אלוהים כן מרשה: עם מיכה גודמן על הכוזרי שבתוכנו

זה אינו ספרו הראשון של גודמן. לפני שלוש שנים הופיע "סודותיו של מורה נבוכים", ספר עיון שביקש לעמוד על עקרונות הפילוסופיה של הרמב"ם, והיה אף הוא לרב מכר. גודמן ראה כי טוב ומיד החל לעבוד על מתכונת דומה לספר הכוזרי לר' יהודה הלוי. מלך הכוזרים המתגייר דן בו על עקרונות היהדות עם "החבר", חכם יהודי שמקובל לזהותו אחד לאחד עם הלוי. גודמן, לעומת זאת, מראה באופן משכנע שהוויכוח בין המלך לחבר הוא ויכוח שר' יהודה הלוי מנהל עם עצמו: הוא קצת המלך וקצת החבר. יתרה מכך, החבר הוא לאו דווקא המנצח בוויכוח. 

"האמת היא שבעבר לא השתגעתי על הכוזרי", מודה גודמן. "חשבתי שזה ספר אפולוגטי, ילדותי ומכור מראש, שמראה איך כולם טועים ורק אנחנו צודקים. אבל תוך כדי לימוד ראיתי שיש בו הרבה רעיונות שהחבר הודף בהתחלה – דברי הפילוסוף, וגם יסודות מהמוסלמים ומהקראים – והנה הם מחלחלים אל דבריו בהמשך, נכנסים לסיפור שלו. פתאום הבנתי שזה בעצם ספר שמלמד אותנו איך להקשיב".

"הכוזרי נכתב בתקופה שבה הדת היהודית הייתה מושפלת ומבוזה. זו הייתה שיחת מוטיבציה מצוינת ליהודים, להגיד להם שהם העם הכי קדוש והכי טוב. בזמן שכזה, להגיד ליהודים שכנראה גם גויים יכולים להגיע לנבואה פירושו לרפות את רוחם. לא סתם ריה"ל משאיל את מלך כוזר והחבר. ההשערה היא שסיפור ההתגיירות של ממלכת כוזר הסתובב בין היהודים וריה"ל אימץ אותו לצורך המתודה והצגת הפרדוקס הפילוסופי שהעסיק אותו באותם ימים, כי במה שנוגע לנבואה ולגויים, הסיפור חותר תחת התיאולוגיה: חלום המלך והנבואה שזכה לה, החרטות של החבר, ועוד ועוד – הכול חותר תחת ההצהרות המפורשות של החבר".

"הוא כנראה שיער שבעתיד היהודים יתחזקו. אבל אני חושב שהוא פשוט רצה שרק מיעוט קטן מבני זמנו יקלוט את האמת של הספר – לכן הוא גם טרח לרמוז בהקדמה 'והמשכילים יבינו' – והרוב יקבל ממנו את האפקט המהפנט החיובי שלו. גם אני כמרצה נמצא לפעמים במתח דומה, בין הצורך לומר את האמת של הטקסט לבין הרצון להעצים את הקהל. כי מה אם האמת מייבשת, או לא מספיק מעניינת?"

"זה דבר שמאפיין כל פילוסוף גדול: השאלות יותר חשובות ורלבנטיות מהתשובות. תורת האידיאות של אפלטון, למשל, היא לא מאוד חכמה בעיניי, אבל השאלות שמובילות אליה כן. הלוי עונה לשאלה שהוא לא אומר מהי, והאתגר הגדול הוא לזהות אותה. כמו לשמוע מישהו מדבר בטלפון ולהבין מדבריו מה הצד השני לשיחה אומר. זו שאלה גדולה ורלבנטית, והיא, בניסוח פשטני, מה קורה למי שחוֹוה ורטיגו זהותי? מה קורה כשבחוויה שלך אלוהים נוכח מאוד, אבל השכל שלך מכחיש אותו; או להפך, כשאתה מבין שכלית שיש אלוהים אבל לא חווה זאת. תופעה שאולי מאפיינת אותי לפעמים. למבוכה הזאת, ספר הכוזרי הוא מעין מורה נבוכים". 

"הוא נותן הרבה יותר כבוד לאינטואיציה ולחושים, למרות שהוא יודע שהם יכולים להטעות. תראו, אני עדיין חווה באופן שונה את מורה נבוכים ואת הכוזרי. עם הכוזרי אני מרגיש מאוהב, כמו אדם שהיה בהודו ומתגעגע. ואילו במורה נבוכים אני מרגיש בבית. הכוזרי מדבר על חוויות רוחניות, מיסטיות, דברים שבעולם הלא עשיר שהוא אני הם אינם, ושאני מקנא במי שיש לו. ועם זאת, הכוזרי הוא ספר מתוחכם מאוד. הלוי כתב אותו במשך כעשרים שנה, כפי שמוכיחה איגרת שבה סיפר עליו חמש עשרה שנה לפני השלמתו. זו יצירת המופת של חייו. עשרים שנה הוא יושב וכותב אותה, ומדובר ברבי יהודה הלוי, הכותב הכי מהיר באנדלוסיה. זה שיושב בפאבים מקומיים ומשרבט שירים להנאתו". 

"היה לו פרק כזה בחייו. אם הוא התחרט על כך כשהתבגר או לא, זו שאלה. כידוע, הוא כתב גם שירי חשק על בחורות ויין". 

"לא. הוא תמיד היה ירא אלוהים ואיש הלכה, גם בתקופה שבה כתב שירים ארוטיים. היום אנחנו חושבים שאדם דתי הוא בעל עולם מצומק, אבל זה לא היה כך. הלוי היה אדם דתי עם עולם רחב ושובבי. הוא האמין שעבודת האלוהים היא להביא את כל הצדדים שבך לידי ביטוי מלא ומאוזן. כעס, קנאה, אהבה – הכול צריך להתבטא. האתיקה שלו הייתה נגד סגפנות, והִטיפה לתמהיל נכון של חומריות ורוחניות. אלכוהול, ארוטיקה, תורה – הכול טוב, כל עוד הם נוכחים בחייך במינונים הנכונים. זאת תפיסת ה'חסיד' שלו".

כמו הכוזרי, גם גודמן עצמו הוא מפגש בין-דתי ובין-תרבותי. אפילו ברמת הגֶנים. אביו, גרי, הוא בן למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לארצות הברית, ואמו, מגי, היא גיורת, בת למשפחה קתולית אדוקה ושופעת כמרים בכירים, שמוצאה בצ'יף אינדיאני. דודהּ של מגי היה יועצו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לענייני תפילה. 

"יש בזה משהו. כי גם בספר מתקיים דיאלוג שכל אחד ממשתתפיו נכנס אליו באופן אחד ויוצא ממנו אחרת. המלך נעשה יהודי; החבר משנה את דעתו על הגויים ומחליט לעלות לארץ, ובכך למעשה מהדהד את תחילת הספר, את חלומו של המלך. המלאך בא למלך בחלום ואומר לו ש'כוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים'. תוך כדי השיח המלך מעמת את החבר עם אותה טענה בדיוק. הוא שואל אותו מדוע הוא מתפלל לירושלים ולא עושה מעשה ועולה לארץ. זו סגירה יפה לספר: אותו חלום שינה את שניהם".

"אני מניח שכמו כל כותב, משהו ממני נשפך לספר אם אני רוצה ואם לא. ובכל זאת, נראה לי שעליתי שם גם על כמה נקודות אמיתיות. לכן אני ממליץ למבקרים לבחון את הראיות הטקסטואליות שאני מביא. לאנשים שגדלו על ספר הכוזרי בישיבות יהיה קשה לקבל את הספר הזה, כי הוא באמת מאתגר את מה שהם למדו. אני מציע לקוראים שלי לנשום עמוק ולהשאיר את עולמם מחוץ לקריאה. אני עצמי ניסיתי לעשות זאת, בלימוד ובכתיבה, וישפוט הקורא אם הצלחתי. לא מזמן ראיתי שבאתר 'מאקו' כתבו ביקורת על הספר והאשימו אותי מכיוון הפוך: שאני כופה את הדתיות שלי על ספר הכוזרי. אז גם את מי שכתב את זה אני רוצה לשאול: קראת את הספר והטענות לא מספיק חזקות, או שפשוט ראית רק את הכיפה שלי?" 

"כשמנסים להראות לשני קהלים תמונה אחת, עלולים להישרף אצל שניהם. נראה לי שבאופן פלאי הצלחתי להרוויח את שני העולמות. אני מניח שאני מדבר קצת יותר לחילונים ולדתיים המודרניים; אבל אני לא יעד למתקפה או אנטגוניזם גדול מהצד החרדי או הדתי שמרני. אולי כי לא כתבתי נגד מי שלא חושב כמוני. גם כשאני כותב על העמדה של 'סגולת ישראל', שלדעתי הלוי עצמו לא החזיק בה וכמובן גם אני לא, אני כותב עליה באהדה. עולמנו נעשה עשיר יותר כשאנחנו מבינים שבכל אדם יש יסוד אמיתי".

"אפיזודות כאלו. בעיקר בצבא. מתוך סקרנות, לגלות 'מה-קורה-אם', אבל אף פעם לא בווליום גבוה. מעולם לא אכלתי לא כשר, למשל".

"הדיכוטומיות הישראלית. הציונות החילונית הִצמיחה אידיאולוגיה חילונית שבה כל מגע עם דת ריטואלית מזוהה כחטא. ולעומתה, באורתודוקסיה הישראלית מזהים כל היפתחות לעולם כמשהו מסוכן. 

"חזרתי עכשיו מביקור בצפון אמריקה; הרציתי בבוסטון ובמונטריאול. מה שמעניין שם הוא שיש ספקטרום מאוד עשיר ורחב באמצע, ואני חושב שמתחיל להיווצר ספקטרום כזה גם בישראל. הבעיה היא שיש בארץ ערבוב מסוכן בין דת למדינה. קחו לדוגמא את ארצות הברית – מדובר במדינה דתית מאוד, שרוב תושביה מעידים על עצמם שהם הולכים לכנסיה ביום א'. אלכסיס דה טוקוויל כתב על כך במאה ה-19 וקישר את הדתיות האמריקאית לעובדה שמי שנאבק להפרדת דת ומדינה היו דווקא הכמרים. הם זיהו שהערבוב בין דת למדינה מזיק לדת. גם בישראל זה נכון, משום שלתושבים יש אגרסיה בסיסית כלפי המדינה שלהם – היא גובה מהם מיסים, היא אוכפת חוקים. וכשהמדינה מחוברת לדת האגרסיה מחלחלת גם לשם". 

"לא להפריד, אלא לארגן את היחסים ביניהן מחדש: יותר חינוך יהודי בבתי הספר, פחות חוקים דתיים. הנוסחה הנכונה היא מסוג מה שהוצע באמנת גביזון ומדן: עסקת חבילה שבה כל צד מוותר על משהו. והאמת היא שזה לא ויתור אלא רווח. הדת תצא נשכרת מכך שלא תיכָפה, ואילו החילונים ברובם ישמחו ליותר ידע יהודי. רוב החילונים לא באמת נחשפו ליהדות

האינטלקטואלית. אני זוכר שהרציתי ביישוב חילוני ואנשים לא ידעו מיהו רש"י. חשבו שהרמב"ם היה רק רופא, כי יש בית חולים על שמו".

"אני חושב שההומניסט המודרני מאותגר ביהדות בשלושה דברים עיקריים: היחס שלה לנשים, להומוסקסואלים ולגויים. הכוזרי מטפל באחד מהשלושה, היחס לגויים. שני הנושאים האחרים הם בהחלט כאלו שזקוקים לדיוק מעמיק".

"אמר לי פעם מורי, פרופ' אבי רביצקי, שלהשתייך לדת ולמסורת זה כמו לחיות בזוגיות; אם אתה אוהב את בת זוגך, אתה לומד להיות סלחן כלפי אותם דברים מעטים שאינך אוהב בה". 

"יש בחיים זירות מסוימות של שחור לבן. למשל, או שאתה חי או שאתה מת. בהלכה יש נטייה לזה – אסור וזהו, לא משנה כמה סבל הדבר גורם במקרה ספציפי זה או אחר. צריך שתהיה גם אופציה לשבור את המוחלטות. למשל, שתהיה האופציה בחברה לשמור חלק משבת. הלכתית אין לזה מקום, אבל ראוי שזהותית יהיה לזה מקום. ככל שיהיו יותר חילונים כאלה, שרעבים למסורת, גם הדת תשתנה. כשיהיו צרכנים חדשים של יהדות, גם היהדות תשתנה קצת. ייכתבו ספרים אחרים ותהיה גם הלכה אחרת. אני תולה הרבה תקווה ליהדות עשירה ופתוחה בהצטרפות של חילונים למשחק היהודי. זה לא יבוא מלמעלה, מרבנים. השינויים יהיו אורגניים. הייתה עסקה לא כשרה בין הציונות החילונית לממסד הדתי: 'אתם תעסקו ביהדות ואנחנו נטפח את הישראליות'. כך נוצר פיצול לא בריא. החילונים לא אוהבים את היהדות כי הם ויתרו עליה, וכל אחד לא אוהב את מה שלא הוא מייצר. היום יש שיבה של החילונים ליהדות כאנשים בעלי טענה אליה, ולא כצרכנים פסיביים".

- חרדים. 

"אחים שלי, אוהב אותם, לא מבין אותם והם לא מבינים אותי".

חילונים. 

"אחים שלי, אוהב אותם, מבין אותם והם מבינים אותי".

"עמוד השדרה של המפלגה הרפובליקנית באמריקה. במידה רבה מאיימים על הרוח הליברלית של ארצות הברית, ובו בזמן הם דֵי העורף האסטרטגי של ישראל".

- "הביקורת המרכזית שלי היא שהם לא מצליחים להצמיח תלמידי חכמים".

-  "עוד לא החלטתי אם צריך להציל את הרבנות, או שצריך להציל אותנו מפניה".

- "מכבד אותם כל עוד הם מבינים שהאתיאיזם שלהם גם הוא סוג של אמונה. כי הטענה שאין אלוהים היא טענה שצריך לעמוד מאחוריה; זו אמונה הנוגדת הרבה ראיות לכך שהוא קיים".