שמש שקהלת לא ידע, סיון הר-שפי, הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תשע"ד 2014, 93 עמודים.
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת'של 'מקור ראשון'בו'בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 19.
בהכללה, בהפרזה, מתוך הסתייגות ומודעות לחלקיות נכונותו של הדבר, בדחילו ואפילו באיזה רשימו של רחימו, נֹאמר: ריב לנו עם רוחו של קהלת. חיינו המודרניים, יהדותנו כפי שהתעצבה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, עבריותנו, כולם נאבקים בשָׂרו של המלך החכם הקדמון, וליתר דיוק בדימוי שהתעצב, לאו דווקא בצדק, לבעל המגילה הקדומה: המחזוריות הסיזיפית, הפרישה אל מגדל השן של האין-טעם, הייאוש המתוק, ההשלמה.
ריב לנו עם קהלת האסקטי, עם הדימוי הנזירי-מתנשא-בז-לחומר שהלבשנו לו, עם הפיתוי הרוחני שאינו אלא מסֵכה לבָנה על פניו של מלאך המוות, ובעצם, בואו נלך עם זה עד הסוף, ריב עם האתוס הקתולי. ריב זה רבים רוב הרבדים ששיקענו ביהדותנו מאז ימי בית שני ועד היום: הפרושיות-רבניות עם 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', המשיחיות ותיקון עולם שלה, החסידות, האף-על-פי-כן הציוני. יומיומו של האדם המודרני, יומיומנו שלנו, אף הוא מאבק בקהלת: מאבק בפיתוי לא לפקוח עיניים בבוקר, בדיכאון ובתשישות, בתחושת האין-תוחלת ובציניות. וגם תולדות השירה העברית החדשה עשויות להשתרטט כקורות המלחמה ברוחו המצמיתה של קהלת. מלחמה שחזיתותיה משתנות עם השנים, ואשר על דגלה, על דלת יצירת הכתר של השירה העברית המודרנית 'שמחת עניים', חקוקה אמרת המפתח: לא הכול הבלים, בתי. לא הכול הבלים והבל.
וזהו ריבהּ, ואלה נפתוליה, וזה ניצחונה, של סיון הר-שפי. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כתב המשורר הקדמון שאני משמיץ פה לאו דווקא כדין, והמחזוריות הזו היא גם המפתח במחזור שיריה-תפילותיה-הַשבָּעותיה של המשוררת בעלת הרוח הגדולה הסובבת הולכת בתוכנו. ממקום שהיא יוצאת אליו היא שבה, אל מקום שהרוח הולך, וסופה מעיד תמיד על תחילתה של הליכתה – אך לעולם אינו חוזר עליה. ספרה, ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה, בנוי כמעגל, כמסגרת בתוך מסגרת. וכך גם רבים משיריה.
זה ספר תולדות ירידתה של הרוח – של הנשמה, ליתר דיוק – של הציפור, ליתר דימוי – אל העולם והגוף. פותח וגם סוגר אותו סיפור מסגרת חלומי, בארמית של זוהר ובתרגום עברי, על ירידה זו, ירידה צורך עלייה. ולצדו ממסגרים את הספר פרקי פרולוג ואפילוג, שהציפור בהם היא ה"אני". "כְּמוֹ צִפּוֹר עַל גַּג, בְּקַרְקָעִית הָעוֹלָם אֲנִי", פותח השיר שבפרולוג, 'אינסוף' (עמ' 7), ובסופו חוזרת וצפה הציפור על הגג ומתגלה כדבר שהוא דווקא גבוה. "בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּלְאַיִם/ אִשָּׁה וְצִפּוֹר", פותח שיר האפילוג, 'מקור השניוּת' (עמ' 92). מסע הנשמה הציפורית אל קרקעית הקיום הממשי, החי, הוא מסע של פרידה כואבת, של ויתור, של כמיהה, מסע מיסטי-קבליסטי המתדפק פתאום אל ההיוולדות, אל הקיום, אל האושר שרק הממשי יכול לתת.
התרסתה של הר-שפי כלפי קהלת, זה שלא ראה חדש תחת השמש וגם את השמש ספק אם ידע לראות, תיאמר בגלוי בלב הספר, בשירי השמש עזי המבע, אך שִׂיאה נאמר דווקא בסמוי, בשיר האחרון שלפני שירי המסגרת המסיימים: "וְעַכְשָׁו אֲדָמָה הִיא הָרוּחַ/ לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא// מַה שֶּׁנִּתָּן לִי – מֻנָּח בְּיָדַי/ אוֹ לְרַגְלַי, אוֹ לְרֹאשִׁי/ אַךְ לֹא לְמַעְלָה מִזֶּה// אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשֵׂאת עֵינַיִם/ אֵיךְ יָרִימוּ רִיסַי/ אֶת סֶלַע הָאֵינְסוֹף/ עֵינַי בְּךָ, אִישִׁי, וִילָדֵינוּ/ מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית// לָמוּשׁ חַיִּים/ כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (עמ' 90). כן, גם קהלת גומר ככה.
ולא שהר-שפי מתנגדת למה שבעיני קהלת הוא "כל האדם", יראת האלוהים ושמירת מצוותיו; אדרבה, ספרה הוא באחד מפניו העיקריים מסע אל הנפש הניאו-חסידית, אולי הביטוי הפיוטי הצלול ביותר שניתן לניאו-חסידות המתחדשת עלינו בשג"ר אלפיה ובעשתרות צאניה בשנים האחרונות, על אהבת ה'ועבודת ה'וקרבת ה'שבה. אבל, מַשמיעתֵנו סיון הר-שפי בנקודה האסטרטגית ביותר בספרה, כל-האדם הוא קודם כול האפשרות "למוש חיים", ההמשכיות האנושית, המגע עם הזולת הקרוב.
שלוש חטיבות עשוי הספר, לבד משירי המסגרת. בכל אחת מהן שירים המבטאים מגוון רחב של חוויות ואמירות, ועל כן אפשר היה לחשוד שהחלוקה היא רק עניין של עריכה ועשיית סדר, בייחוד לנוכח העובדה שהחטיבות כמעט שוות זו לזו באורכן. אך לא: החלוקה לחטיבות, בין אם היא מעשה ידיה של הר-שפי ובין אם של העורכת לאה שניר, מבליטה את המהלך המחזורי של הספר. שתי חטיבות שעניינן מסע הנשימה, הירידה והעלייה, עומדות מכאן ומכאן, ראשונה ואחרונה.
ראשונה היא חטיבת שירי 'נפילה אל המדרגה העליונה'– נפילתה-עלייתה של הנשמה אל העולם. "הַנְּשָׁמָה יוֹרֶדֶת אֶל תּוֹךְ הַגּוּף/ כְּמוֹ לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעַתְךָ,/ לְצוּף פִּרְחֲךָ", היא אומרת לאלוהים (עמ' 25). והנה ציור מופלא של קרבת אלוהים בתוך הנפילה הזאת: "בַּדֶּרֶךְ חָלַפְתִּי עַל פָּנֶיךָ/ וְהָיִיתָ כָּל כָּךְ אֲנִי,/ שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ/ אַתָּה" (עמ' 24).
כנגד החטיבה הזאת עומדת, שלישית ואחרונה, חטיבת 'כמת שהתפכח'– שירים של השתחררות מדיכאון ושיבה משיכרון המוות-שבחיים אל התאווה לחיים, אם בעזרת ר'נחמן ומילותיו, אם בעזרת ההיפתחות אל הזולת וההיפקחות אל האור. ר'נחמן, היא אומרת, "הִצִּיל אוֹתִי מִשִּׁגָּעוֹן", ממצב שבו "הַבָּבוּאָה שֶׁלִּי הָיְתָה סוּג שֶׁל מַחֲלָה, כְּמוֹ טַפִּיל/ הַבָּבוּאָה שֶׁלִּי אָחֲזָה בַּעֲקֵבַי/ שָׁכְבָה עַל הָרִצְפָּה בְּטֶנְטְרוּם/ וְצָרְחָה וְצָרְחָה שֶׁהִיא/ אֲנִי". רבי נחמן מברסלב "הֵגִיחַ בִּדְמָמָה מִן הַלֵּב הַמֵּת"הפך אותה מ"רקובה"ל"קרובה" (הר-שפי חזקה במשחקי מילים עדינים, טובי-טעם), ועזר לה "כְּמוֹ שֶׁרַק הַמֵּתִים הַחַיִּים/ עוֹזְרִים לַחַיִּים הַמֵּתִים" (עמ' 66). והשמש? היא הזמינה אותה, "כְּמוֹ רוֹפֵא טוֹב", "לְהִכָּנֵס הַחוּצָה" (עמ' 86). להיכנס החוצה! אליו, אל האור, אל העולם, אל מה שמחוץ ללילה הפנימי. תראו איך בשתי מילים של פרדוקס עדין, בשתי מילים יומיומיות כל כך, היא מגדירה לפלא את התרופה.
ובתווך, על ציר ההיפוך, החטיבה האמצעית קרויה 'באדמה הכחולה'. האדמה כחולה כי בשמיים רגבים חומים, כאמור בשיר מחטיבה זו ששמו 'הפוך': "צָב הָפוּךְ,/ קְעָרָה לְצַעַר הָעוֹלָם./ אֲנִי נִצֶּבֶת מֵעָלָיו/ נִרְכֶּנֶת/ הוֹפֶכֶת/ וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת/ רַגְלַי בּוֹטְשׁוֹת בָּאֲדָמָה הַכְּחֻלָּה/ וְרֹאשִׁי בָּרָקִיעַ הַחוּם,/ הָרָגוּב" (עמ' 40). ההיפוך הושלם: הצב ההפוך התיישר, המשוררת נטלה ממנו את הופכיותו, וכנראה גם את צער העולם. זוהי חטיבה שרובה שירי טבע וצבע, והיא לב הספר. "הִזְהַרְתִּי אוֹתְךָ שֶׁאֲנִי עוֹנָתִית", היא מעידה על עצמה בשיר 'הטבע שלי' (עמ' 58), ומדווחת שעכשיו פקעות החלמוניות פורחות בצהבותן בוואדי, אבל "אַחַר כָּךְ אֶפְקַע וְאָפוּג/ כְּתַאֲרִיךְ/ שֶׁל גְּאֻלָּה". הנשמה מפַנה בחטיבה זו את מרכז הזירה ובמקומה נכנסת אני ומלואה, אני שהשיגה את המגע הישיר עם העולם וקשרה איתו מערכת דו-סטרית של מטאפורות: הוא הריהו היא והיא הריהי הוא. בשיר 'התעוררות', למשל, היא נבראת כמו העולם, בעשרה מאמרות, "לִהְיוֹת אֲנִי שֶׁל יוֹם אֶחָד" (עמ' 45).
ויום אחד שכזה – יום אחד שהוא אני, אני של יום אחד – נמצא בלבה של החטיבה שבלב הספר. זהו מחזור "שירי שמש", מחזור שירים שעניינו מחזור של יממה, מהחושך דרך האור העדין של השחר אל אור הצהריים הצועק, ושוב אל התאפללות הערב. "גּוּף הַתְּאוּרָה שֶׁלְּךָ/ מַתְאִים בְּדִיּוּק/ לְסוּג הַחֹשֶׁךְ שֶׁלִּי", היא כותבת בעוד לילה (עמ' 47), אם אתם עוד זקוקים לראיות בדבר המזיגה העילאית שיש בהר-שפי בין כישרון ציור מילולי לבין כישרון ההרגשה.
האור הוא המטאפורה המרכזית לכל אורך הספר; לכשעצמה לא מפתיעה, אך מכל בחינה אחרת כן. זהו אפילו האור מבחינתו הפיזיקלית. "יְהִי חַסְדְּךָ עָלֵינוּ:/ אֲנַחְנוּ – אֶנֶרְגִיָּה אֲפֵלָה/ אֲנַחְנוּ – הַיְּקוּם הַמִּתְפַּשֵּׁט// אֱסֹף נָא/ עִקְבוֹת הַחֶלְקִיקִים/ (מַחֲצִית חַיִּים אֲנַחְנוּ מִתְפָּרְקִים)", היא כותבת בשיר פיזיקלי-מטפיזי המתרחש במאיץ חלקיקים ('מנהרה', עמ' 19). "וּבְאֶמְצָעִית הָאוֹר/ בַּחֹשֶׁךְ הֶעָשׂוּי כִּכְלִי/ הָיָה קַו דַּק דַּק זְקִיקִי/ וְשָׁתִיתִי וְשָׁתִיתִי/ שָׁתִיתִי אֱ-לֹהִים בְּקַשִּׁית/ עִוֶּרֶת כָּאֶבֶן/ צְמֵאָה כְּמוֹ דָּג/ בַּמַּעֲיָן הַזּוֹהֵר/ שֶׁבַּצּוּר", הִיא מדמה עמודים אחדים קודם לכן ביופי משכנע (באמצעית האור, עמ' 10). מיד אחר כך, בשיר אחר, ביום מעונן, תדוג אותה קרן אור כחכה.
הָאוֹר הַצּוֹחֵק, היא קוראת לאור בשיר-פלא בחטיבה האחרונה ('האור הצוחק', עמ' 75), וגם האור המְצַחֵק, שכמו בספר בראשית "הִשְׁבִּיר בִּי רָעָב שֶׁל שָׁנִים". "הָאוֹר הַצּוֹחֵק עָשָׂה מִמֶּנִּי/ צְחוֹק/ וְאוֹר/ וְעוֹד". ועוד ועוד ועוד (ויושם גם לב אל צבא הדימויים הרענן של בעלי החיים הקטנים הממלל את הספר): אלבום תמונות זוהרות הוא לנו, שכולו רק מילים.
ומהי סיון הר-שפי עצמה? ומה תמצית ספרה, תמצית דמה, תמצית מאבקה? יש בספר שירים אחדים שהם מיני-מניפסטים, הצהרת כוונות. אחד מהם מודפס גם בגב הספר. אחר הוא שיר הנושא "שמש שקהלת לא ידע", שבו היא מתלבטת בקול על יחסה אל העולם הזה: האם להתקרב אליו עוד "אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מַשְׁמִיצָה אוֹתוֹ", או "לְהִשָּׁאֵר בְּעֶמְדַּת תַּצְפִּית/ בְּמִגְדַּל הַיַּעֲרָן// כֵּן, כְּשֶׁהָאֵשׁ דּוֹלֶגֶת בָּאַמִּירִים"– צד שהיא מודה שהוא "הַמָּוֶת שֶׁבִּי", הַקּוֹרֵא לה לקבל את הקיים ולהשלים עמו (עמ' 84).
אך המניפסט הפשוט והמפורש ביותר הוא כנראה השיר 'בחירה' (עמ' 28): "מְשַׁעֲמֶמֶת עַצְמִי לַמָּוֶת/ בְּמַחְשָׁבוֹת מְלֵאוֹת בּוּז/ לָעוֹלָם הַזֶּה.// מוּטָב אַצְמִיד אֹזֶן/ לִגְעִיַּת הַבְּהֵמוֹת/ מִתְפַּקַּעַת מֵחִיּוּת,/ וְלֹא לְשִׁירַת מַלְאָכִים שְׁמֵימִית/ מְפִיצַת אוֹר יְקָרוֹת/ וְקִפָּאוֹן.// מוּטָב אֶרְצַע אָזְנִי/ לְגוּפִי הַזֶּה/ הַמִּתְאַמֵּץ לוֹמַר – – ". כן, ככה הוא נגמר. לא נגמר.
אל נטעה בה. סיון הר-שפי איננה משוררת החצר של הגוף והחומר. היא נחמנית, היא נבואית, היא רליגיוזית עד להתפקע. היא פשוט לא קוהלתית. היא שיר-השירימית. ולכן, גם לכן, אני בעדה פה.