אלפרד טניסון
מוד, חלק א, שיר 5
תרגם מאנגלית: צור ארליך
פרסום ראשון: 'הו!', גיליון 13 (אסופה משירת העולם 1#), סיון תשע"ו, קיץ, 2016, עמ' 49.
'מוד' (Maud) הוא ממחזורי השירים הארוכים של אלפרד לורד טניסון (1809–1892). זהו יומן-אהבה בדיוני, שיש בו, כמיטב הנוהג במאה ה-19, מתח מעמדי, שברון לב ומוות בדו-קרב. זו היצירה הגדולה הראשונה שטניסון פרסם לאחר שעלה לגדולה ונתמנה, ב-1850, כמשורר החצר, המשורר הלאומי של אנגליה, יורשו של ויליאם וורדסוורת'.
חלקה הראשון של היצירה, ראשון מבין שלושה, מתאר את התאהבותו הנפתלת והמהוססת של המסַפֵּר במוד. השיר המובא כאן מחלק זה מדגים את רגשותיו המעורבים כלפי העלמה – כאן, על שהיא שרה בעליצות תמימה וטיפשית שיר של חיילים היוצאים ליהרג בקרב. בהמשך היצירה מתערב אחיה של מוד. הוא מנסה להרחיק את אחותו מן המספר, ולקרבה למחזר אחר, מיוחס יותר. בין היתר עורך האח נשף ריקודים ומזמין את המחזר ולא את המספר, וזה האחרון מחכה כל הלילה בגינת החווילה. המתנתו זו מתוארת בשיר השני המובא כאן,'בואי לגינה, מוד', שהוא השיר המפורסם ביותר ב'מוד'. בהמשך הורג המספר את האח בדו-קרב, בורח, ושומע על מותה של מוד שבורת הלב.
המספר ביצירה מתאפיין במצבי רוח משתנים, בסערות נפש ובהליכה על גבול השפיות. הדבר משתקף בתבנית השירים ובמשקלם, במקור ובתרגום כאחד: שורות מוזיקליות באורך משתנה, ומשקל סדור ביסודו אך משובש ותזזיתי במתכוון.
צְלִיל מֵאֵצֶל עֵץ הָאֶרֶז
בָּאָחוּ לְרַגְלֵי הַטִּירָה:
הִיא שָׁם וְהִיא שָׁרָה מֶלוֹדְיָה מֻכֶּרֶת,
בָּלָדָה לוֹהֶבֶת, שִׁיר לֶכֶת, שִׁיר אוֹן,
שִׁיר צְבָאִי כִּקְרִיאַת חֲצוֹצְרָה!
שָׁרָה בִּפְרֹס יֶרַח זִיו עֲלוּמֶיהָ,
בְּשַׁחַר חַיֶּיהָ, שַׁחַר הַיּוֹם,
שִׁיר שֶׁל גְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּשִׁרְיוֹן,
רֹן בְּלִבָּם וְלוֹהֵט מִרְצָם
לִצְעֹד בְּמִקְצַב הַנִּגּוּן הַשָּׂמֵחַ
לָמוּת בְּעַד אַרְצָם.
מוֹד בְּעֶדְנַת מַרְאֶיהָ,
בְּקוֹל פֶּרֶא פּוֹרֵעַ בִּשְׁמֵי הַשְּׁלֵמוּת,
בְּרַגְלַיִם כְּלֶשֶׁם עַל דֶּשֶׁא מוֹרִיק;
מוֹד בְּחִנָּהּ וּבְאוֹר נְעוּרֶיהָ
שָׁרָה עַל מָוֶת, וְעַל כָּבוֹד בַּל-יָמוּת.
לְהַבְכּוֹתֵנִי עַל זְמַן קַר וְעָרִיק
וְעַל עַצְמִי הַנִּגָּר וְגוֹרֵעַ.
שְׁתֹק, הַיָּפֶה! הַשְׁקֵט, צְלִיל!
דֹּם, כִּי אַתָּה מְעַרְבֵּל אֶת הַדַּעַת
בְּגִיל שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְהָכִיל,
בְּתִפְאֶרֶת שֶׁלֹּא כַּדָּת.
דֹּם! לֹא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ עוֹד,
כִּי הַמֶּתֶק שֶׁלְּךָ מְשַׁדְּלֵנִי כְּחָלִיל
לָלֶכֶת לָאָחוּ, לִפֹּל שָׁעוֹת
לָרַגְלַיִם בָּאָחוּ וּלְהִשְׁתָּאוֹת;
לֹא רַגְלֶיהָ, שֶׁאֵין הֵן לֹא לֶשֶׁם, לֹא בַּהַט;
לֹא לָהּ, לֹא רַגְלָהּ: רַק לַצְּלִיל.
VOICE by the cedar tree,
In the meadow under the Hall!
She is singing an air that is known to me,
A passionate ballad gallant and gay,
A martial song like a trumpet’s call!
Singing alone in the morning of life,
In the happy morning of life and of May,
Singing of men that in battle array,
Ready in heart and ready in hand,
March with banner and bugle and fife
To the death, for their native land.
Maud with her exquisite face,
And wild voice pealing up to the sunny sky,
And feet like sunny gems on an English green,
Maud in the light of her youth and her grace,
Singing of Death, and of Honour that cannot die,
Till I well could weep for a time so sordid and mean,
And myself so languid and base.
Silence, beautiful voice!
Be still, for you only trouble the mind
With a joy in which I cannot rejoice,
A glory I shall not find.
Still! I will hear you no more,
For your sweetness hardly leaves me a choice
But to move to the meadow and fall before
Her feet on the meadow grass, and adore,
Not her, who is neither courtly nor kind
Not her, not her, but a voice.