מתחת לשכבות עבות של צבריות גילתה סיגלית בנאי שורשים מזרחיים ודתיים, ובדרכה האמנותית - סרטים דוקומנטריים ושירים המוגשים על במה - היא מנסה לחשוף אותם. זו אולי הסיבה שהיא מרגישה בנוח לחזור ולבקר שוב ושוב למצרים אף שנחשדה שם בריגול, ולצלם במרוקו סרט תעודה על זאב רווח שאינו מוצא בארץ הולדתו את האותנטיות שביקש
מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', עמ' 18-14.
אולי מוזר, אבל עד לפני שנתיים וחצי עוד אפשר היה לקפוץ מתל-אביב לקהיר באוטובוס, להתאכסן בפנסיון מקומי שקוראים לו 'רומא', ולטעום, בלב מצרים המתאסלמת, מסלט המזרח-מערב של מצרים הקולוניאלית שמלפני שבעים ושמונים שנה. בחוץ, ברחובות העיר השוקקת, עטופות ליתר ביטחון בחג'אב, היו התיירוֹת מאירופה ומישראל מתרוצצות אנה ואנה בין פנטזיה להתנפצותה, בין געגועים למיאוס. בפנים היו מתמודדות ביחד.
וכך למשל כשסיגלית בנאי, אורחת פסטיבל הסרטים של קהיר, חזרה לפנסיון קצת מפורקת מכך שהטיחו בה שמתחת לג'לבאב ולחג'אב היא בכלל סוכנת המוסד, התנהלה שיחה כדלקמן; כך לפחות זה מתואר באמצע אחד משיריה. "עינב אומרת, כולנו השתגענו, / יש לנו קדחת קהיר. / אנֶלי אומרת, לכולם בחוץ יש קדחת קהיר / רק שכאן אנחנו יכולות / להתפכח מקדחת אירופה ולהתחיל לראות. / עאישה אומרת בְּעצב שבַּסוף / גם מההתפכחות הזאת אנחנו מתפכחות. / אני לא יכולה להפסיק לנסות לְאחות / מחפשת תשובה בעינה של מדאם קרוסטי / המקשיבה כבר שנים לאותן השיחות / שמנהלות אצלה נשים בפנסיון / שקראה לו רומא / במזרח התיכון".
"באתי למסיבה סוּפית בלֵיל ירח מלא", היא מספרת את הסיפור שמאחורי השיר, "והתעטיתי, מתוך כבוד – כמו שחולצים נעליים בכניסה למסגד, או חובשים כיפה בבית הכנסת. והאמת היא שזה די מצא חן בעיניי. הרגשתי שזה מעצים אותי, שזה נותן לי איזה מרחב, שמכבדים אותי. אבל כל זה היה בראש שלי. הם קלטו מיד שאני מערבית, כנראה גם שאני מישראל, וחשבו שאני מרגלת. ובאמת, זה נראה חשוד. בחורה הולכת לקהיר, גרה שם חודש, חובשת כיסויי ראש משונים, מה הסיפור שלה. הרצון התמים שלי להתחבר, למצוא גם את ההעצמה שבכיסוי הראש המוסלמי אצל האישה, הפך מהר לפרנויה אמיתית. וכך, כמו לכל שאר הנשים בפנסיון שכתבתי שירים על החוויות שלהן בקהיר, גם לי הייתה טראומה. אבל זה לא גרם לי להפסיק לחזור לקהיר ולהתאהב בה מחדש בכל פעם. למרות שלפעמים זו הייתה אהבה חד-צדדית".
פעם אפילו נעצרה. "על דבר טריוויאלי, שנכנסתי לסרט עם מצלמה ומכשיר הקלטה בתיק, כי רציתי לכתוב עליו לתואר האקדמי שלי. יום שלם נחקרתי. החוקר לא הצליח להבין מה הסיפור שלי. 'את נראית די ערבייה, מדברת ערבית, אבל את אומרת שאת יהודייה, והמשפחה שלך לא ממדינה ערבית. את אומרת שיש לך סבתא תימנית, סבא עיראקי, סבתא מאודסה, מה קורה פה'. חשבתי שזה נורא מדליק. עד שהשגריר התקשר. אמר לי סיגלית, את חיה בסרטים אבל את לא בסרט. תצאי מהסיפור הזה, יהיה לי קשה מאוד לחלץ אותך משם, תצאי ואל תחזרי יותר לקהיר. ברור שחזרתי".
"כמעט כל הנשים ברחוב מכוסות ראש", כתבה פעם על אחד הביקורים בקהיר של ימי מובארכ, ביקור אחד מרבים שעתידים היו לבוא. "בארץ שעברה מחלומות קולנועיים קולוניאליים של שחקניות בשמלות מחשוף אירופיות לאכזבה מהתקוות של 'מצרַים לַמצרִים' בימי החלומות של נאצר, אולי זוהי החזרה לזהות ערבית ברורה יותר. העם הצביע בחג'אב, ופניהן של הנשים מאירים כמו הירח. זה מזכיר לי את השקט הנעים שאני רואה על פניהן של נשות ש"ס, בשוק, ברחוב, בבית הכנסת בערב שבת. אני מרגישה שוב את החגים ונצבט לי בלב. בדרך חזרה לפנסיון אני עוצרת בבית הכנסת לשאול על שמחת תורה. תבואי בחמש וחצי, אומר השוטר במדים הלבנים.
"בבית הכנסת הגדול ברחוב עדלי כבר אין מניין. פיתוחי ארט נובו נברשות ושטיחים כבדים משמרים ניחוח של ערבי חג עם גברים בחליפות ונשים בשמלות מרשרשות. מהקהילה היהודית המפוארת של מצריים שמנתה עשרות אלפים נותרו כחמש נשים זקנות. חמש נשים. וחנוך מהקונסוליה מתפלל ערבית. בלי מניין. ערב שמחת תורה. לבקשתי הוא מוציא את ספר התורה מהארון, מגלגל לבראשית ועובר בינינו. אנחנו מנשקות את הספר ובוכות".
פעם עטויה, פעם גלויה, בנאי מופיעה משני צדי הכריכה של ספר שיריה 'שכונת התקווה, קהיר', ספרה הראשון, שהופיע עתה בהוצאת עיתון 77. פעם עטויה, פעם גלויה, קצת ככה וקצת באמצע, היא גם מגישה את שיריה-סיפורוניה במופע של שירה-מדוברת (ספוקן וורד) שהיא מגישה לאחרונה בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו ובמקומות נוספים. לא ערב קריאת שירה; יותר הצגת יחיד או מופע מספרת-סיפורים עם איכויות תיאטרליות, כשברקע המחשה מוזיקלית מאת נסים מסס. והכול בסימן של זהות מפולשת, מתחלפת, הטחת ראש מתמדת בקיר של המזרח-תיכוניות. יש אפילו שיר על אחד, עזרא שוויקי, שמחליט אחרי מות אשתו להפוך לפלשתיני. כשבני עמו החדש מפצפצים לו את הפרצוף הוא משתכנע ביתר תוקף שחשוב להישאר שם.
בפסטיבל ההוא בקהיר הציגה לקהל המצרי המשכיל את סרטה התיעודי 'אימא פאיזה', על הזמרת היהודייה פאיזה רושדי שכיכבה בבמות קהיר ובמועדוניה בשנות הארבעים, עלתה ארצה, והייתה גם כאן הכוכבת הנערצת והבינלאומית של התזמורת הערבית של קול ישראל; ובעיקר על יחסיה הנפתלים של הזמרת עם בתה. זו האחרונה, השחקנית יפה תוסיה-כהן, פורקת בסרט מטענים כבדים על אמה הקשישה שהסתובבה בבימות העולם כשהיא משאירה אותה אצל השכנים. למרות זאת, בשלב מסוים בחייה החלה גם יפה להופיע כזמרת של שירים ערביים, ממש כאמה. מין גילוי מאוחר של שורשים מזרחיים ואפילו ערביים. כמו אצל סיגלית בנאי עצמה. רק שאצל בנאי שורשים כאלה לא ממש היו.
שני הצדדים במשפחתה, העיראקי-תימני מצד אביה והמזרח אירופי מצד אמה, מעורים בארץ זה דורות רבים. את הזהות המזרחית שלה, היהודית-ערבית כמעט, היא פחות או יותר המציאה. גדלה בשכונה הירושלמית המבוססת בית-הכרם, נינה למשפחה מן המייסדים, לבלהה יפֶה מחברת שירי הילדים 'שמחה רבה' ו'בובה אני ושמי ימימה'. זה צער הישראליות הסתמית, המנוגבת מתבליני גלות ומסלסולי תפילה, שמשך את בנאי האולטרה-צברית אל בית הכנסת ואל הערביוּת במשיכה אחת. והיא מקיפה אותם במעגלים, נמשכת אך יראה מגעת, כהקף כוכב-לכת את שמשו. "בערב שמחת תורה יצאתי להליכה במכנסיים קצרים וגופייה / מבית הכנסת עלתה שירה גדולה / ואני האצתי צעדיי / והמשכתי ללכת במעגלים / הקפות יתומות".
ובכל זאת, היא מוסיפה בזהירות, זה גם הצער על הצד של אבא, הצד המזרחי, ש"כאילו לא הייתה לו היסטוריה. הרגשתי שאני צריכה גם את הצד האחר הזה, המחוק. בגלל זה, באו אחר כך שנים שהרדמתי את הצד הכתוב, הצד של אימא. אבל אני לא בעד למחוק שום צד. אני לא באה מהמקום המיליטנטי של מחיקה. יש אנשים שכותבים מתוך פצע של 'מחקו לי אז אני אמחק בחזרה'. לא אני. אני לא כותבת מתוך פצע".
מחקו לה, אז היא כותבת בחזרה. "אני לא יחידה, וזו גם לא רק ההתעוררות המזרחית; זו תנועה שלמה של אנשים – כל ההתעוררות של בתי המדרש הפלורליסטיים, למשל – שחוזרים למקורות בגלל געגוע, בגלל היעדר. לי זה קרה בצורה לא מודעת. ההתרגשות שהטקסטים היהודיים מעוררים בי, הקידוש, ה'שהחיינו' שעשינו אתמול למנגו הראשון בעונה... לא שמעתי את זה בבית. בילדותי לא הלכתי לבית כנסת אפילו פעם אחת. אבל התגעגעתי לזה באיזשהו מקום לא מודע. החינוך שקיבלתי הוא חינוך מאוד חסר. והבורות שלי שהתגלתה לי בגיל מאוחר, שבחיים לא ראיתי דף גמרא, היא איומה. זה עוול נורא שצריך לזעוק אותו".
– ובספר, כשאת נחה מלזעוק את העוול הזה את זועקת את העוול שנעשה כביכול לפלשתינים, לפליטים שהם ה"תשליל" של מדינת ישראל.
"זה לא בא מתוך אג'נדה. זה בא ממקומות רגשיים, שהם פחות מעובדים, וגם יותר גמישים. זו חמלה. אני זוכרת שגם כילדה ריחמתי על אנשים. אתן לך דוגמה הפוכה. אני מלמדת במכללת ספיר. בדרך לשם חולפים על פני אתר הקרווילות ניצן. זה מזעזע אותי, ואני גם נכנסת לשם לראות מה קורה. כאילו הקפיאו אותם. זה מציק במובן האנושי. יש כל מיני אנשים שיש להם אג'נדות מוצקות. הם יגידו על תושבי גוש קטיף 'מה, מגיע להם'. זה לא אני. נורא מציקות לי אג'נדות סדורות, גם כשהן בצד השמאלני; בדיבור הלוחמני הזה יש משהו שמרתיע אותי".
– וכשאת כותבת בשיר ששמו לא במקרה 'גלות פנימית' שאת הולכת בעיר ומנסה "לא להבחין בשמות הרחובות – הרצל, ההגנה, דרך משה דיין"?
"הגלות הזו היא זה מצב נפשי, זה לא הכרזה אידיאולוגית. בכלל, כל הדיבור שלי הרבה פחות בא מתוך דברים תיאורטיים. השיר 'גלות פנימית' מדבר על כך שאתה יכול להיות במקומות שלאנשים הם מאוד טריוויאליים ולהרגיש בהם מצוקה. אנשים הולכים לעשות פיקניק ביער של הקרן הקיימת, ומתחתיו היו פעם כפרים שנהרסו. זה לא מקום שנעים להיות בו בפיקניק עם ריחות המנגל. זה לא נוח לי. זו חוויה אמיתית. כשאני מבצעת את השיר הזה במופע, יש בפסקול המולה של התפוצצות זיקוקים ביום העצמאות; הזיקוקים הללו היו מכניסים אותי למצוקה כבר בילדות. זה נשמע כמו הפגזות. זו חוויה פנימית, לא באה ממקום תודעתי.
"אני תמיד אהיה גם הילידה וגם הכובשת, גם המאחה וגם המנצלת. אין טעם לברוח מזה, אני גם שם וגם שם. אני גרועה בלייצג עמדות. אני מתבוננת פנימה. אנשים חושבים שאני קצת קוקו, כי מי עוד חוצה ככה את הגבולות? אני לבד בחציית הגבולות הזו".
אי לכך ובהתאם לזאת היא מסתובבת באיסטנבול, בקהיר וברבת-עמון. היא באה לזמרת האהובה עליה משכבר, חוה אלברשטיין, עם שירים של מגה-כוכבת-העבר הלבנונית פיירוז, שהיא עצמה לא מכניסה שבת בלי לשמוע אותה, ואלברשטיין "התפעלה מאוד". מדפיה בבית בגדה המזרחית של נתיבי איילון עמוסים ספרי מחשבת ישראל וספרים של מחשבה רדיקלית ומזרחית. היא בת 45, מלמדת קולנוע ובימוי באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת ספיר ויוצרת סרטי תעודה, אם לאִמרי ולעלמא, נשואה לאמן הצילום מיכה שמחון. שמחון הוא דובר נחרץ של כל הדברים שאשתו מבטאת בהסתייגות, בטלאי על טלאי של חיבורים ותפירות ונסיגות. זהות מזרחית, פצעי קיפוח, תפיסת הערבים והמזרחים כקורבנות הציונות, התחברות לתרבות הערבית, ישראליות המערבת תחושת ביתיות וחיבור למקום עם שמץ של זרות, של גלותיות נצחית מרצון.
לו ולה יש מיזמים אמנותיים דומים. מקביל לסרטה של בנאי על פאיזה רושדי, הזמרת היהודייה-ערבייה-מצרייה שפעלה פה, הוא מיזם צילומי של מיכה שבו הנציח רגע לפני מותם את היהודים גדולי המוזיקה הערבית שעלו ארצה, וחיו פה בצל התודעה הציבורית, במעין גלות תרבותית. "הם היו הפרלמנים והברנבוימים של המוזיקה הערבית", הוא מתריס, "אבל את השם שלהם אתה אפילו לא מכיר, וזה נראה לך בסדר גמור שאתה לא מכיר, הרי אלה לא מהשמות שכל ישראלי משכיל אמור להכיר".
לפעמים בני הזוג עובדים יחד, האחד ממלא תפקיד במיזם האמנותי-מזרחי של בן זוגו. מיכה צילם אותה עטויה ולא עטויה בקהיר, ועסק בעצמו בהרחבה בנושא. סיגלית הייתה הצלמת בעבודת וידיאו שלו, שבה יצא לחוף הים בתל-אביב עטוי ג'לבאב ורעלה וניסה לראות את העולם כמו שרואות אותו הנשים העטויות, דרך החריר. איך היה? הוא עד היום לא סגור על זה, וכל הצופה בסרטון הקצר ייצא עם רשמיו שלו, אבל מה שבטוח היה לו חם בטירוף.
שורשיה של העבודה הזו בחוויה שחווה בקהיר, העיר שסיגלית גררה אותו אליה פעם אחר פעם. "הלכתי ברחוב בקהיר לבד, והרגשתי שמישהו מסתכל עליי. חיפשתי ולא הצלחתי להבין מי. עד שהבנתי שזו אישה עם ג'לבאב, שמלה ללא גזרה שמכסה הכול, ונקאב שמכסה את הראש ואת הפנים עם חריר לעיניים – שמתוך הנקאב נעצה בי שתי עיניים שחורות, מבט חודר מאוד. התנועה הראשונה שעשיתי הייתה לסגור את ה'מחשוף' שלי, את חולצת הקיבוצניק עם הכפתור הפתוח, כי הרגשתי ערום. והדבר השני, שחשבתי שיש כאן מעין פיפ שואו הפוך. האישה מאחורי החריר רואה את הגבר 'ערום'. הבנתי מתוך הסצנה הזו שמי שיש לו כוח כאן הוא העטויה, ואני החלש".
שמחון גם יצר בעצמו תערוכה של צילומי נשים יהודיות ומוסלמיות "שכולן בחרו לחבוש כיסוי הראש, וכולן מרגישות שזה מעצים אותן. בסגנונו המיוחד, עם תאורה שכדבריו "מראה את האציל והטהור, לא את היומיומי; האור של ורמיר, החושך של רמברנדט", הראה שכיסוי הראש איננו תמיד הכתבה של עולם גברי המחלישה את הנשים, אלא לפעמים גם הכרזת עצמאות של האישה.
"לא התכוונתי לומר שכל המכוסות מועצמות. אדרבה, עצם זה שבחרתי מעטות ופסלתי רבות היה לומר שיש גם כאלה, שלא כולן מוחלשות מכיסוי הראש. מי שמכיר נשים דתיות גם יודע שיש להן יחסים אמביוולנטיים עם כיסוי הראש, אוהבות ולא אוהבות, מורידות בבית; בכל מקרה, זה לא כמו שחילונים רואים את זה, שחור-לבן, מדוכאות וזהו. אחת הטענות שלי היא שגם נשים חילוניות הן קורבנות אופנה, מדוכאות על ידי משהו שנראה פתוח אך זה לא שהן בחרו איך להתלבש. בחרו להן. הבחירה שלהן נראית חופשית, כי היא משתנה כל הזמן, כי היא מערטלת מאוד – אבל האם הן קמו בבוקר ובאמת החליטו 'היום אני רוצה להתערטל?' הראייה החד-ממדית של החילונים את כיסוי הראש אצל הדתיים היא שצריכה בדיקה, כי הם עצמם לוקים באותה תופעה שהם מייחסים לדתיים".
סיגלית, מצדה, אינה מהססת להגחיך מעט את הפמיניזם המערבי-אקדמי בשיר על סטודנטית ערבייה המלמדת את המרצָה הרדיקלית פרק בהלכות העצמה נשית באמצעות שימוח הבעל; להתחרע בשיר אחר על מסיבה לכבוד הופעת אלבום 'אמנות, נשים, פלסטין' בווילה בהרצליה פיתוח, שמגישים בה חזיר לאורחות המוסלמיות הנבוכות; או ללעוג בשיר נוסף, בהינף אחד, גם לקולוניאליזם אבל גם למבקריו הנהנים מפירותיו. "בואו נמחק את ההיסטוריה / שנכתבה בידי הקולוניאליסטים / ונכתוב אותה מחדש / בשפה שלנו / שלמדנו מהם ... בואו נעשה סדר בדברים / נחלק לטובים ורעים / נבקר, נכתוב מחדש, נתקן את העוול ההיסטורי / ונייצר חדש". על אפה ועל חמתה של הרדיקליות המזרחית שמסביבה היא גם ליוותה למרוקו, עם מצלמה אוהדת, את הבמאי והשחקן זאב רווח. יצא לה מזה סרט. לו לא.
זהו סרטה האחרון נכון לעכשיו, ''בן הארץ - ווילד אל-בלאד", מהשנה שעברה. "נסענו שנינו, שני יוצרים נאיביים עם חלום להשתלב במרחב. הוא רצה למצוא במרוקו שחקן מקומי שישחק לצדו בסרט שהוא כתב ותכנן כקופרודוקציה ישראלית-מרוקאית. ואני רציתי לתעד את השיבה שלו למולדת, זו התרבותית. וכמו הנשים בפנסיון רומא – סמירה, עאישה, מוניקה, סיגלית וכל היתר – גם רווח הוא עוד תמונה בפסיפס הזה של דמויות שחולמות למצוא פתרון שיאחה את הפצעים, ומתפכחות, וממשיכות לחלום".
רווח מסתובב בכמה ערים בארץ הולדתו שבסוף מערב, בכמה תיאטראות, בוחן כמה וכמה שחקנים ונדחה על הסף בידי עוד כמה אחרים החרדים לגורל הקריירה שלהם. אבל בעיקר הוא מנסה לגייס את טייב צדיקי, שחקן מרוקני ותיק ומעוטר עד מאוד, פרופסור עם דוקטורט מהסורבון ומייסד של תיאטראות. השיחות מתנהלות בצרפתית, שפת המשכילים במרוקו, ממש כמו ברוסיה של המאה ה-19. ערבית מרוקנית, רווח לא ממש יודע.
"נורא קל לומר על רווח 'הוא יצר את סטריאוטיפ המזרחי'. אני לא רואה אותו ככה בכלל. אני קודם כול רואה בו אדם עם לב גדול. הוא לא איש שמאל שנוסע להתחבר לערביוּת; החיבור לערביות היא פשוט משהו בנשמה שלו. הדעות הפוליטיות הלאומיות שלו דווקא מתחברות לזה באופן טבעי. באג'נדה השמאלית יש רעיונות שהרבה פעמים זרים למרחב שלנו, שמייצר דיבור מאוד לאומי.
"זאב נסע למרוקו לחפש שחקן ערבי אותנטי. זו התפיסה של רובנו כאן, בארץ ערבית תמצא ערבים אותנטיים. וזאב עצמו נתפס פה כהתגלמות המרוקאיות. והנה הוא מגיע למרוקו, ומה מגלים? קודם כול, שהוא לא דובר את השפה. המרוקאיות שלו היא הבנָיה שהלבישו עליו. הוא לא יודע ערבית מרוקאית, הוא מאוד ישראלי. גדל בחינוך הכי צברי שיכול להיות. והמרוקאים, מצדם, דווקא התגלו כמאוד אירופיים. אפילו קצת התנשאו עלינו. בקיצור, זאב רווח המרוקאי האותנטי הולך למרוקו לחפש ערבי אותנטי, ומה מוצא שם? את אירופה. הוא בעצם גילה שאין אותנטי. הכול הכלאות. יש שם תרבות גבוהה, צרפתית, עם הרבה אנשים משכילים מאוד. זה הרי קרוב לאירופה, השפה הצרפתית נוכחת".
– הם מדלגים על ספרד השכנה, ישר לצרפת. גם היום, אחרי חצי מאה בלי שלטון צרפתי במרוקו.
"גם אנחנו בישראל עדיין עם התרבות של המעצמה הקולוניאלית, עם האנגלית. ממשיכים לדלג על ספרד, על ספרד מההיסטוריה שלנו. חוץ מבדבר אחד: בשפת הלב. הקהל הישראלי מעדיף את הטלנובלות בספרדית, שבהן אנשים מדברים על הלב, על פני אופרות הסבון האמריקניות באנגלית שמדברות על כסף וקריירה".
רווח היה מושא המחקר של בנאי בעבודת המוסמך שלה, לצד קולנוען ישראלי נוסף יוצא ארץ ערבית, ג'ורג' עובדיה. "הסרט שלו 'נורית' היה הסרט המצליח ביותר עד אז, כתבו שהוא סרט ערבי אבל הקהל מאוד אהב אותו. 750 אלף ישראלים באו לצפות בו. זה מעיד על מי שאנחנו; על ההתכחשות הגדולה לתשוקת הלב שלנו שהיא בעצם מפה, מהמרחב. כן, גם האשכנזים. כולנו מהמרחב. תחשוב על הדימוי שיש לכל ילד פה לאברהם אבינו: מין בדווי כזה, ערבי. באיזשהו אופן כולנו פלשתינים, מבחינת החיבור למקום. אתה חי בלבנט, הולך לשוק, מתגעגע לריחות האלה, לנופים".
– ברור. אבל את בטוחה שיש לי תשוקת לב גם לתרבות הערבית? לקולנוע שאינני מכיר, למוזיקה שאינני מצליח לסבול?
"אוהב או לא אוהב, יש לך קשר לזה. אתה כאן וזה כאן. גם בעולם הערבי עצמו יש מערך שלם של הדחקת התרבות המקומית וסימון התרבות האירופית כתרבות גבוהה. גם שם לא כולם חייבים לאהוב את התרבות הערבית. גם שם יש ציבור רחב שמעדיף אופרה. אגב, הלכנו פעם לאופרה בקהיר; היה שם קהל גדול, ענק. לא של תיירים ודיפלומטים, קהל משכיל מקומי. שם זה הרבה יותר אירופה מפה, מוכרחים לבוא לאופרה עם מקטורן. שכרנו למיכה בשביל זה מקטורן בגמ"ח בירושלים.
"כולנו מהגרים, פלשתינים, פליטים. כל מי שחי כאן אוחז באיזו זהות משותפת. זה נמצא גם במחקר גנטי – ליהודים מכל העדות ולפלשתינים יש קרבה גנטית. וזה נכון גם בגנטיקה הרגשית. לכולנו אותה צלקת. וכשנוגעים בה זה הופך להיות עמוק. זו זהות של הגירה, של שבר, של מגע בין תרבויות. גם אני, שאין לי במשפחה שום סיפור של הגירה, שלסבתא שלי יש מבטא צברי – גם אני מהגרת. כי אני מוקפת במהגרים, כי אני חיה על השבר. אבל זה מה שמרתק פה; בגלל זה אנחנו לא עושים פה בארץ סרטי פרוורים של המערב התיכון האמריקני, שלא קורה להם כלום בחיים והם מחפשים איזו פרוורסיה לאמץ או את מי לרצוח. אצלנו שעמום לא יהיה, כולם חיים בנוירוזה".
לקורס שלימדה במכללת ספיר, במכללה למנהל ובמוסדות נוספים קראה 'אנחנו כן במזרח התיכון'. "לפעמים הייתי מביאה דרבוקה ומלמדת אותם פיוט שלמדתי ערב קודם מחיים לוק, לפעמים סרטי קסטות של ימין מסיקה, לפעמים וזאב רווח, משהו לגמרי מגוון ואסוציאטיבי. סטודנטים שלא הכירו את זה בכלל בהתחלה מסתלבטים על זה, אבל פתאום מגלים שכן, זה יכול לגעת בהם. התגובות הכי חזקות באות דווקא מתלמידים מהפריפריה, שכן נחשפו לתרבות כזו בילדותם ובנעוריהם, אבל אז הגיעו לאקדמיה ולמדו שזו תרבות נמוכה. הם מקבלים סוף סוף אישור שלא צריך להתבייש ולהתכחש, שאפשר לאהוב גם וגם".