מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן'של מקור ראשון בט'בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8.
סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ'אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"
סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ'אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"
על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש בדרכו של פרופ'כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964, ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.
שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535 עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.
פתיחה חצי מקרית, וקריאת עמוד ועוד אחד, ונפילה בשבי. כך נולדה הכתבה הזו, לידה ספונטנית נדירה בעולמם של מוספי חג. רובי נמדר, אלמוני לרוב-רובנו עד לפני דקה, אלמוני גם לי עד לפני שבועיים, בורא בספרו נפש רבה וחסרונה. לא בכל יום חוגגת אמנות הסיפורת ניצחון כזה על אמנות הקולנוע, אולי על החיים עצמם. מעטים הספרים שאפשר בעת ובעונה אחת גם לקוראם בטיסה קלילה כאילו היו ספרי טיסה קלילים וגם לספוג בהם, בכל משפט, חוויה של צליל ושל הד, ושל משמעות ושל משמעות נוספת.
המקדש, הפולחן והמיסטיקה היהודיים מבצבצים באשר ילך הקורא, על אפו ועל חמתו של הגיבור ובדרך כלל שלא בידיעתו. כשהוא מתחמק מליל הסדר, למשל, בוחר אנדרו באקראי להגיש לאורחיו בסעודת העינוגים שלהם שוק טלה ולא לשבור בו עצם. הפריחה המתפשטת על פניו היא בהרהוריו "ספחת או בהרת". ה"עזאזל"מהפסקה שציטטנו התגלגל לראשו של אנדרו היישר מסדר העבודה של יום כיפור. העבר היהודי, התרבות היהודית, ספר ויקרא ומסכת יומא – כל אלה פולשים דרך העלילה, דרך ההזיה, דרך הלשון, דרך דפי גמרא ומדרש פיקטיביים, דרך הוורידים, אל הסיפור הכי ניו-יורקי והכי עכשווי שיכול להיות; סיפור המפרק וטוחן לעפר דק, בהנאה גלויה, במציצה מופקרת של לשד העצמות, את צביעותה הפוליטית של ההוויה האקדמית האופנתית ואת המשתה ערב דֶבר של בירת העולם המערבי לאורך שנת תשס"א.
זו הייתה, כזכור, השנה שהתחילה בימים נוראים של התפרצות מלחמת טרור בישראל הנידחת, מלחמת ההתפרעויות של ראש השנה והלינץ'שבין יום כיפור לסוכות והתירוץ של הר הבית, ונגמרה במתקפה המפלצתית של 11 בספטמבר, כ"ג באלול. טראומת תשס"א של הישראלים נעדרת מן הספר ומתודעתו של הגיבור היהודי. 11 בספטמבר, לעומת זאת, מגיח בשוליים אך מריחים את בואו לאורך כל הדרך. "לא אשכח את המראה הזה", סח לי נמדר בשבוע שעבר, שוב בשלהי אלול, שוב בתחילת ספטמבר, בחופשת מולדת בירושלים. "אנשים בחליפות עבודה צועדים בדממה צפונה כמו באיזה טקס מוזר, הרחק מתחומי הפיצוץ. ענן רעיל רבץ על העיר במשך שבועות. עמוד ענן היתמר מעל החורבות כמו עשן המערכה". ככה דיבר, שכה אחיה.
נמדר עצמו היה ביום ההוא נשוי טרי, בתום השנה הראשונה של מגוריו בניו-יורק. קודם, בארץ, התאהב נואשות, ולדבריו טרם נרפא מכך, בנערה מהאצולה היהודית הניו-יורקית, הלא היא אשתו דהיום קרולין, שלמדה בארץ, והלך אחריה לארצה ולעירה. זה היה הסיבוב השני שלו בעיר הגדולה. קודם לכן, בשנות השמונים, אחרי הצבא, לפני שנעשה סטודנט ובן-בית בכתבים עבריים ופרסיים קדומים, עשה בנֵכר ההוא כמה שנים כסוחר יהלומים; אורח בקהילה הניו-יורקית עתירת התכשיטנים של בני עדתו, אנוסי משהד שבאיראן שחזרו ליהדות בהרשאת השאה הלאומני-חילוני. אז הייתה ניו-יורק עיר מוכת פשע וזוהמה, שנאה ופחד, "אבל בו-זמנית הייתה בה תפארת גדולה, עוצמה גדולה. העוצמות היו עירומות יותר".
ואילו אחרי עשור ומשהו, בשנה הפותחת של האלף, שבחר למקם בה את הרומאן, "ניו-יורק הייתה מקום שאנן מאוד. אלה היו ימי פומפיי האחרונים שלפני 11 בספטמבר. אם כי כוח החיות של העיר הזו החזיר אותה לשגרה מיד אחרי המכה. מהר מאוד ציפו את הפצע, והעיר, במין ויטליות של יער גשם, חזרה לעצמה. מכוער לומר את זה, אבל נפילת הבורסה ב-2008 באופנים מסוימים הייתה לא פחות טראומטית מ-11.9. ניו-יורק היא עיר שחיה את ההווה. מצליחנית מאוד, קשוחה, יהירה, בוטחת בעצמה, ולכן אני אוהב לכתוב עליה. היא הניגוד המושלם, ההרמטי, ללַבָּה הרותחת של הזהב המותך, הקדום, שבוער מתחת לנפש העכשווית באיזה לא מודע קולקטיבי יונגיאני ומציף את הגיבור שלי".
לַבה, אגב, היא גם שמו של בית מדרש ליהדות במנהטן המיועד לאמנים וסופרים יהודים חילונים, שנמדר נמנה עם מוריו ומתווי דרכו. הם בוחרים יוצרים "רציניים ומקוריים, אבל שנמצאים עדיין בשלבי התפתחות", שמעניין אותם ללמוד תורה כתרבות יהודית. הלבה הכבושה של הזיכרון הלאומי מדומה אצלו בספר גם ללווייתן ענק המשייט מתחת למי האוקיינוס השלווים, ולעתים משפריץ או מתפרץ. כיוון אחר של חיבור מוצג לעין בעטיפת הספר: תצלום מפורסם של תחנת הרכבת גרנד סנטרל, משנות העשרים, ובו פולחים את החלל הגבוה של התחנה ההומה ארבעה סכיני אור שלא-מן-העולם-הזה הבאים מהחלונות העליונים ומשווים לה שׂגב של מקדש.
"המעניין הוא", הוא ממשיך, "שבשאננות הזו, בחומרנות, ביוהרה, ניו-יורק לא שונה מאוד מירושלים של סוף ימי בית שני. תור הזהב שלנו, שחז"ל מתרפקים עליו בתיאורי המקדש נוראי ההוד – ומנגד מקטרים על השחיתות במקדש, על קניית הכהונה. במקומות מסוימים בתלמוד אתה מגלה את הדמיון בין ירושלים לניו-יורק: דקדנטית, הכסף מולך בה, לא מאוד רוחנית, עם ממד מושחת, מכשף ומפתה".
 |
| נמדר עם בנותיו וחבריהן בניו-יורק |
ללב הסיפור שלו, תשתיתו המיתית הפועמת, בחר את סדר העבודה של יום כיפור "כי הוא הדבר הרי רחוק מההוויה הניו-יורקית של היהודי הזה. סדר העבודה בנוסח הספרדי, בקריאה הדרמטית שהייתי שומע בבית הכנסת הפרסי שלנו בירושלים, היה בשבילי בילדותי השיא של יום כיפור. חוויה עזה מאוד". ובכלל, המקדש סוער עליו, החיכוך עם העתיקוּת מפעים אותו, קוסמים לו הניגודים בין ההדר והבשר, השחיטה והשחיתות.
הרי אותם דברים, הוא מזכיר, הדם והבשר, מרגשים גם את ההמונים וגם לא מעט אמנים. "אנשים נוהרים לקורידה, מלחמת השוורים. המינגווי היה הולך לשם, מתבשם משיכרון הדם. המשורר לורקה כותב על השוורים שלו. בית המקדש היה ההפך מהיהדות השטוחה והעבשה של הכתבים, זו שגדלתי בה. ואני מאוד אוהב את הכתבים, הופך בהם ומלמד אותם; אם היית שוחט לי פה טלה הייתי נגעל עד מוות. אבל יחד עם זה אני נמשך לעבודת הקורבנות ולרעיון הקורבנות. המקום הכי חושני, מאגי, מקסים בהיסטוריה שלנו זה בית המקדש. יש שם כל היפעה הזוהרת של הפגאניות, אבל עם הטוויסט של הטהרה. מה אתה צריך יותר מזה? משחרב הבית ונתרחקנו מעל אדמתנו נאלצנו ללכת לתחליפים המילוליים".
שדווקא הם כלי המשחק שלך.
"אני מוקסם מהמילים. נכון. אני עשוי ממילים, חי ממילים. ואם להיות כן עם עצמי ואיתך, ההיקסמות שלי מבית המקדש היא לא מכך שאבא שלי לקח אותי לשם, אלא דרך התיאורים הרומנטיים להפליא של סדר העבודה התיאטרלי. אני לא ממרק את כלי המקדש כמו אנשי מכון המקדש, ולא מחפש לבוא להר הבית בבולדוזר ולשים לרב הראשי מצנפת כהונה על הראש; ההיקסמות שלי היא היקסמות מילולית מהדבר הכי גשמי במורשת הכתובה שלנו".
וכאן הוא ממהר לסייג: הוא לא ממש בחר את הנושא. הנושא בחר אותו. "קצת כמו הגיבור שלי, משתלט עליי איזה מבע מסוים, בדרך כלל עם צליל, קול, מבנה משפט, ריתמוס מסוים. נכתבים לי באופן תזזיתי כמה משפטים; כמו המשכן 'אשר הראיתיך בהר'נופלת אצלי תבנית מושלמת של מבנה מרהיב ומשם ואילך אני מנסה ללכוד אותו. ואם מתמזל מזלי אני מצליח. אני יודע שאני נשמע כמו שחקנית בת 23, 'אוי, זה גדול ממני, זה נובע מתוכי'. אבל כן, זה גדול ממני וזה נובע מתוכי. אני מודע למגוחכות של זה אבל זה נכון וזה יפה ואני מאמין בזה. ואני מאמין שאמנות אמיתית צריכה להיות גדולה ממחברה, לא תוצר של איזו אג'נדה. היא צריכה להפתיע את האמן".
כן, יש לו הצהרות בומבסטיות משהו כשהוא מתאר את התפיסה האמנותית שלו, אבל מה לעשות, בספר הוא מציג קבלות. "נתתי את התיאור הכי רווי שיכולתי לתת. זה חלק מהמחויבות שלי לאמנות, שתהיה עד הסוף. זו מחויבות קצת משונה. יש סופרים נזירים. יושבים בחדר, לא אוהבים אנשים, לא רודפים תענוגות, כותבים וכותבים וכותבים במסירות. אני אדם נהנתן. איש רעים להתרועע, חושני, הרפתקני, פרחח לא קטן, הורה מאוהב, בן זוג מאוהב, עם הפרעת ריכוז וקשב עמוקה, כל כולי יצר ותיאבונות ורגשות. אבל כשאני יושב אל שולחן הכתיבה ומאירים לי פנים בשמיים, הזמן פוקע ממני וסוג הקשב הזה משתחרר בתוכי".
- אבל זה לא היה יכול לקרות, כפי שזה קורה אצלך על הנייר, בלי קשב מוחלט, צילומי, מתעד, למה שקורה לך ומסביבך דווקא כשאתה לא כותב. אתה כל הזמן מתעד בזיכרון?
"כן. ההחלטה להיות סופר היא מחויבות. כי אני חי את החיים במלואם, באופן נשכני יותר מכל האנשים שאני מכיר. אוהב מותרות ויופי והנאה ומתעניין בדברים עד כלות. אבל דווקא מתוך כך, אם אני מתחייב לפרויקט ספרותי אני לא מוכן שהוא יהיה עם חצי רגל בפנים. אני לא מוכן לכתוב כתיבה רזה ומסתתרת ומתחכמת. אני מרגיש שחובתי להיצלב על הדף. לפעור את עצמי. יש בזה הרבה מן הווידוי. כי לתאר התפרקות, חולשה, אובדן עשתונות, זה בעצם להודות שאני מכיר את המקומות הללו מבפנים. אין שום עץ או אבן או שיח שמאחוריו אני יכול להסתתר".
- לא חסרים מקורות שאפשר ללמוד מהם, ואז להמציא משהו.
"תמיד יש מימד של שקר והמצאה. 'מיטב השיר כזבו'; אבל גם המשפט הזה עצמו, שיש בו אמת, מיטבו כזבו. נדרשו לי עשר שנים לכתוב את הספר הזה בגלל המעורבת הנפשית שלי בכל תיאור, ההתעקשות לא להשאיר שום דבר מכוסה. זו האידיאולוגיה האמנותית שלי. ויש לה מחירים. אבל יש בה הרבה תפארת. וכשיש קורא שבאמת הולך איתך למקומות הללו, זה שכרי מכל עמלי".
- ממתי המחויבות הזו שלך לספרות?
"יש לי חבר עוד מכיתה א'בבית ספר לוריא בירושלים, המוזיקאי והסופר יובל יבנה. בכיתה ב'או ג'החלטנו יחד שכאשר נגדל נהיה סופרים. אני לא יודע על בסיס מה החלטנו. כנראה פשוט אהבתי מאוד לקרוא; את הדרמה של הקריאה, את העולם המומצא, האלטרנטיבי. הקיום הגדול מהחיים של הספרות מאוד דיבר אלינו, וממש גיבשנו יחד את זהותנו בהחלטה הזו. אחר כך, בתיכון דנמרק, היו לי כמה מורים מצוינים, ביניהם המשוררת מרים איתן, המתרגמת של קירקגור. שהייתה המורה שלי לספרות וחָנכה אותי כאדם כותב".
- אבל את ספרך הראשון, והיחיד חוץ מ'הבית אשר נחרב', פרסמת מאוחר.
"כן. בגיל 36. 'חביב', שהוא קובץ סיפורים, אחר לגמרי מהרומאן. ההשתהות הזו היא חלק מאישיותי ההרפתקנית וחדורת ההרס העצמי. כלומר, חלק מאותה דרמה אישיותית שמולידה בסופו של דבר עבודה ספרותית. כתבתי שירים בנעוריי, חלקם טובים, רובם בוסריים, כנהוג. הייתי מראה אותם למרים איתן, והיא ידעה גם להתלהב וגם לבקר. למדתי באותו זמן מהי חומרה סגנונית. למדתי שספרות ושירה אסור להן שתהיינה מתפנקות. שהספרות שאני כותב היא לא עליי. היא לא נועדה להביע, להתבטא, להתענטז. זה לא זה. זה משהו רציני, עמוק, אחראי.
"הייתי חייב לעצמי את מנת ההרפתקאות שלי והטלטלות שלי. אני בא ממקום זהותי קצת אחר מאשר רוב חבריי. שני הוריי הם בני קהילת אנוסי משהד, כלומר אני מרקע מובחן וברור של כל המשפחה, והייתה לי תמיד שפה נוספת שריחפה לי בראש, הפרסית. דיברתי בה עם סבתא שלי. בזמן שחבריי הצברים הנחמדים נסעו לשנה לדרום אמריקה או להודו וישבו בהוסטל ודיברו על הצבא, לא היה לי עניין בטקסי המעבר הישראליים הצבריים האלה, ונסעתי לארצות הברית, ששם גרה היום עיקר הקהילה. ארבע שנים התרוצצתי שם. הרווחתי, בזבזתי, הייתי נער. עניינה אותי ההרפתקה. אני לא מיועד למסחר ולקריירות כלכליות. עניינה אותי הפואטיקה של העסק.
"נכנסתי לניו-יורק אבל הייתי זר בה. הרי הייתי זר בתוך קבוצה של מהגרים שבעצמם היו זרים בה למדי. הם חיו בפרסית, שהייתה שפה מוכרת-זרה לי. אני מגיע לשם, בחור צעיר למראה, שפעת תלתלים, חמוד, פותח את הפה ומפי בוקעת פרסית מיושנת, עתיקה, כמו של הסבתא שלהם מהפרובינציה הנידחת במזרח, וכולם צוחקים בכל פעם. בקיצור, זו הייתה הרפתקה גדולה. נורא נהניתי מניו-יורק בסיבוב ההוא, אבל זה היה מבט מבחוץ, מבט משתאה".
בין שני פרקי ניו-יורק שבחייו העביר בירושלים את שנות התשעים בסטודנטיאליות תזזיתית של לימודי תרבות פרסית ויהודית וסוציולוגיה; בפרנסה מצילום בחתונות, בעיקר של חרדים (אפשר למצוא שרידים של זה בספר), בעקבות אביו הצלם ציון נמדר; בפרסום-במשורה של תרגומי שירה פרסית קלאסית; ובהתקשרות רבת תפניות עם אשתו לעתיד, שתשאב אותו בסוף האלף לניו-יורק.
הם גרים באפר ווסט סייד של מנהטן, ברחוב 101, תשעה רחובות דרומית לאנדרו כהן. "זה מאוד דומה לירושלים. קצת נישא, יקר. כשאני מגחיך בספר את הסצנה היאפית הזו אני צוחק גם על עצמי, הרי בעצם גם אני שם. אבל בניגוד לחוויה של אנדרו, היהודי המנותק, זה גם גטו יהודי חם שרבים בו מדברים עברית. אני מתפלל שם ב'מניין מעט', מניין שוויוני, חבורה שכולם בה רבנים ורבניות ודוקטורים למדעי היהדות ופסיכולוגים וסופרים. לא שייכים לשום זרם; יש שם מספיק טיפוסים ומוחות כדי שנהיה זרם לעצמנו. בוא נאמר שהכי דומים לנו הם הקונסרבטיבים.
ב'לבה'ובמסגרות נוספות הוא "מלמד אנשים מאוד מעניינים דברים מאוד מעניינים. אני לא רוצה לזרוק שמות"; בהודעה-לעיתונות על הספר של נמדר הלשינו למשל על הסופרת ניקול קראוס. "הם מתעניינים ביהדות בדרך מאוד נכונה, מתוך מקום משוחרר. אני יודע שכיום גם בארץ יותר ויותר יהודים מתוודעים ליהדות שלהם בהקשרים לא תיאולוגיים ומצליחים קצת להשתחרר מהקטטה הדתית-חילונית. אבל בניו-יורק אין קטטה מלכתחילה. אף אחד לא מכתיב לאף אחד. אף אחד לא כופה עליך ולא מחבק אותך ולא מרייר עליך. אתה רוצה לך תתחתן עם סינית, לאף אחד לא אכפת.
"לכן, אין להם שם התירוץ הזה של 'אבל הדתיים'. כשהם שומעים על המאבק הדתי-חילוני בישראל זה נשמע להם חדשות מהירח. רוב יהודי ארצות הברית לא ראו אורתודוכס מימיהם. שם ההגדרה העצמית היהודית באה מבפנים, לא על דרך של הנגדה. ואם יש הנגדה, ההנגדה היא האם אני מצליח לקיים איזושהי אותנטיות יהודית, או שאני רק חלק מהחברה הכללית ויש לי מוצא יהודי שמשמעותו לכל היותר קצת פולקלור. היהודי החילוני האמריקני אומר לעצמו – אני אבק אדם? אני איעלם? אני לא רוצה להיעלם. אז באים אמנים, שהם ישראלים שחיים בחו"ל ויהודים אמריקנים, ורוצים ללמוד תורה – לא תורה במובן הדתי של המילה, אלא מקורות תרבותיים יהודיים. תנ"ך, תרבות, מדרש, ספרות חסידית, אינסוף טקסטים נפלאים, מלאי השראה,.
ואותה אותנטיות יהודית שהם מחפשים, הוא ממשיך ומסביר, נמצאת בדרך כלל באוצרות התרבות והאמנות. "מנגנון יצירת המשמעות היום בעולם, אצל מי שמחפש את זהותו ואינו דתי, הוא האמנות, התרבות, היופי. האמנות היא המסלול האחר אל הנשגב. אם משהו מרגש אותי ושואב אותי אליו מבחינת הסקרנות התרבותית, אני רוצה עוד; אם משהו עבש ואידיאולוגי ומופשט, אני אשב בבית כנסת חצי שעה, אשתעמם, אלך הביתה, ואעשה מה שמעניין אותי".
 |
| נמדר מרצה בבית המדרש 'לבה' |
נמדר פעיל בהיבט הזה כמורה וגם כיוצר. בשנים האחרונות בוצעה על כמה במות בניו-יורק האופרה-בשילוב-וידיאו 'שלושה שבועות', על חורבן בית שני, שנמדר כתב לה את הליברית (תמליל) על פי קטעי מדרש ותלמוד. המלחין הוא יואב גל, עוד ישראלי ניו-יורקי. "מבחינתי זו עוד דוגמה לאופן שבו אמנים ישראלים גולים, משוחררים מעול הקטטה המקומית בין דתיים וחילונים בישראל, מתחברים לשורשיהם התרבותיים ויוצרים אמנות יהודית עכשווית".
לישראלים הללו, כולל הוא עצמו, הוא תובע לא לקרוא יורדים. "העניינים הללו תמו מהעולם. התרבות הישראלית מתרחבת והופכת מתרבות קטנה פרובינציאלית לתרבות עולמית. הישראלים בניו-יורק היום זה לא האָבי'ז שמכרו אלקטרוניקה וספרו דולרים שחורים ונהגו מוניות. יש כאלה, אבל זה לא זה. יש כיום קהילה הולכת וגדלה של יוצרים ואינטלקטואלים ישראלים שחיים על הקו ישראל–ניו-יורק, ישראל-ברלין ועוד, ומתחילים להרחיב את גבולה של התרבות העברית, מעבר להוויה הישראלית הצרה; גם בתכנים ובנושאים שלה התרבות העברית, וגם בתפוצה שלה.
"הדיכוטומיה שקובעת שאו שאתה חי בארץ ועוסק בשלושת הנושאים שמסעירים את הישראלים, או שאתה בחו"ל ואתה יורד ונפלת מהאונייה – זה נגמר. זו לא בריחת מוחות בעיניי. אם בישראל ישכילו לא להפוך את זה לבריחת מוחות. זו הרחבה של התודעה הישראלית".
- בתך בירכה אותך בערב השקת הספר בירושלים – באנגלית. תרבות ישראלית בחו"ל, כזו שאתה עצמך יוצר, יכולה להתקיים יותר מדור אחד?
"נכון, אני משלם מחיר אישי. הבנות שלי יודעות עברית אבל הבת שלי לא תוכל לקרוא את התנ"ך או את ש"י עגנון במקור אלא אם תעשה בבגרותה מאמץ ניכר להעמיק את העברית שלה. קשה לי עם זה, ודאי. תראה, אני ציוני, אני אוהב את הארץ, אני חלק ממה שקורה פה. הרי אני כותב בעברית, ואיפה קוראים עברית אם לא פה. אני לא גולה פוליטי שעזב את ישראל בשאט נפש. מהלך אירועים מסוים, אישי, גלגל אותי מחוצה לה. אני גם לא עושה פה, וגם לא בספר ה'גלותי'שלי, מניפסט גלותי. אני לא אומר לאף אחד לקום ולִגלות למקום מים הרעים. אני רק אומר שיכול להיות שזה עובד. האם יש לזה עתיד, המשכיות, אני לא יודע".
- בערב ההוא בירושלים, בדברים של עורך הספר חיים וייס, וקצת גם בכותרת שניתנה לערב נוסף שנערך לכבודו בתל-אביב, 'גלות והתגלות', נדמה שסחבו את הספר לכיוון הגלותי הזה.
"אני ממש לא שם, וגם לא הספר. הספר עוסק בקיום בגלות אבל לא מטיף לו. להפך, אני חושב שאני עושה שירות טוב מאוד לתרבות העברית, וגם לציונות. עשינו דבר נפלא בארץ: יצרנו תרבות עברית נפלאה, שאפשר עכשיו לעשותה בכל מקום, ובכל נושא, לא רק נכּבה ומתנחלים וחיי המין של דתיים והקיבוץ. המקומיות לא עשתה לנו הכי טוב בעולם מבחינה תרבותית. הצטמצמנו.
"הספרים הישראליים שמתורגמים ונמכרים בחו"ל, רובם מדברים על הסכסוך הישראלי-ערבי. כלפי חוץ זו הפכה להיות תעודת הזהות שלנו. זה אפילו מטריד. אנחנו עַם הספר, והנה זה מה שמיתרגם כפי חוץ. אמרה לי חברה טובה, שדווקא אוהבת את ישראל ומבקרת בה, שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אמרה 'איזראל'בלי להוסיף 'אנד פלסטיין'. או 'ישראלים'בלי להוסיף 'ופלסטינים'. זה מחריד בעיניי, הסיכוי שלשם תצטמצם הזהות שלנו בעיני העולם".
- ואולי מתרגמים בחו"ל רק ספרים ישראליים על הסכסוך לא כי זה הדבר היחיד שמעניין אותנו, אלא כי זה הדבר היחיד שמעניין אותם?
"זו שאלה מעניינת. אכן, אנחנו צריכים להרחיב את קשת הנושאים שלנו לא כדי לרצות את העולם; אנחנו צריכים ליצור לנו תרבות אותנטית משלנו ולעשות כמיטב יכולתנו".
- נניח ספר כמו שלך, עם נושא לא סכסוכי, קשה להאמין שיתורגם. מה גם שהוא מלא בהתייחסויות פנים תרבותיות ופנים לשוניות.
"אני חושב שהוא יתורגם לאנגלית. גם אם לא הכול בו יעבור ויובן. תחשוב איזה קיום מוזר יהיה לי אם הוא לא יתורגם. אני חי בארצות הברית את חיי שרובם באנגלית; תפסתי את עצמי לפני כמה שנים חולם באנגלית, וזה עורר בי איזו חרדה עמומה. ובו בזמן אני חי קיום אלטרנטיבי, מלא ומעורב מאוד, בעברית. אם הספר יישאר רק בעברית, זה יגביר את החציצה בין שני הקיומים שלי.
"יכול להיות שכזה ספר היה חייב להיכתב בגולה. לא רק כי הוא מדבר עליה; אולי הניתוק מהיומיומיות העברית הוליד איזו יכולת התבוננות שבתוך המהומה פה לא הייתי יכול לקיים. היומיום היה סוחף אותי אליו. המעורבות הרגשית, הדעות, הסוציולוגיוֹת, המעגלים החברתיים. פתאום מצאתי את עצמי יושב על גג העולם, במקום מרוחק, צלול, נקי, מנותק, אדיש קצת, אנונימי. זה נתן לי מין מגדל שן, מפלט זמני, שאפשר לי פרספקטיבה ואפשר לי גם להתחבר לעברית הלא יומיומית, לטקסט היהודי, לקיום היהודי. אז יכול להיות שיש פה ברכה במסווה".