מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן'של 'מקור ראשון בכ"ג בשבט תשע"ד, 24.1.2014
למי ייללו התנים, שואל שמואל שניידר בכותרת ספרו. כלומר למי צלצלו הפעמונים, השאלה הקלאסית שהתרבות האנגלית-אמריקנית מפנה לנמעניה (והתשובה: הם צלצלו לך) – שנשאלת פה בעיבוד לצַבּרית, לשפת ארצות התן העמוס-עוזיות שלנו. שניידר חי במקביל את שתי התרבויות הללו. גולֶה בעל כורחו בניו-יורק, מגדַל בבל שעל נהרות בבל. איש עברי המביט כה וכה אל ישראל ואל אמריקה, בעיניים של חוקר ספרות המכיר את שתיהן מבפנים; של מי ששחה גם פה גם שם במסלול הנגדי, הקר, הימני; של מי שראה כיצד הזעזועים המטלטלים את התרבות האחת מטלטלים לימים את השנייה.
לא ככה כותבים פה, פרופ'שניידר. לא בעזות המצח הדיסידנטית הזו. לא בצפצוף ארוך כל כך על משטרת המחשבות. 'למי ייללו התנים' (הוצאת כרמל) מכיל מסות חריפות ומפולפלות על מה שבין שמאל לימין בישראל, וגם בארצות הברית. הספרות, תחום התמחותו של שניידר, משמשת לו שם כר לאיתור תהליכי עומק. ישראל שהוא זוכר מבחרותו היא מדינה הנדרסת תחת סנדליו של השמאלן, הסוציאליסט, הבז למי שאינו כמוהו ובפרט אם הוא מזרחי, דתי או ניצול השואה. זו המציאות שהוא המשיך לחוות גם מן הגולה, במעקב צמוד אחרי עוז ויהושע, ידיעות אחרונות והארץ.
הוא לא עושה שם חשבון לא לתקינות הפוליטית ולא לכיתת היורים התקשורתית שהייתה מעמידה אותו אל הקיר לו היה ישראלי. כותב על הצדקנות המשיחית של השמאל הישראלי, ועל התמסרותו של השמאל האמריקני לסובייטים. על העבדות הרוחנית של הציונות הדתית לתנועת העבודה, ועל הצורך שהימין ישיב לשמאל במלחמת השמצות ולא בהרכנת ראש; על הצדק המסוים שהיה במניעיו של הסנאטור המושמץ מקארתי, ושבארצות הברית, להבדיל מישראל, כבר מכירים בו היום, ועל האנטישמיות השחורה בארצות הברית. שיקפצו לו.
בספריו הקודמים, החשובים בעיניו יותר, ניתח את הכתבים של שני קטבים בסיפורת העברית, שני גדוליה בעיניו: יוסף חיים ברנר, שבשם הקיום היהודי נתן גט כריתות למסורת, ואהרן אפלפלד המעמיד את הקיום היהודי על הזיכרון ועל ההמשכיות התרבותית. בספר הזה, לעומת זאת, פונה שניידר לאִגרוּף חופשי.
הוא לועג שם, למשל, לנטייה של הישראלים מהזן ההגמוני לבוז לנוסטלגיה הגלותית של הוריהם, אך לטפח פולחן נוסטלגי משלהם, פולחן הפלמ"ח והתפוזים של פעם והאדרת ימי הקו הירוק והאור לגויים. "ייתכן מאוד שכל אותה נוסטלגיה המעלה קטורת לשמה של ארץ ישראל היפה אינה אלא מס שפתיים להשקטתו של המצפון, מעין עלה תאנה לכסות בו את ערוות הקיום הצרכני והראוותני", כתב כבר ב-1982. "קיים כאן חוסר יושר יסודי של הזדהות רגשית עם צורת חיים אסקטית (סגפנית) ואידיאליסטית מצד אחד, וזלילה צרכנית וולגרית מצד שני". במקום אחר הוא מסביר שאותה נטייה של אליטות השמאל לנוסטלגיה מסתירה גם קנאה במתנחלים, שעושים בעצם את מה שעשו אבותיהם החלוצים של אותם שמאלנים ושהם כה מתגעגעים אליו.
רבות מהמסות הופיעו, לעתים בהמשכים, בעיתונות העברית האמריקנית שקמלה ונעלמה בשנים האחרונות ממש; שניידר, בכובעו כסגן נשיא ההסתדרות העברית האמריקנית, היה יו"ר ועדת המערכת של ביטאונה 'הדואר'; עיתון יומי עברי, שדעך בהדרגה כשלא קם דור חדש של יודעי עברית בארצות הברית. זמן רב עמד בראש המחלקה לספרות ולשון עברית ב'ישיבה יוניברסיטי'במנהטן. העברית במאמריו של שניידר תוססת ולמדנית, פרועה ואקדמית, עתירת לעז וביטויי יידיש מוסברים, מעוררת ברוחב אופקיה כבוד כלפי הקורא העברי-יהודי-אמריקני בן שלהי המאה העשרים שמצופה ממנו שירוץ בה.
ב
בהקשר הזה, של מצב העברית בארצות הברית, דווקא כן תתפסו את שניידר חוטא בנוסטלגיה. במוסד שהוא עצמו עדיין מלמד בו, אף שהוא בשנה ה-77 לחייו, הספרות העברית הפכה בעשרים השנים האחרונות מלימוד חובה מקיף לכל הסטודנטים לאוסף של קורסי בחירה. הירידה במספר הסטודנטים יודעי העברית ולומדי העברית עצומה, לדבריו. הוא מקפיד ללמד בשפה העברית. "אני היחיד אצלנו שמלמד ספרות עברית בעברית. אולי היחיד בארצות הברית".
הידלדלות העברית בצפון אמריקה, יבשת שהעמידה ספרות ועיתונות עברית מרשימה בחלקה הראשון של המאה העשרים, היא לדבריו, קודם כול, "חלק מתופעה כללית בארצות הברית: שָׂפה שנייה לא נחשבת היום מציאה גדולה. האמריקנים אוהבים לדבר בשפה שלהם, מתוך מחשבה שכל העולם צריך לדבר בה. אחרי מלחמת העולם השנייה היה שם רנסנס קצר של לימוד שפות; לא עוד".
ובכל זאת, "העברית סובלת יותר מכל שפה אחרת. זה משקף התבוללות, ואת התהליך שקודם לה – טמיעה תרבותית. הקהילה היהודית היא כבר שנים מובילת התרבות האנגלית. הסופרים האמריקנים הגדולים ביותר בעשורים האחרונים הם יהודים. ברנרד מלמוד, פיליפ רות, סינתיה אוזיק הנחשבת כיום לסופרת הכי חשובה בארצות הברית, ג'ונתן ספרן-פויר ועוד רבים. פעם היהודים המשכילים בארצות הברית היו תלת-לשוניים. דוברי אנגלית, עברית ויידיש. אחר כך היידיש גוועה, והם נעשו דו-לשוניים; והיום כמעט כל המנהיגות היהודית איננה דוברת עברית. כולם מופיעים בישראל בכל מיני כנסים אבל העברית מהם והלאה.
מִגְזָר מגזר, זֶרם זרם, הוא נותן בהם ובעִברִיתָם סימנים. "הילדים של ישראלים בארצות הברית יודעים לקשקש בעברית שאני קורא לה 'ברליצאית'. כמו מי שנוסע לאיטליה ולוקח קורס באיטלקית בברליץ, או לומד כמה מילים באיטלקית משיחון, כדי לדעת להזמין קפה.
"אצל הרפורמים והקונסרבטיבים העברית נעלמה כמעט לגמרי, כי למעשה התנועות הללו, למרות כל היחצנות, התרוקנו. הרבה מנהיגים, הרבה עסקנים, אבל אלה מה שנקרא צ'יפים בלי אינדיאנים. מסגרות ריקות, בתי כנסת מפוארים ושוממים. בתי הספר של אחרי הצהריים, בתי הספר היהודיים שכל ארצות הברית הייתה פעם מלאה בהם, 'אפטרנון תלמוד תורה', ולמדו בהם גם עברית, נסגרים בזה אחר זה. יש לתופעה מילת קוד: בתי הספר לא 'נסגרים'חלילה, אלא 'מתמזגים', merge".
האורתודוכסים, שישיבותיהם עדיין מלאות, נזקקים לכאורה לעברית, שפת המקורות, אבל "גם זה נעלם. היום מתרגמים הכול לאנגלית. פעם התירוץ היה שמתרגמים בשביל הווייבערס, הנשים, ובשביל בעלי תשובה. היום אתה בא ל'סְפוֹרים סֵייל'בישיבה יוניברסיטי בפברואר, יריד שנתי של שלושה שבועות, ורואה איך מוכרים שם את כל ארון הספרים היהודי מתורגם לאנגלית. המצאתי את הביטוי 'לֶפְטִי דף-היוימי', הדף היומי מצד שמאל: הם קונים את התלמוד הדו-לשוני של 'ארטסקרול', ומסתכלים רק בצד שמאל, בתרגום לאנגלית. עד לא מזמן סטודנטים היו שואלים אותי על כל מיני ביטויים בעברית מודרנית שמופיעים בספרי ההלכה; מאז שתרגמו הכול לאנגלית, לא צריכים לשאול ולא לדעת.
"החרדים שם מתעניינים רק בעברית של המקורות. לעברית מודרנית הם לועגים. קוראים לזה קֶנְדי היבּרוּ, עברית של סוכריות. שואלים, 'בשביל מה אני צריך את זה? כשאני מבקר בישראל אני יכול לדבר אנגלית'. לימדתי פעם בברוקלין קולג'סיפור של שניאור, וכמעט כל הכיתה היו צעירות חרדיות, בוגרות 'בית יעקב'שצריכות להשיג בי-איי. בסיפור הופיעה מילה אחת, שכחתי איזו, שאף אחד בכיתה לא הכיר. שאלתי, 'תגידו, התפללתן הבוקר?'– כולן שלפו סידורים מהתיקים. 'תפתחו את ברכות השחר. אתן רואות את המילה הזו?'אותה מילה מהסיפור מופיעה בתפילה, אבל כבר לא מקשרים בין ידע עברית לעברית שבתפילה".
אך יותר מזה צר לו על המתרחש במגזר שהוא משתייך אליו, האורתודוקסיה המודרנית, "נושא הדגל של התרבות העברית היהודית". אפילו שם, "יש כבר הרבה תיכונים אורתודוקסיים-מודרניים ציוניים שאחרי כיתה ח'תלמיד יכול לבחור בין ספרדית לבין עברית. העברית כבר לא חובה, גם במעוז האחרון שלה".
ג
הוא עצמו נתקע באמריקה שלא ברצונו. מעט אחרי נישואיו לצעירה יהודית קנדית שביקרה בארץ, הם נסעו לקנדה לתקופה קצרה כדי שהיא תשלים את לימודיה. שם היא חלתה במחלה קשה, נדירה וחשוכת מרפא. בשלושים השנים הבאות, עד לפטירתה, הייתה מרותקת לבית, כשהמחלה מכלה את גופה בהדרגה. עלייה ארצה לא באה בחשבון במצבה. מטבע הדברים, גם חייו שלו עמדו כל השנים בסימן ההתמודדות הזו, אך הוא מעדיף לשמור את הדברים לעצמו.
כך גם באשר לפרק הראשון בחייו, פרק השואה. הוא נולד בגליציה כשנתיים לפני פרוץ המלחמה. הוריו הסתירו אותו, והצליחו להינצל אף הם; פרטים נוספים אין הוא מנדב, לבד מזה שהיה לו "מזל גדול". אחרי המלחמה שהו שנים אחדות במחנות עקורים בגרמניה ועלו למדינת ישראל הצעירה.
כאן עשה שמואל מסלול אופייני למדי לנער דתי-לאומי תל-אביבי – בתי הספר ביל"ו וצייטלין, בני עקיבא, צה"ל. אחר כך למד באוניברסיטה העברית מדע המדינה וספרות עברית. בשנות השישים ריכז את חידון התנ"ך העולמי לנוער. "עברו אצלי שני האחים של שרה נתניהו, חגי ומתניה בן-ארצי, שנעשו חתני התנ"ך. שני ילדים טובים". לקראת סוף התואר השני בספרות עברית בבר-אילן מצא את עצמו בפרק האמריקני בחייו.
בשנותיו בארץ, כך ניכר היטב בספר, נצרבה בו חוויית ההשתייכות הכפולה למיעוט הנתון לבוז ולמשיסה בידי אדוני הארץ, הצברים של תנועת העבודה: גם דתי, גם עולה ניצול-שואה. אמריקה שנָחַת בה, אמריקה של שלהי שנות השישים, הייתה – כך ייראו לו הדברים לימים, במבט לאחור – נתונה בדמדומי הגסיסה של מצב דומה: הגמוניה דורסנית של קבוצה מסוימת, האליטה הוואספית הליברלית.
הוא סבור שהשינוי התרקם לאורך שנות השבעים, בזכות האינטלקטואלים מהשמאל שחצו את הקווים וביססו את האסכולה הניאו-שמרנית. בניצחונו של רייגן בבחירות לנשיאות ב-1980 הגיעו הדברים להבשלה. בהמשך, בזכות מכוני החשיבה שהקימו אותם פרופסורים, הצליח הימין שם להשפיע על השיח הציבורי לא פחות מהשמאל הליברלי.
"עכשיו אובמה מנסה להחזיר את הגלגל לאחור. המשבר הכלכלי של 2008, שלרפובליקנים ודאי יש חלק בו, הוא הסוס שהריץ את אובמה אל השלטון. כמובן, לצד הקבוצות האתניות התומכות בו. אבל בגלל המציאות החדשה שיצרו הניאו-שמרנים, לא קל לאובמה. הוא מקבל ביזיונות לא רגילים. בפוקס ניוז, בוול סטריט ג'ורנל, שופכים עליו קיתונות. זה לא היה קודם. את ההגמוניה של השמאל החליפה דו-קוטביות".
- מה מניע את יחסו של ממשל אובמה לישראל?
"אובמה לא אנטישמי, חס ושלום. להפך, עוד מאז היה סנאטור הוא הקיף את עצמו ביהודים, והם קידמו את בחירתו. גם כנשיא דחפו אותו יהודים כדיוויד אקסלרוד, חיים סבן ורם עמנואל. הוא אוהב יהודים. מה שמניע אותו במדיניות החוץ הוא תהליך של התכנסות פנימה שמאפיין כיום את החברה האמריקנית כולה. אובמה מוביל את התהליך הזה, אבל הדבר טבעי, אחרי הביזיונות של עיראק ואפגניסטן שעלו באבדות קשות בנפש וטריליונים של דולרים.
"כל הסימנים מצביעים שזה העניין. כמה ביזו את אובמה על שלא אכפת לו מהסורים הנטבחים ואין לו חמלה, והוא לא עשה כלום. כשהייתה התקוממות בבחירות באיראן חיכו רק לו והוא לא בא. חישוב קר. מה הוא צריך להביא לשם מאה אלף חיילים, להפיל את שלטון האייתולות? מה זה ייתן לו? שיגידו שהוא בחור טוב? הוא לא רוצה להיות השוטר של העולם. הוא רוצה צדק חברתי, לתת לאמריקנים מה שמגיע להם. הוא נשא נאום בקהיר בזכות הדמוקרטיה והבין שזו טעות. שאין סיכוי להביא דמוקרטיה לעולם הערבי. מאז הרפה מזה".
- אז למה מאתנו הוא לא מרפה?
"כי תהליך השלום פה לא עולה כסף. גם אם ייתן עשרה מיליארד דולר לנו ועשרה לפלשתינים, זה כלום לעומת יום אחד באפגניסטן. אז בזה הוא משקיע. סיכוי קטן שיצליח, אבל אם יצליח זה ייחשב לו הישג עצום. הוא יהיה 'עושה שלום מתחתיו', על משקל 'עושה שלום במרומיו': מי שהתגבר על משימה בלתי אפשרית".
ד
השינוי שהתחולל באמריקה התחולל פה לדעתו רק באופן חלקי. הגמוניה שמאלנית כבר אין פה, אבל מענה ימני ראוי לשמו – גם הוא עוד איננו. "הימין הישראלי עדיין לא עונה לשמאל בכלים אידיאולוגיים. ישנם בודדים, כמו אליקים העצני, שיכולים להתמודד עם שכבת האינטליגנציה השמאלנית בכלים שלה. הימין מתמחה בעיקר בטענות אבודות, שאין אוזניים שהן ייפלו עליהן. למשל, חנן פורת ניסה לשכנע את אנשי השומר הצעיר שהמתנחלים הם ממשיכי חומה ומגדל. אתה תשכנע מישהו אם תאמר לו שאתה ממשיך שלו יותר ממנו עצמו? הם לא קיבלו את זה, והם לא מקבלים את זה עד היום".
- כתבת לפני עשרים שנה שהימין מפקיר את החזית האינטלקטואלית, מתמקד בעשייה בשטח כשהשמאל בינתיים משנה את התודעה. אתה מרגיש סיפוק מכך שמה שאמרת אז, כקול קורא במדבר, נחשב היום לקלישאה שנאמרת בפי כול?
"כן. מי שחוזר היום על הטעות של הימין דאז הם החרדים. מכפישים אותם, הם לא יודעים לענות, ואז באים הקיצוצים בתקציבים. השנאה מכינה את השטח לקיצוצים. העולם החילוני היום מתעב את הדוֹסים. כל זמן שהחרדים ישבו במאה שערים, לא היה אכפת להם. בתקופת המהפכה הסובייטית הייתה אמירה נפוצה, 'בטיושקה (סבאל'ה) – שיתפלל כמה שהוא רוצה. את הצעירים אנחנו רוצים לקומסומול'. כל זמן שהחרדים הם מין סבא שיושב בפינה שלו וימיו ספורים, כל זמן שהם ישבו במאה שערים, אז בסדר. מרגע שהתערבו בפוליטיקה – צרות צרורות. הדוֹסים מפריעים למנוחת הלוחם. המתנחלים מפריעים".
- חל שינוי מאז כתבת את הדברים?
"חל שינוי. אבל לא כמו שהייתי רוצה. הימין עדיין מפחד. למשל, הביטוי 'תקשורת עוינת'הוא שטויות. אם היא עוינת תקים תקשורת משל עצמך. יש התחלות בכיוון הזה, אבל צריך עוד הרבה. ובעיקר, לא לפחד לכסח. להעמיד אותם על השקר יום יום. להציב חלופה באקדמיה, בתקשורת, באמנות. הרי כיום כל המיצָגים הם אקיבוש-אקיבוש-אקיבוש. צריך להיות פרו-אקטיבי. לוחמני. לפעמים אפילו וולגרי. ובעיקר מתוחכם. יש בארץ מלחמת תרבות, וצריך לדעת לנהל אותה. על רמות שונות: אינטלקטואלית, אקדמית, פופולרית".
- אתה מציע אפילו מלחמת השמצות, חשיפה בלתי פוסקת של העבר הפרו-סובייטי של השמאל.
"ודאי. אתן לך דוגמה מנערוּתי. כשהייתי נער בתל-אביב היה קן גדול של השומר הצעיר ברחוב בוגרשוב. מדריכי בני עקיבא לקחו אותנו להיות סחבקים של השומר הצעיר. בני עקיבא הייתה אז בעצם תנועה שחוץ מהכיפה על הראש ושמירת שבת היו לה כמעט כל האידיאלים של השמו"ץ, המחנות העולים והנוער העובד והלומד. הקומונרים הגיעו לסניפים שלה מהקיבוצים הדתיים כמו ששליחי השומר הצעיר הגיעו ליישובי עולים, והטו את ההגה שמאלה. זה עיצב את פניה של הציונות הדתית לשנות דור. כך נזרעו זרעי רגש הנחיתות של הדתיים הלאומיים כלפי השמאל – מה שמכונה 'הברית ההיסטורית'.
"בקיצור – אני עובר ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהקן של השומר הצעיר. גרתי שם באזור. פוגש אותי אחד השמוצניקים ושואל אותי 'איפה יוסל'ה?'זה היה בימים של חטיפת יוסל'ה שוחמכר, ו'איפה יוסל'ה'הייתה זעקת הקרב של כל מי שרצה להרגיז דתיים. לי נמאס. אמרתי לו, 'אני לא יודע לאיפה הבריחו אותו. אבל תגיד לי, מה קרה למאיר יערי?'מאיר יערי היה אז גורו. סטלין. מה שהוא קבע בשומר הצעיר היה קדוש. השמוצניק המבועת כמעט קפץ לדום, 'מה קרה לו? מה קרה לו?'. אמרתי, 'אתה לא יודע?'ושוב הוא שאל ושוב מתחתי אותו, עד שאמרתי, 'עבר ניתוח. הוציאו לו את הלשון מהנעליים של סטלין'. טוב, לא נעליים, משהו אחר. מאז הייתה לי מנוחה.
"זה הכיוון. לענות בכלים שלהם. השמצה תחת השמצה. אתה מוכרח לעשות 'סור מרע', להזכיר להם את חטאיהם. הם כל הזמן מזכירים את חטאינו, שההתנחלויות כביכול עושקות את הפריפריה – להחזיר מנה אחת אפיים".
- אתה מרגיש יותר חופשי להתבטא בחריפות נגד השמאל הישראלי כי אתה בחו"ל?
"לא כל כך חשבתי על זה".
ה
- השורש של שנאת השמאל למתיישבים הוא, כפי שאתה מציע בספר, הקנאה בכך שהם אלה המגשימים את ערכי החלוציות של אבות השמאל?
"נראה לי שהרכיב העיקרי קשור לכך שהשמאל הישראלי נוהה אחר 'השמאל החדש'הבינלאומי. אותו שמאל שאימץ את ההנחות של הפילוסוף הרברט מרקוזה. מרקוזה טען בין השאר, בניגוד לכל המרקסיסטים של השמאל הישן, שהמהפכה תבוא לא מהפועלים בבתי החרושת, אלא מהאוניברסיטאות. וכך קרה. מי היום נגד ישראל? האוניברסיטאות.
"השמאל החדש מתמקד במדוכאים, ורואה את הערבי כמדוכא האולטימטיבי. ומה מדכא אותו? 'הכיבוש'! ומי מפעיל את הכיבוש? המתנחלים! ומה לב לבם של המתנחלים? הגורם הדתי. הרי הם רואים את הארץ כנחלת אבות. לכן השמאל יוצא נגד הדוֹסיוּת של המתנחלים. זה מאוד לוגי. שלב אחרי שלב. הכיבוש הוא שגורם לסבל הערבי, והם הרי נגד סבל. זה שמתו שני מיליון איש בסודאן, זה כנראה לא סֵבל".
אני מציע ניסוח סכמטי לניתוח של שניידר, והוא מסכים: השמאל הישראלי מאמץ, אולי אפילו מתוך רצון טוב, את ערכי השלום וההזדהות עם הסובל של השמאל הבינלאומי; אבל בחבילה הזו נמצאת גם תשתית אנטי-ישראלית, והשמאל הישראלי, מבלי משים, קונה גם אותה – ואפילו, היות שהוא נמצא בישראל, משמש ראש חץ להגשמתה.
מהלך דומה אפשר למצוא באחד המאמרים בספר, שנכתב בעקבות המהומות האלימות שיזמו פעילים אפרו-אמריקנים נגד קהילת חב"ד בקראון הייטס בניו-יורק ב-1991. לטענתו, הנהגת יהודי ארצות הברית מילאה פיה מים לנוכח גילויי האנטישמיות בקהילה השחורה, מכמה טעמים: שמחה לאידה של חב"ד, תקינות פוליטית, ואחוות רדיקלים שמאלנית בין יהודים ושחורים שחלקם אנטישמים.
שניידר מתעד שם היסטוריה ארוכה ובוטה של אנטישמיות מצד מנהיגים שחורים. יש שם ציטוטים של תמיכה בפוגרומים ביהודים, ושל טענות שהיהודים עמדו מאחורי סחר העבדים ושהם האחראים למצבם הרע של השחורים בארצות הברית גם היום. שניידר אפילו מעז לתאר את הפחד שאסור היה לקרוא לו בשמו, פחדם של יהודי ארצות הברית בשנות השבעים והשמונים מהפשיעה השחורה ומהתנכלויות של שחורים, פחד שלהערכתו עיצב את השינויים בפיזור האוכלוסייה היהודית בערי ארצות הברית. לדעת שניידר, האנטישמיות האפרו-אמריקנית היא פרי הרדיקליזציה של שנות השישים, והיא החלה דווקא בתקופת המאבק לשוויון זכויות לשחורים – מאבק שבאופן אירוני, יהודים היו אלה שהובילו.
- איך זה מסתדר מבחינתם – מאבק אנטי גזעני שמאמץ גזענות נגד יהודים? שלא לדבר על הכרת טובה בסיסית למי שעזר להם.
"ההנהגה הממוסדת של השחורים, שהייתה קשורה באיגודים המקצועיים, בהחלט הכירה טובה ואהדה את ישראל ואת היהודים. באירועים רבים של המאבק לשוויון זכויות הושיבו יהודים על הבימה. אבל בקרב חלק מההנהגה הפחות ממוסדת, בקרב הצעירים, המאבק לשוויון זכויות התחבר עם המאבקים הרדיקליים בני הזמן – המהפכה הפמיניסטית, המאבק במלחמה בווייטנאם. לזה הצטרפו גם יסודות מרקסיסטיים. מכאן בא גם הרכיב האנטישמי: היהודים הם כביכול המנצלים".
- ועכשיו, פה בישראל – המחאה של המסתננים מאפריקה, שוב תוך התחברות עם השמאל הרדיקלי ועם התבטאויות אנטי-יהודיות. ייתכן שגם אצלנו מתפתחת פצצת זמן אנטישמית?
"זה מוכרח לקרות. המסתננים האפריקנים סובלים, והם יחפשו את האשם במצבם. הם לא יאשימו את סודאן ולא את מצרים. הם יאשימו את היהודים בארץ ישראל. גם אם הם אנשי חסדם. תתפתח אנטישמיות. זה ברור".
ו
שמו של הסופר יוסף חיים ברנר, ששניידר הקדיש לו ספר ועוד כשליש ספר, מתבל את השיחה איתו בכל פעם שמגיעים לשמאל; כל שמאל. "אני מעריץ של ברנר", אומר חוקר כתביו. "הוא השייגעץ הכי גדול, ואחד השמאלנים הכי גדולים. אז למה אני מעריץ אותו? כי אני אובייקטיבי".
אולי שמאלן גדול, ודאי סוציאליסט הומניסט, ובלי ספק, כפי שמראה שניידר בספרו, מתנגד גדול לדת ולמסורת – אבל אף פעם לא שמאלן כמו השמאלנים. "הוא היה סוציאליסט במובן של דאגה לזולת, של צורת חיים נכונה, של צידוד בחיי עבודה. לא במובן של השמאל הפוליטי. הוא לעג למהפכנים הקומוניסטים של זמנו, המתווכחים ויכוחים אידיאולוגיים עקרים. המרקסיזם בעיניו היה עקר כי הוא לא דאג לבני אדם. הסוציאליזם היה מוכרח, מתוך הנחותיו שלו עצמו, להיות טוטליטרי. ואילו ברנר היה הומניסט. דאג לאדם.
"ברנר תקף גם את האנטישמיות הגלומה במרקסיזם. הוא גיחך על הנטייה לומר על כל סנדלר יהודי שמעסיק שני פועלים שהוא בורגני קפיטליסט נצלן. אבל בדיוק מתוך הרגישות הזו לאנטישמיות במסווה חברתי, ברנר לא היה מקבל היום גם את גישת השמאל החדש. הוא מדבר בגלוי על אנטישמיות ערבית. הוא היה מלא ביקורת על אורח החיים הערבי והחברה הערבית. כל כך רחוק מ'ברית שלום'שאין לך מושג. הם באו מלמעלה, לא הכירו ערבים, באו מהמוסר העילאי העליון; ברנר לא היה כזה. אנשים יגידו לך שכן. הוא לא. אנשים מדברים על ברנר בלי שקראו. אני קראתי מא'עד ת', סיפורים ופובליציסטיקה. על כל מאמר היו לי כרטיסיות".
ברנר נחשב לאחד מאבותיה של תנועת העבודה הציונית, לצד א"ד גורדון וברל כצנלסון. השילוב בין כתיבתו החשופה, הווידויית, הנזירה מקישוטים ומייפוי המציאות, לבין הירצחו במאורעות תרפ"א, הקנה לו מעמד של קדוש בשמאל הציוני. שניידר אומר שמעמדו רם מזה של השניים האחרים; גם מפני שהוא "לא בִּרבֵּר על מוסריות במובן הרגיל, אלא אצלו מוסריות פירושה לחיות. והיהדות לדעתו אינה חיה, כי היא חיה בזכות הגויים. לחיות פירושו לעבוד, לעמוד בזכות עצמך. לכן ברנר היה בעד המושבות, התנועה החלוצית, הקיבוצים. זה היה הקו האחרון בעיניו. המפלט. היהדות בעיניו גמורה לגמרי. זה ה'אף על פי כן'הברנרי. המצב אבוד אבל יש מה לעשות, להתחיל מחדש".
- אתה מזהה גורם משמעותי בישראל שממשיך את תנועת העבודה של אז, את ברנר?
"לא. היום, כשמדברים על עבודה מדברים על ג'ובים. העבודה, עם כל המטען האידיאולוגי והאידיאי, לא קיימת יותר בישראל. השמאל הישראלי לא ממשיך את ברנר בשום מובן".