בגיליון 19 של שיפוט מהיר - על 'ריאקציה'מאת משה פינטו, על ספרים חדשים בהוצאת פרדס, ועל כתב העת 'בגלל'. המדור הופיע בו'בכסלו תשע"ה, 28.11.2014, במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון', עמ' 23.
ריאקציה: חקירה באפלה
משה פינטו, עמדה חדשה, 191 עמ'
"בכל זאת הייתי נאמן, לא סיפרתי בובה מייסעס; ומה יוצא לי מכל זה? מין מלונג'ה של לכלוך. האם בכלל קורה כאן משהו? מהו קו העלילה? נו טוב, אין עלילה? בכל זאת, מה ההיגיון כאן? לאן הולכים עם זה? אולי זה דווקא מעשהו של השטן? מה דחף אותי לספר פרשייה מלוכלכת זו? היש כאן בכלל פרשייה? ואם כן, האם זה חשוב? מתחשק לי לקורא לסליבוביץ, להגיד לו טעיתי. עזוב אותי. תקן אותי. עזור לי. בן נאמן לתנועה אני. אשב אתכם. 'יחד נרקבה עד נבאישה...'לא! כנראה שמה שכתבתי שווה בכל זאת משהו; אחרת מדוע אני זוכה למשלחת מלאכי רעים זו? אל תירא, שרוליק. אל תירא ואל תיחת. עשית טוב כשעלית לארץ בתחילת חייך; עשֵה טוב עכשיו, כשאתה מסיים אותם" (עמ' 150).
הרומאן 'ריאקציה'הוא מזיגה נאה בין הזיכרונות ששרוליק הנ"ל כותב לבין מה שהוא חווה וחושב תוך כתיבה בבית האבות שהוא משוכן בו – חוויה שעיקרה מאבק בניסיונות לחסום אותו מלספר את האמת המלוכלכת. ואכן, "היש כאן בכלל פרשייה?"
המדובר בשרצים שהוא מוציא מקופת אנשי העלייה השנייה ותנועת העבודה, וגם מזו של הממסד האיכרי במושבות דאז: פרשייה של הסכמה-בשתיקה לסחר של ערבים בילדות ערביות ויהודיות-תימניות. הקוראים שיראו פרשייה זו כמסתברת המציאות, והקוראים שיחגגו את המכות שהשמאל של פעם סופג ברוב עמודי הספר, יקבלו מהר את הסטירה שלהם: שרוליק מלכלך פראית (אף כי עסיסית ובכישרון סיפורי מלבב) על ימין ועל שמאל, על השומר ועל ניל"י, על איכרים ועל פועלים, על יהודים וערבים ותורכים וכל מה שזז בימים ההם בארץ ישראל; ומקנח, הפעם בתפרים גסים, בתיאור תועמלני נבזי של קרב דיר-יאסין המדמה אותו לזוועות פוגרום קישינב שבפתיחת הספר.
דווקא הגלישות החלקות מן הסיפור הנכתב אל סיפור מעשה כתיבתו בידי שרוליק, ובכללן פלישת דמויות מהעבר להווה ובחזרה דרך מנהרות דמדומי מוחו, מכניסות לעלילה ההיסטורית את התבלין ההופך אותה לספרותית. פניני חוכמה והתבוננות בְּזוקות אף הן בספר לרבדיו. אלמלא היו שגיאות כתיב כמעט בכל המילים בצרפתית המופיעות בו (ומתורגמות), ושגיאות ניקוד כמעט בכל מילה שנוקדה, אולי היינו מתפתים, לנוכח מַדוחי חנו וצבעוניותו, לחשוב שאין בו שגיאות היסטוריות.
סופו של המוות
מרדכי שרי, פרדס, 83 עמ'
'פרדס'החיפנית מוכּרת כהוצאה קטנה עם שיק רדיקלי. אולם לאחרונה היא מחדשת את פניה ותורמת למילוי ספסליה המידלדלים של סצנת מו"לות הסיפורת והשירה האיכותית בישראל. בהתגלגלות ישירה מהסקירה הנמצאת פה מימין, על הספר "ריאקציה", אפשר להגיע לאחד הספרים שהופיעו עתה ב'פרדס', "מחלפי זיכרון"מאת שמעון מרמלשטיין. גם כאן הנושא הוא המאבק על הזיכרון, גם כאן נחקרת ההוויה הישראלית, וגם כאן הסופר מפגין כושר מרשים של תיאור, התבוננות והמצאה. "מחלפי זיכרון"בנוי סיפורים קצרים שבחלקם מתרחשים אירועים של אובדן זיכרון. הקורא אמור למצוא את הקשרים ביניהם, הרוקמים אותם לרומאן אחד. לבושתי כמעט לא מצאתי קשרים כאלה, והלכתי לאיבוד.
אותו שמעון מרמלשטיין, באותה הוצאת ספרים ובאותו חודש, חתום גם על ספר השירים "ארץ החיים". כאן מדובר במיזם משמח של 'פרדס': סדרה לשירה בעריכת אמיר אור, ושְמהּ "כָּתוּב", ועל עטיפותיה, האיכותיות כתכניה וכמוהם גם קצת פרוזאיות, תמונות תקריב ירוקות של המשוררים. שיריו של מרמלשטיין מנסים לשרטט היסטוריה ישראלית ויהודית, חלקה חווייתית מאוד, שנעה בעיקר בין מלחמות. אולם אליי דיבר יותר ספר אחר בסדרה, שכותרתו כמעט זהה: "סופו של המוות", מאת מרדכי שֶרי. יש בו מזיגה מקורית בין הלירי והאירוני, ויחד הם משקפים את מבטו של אדם שבין עמידה להזדקנות על חייו ועל חיינו.
בייחוד מומלץ שיאו ההומוריסטי של הספר, הניצב במקום של כבוד באמצעו: מחזור השירים "השירה תנצח"עושה קרקס מהפארסה של ערבֵי קריאת השירה במחוזותינו. על בימת האולם ובימת מחזור-השירים עולים ויורדים חתן פרס ראש הממשלה ש"שותק בענווה ארוכה"כדי לסחוט את מחיאות הכפיים "עד לאחרונה"; כנופיית הטרור של המשוררים האקטיביסטים ("'מה אתם רוצים?'מישהו מהקהל שואל – לצעוק!', הם צועקים./ 'והלחישות?', אני לוחש, 'ועלי הכותרת של הפעמוניות/ שהרוח מרעידה על חלוני, מה איתם?'"); המשורר המרדים הנצחי, שאומר לקהל "אני יודע שחיכיתם, לא רציתי לאכזב. כשאילנה מבקשת אני בא"; משוררת הפייסבוק שאצלה "לעזאזל השירה"; המשוררים היושבים יחד על הבמה ומפרכסים זה לזה; וכמובן הקהל, "אליעזר מהצפון (יצא בבוקר בטרמפים),/ וזה שכבר שש שנים 'מוציא ספר'".
בגלל: כתב עת ספרותי
גיליון 10: ספטמבר 2014, תשרי תשע"ה. 172 עמ'
בגלל המצב הלא-קל הנ"ל בכל ערב ובכל פסטיבל שהוא בכלל סקנדל, בגלל השיממון הנפוח והתגרנות הרדיקלית המשמשים בערבוביה בעולם השירה הישראלי, בגלל מה שמספרים השירים דלעיל וגם בגלל הפרוזאיות שהם עצמם משקפים, קמה לפני שנתיים וחצי חבורת "בגלל". מפעלה המרכזי הוא כתב-עת דשן, גדוש שירים משובבים ושווים-לכל-נפש, תרגומי שירה, ציורים ומעט מאמרים וקטעי פרוזה. עיקר קיומו באינטרנט, אך הוא מעוצב ככתב-עת מודפס מפואר, ואף מנפיק למעוניינים גיליונות מודפסים. בהתמדה ובדייקנות ראויים לציון הופיעו כבר עשרה גיליונות.
המניע, ה"בגלל", הוא מה שקרה לשירה הישראלית לדעת מייסדי "בגלל": סילוקן של המוזיקליות, הפיגורטיביות, המאגיה, הקומוניקטיביות. והכְּדֵי? – "להחזיר את אהבת-השירה לציבור הקורא הרחב בארץ", כותב אלי בר-יהלום, מן העורכים והמייסדים, במאמר-זיכרונות חגיגי בגיליון החדש. זה גם ההבדל היסודי בין "בגלל"לאחיו הגדול לאהבת הצורה והחרוז, כתב העת המוכּר יותר "הו!": טענת "בגלל"ששירה אינה צריכה לפנות לאליטה בלבד. מתוך כך, ב"בגלל"יש גם יותר מקום להומור ולשמחת חיים, ואפילו למדור של שירים חמודים לילדים.
בדגל הנגישות גלום גם סיכון: הורדה מופרזת של הרף האמנותי, הכלת-יתר של בוסר וקיטש. "בגלל"לא חמק מכך, בעיקר בגיליונותיו הראשונים. אלי בר-יהלום הנזכר הוא משורר גאוני, מדליק-מבריק-מצחיק, שלא הצליח לפרוץ לתודעת הרבים (ניסיתי לפני שנים לעזור לו בכך בעיתון זה). גם חבריו להקמה יוסי רוז'נקו, מיכאל פרלמוטר ו"דִיָה", צמחו עם כתב העת כיוצרים מקוריים ומשעשעים (מי יותר מי פחות), וכמוהם עוד אחדים מעשרות הכותבים שהצטרפו כגון אירנה-אור קונובלוב ואסף רחמים. לכך נוספה מן ההתחלה גווארדיה ותיקה וטובה של יוסי גמזו, חוה-ברכה קורזקובה, דודי בן-עמי ויואל נץ. אבל כל אלה מיעוט; הגיליונות הראשונים היו עמוסים בקלישאות רומנטיות ואדולסנטיות. דומה היה שבר-יהלום מקריב, באצילות או בחוסר-מודעות, את יוקרתו הפוטנציאלית על מזבח רימומם של פרחי משוררים המדגדגים את קרסוליו.
בגיליון העשירי, למרבה השמחה, הקיטש במיעוט, והיצירות הטובות מרובות דיין כדי להצדיק המלצה חמה: הנה לכם מקום שמאפשר פשוט ליהנות משירה. מה שמתעקש לקלקל התרשמות זו הוא יצירות האמנות הפלסטית המקוריות המשובצות בגיליון, חלקן כאיורים לשירים וחלקן לעצמן. רובן הן קיטש מוחצן, מביך, מעין יומן-חלומות של בנות 14, אמנם עשוי במיומנות טכנית; קריקטורה של מה ש"בגלל"חייב להיזהר מלהיות.