מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון', עמ' 18-14, בה'באדר ב'תשע"ד, 7.3.2014, בכותרת "תנ"ך בגובה הספה".
כל משפט שיבוא פה יהיה רידוד בלתי נסלח. כל משפט שיבוא אחריו יהיה פשע כלפי כל המשפטים האחרים שיכלו לבוא במקומו. מה עושים עם הפקעת המבעבעת הזו של עורקים ונימים, שורשים וצינורות, אקסונים ודנדריטים, תשוקות וטראומות? איך פורסים לפרוסות של שפה מגזינית את תרכובת המקרא-מדרש-חסידות-ספרות-פסיכואנליזה שרקחה אביבה גוטליב-זורנברג, את מהלכיה הפרשניים ההכרחיים והחמקמקים?
זה כשני עשורים שזורנברג היא אחד השמות הגדולים בסצנת לימודי היהדות של העולם דובר האנגלית. בארץ מגוריה ישראל היא בינתיים ידועה פחות. בשפה כותרתית-מגזינית עד קצה גבול הנסבל, נאמר שזורנברג טוענת דברים כגון אלה: שאברהם לקח את יצחק לעקדה כעיבוד לטראומה שחווה מידי אביו תרח בכבשן האש; שהעקדה הייתה טיפול פסיכואנליטי על ספתו של הקדוש ברוך הוא; שאצל יצחק, הדמות הכי שלמה וממומשת לכאורה בין האבות, הדבר התפרץ בימי זקנתו בדמות עיוורון, וחוויית קרבת המוות בעקדה התגלגלה באופן לא מודע להעדפה שלו כלפי עשיו. האם האבות, אביבה ואבינו שבשמיים יכפרו לנו על הוצאת דברים מהקשרם? הקשרם הכמעט אינסופי?
בשפה של ספרה הראשון בעברית, 'תהום אל תהום', הפרק על העקדה מתחיל ככה: "מילתו האחרונה של אלוהים לאברהם היא ציוויו להקריב את בנו יצחק. אלוהים לא יפנה עוד אל אברהם". מכאן משתלשלת התזה, דרך חוקרי תרבות צרפתים, משוררים אנגלים ואדמו"רים חסידיים, מדרשים מהתלמוד שלֵך תוכיח עכשיו שלא פרויד כתב אותם, ומשפטים כגון "זכורה לנו ההצעה המדרשית הנועזת, על פיה הרהוריו של אברהם, חרדתו בדיעבד ביחס לאותנטיות של חייו, הם שמייצרים ישירות את דרישתו של אלוהים לקורבן".
כך מתנהל לו, בעשרה פרקים ארוכים ועשירים להחריד בתובנות ובציטטות, 'תהום אל תהום: סערות הנפש של גיבורי התנ"ך'. ספרה השלישי של זורנברג אחרי צמד ספרים על בראשית ועל שמות, והראשון שתורגם לעברית (בידי ענת שולץ, והופיע בהוצאת דביר. הנה אנחנו בסדר עם כולם). אם גם המשפט שציטטנו בסוף הפסקה הקודמת ערב לחככם, יאללה לעבודה: קראו. שערי שמיים ייפתחו לכם ומעיינות תהום רבה. זורנברג תפרוט לכם הפתעות על אלפי נימים סמויים ומיתרי רמזים שהושתלו בתנ"ך ונמתחו במדרש וחיכו רק לה.
ואילו אם נרתעתם, לפני ייאוש תנו הזדמנות לפֶרק אחד שלם. איזה שתרצו. רק תחזיקו חזק. ניסיון קודם בקריאת טקסטים של לאקאן, לוינס, פרויד ודרידה – יתרון. הנחות לחובבי חסידות איזביצ'ה. מועמדים חסרי רקע, המוטרדים בכל זאת מן השאלה איך מגשרים על התהום שבין התודעה שלהם לבין שאר העולם, יתקבלו אף הם.
באנגלית, שמו של הספר, ד'ה מרמרינג דיפ, הוא כמדומה משחק על 'אנקת גבהים'של אמילי ברונטה (וואד'רינג הייטס). "מעניין, לא חשבתי על זה", היא אומרת. הספרות האנגלית מככבת בספרה של זורנברג, ילידת סקוטלנד, ד"ר לספרות אנגלית בהשכלתה (בקמברידג', לאחר שלמדה בסמינר החרדי גייטסהד) ולשעבר גם מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. בעברית הספר בעצם חוזר למקורו האמתי, מקורו אשר לא הכיר: כמה טבעי לו השם "תהום אל תהום"; וכמה הדים ובני הדים יש אפילו בתרגום המילולי של השם, 'תהום הומה', הקושר בשורש אחד קולות וכיסופים וחשיכה ועומק; וכמה טבעיות ומתבקשות, אחרי שנים כה רבות בקרחוני האנגלית, הדקויות שהמחברת מקלפת מלשון המקרא.
יונה הנביא, למשל. האם אפשר לברוח מאלוהים? האם יכול נביא לחשוב שזה אפשרי? "ספר יונה הוא הסיפור המקראי החידתי ביותר", מתחיל הפרק על יונה, המתגלגל עד מהרה למסת מעמקים פסיכולוגית. יונה התאפיין במשאלת מוות, וכבר מדרש המכילתא עומד על כך. "בבריחתו של יונה", ממשיך הפרק ואומר, "יש תשוקה אובדנית הנרמזת בפעלים החוזרים של ירידה, הנושאים אותו מטה אל תחושה של קהות חושים רגרסיבית: 'וירד יפו... וירד בה [באונייה]... ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם' (יונה א, 3–5). משחק המילים [ירד-ירדם] כורך את יונה במרומז במהלך של נסיגה מן המודעות, עם רדתו אל ירכתי הספינה – חלל דמוי רחם – משם הוא ניעור רק כדי להתחנן שישליכוהו הימה".
ובכל זאת, רק עתה, כשהיא מתקרבת ליום הולדתה השבעים, וסוגרת 45 שנים בירושלים (כלומר, כשהיא איננה במסעות הרצאות), עושה זורנברג צעד ראשון אל הקהל הישראלי דובר העברית. "דברים קורים בשבילי בשפת האם", היא מסבירה את העיכוב. "בשפת אם יש עומק עד נקודת האפס. המילים מולידות זו את זו. יש זרם שירתי שאפשר להשיג בשפת אם, ושאני חוששת שיהיה קשה בשפה אחרת".
ואכן אומרים ששיעוריה, הנישאים שלא מן הכתב אלא בדיבור חופשי, נשמעים לילידי השפה האנגלית כסימפוניה של פיוטיות וצלילים. בעברית, שהיא מתאמצת לאחרונה להתנסות בה, נשמעים הדים לכך, מרופדים במבטא הסקוטי המשלב רכות בריטית עם רי"שים ראויים לשמם.
- תתחילי עכשיו ללמד בעברית?
"אם יהיה עניין, אני חושבת שאאזור אומץ ואנסה. אבל תמיד עם ההרגשה שאני מפסידה משהו חשוב. דווקא כאשר מדברים בשפה אחת על טקסט בשפה אחרת יש בזה קסם, יש בזה משהו מיוחד. דיברתי על זה פעם עם נחמה ליבוביץ. היא הייתה מעבירה אליי מסרים דרך תלמידים, למה אני לא מלמדת בעברית. זה היה עניין של עיקרון בשבילה, 'מה, באנגלית, לדבר על דברים כאלה?!'והבנתי אותה.
"כשנפגשנו לבסוף, והייתה לנו שיחה ארוכה ומעניינת, שכבר בתחילתה היא הגיעה לנקודה הזו. ניסיתי להסביר לה דבר שהיא כנראה לא יכלה להבין: שיש כוח מיוחד בלימוד בשפה אחרת. לימוד הוא תמיד תרגום: כשמדברים על משהו, אנחנו מַשלים את עצמנו שזו בעצם אותה שפה; אבל ה'משהו'הזה הוא שפה אחת, והדיבור עליו הוא שפה אחרת. לעומת זאת, כשמשתמשים בשפה זרה, אי אפשר להשלות את עצמנו שהדיבור והדבר הם אחד. ואפשר ליצור משהו במרחב שבין שני השפות".
- מה שאת אומרת על שפות מזכיר את מה שאת כותבת בספר על בני אדם. הזָרוּת כמושכל יסוד.
"בדיוק".
זהו חוט השני העובר בין פרקי הספר. תהום של אי הבנה הרובצת בין אדם לעצמו, בין אדם לאלוהיו, בין אדם לחברו. קחו למשל את אחד הפרקים הפחות פסיכואנליטיים, הפרק על מגילת אסתר. גם ד"ר זורנברג ואני לקחנו אותו למשל. כי נפגשנו בפורים קטן, וכי תכף פורים גדול.
אלוהים נעדר, למראית עין, מהמגילה. הוא כמהות מארגנת ומכוונת, וגם שמו. המלך אחשוורוש, לעומת זאת, מופיע בלי סוף, ויש אפילו מסורת לכתוב את המגילה כך ש'המלך'תהיה המילה הראשונה בכל עמודה – אבל זורנברג מראה שהוא מלך-לא-מלך, שהוא ליצן שימושי בידי אחרים, ששפע האזכורים שלו הוא בעצם לעג סטירי לסמרטוטיות ולהיעדר שלו. הפרק מראה איך אסתר היא חוליית מעבר לתקופת בית שני, תקופת הסתלקותן של הנבואה ושל הנוכחות האלוהית הגלויה. הטקסט ימלא את החלל.
במגילת אסתר, אומרת זורנברג, בולטת החוויה הפוסט-מודרנית "של היעדר גמור של ביטחון. החוויה שמתבטאת לכל אורך המגילה באקראיות של המאורעות, בהגרלה שהמן עושה, באי-ודאות המתמדת, ואשר מתגלמת באמירה של מרדכי לאסתר 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. אני לא יודעת איך לא כולם קוראים את המגילה ככה. לי זה ממש צועק: כשמרדכי אומר 'מי יודע', אולי, בלי כל הבטחה לישועה. הפרק הזה בספרי עוסק בניסיון לשמוע את הקולות המוסתרים בעולם שכאילו נעדרת ממנו ההשגחה. דווקא בעולם כזה, שאין בו סיפור מובטח מראש, שכבר אין בו 'הילה מקראית', יש סיכוי לשמוע קול אחר. זה שוזר את כל הספר שלי. זהו בעצם הקשב הפסיכואנליטי".
מסה זו של זורנברג מתחילה בציטוט עדותו של פרופ'דוד וייס-הלבני על תפילת ראש השנה במחנה הכפייה הנאצי וולפסברג, תפילה יחידה שהותר לאסירים להתפלל בציבור. התרגשות ניכרה שם דווקא כשאמר החזן את התפילה "מלוך על העולם כולו בכבודך". להבנתו, האסירים היהודים ביטאו כך את כמיהתם להשבת מלכות אלוהים בעולם שמלכות זו נעדרת ממנו וניתנה ביד רשע.
"הספר כולו הוא בהשפעת השואה", היא אומרת. "גם כשהיא אינה מוזכרת. אני מניחה שזה משום שגדלתי בבית של ניצולי שואה. הוריי ניצולים. אמנם לא במובן החמור של המילה. הם היו בווינה אחרי שהנאצים נכנסו אליה, וברחו בסוף בהצלחה לאנגליה לפני תחילת המלחמה. אבל כמעט כל משפחתם נספתה".
- בדיוק כמו פרויד.
"כן. לאבי היה חבר טוב שכבר נמלט והיה בבריטניה, והוא שסידר את האישור. אז זה לא היה סיפור מהגרועים מכולם, אבל כל עניין השואה הוא לי אתגר רגשי, מחשבתי ואמוני מתמיד. זה נראה לי ברור מכדי שאומר זאת".
- מה מוביל אותך מהשואה כחוויית יסוד אל ההסתכלות המיוחדת שלך על התנ"ך וגיבוריו?
"אני שואלת איך אדם יוצר משמעות. איך מגיבים לזעזוע, לטראומה, לדָבָר שאין לתארו. ואולי גם זה שאני מתעניינת באדם היחיד. החוויה הקהילתית לא כל כך מדברת אליי. כל הדיבורים על הקולקטיב משעממים אותי. נכון, קהילה נחוץ מבחינה פרקטית, אבל לומר שההשתייכות היא מקור הקדושה של עם ישראל? גם עם ישראל הוא אינדיבידואלים".
אם כי, היא מודה בחיוך, אולי הקהילתיות מעיקה עליה בגלל חוויית ילדות אחרת: "אבי היה רב קהילה. זה לא היה קל. הוא היה אינטלקטואל, רב יליד פולין עם דוקטורט שעשה בווינה, וזו הייתה קהילה מסוג לגמרי אחר, בגלזגו".
הרב ד"ר וולף גוטליב, היה רב קהילה ואב בית דין, והוא גם חתום על ביאור ומהדורה מדעית לפירוש ספורנו. באחרית ימיו חי בארץ. אמה של זורנברג נפטרה בסקוטלנד. האם הייתה ילידת רומניה, אחותו של הרב הראשי לרומניה בימי השלטון הקומוניסטי דוד משה רוזן. ולהשלים את התמונה: זורנברג נשואה לאֶריק, יליד קנדה, דוקטור לפיזיקה שנהנה יותר מתיקון מכונות כביסה, ואם לשלושה, כולם במקצועות טיפוליים או הקשורים למיזמי התנדבות.
היא ממשיכת דרכו של אביה. היא וגם כתביה, עם כל החדשנות והתעוזה הפרשנית שלהם, יושבים יפה בתוך גבולות האורתודוקסיה. "אני חייבת לאבי את כל הבסיס שלי בלימוד תורה. לא היה בית ספר יהודי בגלזגו, והוא לקח על עצמו ללמד אותי ואת אחותי יום יום, מתוך אהבת תורה בוערת. אחותי, פרימה גוטליב, חיה כיום בניו-יורק והיא בערך באותו כיוון שלי: כותבת ומלמדת. הוא לימד אותנו בעיקר תנ"ך, אבל גם דקדוק ומשנה, ואפילו גמרא, שאז מי חשב על כך בכלל. הוא רצה לשלב את כל הדברים הטובים מכל העולמות. זה לא שהוא חשב שאהיה תלמידת חכמים. פשוט רצה שיהיה לי טעם של תורה".
- וכשהפכת לפרשנית ולמרצה, היית צריכה להוכיח את עצמך יותר מפני שאת אישה?
"לא. זה היה די חלָק. ואני אסירת תודה על כך".
- הנשיות רלבנטית לפרשנות שלך?
"הייתי רוצה להגיד שלא. מעצבן אותי קצת שמדברים עליי כעל פרשנית אישה. כאילו שזה הפלא, שאישה בכלל מסוגלת ללמוד ולחדש".
*
לא-מודע. זוהי המילה. את הדרמה הלא-מודעת המתחוללת בינינו ובתוכנו ובתנ"כנו היא מחפשת בשיעוריה ובכתיבתה. הלא-מודע של גיבורי המקרא מצטבר, וגם מתפענח, שכבה מעל שכבה. התורה מפזרת רמזים; מדרשי חז"ל מוסיפים עומק פסיכולוגי, ולעתים, בעזרת משקפיה הפרשניים של זורנברג, אפילו חושפים את התהליכים הנפשיים הלא-מודעים; ומפרשים מאוחרים יותר, בייחוד רש"י בימי הביניים והוגים חסידיים על סף המאה העשרים, מביאים זאת לשיא. גם כשהייתה חוקרת ספרות התעניינה זורנברג בהיבט הפסיכולוגי של היצירה ושל המחבר, אבל לפרשנות המקרא שלה היסוד הזה נכנס בהדרגה.
- מיהו זה שלא מודע בתורה: רק הגיבורים, או גם התורה המספרת עליהם?
"אם יש דבר כזה, לא-מודע, לדמויות, לא קשה לשער שגם לטקסט יש לא-מודע. לסופר – בתורה זהו 'המסַפֵּר המקראי'– ודאי יש לא-מודע. וכך חלק מהדרמה הפנימית של הדמויות ידועה לו, וחלק אחר ממנה נכתב על ידיו בהשפעת תהליכים לא מודעים שלו עצמו. הוא כותב מה שהוא יכול להבין ממה שהוא מתכוון, אבל למילים יש אחר כך חיים משל עצמן. והן מתחילות לרקוד.
"אני חותמת את הספר בעניין הזה, בפרק על מגילת רות: שאנו שואלים את התורה 'מי את', כמו ששואלים את רות כל הזמן 'מי את'. והתורה לא עונה לנו. לא בקלות התורה אומרת מהי. פשוט צריך להכיר אותה. ויש שִׂמחה בכך, 'בַּדממה המפַעמת בתשובתה' (כמילותיו האחרונות של הספר). לא נכון לתת את עצמך בגלוי.
"אבל זה לא רק עניין של סוד; אני לא חושבת שמה שאני חושפת בכתובים הוא סוד. כל אחד שמוכן להתקשר באמת לעצמו ולטקסט יכול לשמוע את הדברים. מבחינה מסוימת מה שאני כותבת נראה לי מובן מאליו. ובכל זאת מרגש אותי".
- כשיוסף, נניח, פותר חלומות, הוא חושף תכנים לא-מודעים?
"הטענה שלי היא שכאשר יוסף מרשה לעצמו לקבל פתרון מיידי לתעלומה, לתת משמעות שלמה לחלום, זה בולם אותו מלהרגיש כמה לא ידוע עוד. לפעמים מדברים על פסיכולוגיה ופסיכואנליזה כאילו יש פתרון מתחת לפני השטח, ואם הטיפול הצליח לחשוף אותו הרווחנו. הטיפול שווה את הכסף. אבל הגישה הפסיכואנליטית כפי שאני מבינה אותה היא פחות אופטימית. לא בטוח שיש בכלל פתרון. אולי מה שיש הוא התחלה של הבנה כמה עוד לא ידוע, וכמה עוד אפשר לפרש דברים ולקשר ביניהם ולהרגיש כמה הם זרים ומפליאים.
"בעיניי, אינטליגנציה גבוהה מתבטאת באי-מוכנות לקבל פתרונות מוחלטים. פתרון זמני כן, כדי לתפקד. אבל לא לחשוב שהבנו הכול. לדעת להמשיך את החיפוש. זה מה שהחסידות עושה. היא לוקחת מדרש, שנכנס מתחת לפני השטח של הסיפור הכתוב במקרא, ומתייחסת למדרש כאילו הוא הטקסט עצמו, כאילו הוא הפשט, ועכשיו מגלים את הדבר שמתחתיו. ואז אני באה ולוקחת את הקטע מהחסידות, ורוצה לשמוע מה עוד יש בו שיכול לדבר אליי".
- הייתה להם, לחז"ל ולהוגים החסידיים, אינטואיציה פסיכואנליטית? או שאת פשוט בוחרת מה שמתאים לאינטואיציות שלך?
"הייתה. זה לא שהם מציעים אינסוף אפשרויות ואני שולפת בפינצטה את זו שמתאימה לי. יש מאמרי חז"ל שנוגעים יותר לעניין הנפשי, ויש אחרים שמתמקדים בנושאים אחרים; אבל בכל מקרה יש במדרשי חז"ל רגישות עצומה ואינטנסיבית לאדם ולטקסט. המכנה המשותף הוא שאוזניהם כרויות לשמוע את הקולות. ככל שאני לומדת זה מרשים אותי יותר. וזה גם מלמד אותי איך להקשיב לאנשים: איך להרגיש דקויות, איך לשמוע מה מסתתר בדבריהם ומה הם אומרים בלי שהם מתכוונים".
- יש בעינייך ערך תרפויטי ללימוד התורה, ללימוד שלך?
"מאוד. במיוחד ההוראה; היא תרפויטית בשבילי, ונראה לי שגם בשביל הלומד. על אף שאני לא מטיפה מוסר ולא אומרת לאנשים איך לחיות. אנשים צמאים למשהו שייגע בחוויות הכי עמוקות והכי סבוכות שלהם, וכשזה קורה בשיעור זה מרגש מאוד. לספרות טובה יש תמיד קשר עם הנפש של הקורא, אבל בתורה הקשר הזה עמוק במיוחד, אם רק חושפים אותו".
- לפעמים נדמה שהפרשנות הפסיכואנליטית קוראת כל דבר כפרדוקסלי, כל דבר כביטוי לא-מודע לניגודו. למשל, בפרק בספרך על יונה, מתברר שמה שבורחים ממנו בעצם משתוקקים אליו, ושההינצלות ממוות היא גם חוויית מוות. אין פה אולי חופש מוגזם, שבו אפשר תמיד לבחור בין כל דבר להיפוכו?
"אם הפרשנות נהיית מכאנית, בטח שזה לא רציני. אני חושבת שבאמת בחיים יש הרבה מהפרדוקס ומכֶּפל הפנים. התחלתי בגישה פרשנית יותר פשוטה, אבל יותר ויותר שמתי לב שזה ככה. והשאלה היא מה עושים עם הֲבנות כאלו; מה עושים עם הפרדוקסים המלווים את חיינו, כמו למשל העובדה שאנשים שמחייכים הם בהרבה מקרים דווקא אלה שמדוכאים. אפשר לומר שכל התנהגות היא בחלקה הדחקה של ההיפוך שלה, ניסיון לכסות אותו. הפרדוקסים שאני מתמודדת איתם נראים לי רציניים; כאלה שחוויתי, או שהרגשתי ממש בטקסט. וזה מה שנותן עומק: לטקסט, וגם לחיים. הבנה פשוטה של הדברים עלולה להיות בנאלית ולא אמיתית".
- יש אנשים שחושבים שיש מתח בין הפסיכואנליזה, שלפעמים נתפסת ככמעט דת, לבין היהדות. בעיקר בהסתכלות הבסיסית על האדם. האדם כבעל בחירה חופשית וכאחראי למעשיו, כן או לא.
"הפסיכואנליזה אומרת שרק לאחר שתכיר את עצמך, שזה דבר לא פשוט בפני עצמו, תהיה במצב שתוכל לבחור משהו. בלי להכיר את עצמך אתה באמת כבול. אתה לא מכיר את הכוחות שפועלים בתוכך".
- נגיד מרדכי רוטנברג. הוא תוקף את הפסיכואנליזה בגלל הדברים האלה, ומציע לה חלופה בדמות פסיכולוגיה יהודית.
"מה אני אגיד? אני לא חסידה שלו. אני מחפשת את האמת גם אם היא האמת המרה. וזה מה שמושך אותי בפסיכואנליזה. יש משהו מאוד אמיתי שם, אפילו דיכאוני: שהטבע האנושי הוא לא צחוק".
- ואנשי הפסיכולוגיה החיובית? מרטין סליגמן ושכמותו? גם הם מבקרים את הפסיכואנליזה על רקע דומה.
"להגיד שהפסיכואנליזה אינה מאמינה באחריות ובבחירה זו הבנה מוטעית. ההפך הוא הנכון. מי שרוצה להיות אחראי, הפסיכואנליזה יכולה רק לעזור לו. זה עניין של פקיחת עיניים לרווחה. יש שיטות טיפול ממוקדות שלפעמים מניבות תוצאות מצוינות, למשל תרפיה קוגניטיבית התנהגותית, אבל הן נוגעות בנקודה הכואבת ולא כל כך במה שמסביב לה. בסימפטומים כן, בשורשים פחות.
"לענייננו, אני לא רואה ניגוד רב בין פסיכואנליזה ליהדות. להפך. הפסיכואנליזה שואפת להשגת חופש פנימי. חופש פנימי הוא בעיניי תנאי לעבודה רוחנית. במובן זה, הפסיכואנליזה היא מעין אימון לקראת מימוש הערכים היהודיים של אחריות ובחירה חופשית. אבל מטבע הדברים, דווקא אנשים דתיים לפעמים חוששים מפני חופש".
- יש לך דוגמה לדמות מקראית שהשתחררה על ידי ההכרה העצמית הזו?
"אני משערת שאברהם אחרי העקדה. אנחנו כמעט לא פוגשים אותו אחרי העקדה; אבל זה הניסיון העשירי והאחרון שלו – מה שמראה שכל החיים הוא היה בחיפוש, או ה'היה בחיפוש אחריו. סוף הניסיונות הוא ההכרה העצמית האולטימטיבית. התורה לא מראה לנו את השלב הזה. התורה מציגה בפנינו אנשים עם קונפליקטים ועם יחסים שאינם מתוקנים. אנשים עם חיוניות רבה. ושחרור החיוניות הוא אולי הסוד הגדול של מה שאני מוצאת בפסיכואנליזה: לשחרר את החיוניות. זה מה שמאפשר את ההכרה העצמית. והקונפליקטים, המורכבות, החיוניות – כל זה לא מוריד מגדלותם של גיבורי התנ"ך".
- את מוצאת אצל חז"ל את המורכבות וחוסר השלמות של גיבורי המקרא – אבל יש שמוצאים אצל אותם חז"ל דווקא את המסר שגיבורי המקרא מושלמים כמלאכים. איך את מסבירה את זה?
"תשאל אותם. הם למדו מדרש? זה לא מה שכתוב במדרש. וחוץ מזה, לפי הגישה הזאת, מה התורה בעצם אומרת לנו? הרי לכאורה אין קשר בין האנשים שהיא מספרת עליהם לבינינו! איך זה נוגע בנו?"
לצד חז"ל היא מוצאת כאמור חושים פסיכולוגיים מחודדים גם אצל המפרשים החסידיים. כדבריה במבוא לספר, בתולדות ההגות היהודית מפרשים אלה הם "אשר מיקדו לראשונה מבט ברור בסוגיית העצמי האמיתי. הכרת האדם את עצמו ויכולתו לתקשר עם עצמו – אלה הפכו לאידיאל רוחני המחייב עבודה נמרצת המחוללת שינוי פנימי". בעיניה אין זה מקרי שאותו זרם דתי שהצטיין בתובנתו הכמו-פסיכואנליטית, החסידות, הוא זה שגם העלה על נס את המוזיקה, את הניגון.
"המוזיקה הכרחית אם רוצים להבין מהי חסידות", היא אומרת. "מתוך אותה אינטואיציה של החסידות שמובילה להבנת הלא מודע של גיבורי המקרא, נוצר גם הניגון. בניגון יש געגועים אל מה שמעֵבר לַנגלה לָעין. אני מרגישה שהעומק של החוויה שלי עצמי הוא געגועים. בכל מיני רמות. יש בזה עצבות, אבל יש גם שמחה". האזנה למוזיקה מרכזית בחייה. מוזיקת עומק, כמובן. הניגון החסידי ומוזיקה קלאסית. "כאן זה מאוד אקלקטי אצלי; מצד אחד באך, מצד שני שופן. ובטהובן כמובן".
המלחינים הגדולים הצליחו לתקשר משהו שאין לו מילים. המוזיקה היא הדרך להתגבר על האי מובנות הבסיסית שבינינו?
"בשבילי כן. המוזיקה חודרת עמוק יותר מכל דבר אחר בעולם הזה".
- ומשהו חוץ ממוזיקה שעושה את זה?
"הקשר עם אנשים. עם יקיריי, אבל גם עם אנשים שאני לא מכירה. זה חלק מהמַתָנה של ההוראה: אנשים באים לשמוע, ועצם זה כבר מרגש – אבל לפעמים השיעור מעורר אצלם משהו, פותח אצלם משהו, והם ניגשים ומדברים עליו. זה משמח מאוד, שאפשר להגיע לפתיחות בלי כל הטִרחה של החיים החברתיים, ובצורה די מיידית. בכלל, זה פלא שאנשים יכולים לשמוע איש את רעהו. זה תמיד יהיה תרגום, אבל זה הדבר הכי טוב שיש בעולם; בתוך העולם יש מעֵין עולם הבא. מעֵין. משהו שמקשר בין אנשים נפרדים. הם עולמות שונים – אבל יש ניצוצות".
- גם השירה היא כזו?
"כן. אני אוהבת שירה. השיעורים שלי הם לי גם תחליף לכתיבת שירה. יש בחינה רוחנית דתית בכל זה. שָם אני מוצאת את נוכחות ה'. במוזיקה, בקשר הזה עם אנשים, בהתעלות מעל הגבולות הברורים".
- כלומר במה שאדם יכול להגיע אליו עם עצמו, בתוך גבולות הנפש שלו – שם לא נמצא אותו מעין עולם הבא?
"בשבילי פחות. זה תמיד במפגש עם משהו. עם אדם, עם טקסט, עם מוזיקה. להיות ממש עם עצמי זה פחד. אני עובדת על זה. קשה להרגיש ממש חיה בלי מפגש".