אחרי בלותו הייתה לו עדנה: קריאה הדוקה בשיר "בית ישן ויונים"לנתן אלתרמן

לְךָ פִּתּוּחֵי מַשְׁקוֹפִים וְכַרְכֹּב.
צִפּוּי הַמַּרְאוֹת הָעוֹמֵם וְנִקְלָף.
הַבַּיִת, יָמֶיךָ בָּאִים לַעֲרֹב
לְאוֹר זִקְנָתָם שֶׁל מַתֶּכֶת וּקְלָף.

מתחילים בשיר הבא ב'כוכבים בחוץ', שיר קצר – "בית ישָן ויוֹנים". פתיחתו מציגה את נושאו בפשטות יחסית, בתיאור ישיר של חלקים מייצגים בו. תיאור שכמו מרדים את חשדנותנו, משל היינו בית ישן בעצמנו, כדי להכותנו בהפלגות הדימוי הפראיות שיבואו מיד.

לפנינו בית מפואר ישן וכנראה נטוש. רכיבי האבן עוד שומרים על הדרם כקדם: הפיתוחים הקישוטיים מעל הדלתות והחלונות. אך רכיבי המתכת כבר אינם כשהיו: המראות, האופייניות לבתי עשירים שיש בהם נשפים, כבר עמומות והציפוי המתכתי שלהן מתקלף.

המיוחד, יחסית, הוא שתיאור זה נעשה באוזני הבית, בגוף שני: מספרים לו איך הוא נראה. זה מתאים לו, כי במצבו המוזנח הוא דומה לאדם זקן שאיבד חלק מהמודעות העצמית שלו. הגוף השני יימשך לאורך כל השיר.

אכן, הבית הוא כאדם בערוב-ימיו, אדם בא-בימים, וזה נאמר בצורה מיוחדת, המערבבת את שני הביטויים הנוגעים לזקנה אנושית: "ימיך באים לערוב". הימים באים (היפוך של בא בימים) – והם באים לערוב, להיות לעֶרֶב. מתקדמים אל השקיעה.

בבוא הימים לערוב, עדיין יש אור: הם "באים לערוב לאור זקנתם של מתכת וקלף". מוזר לכאורה, כי זקנה אינה אור. איך היא מאירה? אלא שיש כאן שימוש כפול, מתוחכם, במילה "לאור". שני מובניה משמשים באופן חלקי ומשלים.

ראשית, "לאור"כפשוטה: באור הזקנה של המתכת והקלף, שתכף נבין מהו, אנו יכולים להבחין בבואם של הימים לערוב. במובן זה, ה"אור"הוא חלק מדימוי חייו של הבית ליום. הזדקנות המתכת והקלף משולה לסוף היום, כשעדיין יש אור חיוור, בטרם יבוא על הבית ערב ממש.

שנית, "לאור"היא מילה של תיאור סיבה. הסיבתיות אינה לוגית אלא ציורית: המתכת והקלף מזדקנים קודם, וזה ממחיש לנו את הזדקנותו הקרבה של הבית.

הזדקנות המתכת ברורה, והומחשה לנו קודם בציפוי המראות. המתכת עם הזמן מתעמעמת או אף מחלידה. אבל זקנת הקלף היא מוזרות נוספת שיש בבית הזה. בבית השירי – ובבית הישן. כי להבדיל מהמתכת, קלף אינו רכיב של הבית. הרי רק עכשיו, בשיר 'שדרות בגשם', חגגנו את המתכת שהעיר בנויה ממנה, ולקלף לא היה זכר. אבל כמו במילה "לאור", גם במילה "קלף"אנו נדרשים לריבוי המשמעויות שלה.

הקלף, ראשית, הוא אסוציאציה ליושן. לזקנה. מגילות עתיקות כתובות על קלף. הקלף גם מזדקן במראהו, מצהיב או אף נסדק. כלומר, הקלף פה הוא לאו דווקא חלק מהבית; הוא משל להזדקנות. שנית, המילה קלף מעלה פה על דעתנו התקלפות, בלי קשר לחומר "קלף". מבחינה זו, המילים "נקלף"ו"וקלף"בסופי השורות בבית הזה אינן חרוז כפשוטו, אלא "וקלף"היא הפעלה תודעתית חוזרת, לא מודעת לקורא, של ה"נקלף".

ולבסוף, הקלף הוא גם דימוי לעורו של אדם זקן. הקלף עצמו הרי עשוי עור בהמה; והמילה עור מתעוררת בתודעתנו על ידי עבודה צלילית קפדנית במילים הקודמות: "לערוב לאור זקנתם". המילה "אור"נשמעת דומה ל"עור", דמיון המתחזק בגלל המילה "לערוב"שלפניה, שכללה את כל צלילי המילה "עור". א של אור מתבלבלת כך בראש עם ע של לערוב. וכך אנו מוכנים, בלי לחשוב על זה, להרגיש עור, עור זקן, כשמגיעה המילה קלף. הבית, אם כן, כמוהו כאדם זקן.

מסובך? איך כתב אלתרמן בשיר פשוט – "השיר לא תם, הוא רק מתחיל".

> ליאור כוריאל: על בסיס יחסי חוץ-פנים (משקופים-מראות): הייתי רואה בקלף את דמותם של הספרים הבלים מיושן המשלימים מבפנים את המתכת - סורגים, מעקות, תריסים- שבחוץ.

> יעל מאלי: בבית ישן המתכת, במעקות הברזל, למשל, נקמטת ומתקלפת, ואפילו ניתו לדמות אותה לעורו של אדם זקן.
*

אֵיךְ קַיִץ טִפֵּס בְּסִבְכֵי הַגָּדֵר
וְכַמָּה סְתָוִים בָּהּ תָּלוּ הָאַדֶּרֶת?
בְּכַמָּה דּוֹרוֹת שְׁעוֹנְךָ מְפַגֵּר?
עִם מִי עוֹד הַבְּאֵר מְדַבֶּרֶת?

- שואל אלתרמן את הבית עתיק היומין הניצב בעיר האירופית. הקיצים טיפסו על הגדר ויצרו בה סבך עלים. כלומר, העלים הם שטיפסו, אבל אנחנו בשיר אלתרמני אז הקיץ טיפס. גם סתווים רבים עברו על גדר הבית ועל העלים הללו ונתנו בהם את אותותיהם האדומים: כאילו תלו בגדר את מעילם.

הבית עוד נתון באיזו מאה קודמת, מנותק מההתחדשות והקידמה שברחוב: שעונו מפגר בכמה דורות. והבאר שבחצרו עדיין מדברת עם אנשי הדורות הקודמים, שעוד שאבו ממנה מים ולא היה להם ברז.

החריזה לכאורה מינימלית, חריזת שור וחמור יחדיו: "גדר"ו"מפגר", רק התנועה המוטעמת והעיצור האחרון; "אדרת"ו"מדברת", שוב, רק התנועה המוטעמת ומה שאחריה. אבל ראו זה פלא: תמיד אות אחת אחורה תימָצא ההשלמה. הג'של "מפגר"נמצאת ב"גדר"בפיגור של אות אחת לאחור. הד'של "האדרת"מדברת אלינו ב"מדברת"אות אחת אחורה.

זה חלק מהתזמור הפנטסטי של הבית. "דֵר"של "גדר"נמצא בתוך החרוז השני, "אדרת"! והאדרת הזו מתלבשת עלינו מיד בשורה הבאה, במילה "דורות"! ושוב נשנה הצמד ד-ר ב"מדברת".

מה שקורה בהגדר-האדרת, הצמד ששורה מפרידה בין אבריו, קורה ביתר שאת וביתר עוז בצמד הצמוד "הבאר מדברת". הפעם הבְּאֵר בלועה במלואה בבטנה של "מדבֶּרת". בֵּאר-בֶּר: אתם שומעים את הבִּרבּור? כי אכן, הבאר עוד מדברת ומדברת.

עוד קודם לכן, השורה הראשונה, הקיצית, טבולה בצלילי ס-צ, כיאה לעונה התוססת - באה השורה שאחריה, "וְכַמָּה סְתָוִים בָּהּ תָּלוּ הָאַדֶּרֶת?"ונתלית בה במזכרת אחרונה אחת, ס של "סתווים".

*

בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם.

רוֹדֵם. רדום אבל לא סתם רדום: עסוק בלרדוֹם. אקטיבי בלהיות פסיבי. כותבים יקרים, זה הכלל: בניין קל, בניין קל, ושוב בניין קל! זה משחרר, זה מעיף החוצה כל מטען עודף שאינו בשורש, זה מחייה נפשות! נדמה לכם שאין בניין קל לשורש שלכם? ראשית, בדרך כלל תופתעו לדעת שיש. 'רדם'ו'לרדום', למשל, יש מהתנ"ך וצפונה. שנית, אז מה? תמציאו!

*

בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר
תֵּישֵׁי עֲנָנִים הִתְחַכְּכוּ לְשָׂבְעָם.

בגן הבית הנטוש עולים עשבי פרא. לו היו בעלי חיים רועים בו, היו אלה תיישים סוררים. אך גם תיישים אין. רק ענני השמיים הלבנים-אפורים, בתפקיד תיישים, נעים על פני הגן, נוגעים בו וכמו מלחכים אותו. העננים לא אוכלים, רק מתחככים, אבל הם עננים אז אותם זה משביע.

כל זה ברובד הפשט הנגלה, ובלי להקשיב למה שהמילים מספרות בצליליהן. ומה שהן מספרות מחזק עד מאוד את התמונה ה'פשוטה'שציירנו. הקשיבו למשל למילה "לשבעם": יש בה עשׂב; היא רומזת לנו מהו הדבר שעושה את הגן לשעיר ומשביע את התיישים.

גם במילה "שעיר"יש מצלילי העשׂב הזה. אבל זה עוד כלום. הדימוי החריג של הגן לגוף "שׂעיר"מושך את העין, וככל שאנו מתבוננים במילה זו וביחסיה עם המילים השכנות, כך אנו מגלים עוד תחבולות סמויות שהיא מפעילה.

1. שעיר היא גם מילה נרדפת לתיש. אין זה מובָנהּ פה - אך הנה מובן זה מופעל בבדיחות דעת כשהמילה שעיר גוררת אחריה את התיישים.

2. שׂעיר מעלה על הדעת את השורש סער. שוב, זה לא פירוש המילה פה, אין פה סערה - אך הנה באים העננים ומתחככים בה, בין בסערה בין כסתם עננים ברוח. הגן השעיר הוא אם כן גם קצת "גן סעיר", וגן סוער הוא עניין אופייני לספרנו 'כוכבים בחוץ'. למשל: "ושוב גַנְּךָ סָעַר ולא בעבורנו", שלושה שירים אחורה ('כינור הברזל'ב).

3. עוד אפקט לוואי, הפעם אולי לא מתוכנן: גן שעיר מצלצל קצת כמו גן סגור. שזה, שוב, גנו של הבית העזוב המוקף גדר ואין בו אנשים וגם לא בעלי חיים.

4. "שׂע"של שעיר מתהדהד כאמור ב"לשׂבעם"שבסוף השורה השנייה. זה חלק מאפקט גדול יותר. מילות השורה "בגנך השעיר"מתהדהדות במילים הזוגיות בשורה שאחריה: בגנך-עננים (ובפרט: גן-ענן), שעיר-לשובעם.

5. בבית הקודם תוארה הגדר המקיפה את הגן כסבוכה, ו"סבך"זה תואר כ"אדרת". "שעיר"משלים לנו אסוציאציה ל"אדרת שיער", מראהו של עֵשָׂו. ואם יורשה להפליג באסוציאציה עוד כברת דרך לא מחייבת: עשׂו מזכיר עשב, בצליל שמו וגם בהיותו איש שדה בעל ריח שדה. ואכן השיער בגן שלנו פה הוא עשב, וזה מסביר את התיישים הרועים בו בשורה הבאה (וכזכור מצטלטל במילה האחרונה בה, לשׂבעם).

6. שעיר יחרוז עם "העיר", מילה חשובה בשיר, המקשרת אותו לשיר שלפניו ולשיר שאחריו לשרשרת שירים המדברים על העיר, מזכירים את המילה, וקושרים לראשה דימויים מסעירים. די היה בצורך זה לחרוז את "העיר"ולהבליטה כדי להצדיק את "השעיר", אבל אנחנו כבר אחרי שש סיבות אחרות לבחירה במילה זו!

> יהושבע סמט שינברג: וואי וואי. וכל זה בלי שהזכרת אפילו במילה את התיש האלתרמני הראשון במשפחה! ["יש לנו תיש", שיר הילדים הידוע שכתב יצחק אלטרמן, אביו של נתן].

> עפר לרינמן: רגע, אבל מה עם "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב", מהאזינו?
>> צור ארליך:  מעניין מאוד! שעירים על עשב - וכמו אצלנו, אפשר לראות תמוה של תיישים על העשב, ואפשר (וכך אני רואה בהרטום) לפרש שעירים אלה מלשון סערה, גשם. ומשחק הצלילים שעירים-עשב-רביבים ממש כמו פה.
>> עפר לרינמן: רביבי גשם דקים כשערות, מציע [מילון] גור שלנו.

*

רוֹעֵי הַשָׁמַיִם כְּחֻלֵּי הַפַּרְוָה,
בְּעָבְרָם אֶת הָעִיר,
לְךָ מַצְהִילִים
מִקְהֲלוֹת חֲלִילִים
כְּאֶל הַר וְגִבְעָה.

השמיים מתחפשים לצאן עם צמר כחול. אולי אלה העננים, שתוארו בשורה הקודמת כתיישים, והשמיים בכללותם הם הרועים שלהם; ואולי כחולי הפרווה הם דווקא הקטעים הכחולים שבין העננים, והרועים הם מה שמפעיל את כל העסק, נניח הרוח. השמיים הצבעוניים והצוהלים מחוננים אפוא את הבית הקשיש בשמחת אביב פסטורלית.

למה לסבך את הדימוי עם רועים ולא להשאיר את השמיים כצאן כחול-פרווה ותיישים? כי רועים כידוע מנגנים בחליל, וכאן יש לנו תזמורות חלילים שלמות: השמיים מנגנים את שמחתם אל הבית העזוב, העצוב, כאילו היה חלק מהטבע המשמח, ההרים והגבעות; כאילו גם העיר והבית היו כר מרעה. החליל, כלי נשיפה הפועל ברוח פינו, הוא כלי נגינה הולם לדמות בו את השמחה הבאה אלינו מהשמיים, מחלל (!) העולם.

"רועים"גם משתלב ברשת הצלילים המלכדת את הבית עד שמשתלטים עליו צלילי הלי-לי של החלילים. "רועים"מצטרף ל"רוֹדֵם" (רוֹ...ם) ול"שעיר" (צלילי ע-ר) שבשורות הקודמות, ול"פרווה", "בעוברם"ו"העיר"בשורות שלנו: רועים, פרווה, בעוברם, העיר - בכל מילה כזו יש לפחות שניים מהצלילים ר, ע, בֿ/ו. מצטרף אליהם בסוף הצירוף "הר וגבעה".

בין לבין, כאמור, הגוש של "לך מצהילים מקהלות חלילים" - ריבוי ל ממחיש את ריבוי צלילי החלילים הממלאים את החלל.

בית משוגע זה בא לאחר עמודים על עמודים, בשיר הזה ובקודמיו, של בתים מרובעים החורזים במתכונת קבועה, מסורגת, אבאב. הוא מבלבל פתאום את האוזן. נראה אותו במלואו:

בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם.
בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר
תֵּישֵׁי עֲנָנִים הִתְחַכְּכוּ לְשָׂבְעָם.
רוֹעֵי הַשָׁמַיִם כְּחֻלֵּי הַפַּרְוָה,
בְּעָבְרָם אֶת הָעִיר,
לְךָ מַצְהִילִים
מִקְהֲלוֹת חֲלִילִים
כְּאֶל הַר וְגִבְעָה.

חוטי החריזה תופרים את הבית באופן לא צפוי. החרוזים הם שעיר-העיר, לשבעם-הפרווה-וגבעה, מצהילים-חלילים ("רודם"אינו חורז; מבחינת הניגון, "בית-אבן רודם. בגנך השעיר"הוא שורה אחת). בסימון באותיות זה יוצא כך כך: אבבאגגב. יש גם משחק באורכי השורות, המתקצרים החל בשורת א השנייה (בעוברם את העיר).

מבנה חריזה בלתי צפוי יאפיין גם את הבית הבא, המסיים, וייצור אפקט של שיר שכביכול לא נגמר, מחכה לתשובה. עוד נראה.

> נדב שבות: [מדביק את חלק א'של 'אל הפילים', עם העננים-הפילים "כחולי השיער".]
>> צור ארליך: אכן! ולעננים הפילים כחולי השיער אפשר להוסיף משיר אחר שקראנו, יום פתאומי, את "אבל השמיים כעז לבנה עלו ללחך את חציר גגותינו".

*

הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, הַזָּקֵן,
מַדּוּעַ
הַיּוֹם הַיּוֹנִים מְמַלְּאוֹת בִּעְבּוּעַ
אֶת כָּל קִמְרוֹנֶיךָ נוֹשְׂאֵי הַקֵּן?

היונים מכותרת השיר, "בית ישן ויונים", מגיעות אליו בבית האחרון. והן יוצאות דופן:

א. הן היצורים החיים היחידים בבית האבן שאינם פרי דמיון ומשל, כפי שהיו תיישי העננים. מתאים ליונים, המגיעות מהשמיים; מתאים ליונים, שהן סמל חי. תיבת הנוח הריקה של הבית כמו מצאה יבשה. יונה מצאה בו מנוח.

ב. רק דבר היונים מתואר באוזני הבית כתהייָה, לא כדיווח. השיר שואל את הבית הזקן אם הוא יודע מדוע היונים הללו המקננות בו מבעבעות בו היום. אולי זו חידה ואולי שאלה תמימה: אולי השיר יודע את התשובה והבית הזקן לא, אולי להפך. מה שבטוח, אנחנו הקוראים צריכים להרהר.

ג. מכל המאורעות בשיר, רק זה הוא חד-פעמי. הוא קורה "היום". כל קודמיו שסופרו בשיר הם תופעות מתמשכות בחייו של הבית הזקן, או לפחות עונתיות. תופעות של יום-יום. כבר בתחילת השיר נזכרו "ימיך"בלשון רבים. הנה כי כן, כמו בשיר הקודם, 'שדרות בגשם', שמחה בת-יומה מועלית על נס על רקע מציאות מתמשכת של ימים רבים. ההרגשה הייחודית של "היום"הנוכחי היא תופעה חוזרת בשירי 'כוכבים בחוץ'. עסק בזה למשל שיר שקראנו, 'יום פתאומי'. ומעניין, שורת הפתיחה שלו מדברת על יונה: "לא החג פה המריא, לא בשורת היונה". אצלנו כאן הבית "זקן", שׂבע-ימים, ועל רקע זה החד-יומיות של מאורע היונים בולטת במיוחד. מה יום מיומיים? מה יון מיוניים?

היונים הן אם כן בשורה חדשה לבית. תקווה בקַווי הקֶבע. השיר הכין אותנו לקראתן בתהליך: הוא התחיל בדומם, המשיך בצומח, עבר לַנושֵב המדומה לחי, שמע צהלות חלילים, וכך הגיע אל החי האמיתי ואל גרגוריו, הידוסיו וגרגוריו: תנועותיהן התזזיתיות של היונים הדומות לבעבוע של מים, וקולן הנשמע קצת כמו המילה "בעבוע".

הבו-בו הבעבועי של היונים אינו הקול החזרתי היחיד הממלא את הבית, הבית השירי שלנו. יש לנו קן-קן-קן: המילים החורזות זקן-קן מתהדהדות גם ב"קמרוניך". הקמרון הקישוטי של הבית, אח ל"כרכוב"שבתחילת השיר", נושא קן שהיונים בנו על גביו ונושא קן גם באופן מילולי-צלילי: המילה "קן"היא תחילתו וסופו של ה"קמרון".

ועוד: רצף מתמשך של מממ מהמהמת ולצידה צלילים דומים נמצא במילים "היום היונים ממלאות" (ובפרט, יש בו 3 מ רצופות ממש). וחמוד אולי מכול, שלוש מילים בבית קצרצר זה, מהן שתיים רצופות, מתחילות ב"הַיוֹ": היודע, היום, היונים.

זהו בית של שאלה, ובהתאם לכך גם משהו בניגון שלו מתעתע, משאיר אותנו בסופו בתהייה שלא נענתה, בהרגשה שהשיר נגמר לנו בפה פתוח בלי שבאה תשובה. הבסיס לכך הוא מבנה החריזה. כמו חלקו הראשון של הבית הקודם, ובאופן נדיר בספר, החריזה חובקת: זקן-מדוע-בעבוע-הקן, כלומר אבבא. אבל המבנה הזה מבעבע. לא יציב. מפני שבעצם, מבחינת כמות החומר המילולי, כלומר מבחינת המשקל ומספר ההברות, שתי השורות הראשונות הן אחת (עם שתיקונת של הברה חסרה ביניהן, בדיוק כמו מה שקורה גם בשאר השורות לפני הרגל האחרונה - בבית הזה בלבד):

היודע אתה, הזקן, / [-] מדוע
היום היונים ממלאות [-] בעְבוע
את כל קמרוניך נושאי [-] הקן?

ארגון החריזה מתנגח אפוא מעט בארגון המשקלי-ניגוני, יוצר ציפיות מתערערות - שוב, כדי להשאירנו, בסוף השיר, עם טעם של תהייה.