המקדש! ואם לא די בכך, אלפַּים בהיפוך אותיות מי-פלא, ומי הפלא הם הטל שהוא המילה הבאה בשיר, ונדבר עליה מחר. עת פלאות!

> שלומי ליס: אל נכון, המשורר רומז לכתוב 'כל פרי אדמתך יירש הצלצל'וכולו אומר שירה על שסרה קללת הגלות.

*

 טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.

טוב, אם לא האמנתם למדורנו הזה האלטרנטיבי כי השיר 'ליל קיץ'עניינו העמוק הוא הציונות הדתית, הנה הגענו, בפלאי ההשגחה, לשורה הזאת דווקא בבוקר הזה שבוכה בו המגזר הנ"ל על הטל, וד"ל.

אך זהו כמובן רק קצף על פני המים. שורתנו היא בעיקרה המשך למהלך הגאולי, על פי התפיסה הציונית-דתית, שאנו עוקבים אחר התגלותו בשורות השיר עוד מן השורה השלישית.

הלב צלצל אלפַּיִם, קראנו אתמול, וה"אלפים", אלפיים שנות הגלות, מתהפכות ל"מי-פלא", שהם הטל. וכך מדמיע הלב את העין, והריסים מצטעפים עד חסימת הראייה, כפי שכתב המשורר עצמו בספר זה עצמו בשיר 'יום פתאומי': "לִבֵּנו דומע כמו חפרפרת. הוא עיוור, הוא עיוור באור!".

מהו אם כן העיוורון הזמני התוקף אותנו מרוב התפעמות הלב? כמובן, אלו הם העיכובים למיניהם. המלחמות, הנסיגות, הקורבנות, שהריהם כארבעים המלקות, שבפועל הן כידוע ל"ט, כמניין ט"ל. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם חילוניותה הזמנית של הציונות, ובראשה צרת השבת והעבירה על ט"ל אבות המלאכה. זה יעבור, אומר המשורר. זה רק בכי התרגשות, בלבול זמני.

> שלומי ליס: אל נכון, ברקע הדברים עומד הפסוק "שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי (אל תקרי רסיסי אלא ריסי) לילה".

> אסף אלרום: סליחה, כן, אבל פגישה מצעיפה יש רק אחת- הפגישה הרומנטית הראשונה בתנך בה יצחק ורבקה נפגשים ומיד ״וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס״ רמז לכיסוי ראש מלא מלא ומלופף מלופף.

*

 בְּמַגְלֵב זָהָב פָּנָס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

עלינו לארץ, הקמנו מדינה, התגברנו על מחלות הילדות, ראשנו נמלא טל, איילת השחר בקע אורה - זהו חברים, עכשיו לעבודה. צריך לקום בבוקר, לאור הנץ החמה הזוהב. לעטות טלית, פסים שחורים לרוחב הבד. להניח תפילין של יד, פסים שחורים לרוחב היד. להניח תפילין של ראש כפנס על המצח. ליפול אפיים, ראש על יד, בתפילת התחנון.

וגם: נבואת זעם מוסרית. שבט מוסר. מגלב מוסר. הפריבילגים הלבנים האשכנזים דופקים את השחורים. מקפחים. לוקחים לעבדים. דורכים עליהם כמו רצפה. ובמגזר הדתי לאומי פי אלף; יוכיחו מנהיגי המפד"ל לדורותיה אבנר חי שאקי מליטא, יצחק לוי מרוסיה הלבנה, ורפי פרץ מפולין הלבנבנה. רב לכם, זועק המשורר. נפול תיפול גם אתה גם העם. אפיים.

> שלומי ליס: אל נכון, בתוך כך מדגיש המשורר את רציפות גאולתם של ישראל, ממצרים ועד הנה - 'לרחב ('לארך'קרי) הרציף'.

*

 רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.

לא נותר לי, אחרי ניתוחו הצלילי של בעל דבבי בעל #כפית_אלתרמן_ביום, אלא לעשות את הצעד הבא. שהרי דבריו הם ממש מקפצה אל הפרשנות ההכרחית שלי, המגזריסטית הצרופה.

ארליך הראה איך "עמומה"הוא גשר דו כיווני בין "שטה"ל"רוגשת". "עמומה"נשמע זהה בשני הכיוונים, ישר והפוך, וכך מחבר בין גושי הצליל הדומים אך הסותרים במשמעותם "רוח-קיץ-שטה"ו"רוגשת". עד כאן תורף דבריו.

והנה, גם בעם ישראל יש שטים ורגועים ויש רוגשים, ויש העמומים שהם הגשר ביניהם. המקף. כידוע, כמאמר ד"ר בורג, העיקר הוא לא הדתי ולא הלאומי אלא המקף שביניהם. מסורת הדורות הדתית שטה, הרגש הלאומי רוגש. תחי אפוא העמימות.

וכידוע עוד, תפקידה הוותיק של הציונות הדתית הוא לגשר בין הקצוות. וכמאמר סבתי ז"ל על כך, גשר הוא מה שדורכים עליו, אבל נעזוב את זה.

שורתנו היא טענה בזכות העמימות. זו שתכיל, דו כיוונית, ישרה והפוכה, את הרוגע ואת הריגשה.

> שלומי ליס: אל נכון, לנגד עיני המשורר עמד הכתוב 'והרשעים כים נגרש', לאמור: אכן יש וגאולתם של ישראל מתעמעמת בעיני הבשר, ספינת הגאולה שטה לאט מדי ואף נסחפת אחר רוחות הזמן לכיוונים זרים, אך מובטח להם לישראל שתגיע לנמל הבית

*

 עַל כִּתְפֵי גַּנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.

אחרי החיתולים הגיע גיל הגן. גדלנו! והילדים כבר יודעים לדבר: ועוד איך! השפתיים נשפכות. הבניין הלאומי נבנה על כתפי הגנים, על ילדינו הגדלים, שהם כפי שהוכחנו גאולתנו הצומחת.

השפתיים הנשפכות הן, כאמור בשיר, שפתיה של הרוח. ארליך שטיא השכיל להזכיר פה את נבואת יואל, "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ", ולא שמעו אוזניו את אשר פיו מדבר: בניכם ובנותיכם! בחוריכם! מה זה אם לא ילדי הגן? מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

הבניין הלאומי, אומר לנו המשורר, חזקה עליו שיוביל להתחדשות הנבואה. ותחילתה, בבניין התורה. ותחילתו של זה, בחינוך הנוער. ותחילתו - בגנים. רוח ה'נשפכת על הגנים, גני הילדים, תחילתה של ההתחדשות הרוחנית. קמעה קמעה! מן הרוח העמומה, המקפית, תצמח הרוח הגדולה. תישפך הרוח על כל בשר. ומכאן ועד "יבוא כל בשר להשתחוות לפניי"כבר קצרה הדרך.

> יוסף תירוש: וניבא המשורר ולא ידע מה ניבא! השפתיים הן משל לנבואה, כנאמר ''כחוט השני שפתותיך", ופירש בעל המצודות 'והנמשל הוא על הנביאים שהיו מתנבאים... ודבריהם מקויימים כצבע אדום'.

> שלומי ליס: אל נכון, מייקר המשורר את תפילתם של תשב"ר, בבחינת 'אשפוך לפניו שיחי'. אפשר אף ועל כתפי הילדים הרכים נשפכת הטלית, המבשרת את גאולתם של ישראל מארבע כנפות הארץ.

*

 רֹעַ יְרַקְרַק

לדעתנו, כמובן, זה לא שיר על עיר אלא פרדס רמזים על גאולת ישראל בזמננו ועל הציונות הדתית. אבל ככל שיש פה בכל זאת עיר, זו כמובן ירושלים, שזמנה רחב-רחב ותימרות אבן לה, מגדלים ואף כיפות, מגדלים שבנה עוזיהו ויחזקם. ירושלים שאנו חוגגים לה היום - ובדרך נס הגיע אליה היום גם בעל כפיות אלתרמן היומיות, וכהרגלו החמיץ את השעה ושקע בניתוחיו הצורניים.

גם כיפות בה, בירושלים, ככתוב באחרית שירנו "המגדלים והכיפות", ובולטת בן כיפת הזהב, אותו צבע המוזכר בשיר לרוב. הירקרק במקרא הוא כנראה זהב, כמבואר בכפית הרשמית הנ"ל.

והנה, כיפת הסלע המוזהבת היא מקרה מובהק של זהב שאפשר לקרוא לו ירקרק, כי ירקרק בלשון ימינו הוא הירוק, צבע האסלאם. מזדרז אפוא אלתרמן ומודיענו: הירקרק הזה רע.

*

 תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.

כזכור לכם מן השורות הקודמות על פי פירושנו, עם התקדמות הגאולה נשפכת רוח הנבואה על ישראל, ושפתיהם של ילדי הגנים דובבות דברי תורה. ריצודו של הרוע הירקרק שהפריענו לרגע לא עוצר את התהליך. אדרבה, הוא מזכירנו את הר הבית, ודרכו את פעמי המשיח. אנו מתקרבים לשיא: לימוד "אורות"של הרב קוק, התפשטות ידיעתו, תסיסת לימודו והפנמתו - ואיתן כמובן התגשמות חזונו הגאולי של הרב קוק.

התסיסה הרוחנית מעוררת כמובן חשדות והתנגדויות. על כן אורות וחשד. אך שימו לב לבחירה בצורה המלעילית המלאכותית חֶשֶד: היא מזכירה, לאותם יחידי סגולה שזה עולם ההקשרים שלהם, את דמיונה של המילה חשד למילה קודש. "אורות הקודש"של הראי"ה קוק - הגדול והנעלה שבקובצי האורות שלו - הם התוססים. הם מרווים לא כל צמא, אלא את המנוסה שאינו ירא לגשת אל התוסס ואל הנחשד.

השינוי מ"קודש"ל"חשד", אותו משחק של ח תמורת ק המצטרפות לדש, מסווה את עניין אורות-הקודש ומותיר את האבחנה בו למעטים, אך ראו זה פלא: הוא מזכירנו גם את סיסמתו של הראי"ה העומדת ביסוד התקומה הנכונה, "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

> שלומי ליס: אגב אורחא המשורר מעמידנו, אל נכון, על יחסו לרואה האורות הכהן הגדול מאחיו. שהרי המילה חשד מעלה על דעת כל קורא את דברי המשנה במסכת יומא אודות כה"ג: 'הן פורשים ובוכין והוא פורש ובוכה' - על שחשדוהו. כפלא הוא שהמשורר - הנביא חוזה כאן את הרנסנס החרדי ביחסו למרן הרב.

*

 רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחוֹר.

על המילים הקודמות, "תסיסת אורות וחשד", האירנו אתמול ר'שלומי ליס: "אגב אורחא המשורר מעמידנו, אל נכון, על יחסו לרואה האורות הכהן הגדול מאחיו. שהרי המילה חשד מעלה על דעת כל קורא את דברי המשנה במסכת יומא אודות כה"ג: 'הן פורשים ובוכין והוא פורש ובוכה' - על שחשדוהו. כפלא הוא שהמשורר-הנביא חוזה כאן את הרנסנס החרדי ביחסו למרן הרב".

ניבא וידע מה ניבא. שהרי הנה לנו מטמוניו של מרן הרב רותחים בקצף השחור. רנסנס, או דנין-ברותחין? תסיסה, או ביזיון-וקצף? שמא משהו חדש מבעבע במגזר החרדי, עם התבססותה של גאולת ישראל? מבחינה זו, אולי אנו מפענחים שורה זו ב'ליל קיץ'מוקדם מדי. העתיד ילמדנו את פשר נבואת המשורר, לכשתתגשם. הרי זו דרך פרשנותנו העקבית ל'ליל קיץ'בפינה זו: בדיעבד, כחכמים בלילה.

> שלומי ליס: כל אימת שאני מבקש להתחזק מעט באמונה אני שב לכתביו הגאוליים של אלטרמן ושואב מים בששון ממעייני הישועה הזרוחה.
אם יהיו חטאיכם כלילה כקצף ילבינו, מבטיח לנו הצופה למרחוק.
קצף הגלות נהפך לרחמים גדולים. הִנְנִ֤י מְקַבְּצָם֙ מִכׇּל־הָ֣אֲרָצֹ֔ות אֲשֶׁ֨ר הִדַּחְתִּ֥ים שָׁ֛ם בְּאַפִּ֥י וּבַחֲמָתִ֖י וּבְקֶ֣צֶף גָּדֹ֑ול וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ אֶל־הַמָּקֹ֣ום הַזֶּ֔ה וְהֹשַׁבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח

*

 וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ,

תהליך ההבשלה הגאולית שתיארנו לאורך השיר מתקרב לשיאו הרוחני. הרחק לגובה. הטרמה אלתרמנית לשירו של אצ"ג על מה שמעל ומה שמעליו עד אל נקודת הכוסף.

אך בעיקר, ביטוי זה הפותח את בית הסיום של השיר מכין אותנו אל סופו של הבית ושל השיר, "המגדלים והכיפות", שהוא שורש נשמתו של שירנו ועילת העילות לפינתנו "כיפת אלתרמן ביום". אנו נושאים מבטנו אל הראש, ואל מה שמעל לו, רוח א-לוה ממעל הננסכת על ראשו של האדם המאמין והממוגזר, כיפה לגברים ולאחרונה, עוד הרחק לגובה, מגדל לנשים.

עוד נדבר במגדל כשנגיע לסיום. זהו מגדל עוז, עמוד תווך, מגדל וראשו בשמיים - הרחק לגובה! אך הגיוני הוא שהמגדלים צצו רק בשלב כה מתקדם במהפכה התורנית הלאומית והתורנית הנשית.

> שלומי ליס:  ויפה כתב המשורר יוסף גמזו בשירו המגזרי 'אהובתי על מגדליך הגבוהים פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים'.

*

 בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,

אנחנו בשלב הרוחני המובהק של השיר ושל הגאולה. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח', יא). נהימה לשון נהמא, לֶחֶם בארמית. אלתרמן הופך אף הוא את הסדר, כמו עמוס: לא רעב ללחם אלא לחם מורעב! בכך הוא שולח אותנו אל הפסוק הזה, המדובב את הרעב הנבואי של אחרית הימים: היש לכם רמז מגולה מזה?

> שלומי ליס: אל נכון, המשורר מבטא גם את עמדתו הגאולית האקטיבית. תחת גאולת ענני שמיא שהיא בבחינת 'נהמא דכיסופא', קורא המשורר הציוני דתי לפעול עם אל.

*

 עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,

ברור שירושלים, כן? ולא הרוע הירקרק של כיפת הזהב, אלא המקדש המצופה, שאנו מצפים לו בכיליון עיניים. אל תקרי עיניה אלא עיני ה', לאמור: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה'אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה'אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, יב); וגם, בשיבת ציון, "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל; שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה'הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד', י).

> שלומי ליס: כמובן ברורה ההנגדה בין יופי העיניים - ראי הנשמה - ל"עצי שיטים מצופים זהב" - מכלול התרבות הריקנית, עלמא דשתוטא, עצי סרק גדועים שברק יופיים החיצוני עתיד להתקלף.

> בעז דרומי: ככה זה כששירה אלוהית הופכת לדת. פעם היינו רואים כל בוקר כפית זהב אלתרמנית וניתוח מבריק מבית המשורר צור, ואילו כיום מכרנו צורנו בכיפת זהב מרצדת האומרת מי צור זולתי, ואין כאלתרמנו, וצהלה הפכה הלצה והלצה ללצון אויה כי אבדנו כצאן לא יהי השיר לרצון

*

 מִתְאַדָּה בְּזַעַם,

החֶרֶג אל הקודש, הכֹּסֶף אל האינסוף, מגיע למיצויו בעלייתה של ירושלים של מטה אל ירושלים של מעלה. "בזעם"מרמז לחורבנות ירושלים, ומנחמנו: גם בזעם ה', בחורבנה של עיר של מטה, העיר התאדתה והתעלתה. מתאדה נוטריקון "אלי אתה ואודך" - ואכן, המשך הפסוק, "אלוהיי ארוממך". רוממות רוח גם מתוך זעמו של שבט האל, ודאי מתוך זעם הנבואה. התאדות-בזעם היא גם רמז לאליהו הנביא, הקנאי, שעלה השמיימה.

*

 בְּתִימְרוֹת הָאֶבֶן
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.

הגענו לסוף, הגענו לעוגן! שיא נבואת הגאולה של אלתרמן מגיע בירושלים הבנויה שבה מהלכים חובשי הכיפה וחובשות הבובו!

איך ידע המשורר בשנות ה-צ'של המאה העברית הקודמת כי עתידות נשותינו, אימהות דור הכוכבים-בחיתולים הבא, להצמיח לראשיהן מגדלי בד מגולגל, עיתים מצופים זוהב, עיתים בטוב ירקרק, כרבולות פאר המעלות את קצפם השחור של מלעיגים עלובים!

זכינו לחיות בימים שבהם נתגלתה נבואת המשורר, שהלוא רק בזכות "המגדלים והכיפות"החותמים את השיר, שמשמעותם קרמה בד וגידים אך זה לאחרונה, הוסר הלוט מעל משמעותו הסמויה של השיר כולו, והבנו בדיעבד שכל עניינו אינו כפית אלא כיפה, כפי שהראיתי לכם בשבועות האחרונים יום יום ושורה שורה. ואגב כך הדגמתי לכם איך מפרשים שיר בעומק.

כי כידוע משיצא השיר מן המשורר אל רשות הרבים רשאי כל קורא לעשות בו כבשלו, לכפות עליו פירוש על פי גחמה שרירותית, לתלות את כל הקונקורדנציה לתנ"ך וכל האפשרויות במילון בכל מילה בו, להשליך עליו את מאוויי ליבו, לקשר כל מה שבא לו לכל מה שבא לו ולהיות משוכנע לגמרי שזו משמעות העומק - והרי ההוכחה לפניכם, חקוקה בתימרות אבן, מצטרפת לאי-אילו מאמרים קיימים שלהבדיל ממנה תפסו את עצמם ברצינות גמורה.

> שלומי ליס: אשריך שזכית לברר מקחו של משורר הגאולה ע"י הפשטות המתחדשות כל יום. אמנם כן הלב דואב בראותו כיצד הפחד מן האל"ק (אינקוויזיציה ליברלית קדושה), שאת נחת מקלדתה הראינו לדעת זה לא מכבר, מכריח אותך להתכחש לכתיבתו הגאולית הציונית דתית של ר'נתן אלטערמאנן. אנו ציפיה לבאות, לעוד מן האור הגנוז בכתבי רנ"א, תן לנתן החכם ויחכם עוד, כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטֹּ֣וב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חׇכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה, בביאת גוא"צ בב"א.