המדור "שיפוט מהיר" חוזר למדור הספרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. נכון לעכשיו נכתוב אותו ברוטציה, ד"ר שמואל פאוסט ואני, והמדור יופיע אחת לשבועיים.
בגיליון שהופיע אתמול זכיתי לחנוך את המדור המחודש, עם רשימות תמציתיות על שלושה ספרים חדשים: קברות התאווה מאת אהרן מגד, מחברות נתיבהבעריכת רוביק רוזנטל, ומסתורין באַיסברגטאוןמאת על סטראנס. ככל שהרשימות קצרות, בעיתון המודפס הן אפילו קוצרו עוד טיפ טיפה; הנה הן כאן במלואן.
קברות התאווה, מאת אהרן מגד, חרגול ועם עובד, 159 עמ'
ראוי להצדיע לגבורתו של אהרן מגד, הסופר שגילו כסכום גיל גבורות וגיל מצוות. ספרו החדש 'קברות התאווה' ספוג, כמו כל קודמיו, חוכמה וידענות ואזוטריה יהודית ופיכחון ישראלי ומכמני עברית והומור, ובכלל, ממגד ארץ ומלואה – אך הפעם מצטרפת לכל זה התמודדות אישית גלוית לב.
מגד הוא עדיין סופר תוסס וקשוב, דק אבחנה וידען מופלג; אבל ספרו הקודם, 'עשרת הימים הנוראים' (2010), חשף שלַשָנים יש בכל זאת שיניים. לצד הברק המוכּר של מגד בלט שם ריבוי טעויות במרחב ובזמן – כלומר בלבול בנתוני יסוד של גיאוגרפיה והיסטוריה. מגד סיפר באחד הראיונות שבנו אייל הציל אותו מטעויות קשות אף יותר. והנה התיישב אהרן מגד וכתב על זה ספר. אעז ואשער: בשרטטו את גיבור 'קברות התאווה' נטל מגד יסודות מהתמודדותו שלו עם שניים מסממני הגיל – החשש מפני דיס-אוריינטציה של זמן ומקום, וההתקרבות הבלתי נמנעת אל גיל מאה ועשרים – והלך איתם עד הסוף ומעבר לו. על גיבורו הוא חס איכשהו, על עצמו פחות.
הגיבור, יהונתן דותן, הוא אדם לא מבוגר מאוד, גילו כגיל המדינה, שנפגע במוחו כשהרצה ללוחמים בחזית. מאז נעשתה לו ההיסטוריה האישית שלו עיסה מתעתעת של זמנים. יהונתן הוא גם אשף של ידיעת פסוקים, עובדות ורעיונות; איש רוח, שבגבור עליו השיטיון מגשים גם את הפסוק "משוגע איש הרוח". יש לו אובססיה למוות ולהלוויות, והבלבול סביב אירועים מכוננים מעברו, כגון הלם קרב במלחמת ששת הימים ובגידה קצרה של אשתו האוהבת, טורף עוד את עיסת הזמנים שלו ואת ימיו. הניגוד בין יהונתן לבין אשתו, שוּעלַת נדל"ן ופעילת שמאל רדיקלי, מעשיר את הספר הרב-ממדי הזה בממד חשוב נוסף.
אכן, ספר רב-ממדי, המצליח ביריעה קצרה ובתבונה לטפל בשאלות של חיים ומוות, אהבה וקנאה, שיגעון ומשיחיות. ראוי שיישברו קולמוסי פרשנות גם על הממד הלאומי בספר: על האפשרות האלגורית הטמונה ביחסים בין הטראומה המוקדמת של יהונתן במלחמת ששת הימים לטראומה הלבנונית המאוחרת שעיצבה אותה מחדש. אבל ההישג הגדול ביותר כאן הוא הטיפול האמנותי בנושא שכנראה הטריד את מגד מלכתחילה: מה קורה לאדם שציר הזמן של חייו התערער. בחסות בעיית הזיכרון של הגיבור בנה מגד לתלפיות רָשומון המכיל גרסאות סותרות של איש אחד לסיפור חייו, וזיכה את הקורא בחוויה מאתגרת של ברירה ופענוח.
מסתורין באַיסבֶּרגטאוּן, מאת על סטראנס, הקיבוץ המאוחד, 191 עמ'
אין לנו מספיק רומאנים סאטיריים. אצלנו רומאנים נקשרים בדרך כלל עם רצינות תהומית, וסאטירה – עם תוכניות חיקויים בטלוויזיה. אל המשבצת הפנויה הזו מגיע ד"ר בוריס זטורנסקי. רופא עיניים מבית החולים כרמל, המכנה את עצמו, בכַהֲנו כסוֹפר, "על סטראנס". רואים שהוא רופא. ראשית, מפני שסטיריקן הוא סוג של רופא: מומחה לאבחון מחלות והפרעות. שנית, מפני שיצירתו 'מסתורין באיסברגטאון' טבועה בחותם רפואי. במרכזה תקרית רפואית של לידת שֵד המתרחשת בבית חולים, וכל כולה קרנבל פוליטי של אברים ומחלות, רופאים וליחות, מאכלות ומשקאות ועיוותי גוף לרוב.
השד נולד בכרסו של השר לעניינים חשובים מאוד, חבר ממשלת איסברגלנד, שהיא מין ישראל שכזו, שבירתה איסברגטאון, מין ירושלים שכזו. האַיסברג, הקרחון הלאומי, נתון בסכנת המסה. השד המתקרא אלי עזאזלי חושף את ערוותם המוסרית של השרים הגרגרנים והתככנים. עם כל שובבותו הוא דווקא מתפקד כשֵד טוב המעלה את איסברגלנד על פסי השגשוג, וזה מרתיח את השרים.
אלי עזאזלי הוא מחווה ברורה לשטן במוסקבה מספרו של בולגקוב. הוא מקדם את העלילה בשקדנותו השדית, ואינו מותיר רגע דל למנוחה. המחבר המוכשר, מצדו, ממלא כל חלל אפשרי בבדיחות, עתים מפולפלות עתים תפלות. נקיי הדעת יעקמו לעתים את האף, אך שואפי הכיף ישבעו נחת מלוא הכף.
ועל מה הסאטירה? סטראנס אינו נוקט צד בוויכוחים הרעיוניים ובשסעים הזהותיים שלנו, אלא מתמקד בתופעות חברתיות ותרבותיות, וזה דווקא טוב. אבל הטרף שבחר לו קל מדי. אז נו, הפוליטיקאים מושחתים, יהירים, תאוותנים, מגוחכים, גסים. לא חוכמה גדולה לרדת על עם הפוליטיקאים בישראל שונאת הפוליטיקאים. זה לא מקורי ולא אמיץ, וזה מצטרף, אם גם בחֵן ומתוך כוונה טובה, לגל פופוליסטי של השׂנָאת הדמוקרטיה הייצוגית ונבחרי הציבור. מתי נראה אותך, ד"ר על, חכם גם על אתרוגים?
מחברות נתיבה: נתיבה בן-יהודה ומלחמתה במשטרת העברית, ליקט וערך רוביק רוזנטל, כתר, 228 עמ'
שנתיים מלאו לפטירתה של נתיבה בן-יהודה, הלוחמת המחוספסת למען הזמר העברי הישן, מורשת הפלמ"ח, ובעיקר העברית המדוברת. ועדיין שפתותיה דובבות בקברה; או בלשונה: נתיבה עדיין מדברת וֶמקשיבה (ו' בסגול, כמובן). שכן פנקסיה ופתקאותיה ומכתביה, ובהם מחשבות על העברית, נמסרו בידי בִּתה עמל ללשונאי רוביק רוזנטל, והוא עשה מהם שמח.
לב הספר הוא פתקאותיה של נתיבה. הנה שתיים, מהקצרות ביותר: "עלולים או עשויים?! – למה לך. תגיד פשוט יכולים, ותפסיק לשבור ת'ראש". "אז – זה 'שגיאה'! אבל או-אז – או! זה בסדר!". בן-יהודה – לא קשורה לאליעזר, אבל בתו של קנאי-דקדוק גדול ממנו, המחנך ברוך בן-יהודה – מתגלית כלשונאית מחוננת ודעתנית, פופוליסטית כלפי חוץ אך בעצם אנינת טעם.
כן מוקדשות חטיבות בספר לתיעוד משעשע של הכנת "מילון אחול מניוקי לעברית מדוברת" שלה יחד עם דן בן-אמוץ, שבן-יהודה לא ממש הסתדרה איתו; לרשימת מילות סלנג שלא נכנסו למילון זה; למבחר שובה לב של מכתבי מאזינים לנתיבה – למשל מאסיר צווארון לבן, "מושׂכָּל" בלשון חבריו לכלא רמלה, שתיעד את הסלנג שלהם; ולמאמרים של לשונאים, מרות אלמגור-רמון על תקן השוטרת מקול ישראל עד נביא ה"ישראלית שפה יפה" גלעד צוקרמן, המתמודדים עם מורשת נתיבה.
את רוח הדברים מיצה רוזנטל בהקדמתו. הוא כתב על הישראלי המפוצל בין הערצה לאיזה דביר של "עברית נכונה" לבין טינה כלפי ה"ממסד" המטפח אותה. "נתיבה חוותה את הפיצול הזה כטרגדיה, וסירבה כמעט לכל פתרון אפשרי". מכאן גם ההיסחפות שלה למאבק לשוני חד-ממדי, שסתר את עמדתה המורכבת האמיתית. במדיניות העריכה של רוזנטל ניכרת בררנות ברוכה. כל עמוד, לכשעצמו, נמרץ ומנָעֵר-מחשבה. ועדיין יש בספר קורטוב של ניג'וס חזרתי, וניכר המאמץ של העורך, המעצבים ובוחרי סוג הנייר ליצור ספר עבה מחומר שפעם היה מאכלס חוברת.