פעילותי ב'מקור ראשון'נמצאת בהפסקה, מתוקף הנסיבות. כרבים מן העובדים אני נמצא בחופשה ללא תשלום, עד למכירה הצפויה של העיתון ולפתיחתו בידיים חדשות (או חדשות-ישנות). אולם בזמן שעבר מכתיבת מדור 'שיפוט מהיר'האחרון המשכתי לקרוא ספרים חדשים שקיבלתי. אכתוב פה בקצרה רשמים מכמה מהם – שבעזרת ה'חלקם גם ישמשו אותי כנקודות לתזכורת כאשר יגיעו הזמן והבמה לכתוב בהרחבה.
בתפריט:
חיים באר / חלומותיהם החדשים
יוכי ברנדס / היהדות שלא הכרנו
פול אוסטר / המחברת האדומה
ליאור אנגלמן / לא מפסיקים אהבה באמצע
יאיר אגמון (ואמנים) / יאיר ויהונתן
כינרת מעיין / עצי תה לא יפרחו פה
הליקון 104, למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון
סיון הר-שפי / שמש שקהלת לא ידע
יורם בק / טור הטוהר
חיים באר, חלומותיהם החדשים, עם עובד, 480 עמ'
רומן של חיים באר הוא בהכרח עונג; מסע מסקרן בין מכמנים של ידע היסטורי ותרבותי, יהודי וכללי. כזה הוא גם הרומן החדש שלו, שבמרכזו איש מוסד לשעבר המנסה לכתוב רומן היסטורי על קרבות אל-עלמיין וימי החרדה מפני כיבוש גרמני של ארץ ישראל. אולי יותר מכל נושא אחר, זהו ספר ארס-פואטי הדן בשאלה איך ועל מה כותבים רומן. מבחינה זו, לספר מקום מעניין בשישיית הרומנים שפרסם באר עד כה. שלושת הראשונים – נוצות, עת הזמיר וחבלים – היו במידה רבה אוטוביוגרפיים, ובמרכזם ירושלים של שנות החמישים-שישים. בשלושת הבאים – לפני המקום, אל מקום שהרוח הולך, והספר הנוכחי – באר יוצא אל מחוזות אחרים, נופים אחרים ובעיקר ארצות אחרות. אך הפעם, המסע הזה אל הנכר, כל כולו נועד 'להצדיק'את שלושת הרומנים הראשונים, ולהציע לכל כותב: אל תתרחק לחלומות אחרים, כתוב את עצמך ואת בית אביך ואת מה שאתה מכיר מקרוב.
יוכי ברנדס, היהדות שלא הכרנו, כנרת זמורה ביתן, 279 עמ'
טורים נבחרים של ברנדס, במדורה ב'ישראל היום'העוסק ביהדות מזווית אקטואלית ובאקטואליה מזווית יהודית. המעבר שעשתה ברנדס מתוך תוכו של העולם החרדי-חסידי אל מעין חילוניות מסורתית ופעילות בתחום החייאת ארון הספרים היהודי מקנה לה נקודת מבט מיוחדת. נראה שגם עשתה מסע פוליטי מרשים, ואת הליכתה שמאלה בעת חזרתה בשאלה איזנה בשנים האחרונות בהתקרבות למרכז ציוני-ליברלי; לא הייתי מתפלא בעקבות הקריאה בספר זה למצוא גם אותה עם עליזה לביא ורות קלדרון ב'יש עתיד', למשל.
זהו ספר של מאמרים קצרים, נגיסים, על שלל נושאים. כיוון שאנחנו בבלוג פרטי ולא מעל דפי העיתון, אני יכול לומר בפשטות שברנדס בדרך כלל צודקת – כלומר שאנכי הקטן מזדהה בקלות עם דעותיה ברוב העניינים. גם אם לעתים היא חוטאת בסגנון פרובוקטיבי מדי. כמה דברים שאקח איתי הלאה: האבחנה שבעם ישראל אמנם יש כיום מתייוונים, אבל כנגדם יש גם מתנוונים; הזיכרונות האזרחיים ממלחמת יום כיפור – במפתיע (אותי), הציבור המשיך להיות באופוריה בשבועיים הראשונים; חשיפות מעניינות של עמדות 'ליברליות'של התורה, חז"ל ואף חכמי ימי הביניים, כגון בתחום ההפלות; והביקורת האמיצה שלה על הפמיניזם, שלא הסתפק בהצלחותיו הצודקות ולקה בשיכרון כוח של מלחמה בגברים ושל תביעת זכויות יתר לנשים, ואף של עיוותי דין, בחסות כל הממסדים הישראליים.
פול אוסטר, המחברת האדומה: סיפורים אמתיים, מאנגלית ברוריה בן-ברוך, עם עובד, 109 עמודים (קטנים)
הספרון מאגד, בכמה חטיבות, סיפורונים אמתיים מחייו של הסופר, בדרך כלל אנקדוטות, כמעט תמיד בתחום צירופי המקרים. אם הם אירעו לסופר, ולא מפני שהוא סופר, בוודאי קורים כאלה גם לאחרים. הסופר הוא כנראה זה היודע להבחין בהם, ובייחוד זה היודע לספר אותם, כפי שהוא עושה בספרון זה, ולהנביט אותם לכלל סיפורים דמיוניים גדולים, כפי שהוא עושה בספרים אחרים. מאוורר מצוין.
ליאור אנגלמן, לא מפסיקים אהבה באמצע, כנרת זמורה ביתן, 352 עמ'
אין לי אלא להצטרף לשבחים שחלק אלעד רווה לספר זה מעל דפי 'שבת'. בני נוער ומבוגרים כאחד ייהנו ויזדהו בקריאתו של הספר, שאינו דידקטי אבל הוא בהחלט חינוכי. אנגלמן ניחן בעין טובה, במובנים רבים של המונח. הוא מיטיב להתבונן בבני אדם ואבחנותיו דקות ומקוריות, הוא מבין ללבם ולמעקשיו, רואה את החולשות ומזהה גם את שאיפת הטוב.
יאיר אגמון, יאיר ויהונתן (איורים ואנימציה דניאלה שרר, מוזיקה מקורית יאיר סרי), זמורה ביתן, 296 עמ'
תקראו (ותצפו ותאזינו ותתבוננו; זה ספר אינטראקטיבי, עם קישוריות לסרטונים וכו'ברשת). תקראו ותרוצו למקווה, אבל תקראו. תקראו ותתעצבנו על הכותב יאיר אגמון מהמציאות ועל הגיבור יאיר אגמון מהמציאות המעורבת בבלבולים והמצאות ועל האלטר אגו יהונתן כרמי המגשים פנטזיות אפלות, אבל תקראו. מדובר בגאון מופרע, באדם ששם את הצורך "להרגיש"ואת הרישיון הפואטי לכתוב מעל לשיקולים של מוסר ושל אמת, אבל מרגיש, מתוך צדקנות מרגיזה וחזרה-בתשובה לשמאלנות קיומית, שהוא הכי מוסרי ואמתי בעולם. זה ספר מטורף ומקומם ואולטרה מקורי בצורת הכתיבה, והוא גם מטלטל אבל שמואל פאוסט אסר עלינו לאחרונה לכתוב את התואר מטלטל. צריך לכתוב עליו יותר. אצטרך למצוא זמן. או שמישהו אחר אצלנו יחסוך לי את זה. בינתיים תקראו.
כינרת מעיין, עצי תה לא יפרחו כאן, גלים, 174 עמ'
הגעתי לעמ' 92, ולא עד הסוף; כיוון שזה רק בלוג, ולא העיתון, אכתוב כמה מילים בכל זאת. כינרת מעיין גדלה בקיבוץ למשפחה "חריגה"של הורים "פסיביים וחלשים"ובכלל זה אם ניצולת השואה. כיום היא מטפלת – על פי עדותה, גם בניצולי קיבוצים. שני היסודות הללו מרכיבים את הספר, שהוא בעצם, כמדומה, תרפיה עצמית לטראומת הגדילה כנטע זר-למחצה בקיבוץ.
גיבור הספר, דרור, כנראה בן דמותה של המחברת, בעל רקע משפחתי דומה לשלה, גדל בקיבוץ, בחברה המגלה אפס סובלנות למי שקצת שונה, וסובל התעללות מתמשכת וארוכת שנים. הסיפור נוגע ללב, וחשוב שיסופר, אם כי הקיבוץ הוא כבר מזמן לא פרה קדושה, אם לנקוט לשון המעטה. הבעיה היא שאצל מעיין אין כמעט מקום לדמויות מורכבות ורבות-פנים. אנשי המעגל הפנימי של הקיבוץ שחורים משחור, רשעים מרושעים, צבועים מאין כמוהם. זה טוב למטרות תרפויטיות, לכותבת ולמטופליה וכנראה לרבים אחרים שעברו את זה, כקרבנות או כתוקפנים; זה חשוב כמסמך חברתי ותיעודי; זה אפילו כתוב יפה – אבל הערך הספרותי הולך פה לאיבוד.
הליקון 104: למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון, חורף 2013 (הכוונה לחורף הנוכחי, תשע"ד), עורכים דרור בורשטיין, חן ישראל קלינמן, רון דהן, 137 עמ'
אנתולוגיה נאה של פרקי שירה, פרוזה ומסה למען זכויות בעלי החיים: מיצירות המגלות רגישות גרידא לתחושותיהם של יצורים חיים, ועד יצירות לוחמניות נגד אכילת בשר. שירות אמנותי רב ערך לדיון ציבורי שזינק לאחרונה משולי השיח אל מרכזו. בחירת הטקסטים מוקפדת. קשה לקרוא את כולם כרצף, שכן הדבר דומה לספיגת ירי בצרור. אולם חשוב לקרוא בקובץ הזה, שעשוי להניע רבים מאיתנו לשינוי בחיים או לפחות לחידוש רגישויות. עם זה, יש לזכור שטיפול אמנותי בשאלה מוסרית, קל וחומר טיפול אמנותי מגויס, נותן תמונת מציאות חלקית בלבד, ומתעלם מחלקים מסוימים של המורכבות. לגיבוש עמדה אישית בשאלות שהקובץ נוגע בהן, כגון טבעונות וניסויים בבעלי חיים, חשוב לצרוך לצד הקובץ המשובח הזה גם חומרים המטפלים בסוגיות באופן אנליטי יותר ורגשי פחות, וכאלה שנכתבו מתוך עמדות נוספות.
סיון הר-שפי, שמש שקהלת לא ידע, הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ לאמנויות (ריתמוס סדרה לשירה), 93 עמ'
אני עוד צריך למצוא את הזמן והשקט לכתוב על הספר הזה בעמקות הראויה. סיון הר-שפי היא משוררת מבריקה, המיטיבה להתיך מטבעות לשון מן המקורות למטבעות נפש יקרות ומאוד לא מזויפות. הספר הוא יצירה אחת אף שהוא עשוי שירים עצמאיים. עניינו: מסעה של נשמה היורדת מהעולמות הערטילאיין אל העולם והגוף. אבל זוהי מסגרת שנכנסת בה שירת חיים רבגונית, המבטאת היטלטלות בין חמדת חיים לבין חיים בגיא צלמוות, בין שמש לקהלת. שיריה של סיון הם מן הביטויים הנעלים, המשכנעים והמושכים ביותר שאני מכיר לניאו-חסידות העכשווית. אני רוצה לצטט מהספר ולא יודע איפה להפסיק. הנה שיר אחד בינתיים, אחד מרבים שעוזר לי להבין טוב יותר (א)נשים מסוימים שאני מכיר: "הטבע שלי":
הזהרתי אותך שאני עונתית.
עכשיו הזמן לרדת אל הוואדי
שפעת חלמוניות
פקעות בגרון האדמה
ובכי צהוב
אחר כך אפקע ואפוג
כתאריך
של גאולה
יורם בק, טור הטוהר: סונטות, ספרי עתון 77, 129 עמ'(שהם 123 סונטות)
יורם בק רוצה להיות יורם טהרלב. כלומר, בעל לב טהור. למסע בקשת הטהרה מוקדש מחזור הסונטות הארוך שלו. מבחינה זו, ורק מבחינה זו, ספרו מזכיר את ספרה של הר-שפי: מחזור שירים ארוך המתחבר יחד לכדי מסע נשמה. אך אצלה הנוסעת היא הנשמה הטהורה היורדת מהרקיע אל הגוף – ואצלו, אפשר לומר, הנשמה הטהורה היא היעד הנכסף.
מהי סונטה? מיהו יהודי? שאלות דומות. תציע חוק, תציב כלל, ויציגו לך את היוצא מן הכלל. בסונטה 14 שורות, אבל יש כאלו שלא. היא מתחלקת לשני חלקים עיקריים על פי חתך הזהב, אבל לא תמיד. היא מחורזת, אבל אפשר גם בלי. היא שקולה, מוטב בפנטמטר ימבי, אבל כל משקל אחר מתקבל, וגם מי שאינו בחוג שומרי משקל יכול להיכנס. יש בסופה מכתם בן שורותיים, שצריך לשמש בה בתפקיד האנטיתזה או הסינתזה, אבל מי בעצם אמר שחייבים.
יורם בק, כמוהו כשאר משוררים בני זמננו הכותבים סונטות, תופס את הסונטה באופן אפלטוני. יש אי שם בגנזי מרומים אידיאה של סונטה, ואילו בעולם המציאות החיה אין סונטה אחת המקיימת את האידיאל לכל תגיו, ואין אחת הדומה לחברתה.
כדי לחוות את הסונטה כמהות, אומר לנו יורם בק, אין די לקרוא אחת, ולא שתיים, ולא שלוש, אלא במקרה שלו מאה עשרים ושלוש. אידיאת הסונטה כמוה כטוהר. אנחנו לכל היותר בדרך אליו. טור הוא גם הר; וטור הטוהר הוא גם, בחלק מתרגומי 'הקומדיה האלוהית'של דנטה (חובב סונטות בפני עצמו), שמו של החלק השני ביצירה – הפורגטוריום, כור מצרף הנשמות. זהו הר שצורתו חרוט, הנמצא בדיוק בקוטב העולם ההפוך להר ציון. את טור הטוהר, את ההר הזה. אנו יכולים לסובב מעבר אחד ומעבר אחר, לטפס אליו וליפול, ולשאוף, תמיד לשאוף. להתנסות בו כך ולהתנסות בו אחרת. כך גם טור הטוהר שלנו, טוהר הלב. אין בעולמנו טוהר מוחלט, כי הטוהר המוחלט הוא אָין. לא מתכונת אחת ולא טור אחד מובילים אל הטוהר, וגם לא בהכרח ארבעה עשר טורי שיר כמצוות סונטה מלומדה.
אז למה בכל זאת סונטות, למה תבנית ומסגרת? הסונטה מכונה שירת זה"ב, על שם 14 טוריה, זהב בגימטריה 14, ומשום שמתקיים בה חתך הזהב; ואולי יש בכך רמז. הסונטה היא שביל זהב בין עולם התופעות על אלף פרצופיו – "העולם רב הפתחים"באחת הסונטות של בק– לבין האידיאה האחת. אידיאת הסונטה, או אידיאת הטוהר. שביל זהב זה הוא שביל שכבשו רגליים רבות; ויורם בק הולך בשוליו, הופך בדרך אבן ודורש בשלום הדיירים שתחתיה, משוחח עם פרפר, פונה פה ושם לבחון פרח או להתנסות בנתיב עזים מקביל – אבל נזהר לא ללכת לאיבוד. לא להתרחק. הסונטה היא כלי להכיל בו את השפע. היא כלי להתמודד עם הבעיה שבק הציג להפליא בסונטה 115:
הצל הוא חסד עולם בהרף-עין
נגלה, הוא ממשי ואין בו אין.
לגעת בדברים, בצליל האנושי
של הדברים – זו משאת נפשי.
אני אומר: אבי, אבי, רכבי ופרשי!
איך אוכל לשבור את הרקיע ושמשיו
כלפי כל העולם המתוכנן, המחושב,
איך אוכל לנוע, איש חופשי,
עם הגאיות, עם נשף סערה,
עם מערבולת הצבעים הארורה
המסחררת מול עיניי, נימיי
את הגיונה, את האנרכיה הטבעית
בקצב העתיק והמבעית
של לילותיי, בקריי, שחריי, ימיי?