רשימתי הקצרה על ספרו של שמי זרחין 'אח שלי איוב'הופיעה ב'מקור ראשון'ב-2 ביוני 2017. מחמת תקלה נדפס שם נוסח מוקדם. הנה הנוסח שהתכוונתי שיפורסם.
שיפוט מהיר / צור ארליך
אח שלי איוב: סיפורו של איש אחד גנב (ספר חיצוני)
שמי זרחין
כתר, 427 עמ'
לא איש ישר הוא איוב של ספרנו, אף כי תם הוא למדי. צרותיו של איובנו, גיבור "אח שלי איוב", לא תשווינה לאסונות איוב מארץ עוץ. גם דילמות פילוסופיות על תורת הגמול אינן מעסיקות אותו במיוחד. את שמו נתנה לו אמו, שהסתלקה סמוך לאחר לידתו. והשם הזה הוא אולי מסר. זהו שם חריג גם במדינת הכמו-ישראל שרקח שמי זרחין, שכל שמות תושביה תנ"כיים; מדינה של מקרים מוזרים וטרופים, שלא היו ולא נבראו אלא משל היו. ובזאת נעוץ עיקר איובותו של איובנו זה: שלא היה ולא נברא אלא משָל הוא. משל שספק אם יש לו נמשל.
סיפורי בדים מלעיטנו הרומן הזה, על הנער הגנב המופלא איוב, סיפורים מסמרי שיער ומאיצי דופק ומושכי לב. וכולם, בפרטיהם ובהתכללם יחד, אינם מנסים כרעי איוב מהתנ"ך לטפס לרומו של עולם ולצלול לעומקו של מסתורין, אלא שזה קורה להם בהתערותם לפנינו. לבד אולי ממסר פופוליסטי על כך שמלחמות ישראל הן יוזמה צינית ואינטרסנטית של מנהיגיה, מסר שלכבודו, באורח חריג בספר, חריג גם גרפית, ניתנים במפורש תווי זמן ומקום היסטוריים, השולחים אותנו למלחמת לבנון הראשונה – לבד מעניין זה, שאינו עיקר, הספר חותר אל הכוחות הטהורים והטמאים, כוחות הכיסוף והחסר, המניעים את האדם באשר הוא אדם. זה קורה לו בתוך מעטפת עבה ועסיסית של התמכרות לדמות ולעלילה, לחדוות הסיפור ולחֵשק המילים ולעברית ולספר-הספרים שלה.
כי שמי זרחין מתפלש איתנו במילים. העברית היא חומר בידי היוצר הזה, חומר ממש, שיש לו מגע ומשא וצבע וטעם וריח. החושים ועינוגם הם בראש מעייניו בספר הזה כבספרו הקודם. תאוות הבשרים חורגת בנפחה ובמרכזיותה מן הראוי לה, אולם חושניות זו היא כאין וכאפס לעומת היצריות הלשונית השוקקת. הניב העברי המקראי והחז"לי הוא גיבורו הפראי של הרומן. זרחין משפריץ את צליליה של המילה העברית בעודפויות מרהיבות. המצאה רודפת המצאה, טכניקה חסרת תקדים אחת רודפת את חברתה שבפסקה הבאה, מילה רודפת את נרדפתה להוסיף עליה תבלין. והכול קריא וחי ועירום ממליצות סרק. זרחין מתרוצץ כהלך מאושר בארצות המקרא, שולף חתן מחדרו ומילה מחופתה, ומסחרר את מטבעות הלשון הנבואיים בקליידוסקופ של הפתעות.
הדמיון הקדחתני של זרחין מוכר מהסרטים שיצר. גם לאהבת השפה, והשירה העברית מיוחד, הצליח לתת ביטוי מסוים בסרטיו – מ"הכוכבים של שלומי"ו"אביבה אהובתי"עד, לאחרונה, "המילים הטובות"בעל ההשראה האלתרמנית. אך כאן, במדיום הכתוב, בספרו הקודם, הראשון, והרבה יותר מכך בספרו החדש, הוא עושה את אשר לא ייעשה בקול ובתמונה ובשפה המדוברת. משתולל באפשרויות העל-טבעיות, נכנס לתודעתן הפרטית של דמויות, ומעל לכול משחרר את חרצובות לשונו ומדהיר אלינו מלב נפשנו הקולקטיבית העתיקה, העברייה, ביבר גועה ונוגע, מגרגר ומגרד, ביבר הברות שמזמן לא נראה כמוהו.