במהדורה 26 של מדורי 'שיפוט מהיר', במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון' - על 'הבלתי נראים'לרוי יקובסן, 'הצמות על הגבעה'לאיתן דרור-פריאר, ו'בדיית פלשתין'לאילון ירדן. התפרסם בכ"ב באב תשע"ה, 7.8.2015.
הבלתי נראים
רוי יקובסן, מנורווגית: דנה כספי, כתר, 234 עמ'
234, זה לא נורא, בסוף נגיע ל-234, מה התחיל בשנת 1234? נו כן, האינקוויזיציה, איזה מזל שכאן ויתרו על אלף.
כך נראה אחד מפרצי השרעפים שהשתלטו עליי אחת לעמוד או שניים בקריאת 'הבלתי נראים'. גם הפסיקים הבאים במקום נקודות הם חלק מהעניין: כך כתובות, בלי הצדקה, רבות מפסקאות הספר. זו המחשה מתמשכת לאיזה הווה נצחי, לאיזה רצף של יום-יום-יום המאפיין בקיץ את זירת ההתרחשות, צפון נורווגיה. כמוה גם לשון ההווה הכולאת את התיאורים הפיוטיים היפהפיים שבספר. הווה מתמשך. ומתמשך. אז הגיבורים עושים ככה, ועושים ככה, וככה – הוי, איזה הווה נצחי, גם כשברקע נשמעת מן העולם החיצון מנגינת הקִדמה הדורסנית ואף משפיעה על הגיבורים, בני משפחת בַּרְאֵיי המיישבת לבדה את האי בראיי.
כמה אצילי מצדה של סדרת הספרות היפה של 'כתר'להשקיע ברכישת זכויות, ובתשלום למתרגמת מצוינת, ובהדפסה, של ספר שצפויות לו מכירות מדכדכות – שהרי גם בלי רשעותם של המבקרים, גם מפה לאוזן, חזקה על השמועה בדבר השעמום של 'הבלתי נראים'שתרפד את דרכו המהירה הלאה משולחנות התצוגה בחנויות. כמה הרואי להשקיע בהוצאת הספר הזה אף-על-פי-כן ולמרות הכול, כי באמת רב ערכו הרב-תרבותי, ורב יופיו, ויש בו רטטים עדינים בתווך שבין נופי הים לנופי הנפש, ואפשר לקרוא בו ולהשכיל ולדעת איך לחיות חיי עשה-הכול-בעצמך בְּמָקום ירוק וכחול ומבודד ובתקופה טרום-טכנולוגית, ולהכיר המון שמות של כלי עבודה ושל עופות מים.
זה בסדר גמור שהעלילה פשוטה ומהחיים. ומותר בהחלט, אפילו לסופר סקנדינבי עכשווי, לכתוב סיפורת שאיננה בלשית אלא ההפך. ומצוין להתוודע לחיים אחרים וקרירים, ולמצוא בתוך כל האחֵרוּת את הבסיס האנושי-מאוד המשותף. הצרה בספר הזה, שהופכת אותו למשעמם גם בעיני מי שספרות גבוהה, כבדה, "משעממת", היא לחם חוקו המתוק – הצרה היא אחרת: הבסיס המטריאליסטי שלו. 'הבלתי נראים'מספר על קיום בתנאים קשים. והוא מתאר לפרטי פרטים את הקיום הזה, הכלכלי במהותו: חיי עבודה גורדוניים עד להלל. איך קודחים באר, כיצד טווים רשתות, בכמה מוכרים קילו דג. רשימות מצאי למכביר היוצרות קטלוג מונחים מרהיב אך ממהר-להימאס.
בחומרִי הזה יש פיוטיות אבל חסרה רוח. לגיבורים אין השקפות, אין מחשבות מרחיקות ראות (אף כי בסוף מתברר שהיו מהם שחלמו חלומות גדולים על החלפת חַיִּים), אין שיחות על מה שמעבר לצורכי הקיום, אפילו הדת מתביישת בפינה. יומני העבודה של משפחת בראיי לדורותיה, המקושטים באפיזודות עלילתיות קצרות, כבודם במקומם מונח. אבל בַּמקום המתמעט במדפינו מוטב להניח משהו שאפשר לקרוא עד הסוף מרצון חופשי.
האצבעות על הגבעה
איתן דרור-פריאר, עם עובד, 169 עמ'
כמו ב"הבלתי נראים", גם על עטיפת "האצבעות על הגבעה"שהופיע באותו חודש עצמו מופיעה צמה. על שני הספרים הבלתי-קשורים-זה-לזה-בכלל הללו, שהגיעו ממש ביחד ונקראו בין חזון לנחמו, אפשר אפוא להפטיר שלפנינו "חזון הצמות היבשות"; שכן גם "האצבעות על הגבעה", אם ייקרא במצב רוח או במצב ריכוז או במצב חוֹם לא אידיאליים, עלול, נודה ונתוודה, להיחוות כמשעמם. כעיסה של פרטים ויחסים וזיכרונות משפחה. וזו תהיה החטאה גדולה. קחו את הספר הזה למקום שקט עם מזגן, או שמרו אותו לחורף הקרוב למקום מגוריכם – וההנאה מובטחת.
"האצבעות על הגבעה"הוא ספר תובעני; לפחות במונחים של קיץ ויחסית לאורכו המצומצם. כל אחת משלוש הנובלות הכלולות בו – או לפחות הראשונה והאחרונה – היא חידת תצרֵף, פאזל בלעז. פיסות של מוקדם ושל מאוחר, של פֹּה ושל שָׁם, של דיבור ושל ציטוט, כמו שפוכות בערמה אקראית, אך ממוקמות במלאכת מחשבת המזמינה את הקורא למסע קצר של פענוח וניחוש, גישור וקישור וקילוף הבצל שכבה שכבה עד הלב (ויש גם דמעות, כמו בכל בצל טוב). ואולי הצמה שבעטיפה, הלקוחה ישירות מראשה של גיבורת הנובלה השנייה, היא גם דימוי לרקמת הקלעים של צורת הסיפור. איתן דרור-פריאר הטיל על עצמו כבר בספרו הראשון משימה אדריכלית מורכבת, משימה של אדריכלות-ההיוודעות, ועמד בה. בהיקלע הצמה, חולייה אחר חולייה, מתבהרות העלילות – ויותר מהן מתחוורת מהותם הסבוכה של מערכי-לב ומערכות-יחסים.
ברמת הכותרת והתמצית, נושאיהן של שלוש הנובלות מגוונים. האחת מטפלת בהלום-קרב ובמשפחתו; השנייה ביחסים בין בני זוג ותיקים לנוכח מחלת סרטן של הרעיה ושינוי בנטייתה המינית, ועל רקע בגידה כאובה מן העבר; השלישית – בהתאהבות מקבילה של בן ושל אביו הקשיש הסיעודי במטפלת של האב. למעשה, בנושאי-המשנה העלילתיים שהם גם נושאי-העומק, הן דומות מאוד. כל אחת מהן עוסקת, בהעמקה ומתוך כושר התבוננות מקורי, ביחסים בין בני זוג וגם ביחסים בין בני דורות שונים במשפחה; בכל אחת מהן יש התמודדות עם הורים פגועי נפש במידה זו או אחרת; ולכל אורך הדרך רצים מוטיבים משותפים נוספים, כגון גירושים מאוחרים, דתיות חלקית של הדמויות, וגם שמות פרטיים זהים שחוזרים וצצים בנובלות שונות, כמדומני בלי הצדקה עניינית.
זה תורם כמובן לאחדותו של הכרך, אך היות שגם כך עלילתה של כל נובלה דורשת מהקורא ריכוז וזיכרון טוב, קווי הדמיון בין השלוש עלולים להופכן בתודעת הקורא לדייסה אחת מבלבלת. לכן מומלץ לקרוא בכל פעם נובלה אחת, ברצף, ולחכות כמה ימים לפני קריאת הבאה אחריה.
בדיית פלשתין
אילון ירדן, ליעד, 134 עמ'
לא מתוך מחשבה על המדור הזה נטלתי לידי את 'בדיית פלשתין'. עוד חוברת הסברה ביוזמה פרטית, חשבתי. עוד פעם אותו עניין של פברוק העם הפלשתיני. שוב העובדות הללו שמעטים מדי, שהחוברות והמאמרים הללו מגיעים תמיד רק אליהם, יודעים לעייפה, ואילו רבים מדי פוקחים עיני עגל בשומעם אותן לראשונה ושוכחים רגע אחר כך. ורק משום שזכרתי את המחבר עו"ד אילון ירדן כבעל הסתכלות מקורית טרחתי להתחיל לקרוא, מתוך עניין אישי הסתברותי: אולי אמצא בה איזו נקודה חדשה.
טוב שניסיתי. 'בדיית פלשתין'היא ספרון חובה. גם למי שכבר שמע הכול על זכותנו על הארץ, על היעדר הבסיס ההיסטורי לטענה בדבר עם פלשתיני, על כך שהזהות ה"פלשתינית"כל עניינה הצבת ראי-שלילה שחור לזהות היהודית, תרגיל תעמולתי ערבי לשכנוע העולם המערבי לתת לערבים גם את פיסת הקרקע הבודדה הזו שטרם עיכלו אל קרבם. הוא ספרון חובה למתחילים, משום שהחומר מרוכז בו בתמציתיות ומוצג בו בבהירות – וספרון חובה למתקדמים, בעלי ההכרה והידע, משום שהוא בונה את הטיעון באופן פילוסופי-לוגי, ומשתית אותו על נקודת עומק מקורית.
נקודה זו היא שאלת מהותה של זהות קבוצתית ושל זהות של חבל-ארץ. כאן מצוי הבדל תהומי בין ההגדרה הערבית-אסלאמית לזו המערבית. חוסר הידיעה של הבדל זה הוא אבן הנגף המכשיל את המערב ואותנו, ומספק לבדיית "פלשתין"את תחמושתה הבלתי קונבנציונלית. "בעוד המושגים 'אומה'ו'מדינה'בלשון המודרנית משמשים לציון זהות טריטוריאלית נפרדת ומתבדלת, הרי בשפה הערבית משמשים מושגים אלה לציון זהות קיבוצית שונה לחלוטין – זהות אנטי טריטוריאלית: זהות דתית-פוליטית אימפריאלית מכלילה ומאחדת כאחד" (עמ' 34); פירושה ומשמעותה של פסקה מסכמת זו, ועיגונן בעובדות, מובאים בספר בפירוט.
עוד מייחדות את הספר, ושוזרות אותו, ההתמצאות הלא בנאלית בהיסטוריה האסלאמית – והאבחנה, המתבטאת גם באיור העטיפה, בין אזורי ההר של ארץ ישראל, שאוכלוסייתם נותרה קבועה למדי, לבין מישור החוף והעמקים שטופי ההגירה והכיבושים. אילון ירדן אינו הראשון לעמוד עליה, אך יפה לראות כיצד היא מחזקת זוויות שונות של הטיעון – כגון מוצאם היהודי המשוער של רוב ערביי ההר, קוצר שורשיהם המקומיים של ערביי המישור, ושקריות הצגתם של יהודה ושומרון ככבושים.
כמורגל בספרים המופיעים בהוצאה עצמית או בהוצאה קטנטנה, מורגש כאן חסרונה של עריכה. אבל זה נסבל. בנושא הקיומי שלפנינו, צריך מי שיעשה סדר בסוגיות ובעובדות, וגם ירענן את דרך הצגתם. אילון ירדן מיטיב לעשות מלאכה חיונית זו.