במדורי "שיפוט מהיר"המופיע היום במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני"מאת צדוק צמח; "טיול שנתי"מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים"מאת ר"ג אולדברג.
הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני
צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'
איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו – מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?
שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.
ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.
כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.
מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט'של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם'מצטיינת במבחן הזה.
טיול שנתי
ענב שור-דיעי, זמורה ביתן, 238 עמ'
רומאן תרפויטי; רומאן פסיכולוגי; ספר על החיים בקיבוץ והתנגשותם עם צרכיו של היחיד; קורותיה של משפחה בלתי מתפקדת; מסע גילוי עצמי של צעיר ישראלי בהודו. כל אחת מחמש ההגדרות הללו יכולה לאפיין את "טיול שנתי", וכל אחת מהן לבדה תגרום לנו לראות את הספר הזה כהבאת תבן לעפריים: מכולם יש לנו כבר ספרים די והותר. אולם כוחו של ספר ביכוריה של ענב שור-דיעי הוא בחיבורם של היסודות הללו יחדיו, וביצירת חיבורים בכלל.
המחברת, שזה ספרה הראשון, היא בת קיבוץ במזרח הכנרת, כמו גיבורי הספר, וכמו אחת מהם היא גרה כיום בתל-אביב; היא אף בתו של ראש מועצת עמק הירדן לשעבר ומזכיר התנועה הקיבוצית עד לא מכבר. כל זה ניכר בתיאור החי של חיי הקיבוץ והחיים באזור הכנרת. על הרקע הזה היא הצמיחה סיפור על משפחה מסוג אחר: משפחה ידועת דיכאונות, שיגעונות וגם אסון. משפחה של שתיקות המסבכות את החיים, משפחה שגדל בה ילד המסתגר בביתו כעשר שנים בגלל נידוי חברתי. ובעיקר: משפחה שהיא אוסף רב-דורי של אנשים הסובלים מתקיעה רגשית. כל אחד עם ההיתקעות שלו, שפוגעת ביקיריו, בתלויים בו ובעיקר בו עצמו, ומחוללת אדוות של השפעה והתעצמות.
הספר סובל מדלות סגנונית ולשונית מסוימת, הגולשת לעתים גם אל מחוץ לפסקאות המשחזרות במתכוון שפת דיבור טבעית. אולם על כך מפצה כישרון מובהק של בניית סיפור, ובייחוד של יצירת מעברים מעוררי מחשבה בין תודעה לתודעה, בין דובר לדובר, בין סצנה לסצנה. במעברים הללו, המשחַקים תמיד עם רכיב משותף או מקביל לשתי הסצנות, מצליחה המחברת לרענן ולהפתיע. היא שומרת כך על דריכותו של הקורא, הנהנה בכל פעם מהקישור הסמוי בין קטעים, תוך שהוא מפענח (בקלות) באיזו דמות מדובר בקטע החדש.
ויותר מכך, המעברים האומרים דרשני ומשחקי ההקבלות בין דמויות שונות משרתים היטב, ואפילו ממחישים היטב, את מהותו של הספר: חקר ההשפעות ההתנהגותיות בין אדם לחברו וקרובו. הרומאן יסב הנאה רבה למי שאוהב (ובדרך כלל, כנראה, אוהבת) להתוודע למורכבויות של יחסים ולאנליזה של רגשות. ואולי גם יגרום לכמה אחרים להתחיל לאהוב את זה. אחרים יגידו: חופרת.
אופקים מתנגשים
ר. ג. אולדברג, אוריון, 156 עמ'
ר. ג. אולדברג הוא שם העט של פרסומאי תל-אביבי בן 45. בהודעה לתקשורת לרגל צאת ספרו זה, ספרו הראשון, מצוטט מפי המחבר כי חייו האישיים רגועים מאוד, "גוון אחד של אפור", אין לו מה למכור לכתבות עיתונאיות סנסציוניות על עצמו, והספר רקוח מדמיונו ולא מניסיונו אף כי "יש בסיפורים שלי תיבול של דמויות וסיטואציות שלקוחות מחוויות אישיות". ועם זה, דומה שתחום עיסוקו המקצועי של המחבר, הפרסום, נותן את אותותיו בסיפורים.
לפרסומאי, ויש להודות שלעתים גם לעורך בעיתון, יש מטרות, וגם אמצעים בדוקים להגשימן: תפוס את הקורא בצווארון. רתק אותו. מכור לו גירוי חזק יותר ממיליון הגירויים האחרים המתחרים על תשומת לבו. כתוב קצר ולעניין. בנה ציפיות. שבור ציפיות. צור ניגודים קיצוניים. הפגש ביניהם. שסה אותם זה בזה. זכור שמין מוכֵר. במידה, כמובן. אל תשכח שהקורא רוצה להרגיש שמכבדים אותו ואת האינטליגנציה שלו. אבל אל תשכח, מפעם לפעם, גם את הקוראים שהאינטליגנציה שלהם זקוקה לרמזים בעובי של פיל.
כאלה הם שבעת הסיפורים ב"אופקים מתנגשים". סיפורי פואנטה קלילים למדי, קריאים מאוד, מבדרים, מוקצנים, מחודדים, בלתי אפשריים אבל מבוססים על תופעות ודילמות מחיינו. יישום מהנה של כללי עולם הפרסומאות בספרות. סיפורים של אדם נשך כלב, אם תרשו לי לרמוז לאחת הפואנטות המפתיעות. לא מצאתי בו תובנות חדשות על התנגשויות הערכים המתרחשות בו בבהירות סאטירית ולעתים בבוטות – טבע מול טכנולוגיה, רוח מול רווח, קיומו או אי-קיומו של מתאם בין מראֶה לבין פנימיות. אבל אמירות שנונות על ערכים אלו – כן; וגם תובנות קטנות ומשעשעות על החיים באלף הצעיר שלנו.
ואחרי כל זה, אפשר למצוא בסיפורים הללו גם יסוד אנטי-פרסומאי. הטקטיקות היצירתיות של אולדברג שואבות השראה מעולם הפרסום, אך רבים מהמסרים דווקא חותרים תחתיו. בסיפורים מצטיירת, בעזרת דמיונו העשיר של אולדברג, קריקטורה מזעזעת של תרבות הצריכה, ההתמכרות למראה החיצוני, האנורקסיה של הדוגמניות, והמרוץ הקרייריסטי למיליון. אם חיפשתם תירוץ מדוע כתב הפרסומאי את סיפוריו בשם בדוי, אולי קיבלתם.