שיר הפסח הסמוי של אלתרמן: קריאה יומית ב"מראות אביב גאות"

במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום'קראנו מדי יום לאורך המחצית השנייה של תמוז תש"ף, יולי 2020, בשירו של נתן אלתרמן "מראות אביב"מתוך חטיבה ג של ספרו 'כוכבים בחוץ'. לפניכם השיר כולו, בכפיות-עיון בליווי מבחר מהתגובות הפרשניות של הגולשים.

מַרְאוֹת אָבִיב גֵּאוֹת יָמֵינוּ מַחְזִיקִים.

אֶת כָּרוֹזֵי חַגָּם עַל כַּרְכּוֹבִים הוֹקִיעוּ.

אנו מתחילים הבוקר לקרוא את השיר הבא בתור ב'כוכבים בחוץ'. שיר בלי כותרת. עוד שיר על יום, אור וקיץ בחטיבה ג של הספר העומדת בסימן זה.

השורה הראשונה לא מובנת בקלות, ודומני שהיא אפילו מבריחה קוראים מהשיר – שיר שכמעט אף פעם אין מזכירים או מצטטים, וחבל. נכונו לנו שורות מסחררות. נכון לנו שיר משוגע על אביב ועבדות. על נוגשים ושיכרון שמש.

הקושי בשורה הראשונה נובע מכך ש"מראות"הוא רבים של מראָה ושל מראֶה, והנטייה הטבעית היא לחשוב על מראֶה, מראה של אביב; וכן נובע הקושי מכך שסדר האיברים במשפט הפוך, כך שנדרשת מחשבה להבין מה הנושא ומי מחזיק מה.

אבל בהתבוננות קצרה נבין שהתואר בנקבה "גאוֹת"מחייב שמראות הוא רבים של מראָה, וששיעור הדברים בסדר מילים פשוט הוא "ימינו מחזיקים מראות אביב גאות".

כלומר ימינו הם ישויות גשמיות כביכול, המחזיקות כל אחד ראי אחד או כמה, ראי של אביב, ראי גאה. אלה ימים של אביב, ויופיים מתגלה לנו במבט בראי הימים. אנו מתבוננים בתקופה כבראי ורואים בה אביב מתפרץ.

השורה השנייה מקבילה למדי לראשונה ומקילה על הבנתה. אבל יש לה קשיים משלה, ובעצם כל אחת מהשתיים תורמת להבנת רעותה כי היא ממלאת את הנעלם בה.

היפוך סדר האיברים במשפט מתקיים גם פה. "אֶת כָּרוֹזֵי חַגָּם עַל כַּרְכּוֹבִים הוֹקִיעוּ". אבל הוא קל להבנה בזכות המילה "אֶת". כאן ברור מה המושא. "את כרוזי חגם על כרכובים הוקיעו", כלומר הוקיעו על כרכובים את כרוזי חגם. אלא שכאן חסר הנושא. מי הוקיע? חגים של מי? הנושא הוא בהכרח הנושא של השורה הקודמת, "ימינו". ימינו מחזיקים מראות אביב גאות; ימינו הוקיעו את כרוזי חגם על כרכובים.

כרכובים הם בליטות קישוט מעל החלונות. אפשר להניח עליהם דברים. כאן הונחו כרוזים. כרוזים של חג. הימים קישטו את הבתים בכרוזים המודיעים על חגם. חגם של הימים הוא בעצם הימים עצמם. כמו שהמראות משקפות בעצם את הימים עצמם.

כרוזים מתחבר לנו עם כרכובים בגלל הדמיון הרב בין המילים. כך גם בשורה הראשונה, העיצור א מאחד את שלוש המילים "מראות אביב גאות", וביתר שאת ההברה השלמה "אות"משותפת ל"מראות"ול"גאות". שוב הטריק האלתרמני, לנרמל צירופים לא מתבקשים באמצעות בחירת מילים עם צלילים משותפים.

אבל רגע אחד. נחמד להחזיק מראות, נחמד לקשט כרכובים, אבל "הוקיעו"? הוקעה היא הצבתו של דבר בפומבי לשם גינוי. במקרא זה אכזרי במיוחד: הוקעה היא מה שאנו מכנים היום תלייה. מוקיעים אויבים ופושעים בגופם, בשמש. גם אנו, בשיר, בשמש.

ההוקעה מופיעה במקרא בשני סיפורים. הראשון בהם, תראו איזה תזמון, בפסוקיה האחרונים של פרשת בלק שקראנו אך שלשום! "וַיֹּאמֶר ה'אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם וְהֹוקַע אֹותָם לַה'נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרֹון אַף ה'מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ד). ההקשר השני הוא הוקעת צאצאיו האחרונים של שאול (שמואל ב פרק כ"א).

כאן המקום לדקדק, דקדוק מפחיד. כָּרוֹזֵי הוא ריבוי של כָּרוֹז, כלומר האדם שמכריז, ולא של כְּרוּז, הודעה כתובה שנתלית. אין מנוס: הימים תלו לראוות-גנאי את בשורות-החג! אכזרי מכך: תלו את השליח.

אכן, חג וחגא. קרא ה'לאביב ולטֶבח גם יחד, כדברי ביאליק. חגיגת הימים, מצעד הגאווה של האביב, היא התפרצות של יצרים משוחררים, טובים ורעים. אושר של שפע ימלא את השיר, אך גם דימויים חוזרים ונשנים להתאכזרות, לנגישה ולעינוי. קצת ברוח פסח ושעבוד מצרים. ובעיקר ברוח תפיסתו היסודית של אלתרמן, הרואה את התרבות כציפוי דק של איפוק ועידון, וירֵאָה משחרור הבלמים המביא איתו את הפראות, בדרך כלל תוך פלישה של הטבע אל העיר. כאן פולש האביב, בשיר הקודם שקראנו היה זה ליל השרב על יצרי המדבר האפלים שלו, ובהבלטה יתרה ראינו זאת בשירי פלישת הסופה 'אל הפילים'ו'סתיו עתיק'.

*

צִלְצוּל הָאִילָנוֹת בִּזְהַב הָאֲזִקִּים

איך אמרנו אתמול, עם השורות הראשונות, אביב ועבדות ביחד? הנה, כבר, לפרצוף.

העצים פורחים, או מתכסים עלווה, ובכל מקרה מופזים בשמש. זהו זהב, זהב משקשק מרוב חמדה ושקיקה, משקשק כמטבעות זהב או שמא כאזיקים שכביכול כובלים את האילנות אל מקומם.

מערכת הדימויים פה ספירלית. הרי אין במציאות לא צלצול, לא זהב ולא אזיקים. יש רק אילנות. אילנות שהמראה האביבי והשמשי שלהם כמוהו כצלצול, כמוהו כזהב, כמוהו כאזיקים כי השמש גם מכאיבה. אבל כל אחד מהשלושה, שיש לו קיום כדימוי עצמאי למצבם של העצים, נבנה בכל זאת מן השניים האחרים: אם יש צלצול, הוא כמו צלצול של מטבעות או של אזיקים. אם יש זהב, הוא ודאי מצלצל ומרשרש, והוא עוטף את העצים כמו אזיקים; אם יש אזיקים, הם מצלצלים והם מתכתיים כזהב.

כמקשה אחת, אם כן, אנו מקבלים את הזהב שלנו; והדבר נכון גם בצלצולו. כלל ברזל הוא ששורה שאלתרמן מזכיר בה ענייני צליל וקול תצטיין בהמחשת העניין בגופה. במילה "צלצול", צ החוזרת פעמיים ממחישה את הברק המסנוור של השמש, כמו שקורה בעוד שירים בפרק הזה (חכו למשל לשיר הבא, 'תמוז'). אך גם ל חוזרת פעמיים במילה "צלצול", ל רכה יותר, ל הלבלוב; ו-ל זו היא החוזרת במילה הבאה, "אילנות"; אלתרמן יכול היה גם לבחור לחזור על צ, ולומר עצים.

כך גם ביתר שאת בצמד המילים הבא, "זהב האזיקים". העיצורים ה ו-ז חוזרים בתחילת כל אחת מהמילים. זה[ב], האזי[קים]. אזיקי זהב הם דבר אפשרי אך מוזר, קיים כמשל יותר מאשר במציאות; כמו כלוב זהב. אבל החזרה הצלילית הופכת את זהב האזיקים לביטוי שנשמע טבעי.

"אזיקים"חורז עם "מחזיקים" (שבסוף השורה הראשונה, "מראות אביב גאות ימינו מחזיקים). כדי לחרוז שתי מילים בצורת רבים-זכר, דבר שהוא קצת קל ומשעמם מדי, משורר טוב כאלתרמן לא מסתפק בעיצור משותף אחד לפני סיומת הרבים (למשל מחזיקים-דולקים) אלא נותן לנו את כל הרצף המשותף "...זיקים". וה"זיקים"הזה עצמו משתתף בסמוי כמילה בבית שלנו, שעניינו אור חזק.

*

וְשֶׁמֶשׁ מְסֻמָּר אֶל סֶלַע הָרָקִיעַ!

בתחילת השיר הבא, 'תמוז', ייאמר באותה רוח: "השמש על שיא צוקהּ היא". כיפת השמיים הבהירים היא כצוק-סלע מתנשא. בשיר הבא זה שיא הקיץ, אצלנו עדיין לא, אבל לנו יש פה קיצוניות מסוג אחר: עוצמתו של האביב מתוארת כאלימות קדומה כלפי שבויים, עבדים או נידונים למוות.

בשורות הקודמות כרוזי החג הוקעו מעל החלונות כפי שהיו עושים לראשיהם של בכירי האויב למען יראו וייראו, והזהב של האילנות צויר כאזיקים. עכשיו גם השמש מוקעת, נצלבת, נתלית. היא מסומרת אל הרקיע הנוקשה, הסלעי. אם כשקראנו על ההוקעה חשבנו על "להוקיע לעין השמש", הנה השמש עצמה מוקעת. חרוזו של "הוקיעו"מתגלה עתה כ"רקיע", מילה נעימה בדרך כלל שהופכת למצע של מסמור והוקעה.

השמש נתפסת פה כזכר. אפשרות שקיימת בעברית אך פחות מקובלת. לא חייבים להסיק מכך מסקנות; הדבר פשוט נוח מבחינת המשקל, כי במילה "מסומרת"יש הברה עודפת. אבל אם רוצים אפשר לומר שזה מדגיש את הפן הכוחני שלה עצמה, כמו גם את הדימוי שלה לאויב או לצלוב.

המילה "מסומר"ממסמרת אליה את היתר, ממש כאותו מסמר. היא עשויה מ של שמש, ס של סלע ו-ר של רקיע.

*

כִּכָּר תּוֹסֶסֶת – גַּת הָאוֹר הֶעָרִיצָה! –

כיכר השוק מלאה ביום האביב. אנשים יוצאים, עובדים, סוחרים. חיים. אבל התסיסה הזאת לוקחת את המשורר, שוב, אל האפשרות לתלות ביום-השמש דימויים של אלימות-שררה. התסיסה היא תסיסה של יין, ועל כן הכיכר היא גת שהאור המציף אותה דורך על ענביה. אור רועץ, ההופך את הגת-הכיכר עצמה לעריצה.

הרי לנו שוב, אחרי שירי 'יום השוק'ו'יום הרחוב', כוחו הסוחף של הרחוב העירוני בשמש. האור דורך עלינו אבל מתסיס אותנו לכדי יין. האור הוא עריץ היום הזה. האור-העריצה, זה אפילו מתחבר צלילית. הכפלת האור-הער היא המשך לשקיקה הקולית של תחילת השורה: הכפלת כּ-כּ ב"כיכר"והכפלת ס-ס ו-ת-ת ב"תוססת".

אבל אל ה"הער"שבמילה "העריצה", החוזר בשינויים קלים על "האור"שלפניו, מצטרפת עתה צ – ולוקחת את המילה, מבחינה סמנטית וגם מבחינה רגשית, אל תחומי העוצמה והמחץ והמרץ. הצירוף ר-צ ירוץ לאורך השיר הבא, 'תמוז', כשיתאר את הכוחניות של אור השמש הקיצי – בביטוי "חצוצרות האור"שבפתיחה, ואז במילים "ארץ"ישראל המתוארת כבוהקת באור אכזרי, "צהריים", ומילים נוספות שמצטרפות לצרור: "רציף", "רץ".

*

מִמַּעֲקֵה שַׁחְרִית אֲנִי נִזְרָק עָדַיִךְ,

ממש מנייני המרפסות של תקופתנו. אבל ההקשר פה הוא היציאה ביום השמש אל כיכר העיר ההומה והתוססת, "גת האור". המשורר מוטל אליה מהתחום המוגן והביתי של הבוקר המוקדם. כאילו הופל לכיכר ממרפסת אחד מבתי הקומות. או כאילו הושלך לבריכה – כפי שתצטייר הכיכר בשורות הבאות. מקום של רחצה מטהרת ושל מזרקות.

יושם לב להקבלת הצלילים בין שני חלקי השורה. "מִמַּעֲקֵה שַׁחְרִית"ו"אֲנִי נִזְרָק עָדַיִךְ". מִמ בתחילת הראשון (ב"מִמעקה") לעומת אחותה נִינ בתחילת השני (ב"אנִי-נזרק"). ואז בשינוי סדר אותם עיצורים בדיוק או בערך: ק, ר, עַ, ח/ך, ת/ד. אומנם ש הנמצאת רק במחצית הראשונה מטילה על ההקבלה את צילה הגדול, אותה ש ששרקה לנו קודם ב"שמש"ושתחזור תכף במילים "שאון"ו"רעש"אבל גם "נפשי".

מה לקחת הביתה מהשורה? את השחרית כמעקה לפני הנפילה אל היום הסואן. איזה יופי.

*

אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ עוֹלָה מִן הָרַחְצָה

נַפְשִׁי אֲשֶׁר טָבְלָה בִּשְׁאוֹן מִזְרְקוֹתַיִךְ!

ההליכה ברחוב, בכיכר העיר ההומה, מצטיירת כאן כטבילה מזככת ומרעננת. המשורר כמו רואה מבחוץ את נפשו המטוהרת עולה מן הרחצה – היפוך תפקידים, שהרי דרכו של עולם שהגוף טובל ועולה מן הרחצה, ואילו הנפש, התודעה, יכולה להתבונן בו כביכול מבחוץ.

הכיכר היא מקום של רחצה בזכות מזרקות המים. הנפש טבלה בשאונן, ברעש המים, לא בהן עצמן, וזה לא רק משחק רטורי אלא גם דרך להזכירנו שהטבילה האמיתית שהמשורר מכוון אליה היא בשאונן ובהמולתן האנושית של כיכרות ורחובות בכלל, עם מזרקות או בלי.

אך לא רק בזכות מי המזרקות יש כאן רחצה; על פי תחילת המשפט, בשורות הקודמות, הכיכר היא כגת, גת של אור התוסס כיין, ואולי גם מין בריכה שנזרקים אליה ממעקה. הנה הבית המלא:

כִּכָּר תּוֹסֶסֶת – גַּת הָאוֹר הֶעָרִיצָה! –

מִמַּעֲקֵה שַׁחְרִית אֲנִי נִזְרָק עָדַיִךְ,

אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ עוֹלָה מִן הָרַחְצָה

נַפְשִׁי אֲשֶׁר טָבְלָה בִּשְׁאוֹן מִזְרְקוֹתַיִךְ!

מכאן הקשר נוסף לטבילה: שעת הבוקר. זוהי טבילת שחרית המטהרת את הנפש. הביטוי עולה מן הרחצה לקוח משני פסוקים כמעט זהים בשיר השירים, "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבֹות/הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימֹות וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם" (שיר השירים ד,ב / ו, ו). שימו לב למשחק המילים הקדמוני, חרוז אלתרמני בן אלפי שנים, שֶׁכֻּלָּם-שַׁכֻּלָה.

רגע של מתיקות, אפוא, ודימוי של המולת הרחוב הלוהט, המיוזעת מטבע הדברים, דווקא לרחצת הנפש. הדימויים האלימים שהשיר יוצר לאור השמש נמצאים בשורות שלנו בפסק זמן, שייגמר בקרוב.

*

עַל רַעֲשֵׁךְ הָרָם הַיּוֹם יוֹנַי תָּרוֹת,

אַת היא כזכור כיכר העיר, הרחוב ההומה בבוקר אביבי או קיצי.

בכיכר יש רעש, קול רם, וגם יונים מסתובבות בו כמו בכל כיכר המכבדת את עצמה. לאלתרמן זהו קרש זינוק ליצירת שורה שכמה רבדים של משמעות פועלים בה במקביל.

היונים הן כביכול יונים שלי, שכן הן אהובות עליי כל כך, והן מטיילות על גבי במתו הרמה של הרעש. מהדסות ומעופפות קצרות ומנידות ראש קדימה ואחורה, כדרך יונים. ומשמיעות, לאורך כל השורה, ר-ר-ר וגם יום-יון ותרררר. ומסמלות שהעניינים כשורה.

אך איזה דבר שלי תר באמת על הכיכר? הרי אלו עיניי המתבוננות! עיניי התרות. כמו שנאמר, בערך, ולא תתורו אחרי עיניכם אשר אתם יונים אחריהן. היונים רואות את הקולות. רק עכשיו הייתה לנו נפשי העולה מהרחצה בעקבות שיר השירים, ועתה: עינַיי יונים.

השורה מתגלגלת כמירוץ לפידים: כל מילה מוסרת את חלקה לבאה אחריה.

על מוסרת עַ לרעשך.

רעשך מוסרת רַ להרם.

הרם מוסרת ה..ם להיום.

היום מוסרת יו ליוניי. ובעצם את כל היום, כי ההבדל בין מ ל-נ קטן.

ויוניי, שהן תורים, שמשמיעות תרר תרר, הומות זאת לתרות.

*

הַיּוֹם אַהֲבָתֵךְ כִּכְפִיר אֵלַי הוֹרֶסֶת

"להרוס אל"אין מובנו להחריב ולקלקל אלא להתפרץ, להתקדם לעבר משהו שאמורים לשמור מרחק ממנו, כמו לפני מעמד הר סיני, כאשר משה הצטווה להזהיר את העם פן העם "יהרסו אל ה'".

כהריסתו של כפיר אריות – דינמית, שואגת, צעירה ומלכותית – כן גאוּת האהבה שבן-העיר חש כי הכיכר מרעיפה אליו ביום השמש הקדחתני.

לעומת דימוי היונים מהשורה של אתמול, ועליית הנפש מן הרחצה בשורות של שלשום, כאן אנו חוזרים אל הרוח ששרתה על השיר קודם לכן, עת העוצמות של יום השמש היתרגמו לדימויים כוחניים יותר. גם האהבה, מסתבר.

*

וּמְנַעֲרוֹת נָשַׁיִךְ, מִגָּבְהֵי גְּזֻזְטְרוֹת,

אֶת לַהֲבוֹת הָאֹדֶם שֶׁל כָּרִים וָכֶסֶת!

אוורור המצעים באביב, בפרט לקראת פסח, כחלק מאווירת השקיקה והערנות של יום האביב בעיר.

ספק אם אדום היה בימים ההם הצבע הנפוץ של כרים וכסתות, אבל אדום הוא לאורך הספר צבע של חיים, של חיוניות.

כאן הוא נקשר, מצד אחד, לנשים, עקרות הבית, המושכות את עינו של ההלך ומרנינות את ליבו במראה האדום, מעין "אישה בצחוקה"שההלך סוגד לה אפיים בשיר הפתיחה של הספר; ומצד שני, האודם הוא כלהבת אש, המשך לנופך האַלים שהדימויים לאורך השיר מקנים לאורו החזק של היום. ניעורו של הבד דומה להשתנותה המהירה של צורת השלהבת.

שני ההיבטים הללו יפותחו ויוקצנו בבית הבא. הרחוב ייראה פתאום כזירת מלחמה ואש. אך נערה תעבור בו מנושקת כולה מרִגשַת היום. בעצם, כבר למקרא המילים "ומנערות נשייך"שכאן עולות על הדעת נערות.

אכן, גם אם הכרים והכסתות אינם אדומים כלל, ההתרגשות הרב-ממדית של ההלך – מן האביב, מן ההמון, מן העמל, מן הנשים, מן האור – צובעת אותם בדמיונו בצבע הזה.

כל צמד מילים בשורות הללו נקשר בצליל משותף לתחילות המילים, והדבר מייפה את נוף השורות. נַ ב"ומנערות נשייך", ג בראשי המילים "גובהי גזוזטרות", הַ ב"להבות האודם", ובאופן מובהק פחות כ שבה מתחילים גם הכרים וגם הכסת, אף כי ו החיבור מרפה אותה במילה השנייה.

*

בְּעַמּוּדֵי הָאֵשׁ הָרְחוֹב פִּתְאוֹם נִרְאָה,

בְּמִלְחֲמוֹת שִׁרְיוֹן, בְּשִׁלּוּבֵי בְּרָקַיִם – –

זהו המשך ישיר של "להבות האודם של כרים וכסת"שנוערו מן הגזוזטרות; והמשך עקיף לתשתית הדימויים העזים של מראות האביב לאורך השיר קודם לכן.

לרגע, מאורע פתאומי ונקודתי האמור בזמן עבר ולא בזמן הווה כרוב השיר, התסיסה האביבית ברחוב נראית כהמולת הבזקים תוקפנית של עמודי אש, קרבות שריון, וברקים הנשלבים זה בזה.

עמודי הרחוב הבוהקים בשמש נראים כעמודי אש. עמוד האש משמש פה גם זכר ליציאת מצרים: עמוד האש שהלך לפני המחנה במדבר. זאת לא בגלל עצם אזכור עמוד האש, אלא כי הוא מצטרף לשלל רמזים לעבדות מצרים ויציאת מצרים הזרועים לאורך השיר. אפילו המילה "פתאום"בשורה שלנו תתגלה בהמשך השיר כמטרימה ל"פיתום"ב"פיתום ורעמסס".

מלחמות השריון יכולות גם להיות מלחמות בין חיילים לובשי שריון, וזה מתאים יותר לאווירת דימויי האלימות העתיקה בתחילת השיר. אך גם קרב טנקים או משוריינים מתאים לחזון הבלהות הרגעי של העובר-ושב המסתנוור ברחוב. המילים "בעמודי שריון"מקבילות בחלק מצליליהן למילים "בעמודי האש הרחוב"שמעליהן.

"שילובי ברקיים"נשמע כמו "שילובי ברכיים"ואכן המילה ברכיים תבוא כחרוז לה. אפשר גם לשמוע פה "שִלְהוּבֵי ברקיים", המתאים יותר לעמודי האש וללהבות האודם, וייתכן אפילו שהמשורר שקל זאת ושמא לא רצה להגזים במילות אש והותיר את הדבר כרמז שבצליל.

*

בְּסוּפוֹתָיו בָּדָד חוֹצָה הַנַּעֲרָה,

נִבְהֶלֶת, נְשׁוּקָה מֵרֹאשׁ וְעַד בִּרְכַּיִם.

ההשפעה הרגשית העזה של האור ושל פרוץ העונה החמה ניכרה לאורך השיר בתגובות ובדימויים הקיצוניים שבפי ההלך שלנו; אהבתה של הכיכר נדמתה לו כהתפרצות של אריה, והרחוב התוסס והמלבב כזירת מלחמת אש.

כל זה מתמצה גם בדמותה של נערה אחת העוברת ברחוב: נבהלת ונשוקה כולה מן האור ומן האושר. הרחוב הומה אדם, אבל כל ההמון הזה היטשטש לכדי סופת-אש, והמבט, והתום, וגם החמדה, מתמקדים בדמותה של נערה אחת.

היא נבהלת, כלומר נפחדת ומבועתת אבל גם ממהרת, כי כזכור מהשורות הקודמות, הנחרזות עם שורותינו, "בְּעַמּוּדֵי הָאֵשׁ הָרְחוֹב פִּתְאוֹם נִרְאָה, / בְּמִלְחֲמוֹת שִׁרְיוֹן, בְּשִׁלּוּבֵי בְּרָקַיִם". אלו הן סופותיו של הרחוב, שהנערה חוצה לבדה. אולי זו היא שנבהלת, אולי זה רק בעיני המתבונן המבוהל.

ונשוקה. המילה מתחילה בנ', שהיא חלק מהשורש שלה, וכך מצטרפת כבת-זוג להיפוכה שהתחיל בנ'דקדוקית, נבהלת. בשתי המילים יש משהו פאסיבי. בניין נפעל ומשקל פעוּל. השפע הדו-פרצופי של יום האור מורעף עליה. בלהתו וברכתו. כל כולה של הנערה, כל גופה, נאהבים בידֵי היום לאין מתום.

*

וְשֶׁפֶךְ הַמַּסָּע בַּמִּרְצָפוֹת תּוֹסֵס

שני חוטי תיאור נשזרים בשיר שלנו. שתי הסתכלויות על יום השמש בעיר. מתפעמת ונבעתת. השורה שלנו חוזרת אל החוט המתפעם, אל התפיסה הקלילה של המולת העיר.

על מרצפות הרחובות נשפך משהו: המסע. זוהי התחבורה, ושמא מה שנשפך ממנה: נוסעי הרכבות שנשפכים מהן אל העיר. משדומה המון האדם לנוזל, אפשר לתארו גם כתוסס, שהרי ההמון רוחש, חי, פועל, נע לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת.

זו הופעתה השנייה של המילה תוסס בשיר. כבר קראנו, בשורה שהשתייכה לחוט הנבעת, חוט הדימויים האלימים, "כיכר תוססת – גת האור העריצה!". התסיסה שם היא במפורש תסיסה של תירוש. הכיכר מדומה לגת של אור; האור הוא המתסיס. השורה שלנו מתגלה כהמשך של השורה ההיא. מרצפות הרחוב או המדרכה הן כגת שהתירוש נשפך על גביה.

אכן, בשורה הבאה יבוא דימוי מפורש ליין: "והמולה יינית פורצת חישוקיה". יין משובח ומשמח נוצר מהמפגש בין המון האדם לבין יום השמש המעורר.

עד שייווצר היין, השורה שלנו משמיעה את קולות התסיסה. המילה "תוסס"ידועה כממחישה בצלילה את מהותה; אל ס הכפולה שלה מצטרפות בשורה שלנו אותיות שורקות בכל אחת מהמילים האחרות.

*

וַהֲמֻלָּה יֵינִית פּוֹרֶצֶת חִשּׁוּקֶיהָ

המולת הרחוב ביום החולין כיין בעיני המתבונן הנפעם. ההמולה מרעישה ותזזיתית כיין הפורץ את חישוקי החבית. אלתרמן כדרכו מאחד בין השניים על ידי כך שהוא נותן להמולה, הנושא, לפעול כאילו הייתה היין, התואר. היין שבחבית המחושקת בטבעת מתכת.

זהו המשך לתסיסת "שפך המסע"האנושי במרצפות הרחוב והכיכר, "גת האור העריצה". ההמולה היא "רעשה הרם"של הכיכר. היין הולם את "כרוזי חגם"של ימינו. כל אלה ביטויים שנמצאו לאורך השיר. אנחנו אם כן באגף החיובי-צוהל של השיר, לא באגף הדימויים האלימים של העבדות, העינוי והמלחמה, אבל מרגישים פה גם שמץ ממנו: יש כאן פריצת חישוקים, פריצת גבולות. אפשר לומר שהחישוק נפרץ לטובת החשק.

ביין עצמו יש שניוּת. הוא מוביל לשכרות ולפריקת עול. ומנגד, בין המשקאות האלכוהוליים הוא נתפס כמעודן, אצילי ואפילו מאופק וצופן-סוד: "הלילה כה שלו. אפל עכשיו היין" ("אולי היד"). לא בדיוק סמל להמולה. היין מלווה את החג היהודי, ובפרט את חג הפסח הנרמז בשיר שוב ושוב.

*

וְיוֹם אַדִּיר בּוֹנֶה פִּתֹם וְרַעַמְסֵס

שֶׁל רַעֲמֵי חַיִּים בָּעִיר וּבִשְׁוָקֶיהָ.

שורות הסיום של השיר הן מעין תמצית של כולו. היום האינטנסיבי באורו מחולל חיים נמרצים והומים בעיר ובפרט ברחובות השוק העמלניים. חיים אלה דומים לסופה, ועוצמתו של האור נוגשת כבאותם עבדים שבנו את ערי המסכנות לפרעה במצרים – ברוח דימויי השעבוד והאלימות העתיקים שריצפו את השיר.

ענייני פסח שנרמזו לאורך השיר זוכים כאן לביטויים המפורש ביותר. נביט לאחור, מתחילת השיר: אביב, חג, דימויי עבדות עתיקה (אזיקי זהב, הוקעה), שיר-השירים (עולה מן הרחצה, העיניים כיונים), ניעור מזרנים במרפסות, עמוד האש (של יציאת מצרים), מסע, יין.

עכשיו מוזכרות כאן פיתום ורעמסס במפורש, כדוגמה למיזם בנייה אדיר שמעשי היום מדומים אליו. גם המילים "יום אדיר בונה"עשויות לרמז, אולי אפילו במתכוון, להגדה של פסח: הפזמון המתחיל ב"אדיר הוא"ושורתו החוזרת היא "יבנה ביתו בקרוב; אל בנה ביתך בקרוב".

תפיסת החיים ביום כזה כ"רעמים"מסכמת אף היא דימויים מהשיר כולו. לא אייגע אתכם בפירוטם. המילה "רעמי"לקוחה כולה מהמילה "רעמסס"שבאה סמוך לפניה. הרכיב הנוסף "רעמסס", "סֵס", הוא החרוז ל"תוסס". העיר השנייה, פיתום, מהדהדת לנו את "פתאום"מהבית הקודם. מפעל הבנייה של היום, להבדיל, עשוי מרעמי חיים: החיים הסואנים, העמל והמסחר, כמו גם האהבה ומראה הנשים והנערה, כל אלה בעיני המשורר גילוי מועצם של החיים.