לרשתהלרשתה
אהוד פלמור
פרדס, נובמבר 2017, 368 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בב'בשבט תשע"ח, 19.1.2018
"לרשתה"היא המילה האחרונה שהתורה מצטטת מפי משה רבנו לפני מותו, מיד לפני שהוא מצטווה לעלות להר נבו, לראות משם את הארץ שלא ייכנס אליה, ולמות; זאת, אם אין מחשיבים את ברכותיו לשבטי ישראל, המשובצות בתורה אחר כך. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", הוא אומר ככלותו את שירת האזינו. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
אהוד פלמור, עורך דין בעיריית ירושלים ועכשיו גם סופר, גילה תגלית יפהפייה המבארת את פרידתו זו של משה על סמך כלל הופעותיה של המילה "לרשתה"במקרא. תגלית ענפה, מבוססת, לא נקודתית גרידא; מאותן תגליות המאירות את התכנון הספרותי של התורה באור יקרות. חידוש-תורה זה נמצא במוקד הרומן שלו "לרשתה". הוא מתברר במלואו רק בסוף היצירה, ולכן נתאפק מלהציגו כאן. נאמר רק שהוא נוגע לאי-כניסתו של משה לארץ.
ברומן, מגלהו של החידוש הוא כרמי: צעיר ירושלמי דתי, עורך דין מתחיל, בן דמותו של המחבר במידה זו או אחרת. ליתר דיוק, התגלית היא של מי מאבות-אבותיו של כרמי בגולה. הלה הצפין אותה בפתקים שעברו במשפחה מדור לדור, וכמעט שנטרפו בימי השואה בהונגריה. כרמי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מגלה את הפתקים שהוסתרו ומפענח את הרמזים בעזרת הידע והאינטואיציה המקראיים שלו, אבל גם בזכות אי-אילו התרחשויות בעלילה העיקרית של הרומן: עלילת אהבותיו וגירושיו, עליותיו ונפילותיו וחיפושיו הרוחניים והאמוניים.
עלילה זו היא המעגל ההיקפי של הסיפור, התופס את רובו; היא נמתחת מסביב לעלילה הבלשית-למדנית של חידת "לרשתה"וסיפור פענוחה. בין שני קווים אלה של עלילה יש כמובן חוטים, שהם תפריו של הרומן. תפרים נקודתיים, יש לומר, גסים לפעמים, האורגים את הכול למסכת סיפורית וסיבתית אחת, פחות או יותר, אך לא למערכת אחידה של סמליות. אולי, בקושי, אפשר לומר שהעלילה החיצונית של הסיפור, דברי תוקפו וגבורתו וחולשתו של כרמי, משקפת איכשהו את סוגיית המימוש והאי-מימוש: המדבר לעומת החיים הריאליים בארץ ישראל. כרמי דווקא כן מגיע לארץ המובטחת – ארץ הנישואים המאושרים, במקרה שלו. עלה יעלה ויירש אותה.
סיפור אהבתו ונישואיו ולבטיו של כרמי, המעגל העלילתי החיצוני, הוא במידת-מה וריאציה ישראלית עכשווית, ציונית-דתית, על 'סיפור פשוט'של עגנון. אפילו מחווה זו די בה להטעין את הרומן בעניין רב: הנה כי כן, הירשל ובלומה בימינו, במקומותינו, כשליבו של אדם ברשותו. הטרגדיה של נישואי הנוחות.
כלומר, כמובן, בעצם המחווה לא היה די אלמלא הייתה מבוצעת היטב, ברוחב דעת ובהעמקה פסיכולוגית. וזה המצב כאן. אינני יודע אם לפלמור סיפור אישי דומה לשל גיבורו בעל הנתונים הביוגרפיים והמקצועיים הדומים – אך הרושם הוא שכן; דומה שהמחבר כתב את קורות גיבורו בדם ליבו שלו, ולרגעים אף נדמה שהוא עושה חשבון עם דמויות מעברו – או לפחות חשבון נפש. ואם לא כך הוא, אם היכרותו הפרטנית עם עבודת האבל של היתום, או עמידתו על דינמיקת נבילתם של נישואי-בוסר, או המבט שלו אל טנגו האל-געת שהצעיר ירא-החטא רוקד עם החטא – אם כל אלה אינם פרי ניסיונו האישי, יש להוקיר אף יותר את דמיונו היוצר והאמפתי.
כרמי הוא מעין הירשל מ'סיפור פשוט'. רגליים על הקרקע, מקצוע מכניס, חריצות, בקיאות עצומה בהוויות הכדורסל האמריקני, אך בראש ציפורים ורוח. הוא רומנטיקן, ויש המכנים אותו רגשן. הוא מופנם. יש לו חיים רוחניים אינטנסיביים המעלים לטורים גבוהים את לבטיו של הצעיר הדתי-מודרני המצוי. התורה היא שעשועיו; וספרות וקולנוע והמוזיקה של דיוויד בואי והביטלס ולו רִיד – לַחְמוֹ.
והנה, הוא נכנס בקשרי נישואים עם בחורה מפונקת, צרת אופקים וחומרנית, איילת גלינשטיין, מין מינה צימליך מגבעת-שמואל. איך? לא הוריו הכריחוהו, כמעשה צירל בהירשל. הוריו מתו, וגם הזמנים השתנו. הוא אשר נהה אחר הלב העקוב, אחר ההזדמנות, אחר היופי, אחר הבחורה הגבעולית שבעת הדייטים השכילה להציג את עצמה כמי שנמשכת לבחורים "מסובכים".
וישנה גם בלומה נאכט, אולי אפילו שתיים – האישה הנכונה לכרמי, זו שיועדה לו ארבעים יום טרם לידתו, זו שתוכה חשוב מברה. סצנת ההשתגעות של הירשל, עת קרא כתרנגול, מיוצגת ב"לרשתה"במקבילה מתונה יותר, יצירתית לא פחות: התמכרות לתצפית בזנבות מטוסים ממריאים ממרפסת ביתו הסמוך לנתב"ג, תחביב המגיע לידי גרוטסקה של בריחה מהמציאות בשעה שנישואיו לאיילת מתנפצים רשמית. זו סצנה קומית, והיא מן המקומות המעטים-מדי בספר שבהם כובש המחבר פלמור את יצר המסבירנות שלו, יצר האכלת הקורא בכפית, ומניח לדברים לדבר בעד עצמם.
הקשר בין "לרשתה"לבין תקדימים ספרותיים ידועים איננו לגנותו. להפך; לפנינו מזיגה של מסורות ושל מודלים, שפלמור רקח ככלי המתאים, כנראה, להַערות אליו את דמו וחלבו. "סיפור פשוט"מייצג רק אחת מהמסורות שספרנו יונק מהן. יש עוד. שתילת סוגיה של פרשנות מקראית בלב רומן שעניינו מודרני מוכרת, למשל, אם להרחיק-עדות לספרות לא-יהודית, מ"קדמת עדן"של ג'ון סטיינבק. רומן אמריקני זה מהדהד את סיפור קין והבל, ובליבו התעסקות גלויה של הגיבורים בשאלת פרשנותו של הפסוק "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". ספרנו, שגם בו שני אחים (אמנם לא יריבים) ושאלות של המשכיות וירושת הדורות, בוחר לדרוש את הקצה השני של התורה, את סופה.
באופן אחר, דומה יותר לספרנו, עלילה הנרקמת סביב פתרון חידה מקראית מורכבת הופיעה לפני שנים אחדות ברומן הקצר "חידת סמירנוב". גם שם, כבספרנו, היא מפוענחת בידי גיבור משפטן דתי; וכזה הוא גם מחבר "חידת סמירנוב"עצמו, שהתקרא שם בשם הבדוי "ספי אקוניס". "חידת סמירנוב"היה קליל והיתולי מ"לרשתה"הצולל לקרקעית הנפש, ובכל זאת לא אתפלא אם יתברר שספי אקוניס הוא אהוד פלמור. ואם כן, הספר שלפנינו אינו לגמרי ספר ביכורים כאמור על גבו.
אך נניח לספקולציה. "לרשתה"דווקא כן נראה כספר ביכורים. מכמה בחינות. האחת היא הדחף של המחבר להרעיף על הקורא את כל מטמוני כתיבתו. יש לפלמור הרבה מילים יפות, וזה טוב, אבל הוא מתקשה לבחור ביניהן: המשפט הפלמורי האופייני יידרש לכמה תארים כדי לעמוד על טיבו של דבר אחד. כך בתוך המשפט, וכך גם בין משפטים ובין פסקאות: תדיר תמצאו אצלו פסקה שאומרת מה שאמרה קודמתה בצורה אחרת. לפעמים, כשזה מכוון, זה כיף: פלמור מצטיין בקטלוגים מבדחים של מונחים, רשימות ארוכות הממחישות, למשל, את שיממון העולם המשרדי.
טירונית אף יותר מנטייתו של פלמור להרעפה היא נטייתו להסברה. יש לו קצת יותר מדי פסקאות של פרשנויות ונאומים. אפשר גם לתהות אם נכונה ההכרעה לתת בהערות שוליים מראי-מקום לפסוקים ולמימרות חז"ל המשובצים בטקסט. הדבר מדגיש את האופי הלמדני של הספר ושל גיבורו, אך יותר מכך הוא מדגיש כמה התרחקנו מהימים שהספרות הייתה מלאה שיבוצים וציטוטים והכול הכירום ולא היה צורך לסמנם.
כאמור, גם התפרים שבין מסלולי העלילה יכולים היו להיות מוקפדים יותר ומשמעותיים יותר. למשל, למה שמשפחה תעביר מדור לדור מין קצה-חוט של חידוש פרשני יפה על התורה, בלשון רמזים, עד שיבוא איזה חכם או אליהו הנביא ויתרץ?
יהיו גם שיראו בביקורתיות את הנימה החינוכית משהו, הסוף-טובית של הספר; אולי זה ה"לרשתה"שלו: אחרי שנות המדבר, המסה והמריבה, כרמי מגיע לארץ המובטחת. חמוצים אלה עשויים גם להתרעם על כי הדתיות של המחבר גוברת על יצרו של גיבורו ומחזיקה אותו, עם כל הביקורתיות הפנים-מגזרית שלו, במסלול. הדבר בולט במיוחד כאשר כרמי מגיע במר ליבו אל סף הניאוף אך גובר על יצרו ומשנה כיוון. יהיו שיציינו זאת כעוד טעות של טירונים. אלא שפלמור אינו מוותר על המורכבות הפסיכולוגית והאמונית, גם לא בסופים-הטובים הללו. אדרבה, הוא מצליח לגרום לקורא לחוות את מלוא התהליך. על סף הנפילה, גם הקורא שוחר מוסר-המשפחה קצת משתוקק שהנפילה תקרה. וכשכרמי משתחרר מזה, הקורא חוזר בתשובה יחד איתו.
כי זהו כללו של דבר: פלמור אוחז בימינו את גיבורו ובשמאלו את הקורא, מחזיק אותם חזק, לטוב ולרע אך בעיקר לטוב, והולך איתם בכל נפתוליה של הדרך רבת-המראות בלי שיאבדו זה את זה לרגע. הסיפור אינו חדל לעניֵין, החקירה המקראית מאלפת, על כל ציור-לשון עודֵף או שָחוק יימצאו שניים-שלושה מרעננים ומרהיבים. ולבסוף, אך ראש וראשונה: רגשי הזדהות וגילוי-עצמי יתקפו כנראה רבים מהקוראים חובשי הכיפה, ותובנות מסקרנות על חובשי הכיפה יתקפו את היתר.