 |
| איור: שי צ'רקה |
אבותינו הקדומים ריפאו את חוליהם בעזרת כבד של כלב ומי כליות של תיש, אבל החזיקו בתפיסה מתקדמת מאוד של היגיינה, הבינו את רעיון החיסון גם בלי לדעת על נוגדנים וחיידקים, והקדימו את סביבתם בהכרה שהלב נמצא בצד שמאל. מאה שנה לאחר חיבור המחקר המקיף ביותר עד היום על הרפואה במקרא ובתלמוד, נמצא לו סוף סוף גואל עברי
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום.
כמה דברים על לֵידה. בשביל ההתחלה, וכדי שיהיה לכם במזל טוב.
אצל עמים קדמונים באירופה ובאסיה, ובאסיה גם היום (ו"היום", כפי שנראה מיד, פירושו היום לפני מאה שנה) האישה יולדת כשהיא יושבת על ברכיה של אישה אחרת; ואצל הגרמנים הקדמונים – על ברכי גבר. בתלמוד אין זכר לכך; נשים ילדו על המַשבֵּר, הנזכר כבר בספרי הנביאים, שהוא כיסא. אבל אולי אפשר לפרש כך את האזכור בספר בראשית, שרחל נתנה את שפחתה בלהה ליעקב כדי שתלד על ברכיה של רחל, וכך יהיה ברור שילדי בלהה שייכים לאדוניתה: ברכיים ממש. וגם לידה על ברכיו של גבר יש: ניניו של יוסף, בני מכיר בן מנשה, יולדו על ברכיו.
ייסורי הלידה קשים יותר בלידת בת. כך מקובל היה לחשוב בעולם העתיק. אולי משום כך, תקופת טומאתה של אישה היולדת בת כפולה באורכה מטומאת היולדת בן – לא רק אצלנו בתורה, אלא גם בקרב עמים אחרים, אריִים ושמיִים כאחד, שנהגו לגזור על היולדת ימי טומאה. מדוע לידת הבת קשה יותר? כי הבנות נולדות שכובות על גבן, כמו אמותיהן בשעת עיבורן – והן צריכות להתהפך בעת היוולדותן. העוברים הזכרים, לעומת זאת, שוכבים על הצד הנכון מלכתחילה. כשאין אולטרה-סאונד, אפשר להאמין לכל דבר. במאה השבע-עשרה עדיין האמינו רופאים גרמנים שהבנים נולדים עם הפנים קדימה והבנות עם הפנים לאחור.
כל העולם הקדום הלא-יהודי, כולל אפלטון, לא הטיל ספק באפשרות שאישה תלד בעל חיים, אם בעל חיים הפרה אותה, או אפילו אם בשעת התעברות הסתכלה האישה בבעל חיים או נבהלה ממנו. רק התלמוד פוסל את האפשרות הזו. "כל שאין תשמישן ועיבורן שווה – אין יולדים ומגדלין זה מזה", נאמר במסכת חולין. בשביל התלמוד, זו רק בדיחה. הפעם היחידה שהוא מעלה אפשרות כזו, היא בסיפור על ר' ירמיה שרצה להצחיק את רבי זירא כבד הראש, והעלה את השאלה מה דין בהמה במעי אישה.
אחרי הלידה, על פי תיאורו של הנביא יחזקאל, יש כמה פעולות מקובלות, שאחת מהן היא המלחת התינוק. על פי הרשימה של יחזקאל נקבעו הפעולות המותרות בשבת בוולד, והן מפורטת במסכת שבת. המלחת התינוק היא אחת מהן, לצד, למשל, כריתת השורר, הוא חבל הטבור. גלנוס, הרופא הרומי הגדול, מזכיר את הצורך בהמלחה במידה הראויה והנכונה, כדי שעורו של היילוד יהיה עבה וחזק יותר מאשר האיברים הפנימיים שלו. בימינו – לפני מאה שנה, כזכור – המומחים זורים על התינוק בעדינות מלח דק וקצף של סודה; המלחה זאת אמורה לנקות את העור, ובו בזמן גם לכווץ אותו, כדי שיהיה יותר חזק ועמיד מפני פריחה.
ואולי העניין הרבה פחות אקזוטי: לפחות על פי החוקר הגרמני אוסיאנדר, המלח המוזכר במקרא הוא בכלל סודה טבעית, הלא היא פחמת הנתרן, חומר שבתוספת שומנים נעשה סבון. בשר הילדים לא הומלח אפוא במלח, אבל בשרן של חיות שחוטות כידוע כן, כאז כן היום, וההמלחה היא חלק מהקפדתם היתרה של היהודים על איסור אכילת הדם.
מה שמעביר אותנו למאבקו הסמוי של גיבורנו, הדוקטור יוליוס פרויס, שנפטר לפני מאה שנה. ספרו 'הרפואה במקרא ובתלמוד', הנחשב עד היום לספר היסודי והמקיף ביותר בתחומו, מעניין עד להפתיע. כל הפסקאות הקודמות היו דוגמיות מהמידע הכלול בו. קריאה בין השורות מלמדת שפרויס, תושב בירת המדע והקִדמה של תקופתו, ברלין, נאלץ להיאבק בעלילת הדם הנושנה שעל פיה היהודים אוכלים דם נוצרים במצות של פסח לאחר שהעבירו אותו איש לרעהו במשלוחי המנות של פורים.
המומחה לאתיקה רפואית הרב פרופ' יגאל שפרן חשף בערב השקת הספר את רמזיו של החוקר המאופק על ייחודם זה של היהודים, הנמנעים מאכילת דם, לעומת אהבת נקניקי הדם של שכניו הגרמנים; ניגוד גמור לעלילת הדם שרווחה אז בגרמניה, ושלמרבה הזוועה מתברר שרווחת גם כיום ביבשת הנאורה. העלילה בדבר מהילת דם נוצרים במצה נולדה, סיפר שפרן, בעיר הגרמנית וירצבורג, לפני 800 שנה. וירצבורג. תזכרו את השם. תכף תתחילו לשמוע אותו בצרורות.
פרויס רק רמז, שכן זה אופי ספרו: סקירה מדעית אובייקטיבית, חסרת תקדים בהיקפה ובמידת המומחיות שהיא משקפת בספרות התלמודית וברפואה כאחד. מחקר מדעי בלי שום הרכנת ראש; לא לעובדת היותו של המחבר יהודי אורתודוכסי, האמור כביכול לנסות להוכיח שמקורות היהדות יודעים הכול – וגם לא לאופנות המדע בנות זמנו. עובדות, עובדות, עובדות והשערות המבוססות עליהן, על כל מה שקשור לגוף האדם ולבריאותו ורמוז במקורות היהודיים של העת העתיקה.
הצמידות הזו לעובדות היבשות היא שעושה לעסיסי כל כך את המחקר היחיד במינו הזה, שלא קמו לו מתחרים בהיקפו ובעומקו לא לפניו וגם לא אחריו עד היום. העובדות, וגם הפער הכפול, המכניס לקריאה ממד כמעט אירוני: הפער בין הרפואה של היהודים הקדומים לבין הרפואה שהייתה ידועה למחבר בברלין של לפני מאה שנה – והפער בין זו האחרונה לבין הרפואה שאנחנו מכירים כיום. הרי אי אילו פיסות מידע זוטרות נוספו למדע הרפואה בינתיים, כגון קיומם של חיידקים ונגיפים ותאים וגֶנים ותורשה. חלקן, למשל הגנטיקה של מנדל או החיידקים, היו ידועות למדע בזמן פרסום הספר, אך מתברר שלציבור הרופאים והחוקרים הרחב עוד לא חלחלו, ואפילו פרויס הלמדן הגדול לא ידע עליהם.
יש איזו כפילות מרעננת בסיפוריהם של שני האנשים שמאחורי הספר. המחבר ד"ר פרויס, והמתרגם-המהדיר אורי וירצבורגר, שאשתו מיכל ז"ל הייתה נכדתו של פרויס. שני סיפורים של התמסרות.
פרויס גדל בכפר בגרמניה, במשפחה היהודית היחידה בכפר, ובכוח הרצון העז שלו, יחד עם כישרונו השכלי הנדיר, נעשה רופא וגם תלמיד-חכם. בן עשרים, והוא סטודנט לרפואה, פתח לראשונה בחייו ספר מִשְנָה. עשור וחצי לאחר מכן כבר היה מסוגל להתחיל במחקר הענק שלו, הדורש שליטה בכל הספרות התלמודית ובשלל מחקרים רפואיים מכל התקופות. לאחר עוד עשור וחצי השלים את הספר. כל זאת תוך שהוא משמש רופא בעל מרפאה, תחילה בכפר ואחר כך בברלין, ומתפרנס רק מחלק ממטופליו, כי את העניים ריפא בתשלום סמלי או חינם. מסופר עליו שאחד מלקוחות-החסד שלו חדל לבוא אליו, וכשפגש אותו שאל מה קרה. הלה הודה בגילוי לב שכבר אינו אביון כי עשה חיל בעסקים, ועכשיו הוא יכול להרשות לעצמו ללכת לרופא רציני, רופא שלוקח כסף. סיסמתו של הרופא ידוע החולי, שנפטר בן 52, הייתה "רופא ולא לו": את עצמו אינו מצליח לרפא. זו גם הכתובת שעל מצבתו.
וירצבורגר בן השמונים, יליד גרמניה, הקדיש את 15 השנים האחרונות לתרגום הספר מגרמנית לעברית, תוך שהוא מוסיף לו מפתחות וכותרות, מרחיב בציטוט המקורות העבריים שבספר הוזכרו רק במראה-מקום, ושיבץ מתוך הערות שכתב המחבר בכתב יד אחרי פרסום הספר. 15 שנים מייגעות של מי שפרש לגמלאות אחרי שהיה מנהל מכרות הנחושת בתמנע, מנכ"ל חברת 'ים תיכון ים המלח' ששקדה בשנות השמונים על מיזם תעלת הימים, מנכ"ל משרד האנרגיה בימי השר פרופ' יובל נאמן, ואף, במשך חמש שנים, מנכ"ל בנק טפחות למשכנתאות. שרשרת תפקידיו של וירצבורגר היא שרשרת של טלפונים שמצלצלים יום בהיר אחד ואומרים לו בוא מהר. גם בדירתו הצנועה בקריית-משה בירושלים קשה לזהות סימנים לעבר הכלכלי הבכיר שלו. רק אצטבאות על גבי אצטבאות של ספרים, הצדפים שגלֵי הסקרנות מותירים על חוף ביתו של אדם.
את שני המיזמים הגדולים שניהל נאלץ לסגור. את מכרות הנחושת בתמנע שבדרום הערבה סגר ב-1976 – בשל ירידת מחירי הנחושת בעולם ומפני שהכרייה עברה מפני השטח אל מעמקיו ונעשתה יקרה. את תעלת הימים – בשל החלטת ממשלה. שניהם אגב נתונים כיום בניסיונות החייאה. במכרות הנחושת בתמנע פועלת זה שלוש שנים חברה מקסיקנית הבודקת את כדאיות חידושה של הכרייה התת-קרקעית. תעלת הימים לים המלח אמורה, בגרסה החדשה, להיחפר מים סוף, לאורך הערבה, ולא מהים התיכון, אף שהמרחק גדול בהרבה. המטרה היא ליצור שיתוף פעולה עם ממלכת ירדן. וירצבורגר אינו נלהב. הוא מוכן לבלוע את התוואי הלא הגיוני, שאולי יש בו היגיון מדיני, אבל לא את הכניעה לדרישתה של ירדן שהתעלה וכל מפעלי ההתפלה וייצור החשמל שלה יהיו בשטחה, ולמעשה בשליטתה.
התפקיד האחרון של וירצבורגר, הלא הוא התרגום, אמנם לא התחיל בטלפון בהול משר, אלא בטרמפ. אבל זה דומה. חוקר התלמוד פרופ' שרגא אברמסון, טרמפיסט קבוע של בני הזוג וירצבורגר בנסיעות לשמחות בקיבוצם-לשעבר סעד שבצפון הנגב, הוא ששכנעם ליטול על עצמם את התרגום, מרגע ששמע שמיכל היא נכדתו של יוליוס-יצחק פרויס הגדול. בפעם השלישית שניסה אמר להם "חשבתי על זה, ולא צריך להיות רופא או חוקר תלמוד כדי לתרגם את הספר". מה צריך? גרמנית וראש טוב, הרבה סקרנות והמון סבלנות. וירצבורגר, חובב ותיק של לימוד נושאים חדשים, גיאולוג שמצא את עצמו מנהל שמצא את עצמו בנקאי, מצא את עצמו עכשיו צולל לעולמות הטקסט והגוף.
הספר בן 700 העמודים בגרמנית ממלא בעברית כ-1,000 עמודים לא קטנים, אף על פי שבדרך כלל בתרגום מגרמנית או אנגלית לעברית מספר העמודים דווקא פוחת. הסיבה היא ההרחבות והמובאות והמפתחות שווירצבורגר הוסיף. אבל הוא מקפיד להדגיש שהגיבור פה אינו הוא, אלא פרויס, הרופא שבשעות הפנאי המעטות שלו השתלט על כמות בלתי נתפסת של ידע – היסטורי, רפואי, תורני, בלשני. "רק אחרי העבודה הזו, אחרי עיון ב-7,500 המקורות שפרויס שיבץ בספר, אתה מבין איך זה שמאז ועד היום לא נכתב ספר עדכני יותר בהיקף כזה", הוא אומר. "מי ייקח דבר כזה על עצמו?" על רפואה והלכה, הוא מבהיר, נכתבו ספרים חדשים גם נכתבו, אבל ענייני הבריאות במקורות שאינם נוגעים להלכה נותרו מטופלים פחות.
תקציבי מחקר אקדמיים לא ריפדו את עבודת התרגום החיונית. להפך. עד להירתמותה של הוצאת הספרים מאגנס, לקראת סוף הדרך, ההוצאות היו מכיסו של וירצבורגר, ובכלל זה שכרם של עורך לשוני צמוד ומגיה. הריפוד היחיד היה כוח הרצון: הרצון להנציח את אשתו מיכל, שהתחילה איתו במפעל והלכה לעולמה לפני כעשור, ואת סבה ד"ר פרויס שנפטר כאמור לפני מאה שנה. וירצבורגר נשוי היום בשנית לתרצה.
מיכל והוריה – מרים, בתו של פרויס, ושלום (פליקס), שעל אודותיו פורסם לפני שנים לא רבות רומאן-אמיתי ושמו 'פליקס רב העלילות' – שהו בצרפת בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה. לאחר שהאב, שהיה איש המחתרת הצרפתית, נתפס, וקפץ מהרכבת שהוליכה אותו לאושוויץ, הוברחה המשפחה לשוויץ. כשוך המלחמה הקימו בני הזוג בית יתומים-ניצולים בצרפת, ואחר כך עלו לארץ. גם אורי וירצבורגר ניצל בילדותו מהשואה ברגע הכמעט אחרון; ערב ליל הבדולח עזבו הוריו והוא את עירם מנהיים ועלו ארצה, תוך שהם נאלצים למכור לנאצי את בית המסחר למוצרי מתכת שלהם במחיר אפסי.
לצד הרצון להנציח, דחף את וירצבורגר גם הרצון להיענות לקריאות שנשמעו לא פעם לאורך המאה האחרונה, מתי ייגאל סוף סוף ספרו של פרויס ויחזור לעברית, שפת מקורותיו. חצי גאולה הייתה לספר לפני 35 שנה, כשהרופא והביו-אתיקן היהודי-אמריקני פרד רוזנר תרגם אותו מגרמנית לאנגלית. עכשיו, כדברי הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) בפתח הספר, האבדה הושבה לבעליה, הלא הוא קהל הלומדים דובר העברית. "מעכשיו יחויבו הסטודנטים שלי לקרוא את הספר מהחל ועד כלה", הבטיח/התריע בערב השקת הספר הרב פרופ' שפרן.
הנחת העבודה של פרויס בספרו היא שהתלמוד, קל וחומר המקרא, אינו מנסה להיות ספר רפואה, אלא רק משקף כבדרך אגב את הידע הרפואי של זמנו ומקומו. "אין 'רפואת תלמוד' שניתן היה להשוותה לרפואה של גלֵנוס או לרפואה של סוּסרוּטַס", כתב, בהתייחסו לשניים מגדולי הספרות הרפואית הרומית וההוֹדית. "כמו כן, אין 'רפואה יהודית' במובן שאנו מכירים רפואה מצרית או רפואה יוונית". לכן, גם בעבודת הליקוט והפרשנות וההשוואה שלו, הוא אינו מנסה למצוא מערכת שיטתית אחת.
הידע הרפואי המבוטא במקרא ובתלמוד הוא לפעמים מתקדם יחסית לתקופתו. למשל, חז"ל ידעו שהלב נמצא בשמאל החזה, בעוד בני זמנם חכמי האומות התעקשו שהוא נמצא במרכזו; וכאמור, חז"ל גם היו היחידים שידעו שאישה אינה יכולה ללדת בעל חיים אחר. דיני הכשרות והטהרה בתורה מבטאים, להערכת פרויס, תפיסה תברואתית מתקדמת. הוא אפילו משער שהטעמים העיקריים לדינים אלו הם טעמי בריאות. עם זאת, הוא בטוח שאינם היחידים. אחת ההוכחות שלו לכך היא שאף על פי שדיני הטומאה מרחיקים את האדם משרצים מתים ומשאר מִפגעי-תברואה קטנים, דווקא פגר שנמצא בבאר, מפְגָע מסוכן הרבה יותר, אינו מטמא את מימיה.
מנגד, יש בתלמוד מקום נרחב גם לרפואה עממית, לעתים אפילו מאגית, שאנשי המדע של התקופה ההיא כבר ידעו אין בה ממש. והאמת היא, מראה פרויס, שגם חז"ל עצמם פקפקו לעתים ברפואה מהסוג הזה. הם התירו את השימוש בכל אמצעי ריפוי, אמיתי או מדומה, ובכל אמונה תפלה (אם אינה כרוכה בעבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים), כי ידעו את חוכמת הפלסבו: שעצם האמונה שתרופה מסוימת יעילה גורמת לעתים קרובות להתרפאות.
פרויס חשב שיש גם מקום לניסים, או לפחות לסיפורי ניסים. הוא דחה ניסיונות של חוקרים למצוא בסיס רציונלי לניסים של ריפוי ועצירת מגפות בתנ"ך. נראה לו מגוחך, למשל, לומר שמַחתַת הקטורת הצליחה לעצור מגפה גדולה פשוט מפני שהקטורת הייתה חומר חיטוי. "התנ"ך הוא בראש ובראשונה מקור דתי ולא ספר רפואה או היגיינה. לכל היותר אפשר לראות בעובדה שהכהן עמד בין החיים ובין המתים [ועצר את המגפה] מגמה של הפרדה בין הבריאים לחולים, ובזה אולי לראות פעולה היגיינית מועילה".
האם חשיפת הידע של חז"ל בתחומי האנטומיה והביולוגיה יכולה לשנות את דעתנו על הלכות שחז"ל פסקו על סמך ידע זה? וירצבורגר חושב שלא. "זה די זניח. הידע של חז"ל באנטומיה, שעל פיו נפסקו דיני שחיטה למשל, היה מדויק במידה רבה. מנגד, הרבה הלכות התעדכנו במשך השנים כשהתברר שהבסיס העובדתי-מדעי שלהן כבר לא רלבנטי. למשל, החובה ליטול ידיים אחרי האוכל, 'מים אחרונים'". פרויס מראה שמקורה בחשש שלמלח השתרבבו גרגירים של 'מלח סדומית' המסוכן במגע עם העיניים. "הוא מצטט פוסקים שאומרים שמאחר שאין כיום חשש ממלח סדומית, מים אחרונים אינם חובה".
הגינקולוג והאתיקן ד"ר דניאל מלאך, ששימש יועץ רפואי למתרגם הספר, מנה בערב ההשקה שלוש גישות אמוניות-מסורתיות לגבי הידע המדעי והרפואי המופיע במקורות שאינו תואם את המדע המודרני. עמדתו של הרמב"ם, המופיעה גם ב'אוצר הגאונים', היא שהידע של חז"ל משקף את מצב התקדמותה של הרפואה בזמנם, ואינו בהכרח נכון. פרויס דגל בעמדה זו. שתי שיטות אחרות הן שיטת בעלי התוספות ש"הטבעים השתנו", כלומר הטבע והגוף היום אינם מה שהיו פעם, ומה שאמרו חז"ל היה האמת האובייקטיבית של זמנם; ושיטה הגורסת שאנחנו, קצרי דעת שכמותנו, פשוט איננו מבינים את הכתוב בתלמוד, וכשחז"ל אומרים משהו כוונתם למשהו אחר.
וכך, הספר גדוש באמונות עממיות ואמצעי ריפוי מוזרים ומשעשעים בעינינו, שגם אם חלק מחכמינו המליצו עליהם, פרויס מציע להתייחס אליהם בחשדנות. למשל, אמצעי האבחון הנפוץ בזמן התלמוד נקרא ביצה טורמיטא. להכנתה, כפי שאפשר ללמוד ממסכת נדרים, "טבלו ביצה אלף פעמים במים רותחים ואלף פעמים במים קרים, וכתוצאה מכך הצטמקה הביצה עד שניתן לבולעה בשלמותה. כאשר אדם חולה בולע ביצה מצומקת כזאת, סימני המחלה נלכדים בביצה – וכאשר הביצה נפלטת, הרופא מסוגל לקבוע את התרופה הדרושה לחולה והדרך שירפא ממחלתו". לעומת זאת, כמעט בהמשך ישיר מזכיר פרויס אמצעי אבחון מודרני להפליא המוזכר במדרש: מדידת הדופק.
מודרנית למדי היא גם התפיסה התלמודית של חום גבוה כחלק ממאבק הגוף במחלה, כגורם מרפא. וזאת, כמובן, כל עוד החום אינו מוגזם ואינו תדיר: "אם בא אחת לשלושים יום". על כך אמר ר' נחמן בר יצחק שהוא מעדיף לוותר על שניהם – על החום הבלתי נסבל, ועל המרפא שהוא נושא בכנפיו. דרכי הטיפול בחום היו עדינות תחילה, שהרי אם הוא אורח לרגע הוא אורח רצוי, וחריפוֹת בהמשך. ביום הראשון לחום, התרופה לו הייתה הסתפקות בשתיית כוס מים אחת בכל היום. ביום החום הבא, כבר מזעיקים את מקיז הדם. ביום השלישי נותנים לחולה בשר אדום ויין מהול. אם החום נמשך, באות כבר התרופות שגם הסבתא לא הייתה חותמת עליהן. "היו לוקחים תרנגולת שחורה וקורעים אותה שתי וערב, מגלחים את אמצע ראשו של החולה ומניחים עליו את התרנגולת ומשאירים אותה שם עד שתעלה צחנה".
והנה מקבילה קדמונית מפחידה לניתוח קיצור הקיבה: בתלמוד מתועד ניתוח להסרת שומן מתוך הבטן שנעשה בר' אלעזר. "קרעו את כרסו", מסכם פרויס, "והוציאו ממנו סלים רבים של שומן. גם פליניוס מספר על שיטה דומה. לפי השקפת עולמנו, שיטה כזו להרחקת שומן היא מעט הרואית".
כמה תרופות שפג כנראה תוקפן, ולא רק על פי התאריך המוטבע באריזה: "אדם אשר ננשך על ידי כלב שוטה מאכילין אותו מן הכבד של אותו כלב – כך המליצו הרופאים בתקופה הקדומה, וכך נוהגים עמֵי הטֶבע עד היום. בספר טוביה מסופר על גירוש שדים בעזרת לב וכבד של דג. ילד שנעקץ על ידי עקרב מאכילים אותו מרה של דיה לבנה בשיכָר. מֵי כליות של תיש זקן הומלצו על ידי הרופא מניומי כתרופה לכאב אוזניים. על מקום הכשת נחש מניחים יתושים מעוכים". מראי מקומות מלאים – בספר.
גם באשר לגורמי המחלות, רופאים בני זמננו יגיבו כמדומה לתפיסות התלמודיות בקריאות "תיובתא!" ניצָחות. מנומסים שבהם יסתפקו בקריאות "קשיא!", והנסערים יצעקו "ורמינהו!". למשל, "לדעתו של רבי חנינא הצינה היא הגורם הנפוץ ביותר למחלות ואף למיתה; ייתכן שכוונתו למחסור בחום עצמי טבעי, שאפילו אינו בידי שמיים. ר' יוסי בנו של ר' חנינא תלה את הגורם המרכזי של המחלות בהפרשת צואה ובהפרשות אחרות, בעיקר של האוזן והאף. ר' אלעזר חשב את המרה לגורם מרכזי של מחלות, מכיוון שהיא יכולה לגרום למחלת כל הגוף".
חז"ל ידעו גם להתחכם לאמונות העממיות בנות זמנם, בבחינת אם אינך יכול לנצח אותן השתמש בהן. "בעולם העתיק נפוצה האמונה שאחרי המוות חוט השדרה של האדם הופך לנחש. תיאור זה מופיע אצל אובידיוס וכן אצל אליאנוס, אשר אמנם מטיל ספק באמיתות הדבר, וכן אצל פליניוס. בתלמוד משמשת אמונה זו כדי להדגיש ציווי הלכתי, שיש לכרוע ב[ברכת] 'מודים', והתלמוד אומר 'שִדְרוֹ של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע ב'מודים'' [והדברים אמורים באנשים שלא כרעו בברכת 'מודים']".
הספר עוסק גם במנהגי האכילה של אבותינו. הפרק על דיאטטיקה, כלומר תזונה, הוא הראשון שתרגם וירצבורגר, אז עדיין עם אשתו מיכל – מעין תרגיל על יבש, לפני שהם נכנסים לליחה ולדם הרטובים של עולם הרפואה גופו. המעיין בפרק ימצא המלצות דיאטטיות לא משמחות, כגון לאכול אוכל פשוט, מוטב בָּצָל ופת קיבר, ומעט. ומשהו על התפר שבין נימוסים ותברואה: "ר' יוסי ור' יהודה אכלו דייסה מאותה קדרה. האחד אכל באצבעותיו, והשני אכל בכף. שאל האוכל בכף: עד מתי תאכילני מן הלכלוך שבאצבעותיך? על כך ענה לו השני: עד מתי תאכילני מרוקך (מן הרוק שנדבק בכף)?"
השכלתו הרפואית של פרויס מנוצלת היטב במקומות שהוא מנסה לשער את מהותן של מחלות הנזכרות בתנ"ך ובתלמוד. מחלתו של יהורם מלך ישראל, המתוארת כמחלת מעיים שבה המעיים יוצאים יחד עם מקור החולי, מזוהה בידי פרויס כסרטן החלחולת. על מחלתו של טיטוס מופיעים בתלמוד כמה סיפורים שונים מעט זה מזה, על יתוש שנכנס לראשו דרך האף והיה מנקר במוחו. הניקור היה פוסק רק למשמע קול פטישו של נפח. כשמת טיטוס, על פי אחד הסיפורים הוציאו מראשו יתוש שתפח לכדי גודל ציפור. פרויס משווה את הסיפור לסיפורים נוספים שרווחו בעת העתיקה על יתושים שנכנסו לראשיהם של נבלים לאומיים, מנטרל את מה שנראה כמושפע מסיפורים אלה או מוגזם כדרכה של אגדת התלמוד, ומגיע למסקנה שטיטוס סבל מגידול במוח; הוא מספר שניתוחי ראש על ידי קידוח בגולגולת היו נפוצים בעמי קדם, וגם רופאים יהודים מאלכסנדריה היו מבצעים אותם.
במקרא מופיעים יותר מפעם אחת תיאורים של אנשים הנופלים בעת שהם מתנבאים: בלעם המכנה עצמו "נופל וגלוי עיניים", ושאול שנפל "ערום כל היום ההוא וכל הלילה". פרויס מביא שורה של מקורות חיצוניים מהעת העתיקה, בפרט מקורות יווניים, הרואים במחלת הנפילה, האפילפסיה, "מחלת קודש". הדבר מחזק את מסקנתו שהחוויה המיסטית של ההתנבאות לוותה לעתים בהתקפי אפילפסיה – וזה פִּשרה של אותה נפילה.
המלך שאול ונבוכדנאצר מלך בבל הם היחידים במקרא המתוארים כחולי נפש. לדעת פרויס פרצי הזעם של שאול היו אף הם, כפרצי הנבואה שלו, התקפים אפילפטיים – ואילו עצבותו, זו שהופגה בנגינת כינור, לא הייתה פסיכיאטרית (מלנכוליה בלשונו, דיכאון בלשון עדכנית יותר), אלא תגובה נורמלית לנטישות ולהשפלות שחווה. על נבוכדנאצר מסופר בספר דניאל שבמשך שבע שנים התרחק מבני אדם, אכל עשב כבקר וגידל שיער וציפורניים. מדובר בתסמונת פסיכוטית הידועה בשם ליקנתרופיה, או זאבת, שהלוקה בה חושב עצמו לזאב. פרויס אומר שבספרות היהודית הקדומה כמעט שאין מוזכרות דרכי ריפוי למחלות נפש.
גם מחלות הגוף נחשבו, אם היו קשות, חשוכות מרפא. באופן כללי, כותב פרויס, מחלות נחשבו לדבר שמתים ממנו. הנה, התחלנו כתבה זו בלידה, ואנו מסיימים אתם יודעים איפה. האמת היא שאם קוראים את הספר בנימה פחות משועשעת ויותר קיומית, חיי האדם בעולם העתיק נדמים כגיהנום של חולאים רעים וייסורים, מדווים ומכאובים ונגעים, ונס שבכלל מישהו יצא חי מהתלמוד. האמוראים רב ורב חייא סברו ש-99 אחוז מבני האדם מתים בגלל עין הרע, ורק אחוז אחד בידי שמיים. אך יש עצה ותבונה. "מתגוננים מהשפעת עין רעה בתקיעת בוהן יד ימין ביד שמאל ובוהן שמאל ביד ימין", מדווח פרויס, ומוסיף כי "באותה צורה ביטל הגרמני בימי הביניים את השפעת 'עין הרע': בקיפול בוהן יד ימין וסגירת היד. בצורה מאוד דומה מאמין האיטלקי עד היום שהוא יכול להתגונן מפני מי שעושה לו כישוף על ידי אצבע משולשת".