המוסף המיוחד J100 צורף ביום ו' האחרון (כ"ב בסיון תשע"ג, 31.5.2013) ל'מקור ראשון' ולמהדורת המנויים של מעריב. על פי השער והפרסומות גיליון זה מוקדש למאה היהודים המשפיעים בעולם. למעשה הוא הרבה יותר מכך. זהו גם דוח עיתונאי מקיף ומגוון על מצב האומה, כלומר מצב העם היהודי, בעיקר בתפוצות. במקום ה-33 ברשימת המשפיעים דורג רבה הראשי היוצא של בריטניה, הלורד יונתן זקס (או ג'ונתן סאקס, כפי שיש כותבים). אחד משני הראיונות הארוכים בגיליון הוא הראיון שערכתי איתו, המוגש לכם פה. אפשר לקרוא אותו, ולמצוא פריטים נוספים מן הגיליון, גם באתר nrg מעריב, כאן.
לא נראה שרבה הראשי של יהדות בריטניה הופתע למצוא את עצמו במקום מכובד ברשימת מאה היהודים המשפיעים. ההוגה והמנהיג היהודי, הנושא בתארים לורד, רב ופרופסור, שפגישות עבודה עם ראשי מדינות והופעות בתקשורת הבריטית הכללית הן לחם חוקו, לא צריך שנספר לו שהוא משפיע.
ספריו נקראים גם מחוץ לקהילה היהודית, בזכות יכולתו הנדירה לפנות לידענים ולהדיוטות בדיבור אחד, לשלב מפגן מרהיב של ידע בכל תחומי המדע והתרבות עם משפטי מחץ המחזיקים תורה שלמה על רגל אחת, ולבטא בהינף רטורי רעיונות רעננים ומורכבים. תענוג לתרגם את ספריו (וזה היה הגילוי הנאות, וגם גילוי הֲנאות). הרב יונתן זקס הוא יהודי משפיע, אבל יותר מכך הוא מגלם יהדות שמשפיעה. זו המשימה שהציב לעצמו. "להוסיף את קולה של היהדות לשיחה העולמית", כהגדרתו.
"גיליתי שהעולם רעב למסר יהודי", הוא אומר. "מפתיע כמה התגובות נלהבות כשאתה מציג את הערכים היהודים. אני מתעניין במה שיש לנו במשותף עם אמונות אחרות, אבל יותר מכך במה שמבחין אותנו מהן. הרי השם 'ציוֹן' עניינו ציוּן: מה ששונה, שבולט. זו גם המשמעות העמוקה של קדוּשה. משהו מובחן, נבדל. והמעניין הוא שאחד הדברים החשובים המייחדים את היהדות הוא שהיא יודעת לחיות עם הבדלים. מעולם לא ניסינו לכבוש את העולם. לא אמרנו שאם אלוהים אחד אז יש רק דת אחת לגיטימית. אני חושב שהעולם צריך את המסר הזה במאה ה-21".
- מספריך באמת עולה שזו אחת התרומות הייחודיות שהיהדות יכולה להציע לתרבות בת זמננו, לצד עוד שתיים: שהיהדות היא במהותה מחאה נגד השרירות והעריצות; ושהיהדות לא מדברת באוויר, אלא מעוגנת באחריות חברתית ובהשתייכות קהילתית. יש עוד משהו?
"יסוד רביעי, חשוב באותה מידה, הוא התפיסה של האדם כשותף לקב"ה במעשה בראשית. בחודש שעבר נפטר סר רוברט אדוארדס, הראשון שעשה הפריית מבחנה. הרבה לא-יהודים טענו בזמנו שזה נורא, שזה ניסיון להתחרות באלוהים. ואנחנו אומרים לא, זו שותפות עם אלוהים. כלומר, אפילו האתיקה הרפואית שלנו ייחודית. בבריטניה היהודים היו הקבוצה הדתית היחידה שעודדה את הממשלה להתיר מחקר בתאי גזע, בתנאי שלא ייוצרו עוברים במיוחד לשם מחקר רפואי. וזה הפך לחוק בבריטניה ובארצות הברית. בכל תחום יש ליהדות משהו ייחודי לומר.
"קח עוד דוגמה, שנעשתה אקטואלית במשבר הפיננסי הנוכחי. השוק החופשי טוב מאוד ביצירת עושר, אך פחות טוב בחלוקתו. לעתים קרובות הנוצְרים אמביוולנטיים לגבי כלכלת השוק. כאן חשיבותה העצומה של האתיקה העסקית היהודית. כי היהדות מקבלת את כלכלת השוק, אבל מכניסה לתוכה את יסוד הצדקה, הצדק החלוקתי. היהדות מאמינה בשוּק, אבל קובעת שלא ייתכן שוק בלי מוסָר".
- אפשר בכלל לדבר על מה ש'היהדות אומרת'? הרי יש בתוכה כל כך הרבה מחלוקות, גם בנושאים שהזכרנו זה עתה.
"אפשר בהחלט. אבל עצם הדבר שהעלית, תרבות המחלוקת, 'מחלוקת לשם שמיים', שאפשר להתווכח ולהמשיך להיות חברים, הוא תרומה של היהדות. ברוב החברות, המוסר נקבע בהסכמה כללית של החברה. וכעת, כשהחברות במערב רבגוניות כל כך ואינן יכולות להגיע להסכמה על ערכי המוסר, יש סכנה לקיומן. היכולת היהודית לחיות עם מחלוקת חיונית לקיום החברה החופשית. בגמרא מסופר שההלכה נקבעה בדרך כלל כבית הלל מפני שהם הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. הראֶה לי דת אחרת שאומרת זאת".
- אבל לצד חיפוש הייחוד היהודי, אתה יוזם שיתוף פעולה בין-דתי, ובספרך שיופיע בקרוב בעברית, 'השותפות הגדולה', המסביר את חשיבותה של האמונה הדתית כיום, אתה מתמקד במכנה המשותף של הדתות המונותיאיסטיות. יש תוחלת למאמץ לגבש מסר משותף?
"בוודאי. התורה מדברת על עם ישראל, אך היא מתחילה באדם וחוה, באנושות ככלל. והשיא הוא ברית נוח. הנביאים דיברו בעיקר על מוסר לכל האנושות, לא רק לעם היהודי. עסקתי בכך בספר אחר, 'הבית שאנו בונים יחד', וזה מהדברים היחידים שעשיתי שהשפיעו ישירות על מדיניות ממשלת בריטניה. הבחנתי שם בין שתי דרכים של קשר בין-דתי: 'פנים אל פנים' ו'שֶכֶם אל שכם'. פנים אל פנים הוא הדיאלוג הבין-דתי. זה דבר מצוין, אבל הוא נעשה בדרך כלל בין אליטות. והמתח בין הדתות לא כל כך קיים בדרג האליטות.
"לכן קראתי להדגיש יותר את השכם אל שכם: פעילות משותפת של מעורבות חברתית. הרי בני דתות שונות חיים באותה עיר, ומושפעים במידה שווה מבעיות של פשע, סמים, אלימות רחוב – ויכולים לעבוד יחד להתגבר עליהן. 'שכם אל שכם' מתמקד לא בהבדלים בין הדתות, אלא באנושיות המשותפת לנו. הממשלה שינתה את מדיניותה בתחום הפגת המתח הבין-דתי בהתאם לכך, ועברה מהתמקדות בדיאלוג בין אנשי דת לפעולה חברתית".
- למשל?
"לפני כשבע שנים ערכנו בקהילה היהודית 'יום המצווה'. יום שבו כל הארגונים היהודיים מקיימים פעולות התנדבות, גם אצל לא-יהודים. ההינדים שמעו כי טוב, וארגנו גם הם יום כזה. 'סיווה דיי', הוא נקרא. אחריהם באו הסיקים, המוסלמים, הנוצרים: לאט לאט כולם הצטרפו. בשנה שעברה הממשלה הפכה את זה לתוכנית לאומית. זו לא תיאולוגיה, זו עשייה בשטח. אמת מארץ תצמח".
- רבים מהיהודים הידועים בתרומתם לאנושות כלל לא גדלו על המורשת היהודית. בכל זאת אתה חושב שהסיבה העיקרית לכך שהיהודים בולטים במדע, באמנות, במעורבות חברתית ובעצם בכל תחום היא המורשת היהודית?
"כמובן. רוב הדתות היו תמיד דתות של השלמה. מחלות, עוני – זה מה יש. דרכו של עולם. והגמול יהיה בעולם הבא, או בנירוונה, או בסטואיות. היהדות היא דת של מחאה. אברהם מטיח בקב"ה, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'. היהדות נולדה בדיסוננס שבין העולם הקיים לבין העולם שראוי שיהיה. מכאן הריבוי העצום של יהודים בין עורכי הדין הלוחמים בעוול, הרופאים הלוחמים בחולי, האקדמאים הלוחמים בבערות, התרפיסטים הלוחמים בייאוש, הכלכלנים הלוחמים בעוני. יהודים הם 41 אחוז מזוכי פרס נובל בכלכלה. זה מפני שאיננו מקבלים את העולם כפי שהוא".
- אז גם אצל כאלה שגדלו בבתים חילוניים – זה משהו באווירה של הבית היהודי?
"כן. באוטוביוגרפיה של טולסטוי יש פסקה נפלאה. הוא אומר, דַמיינו תזמורת בלי מנצח. מתוך הרגל הנגנים ימשיכו לנגן, כל עוד הם זוכרים שהיה להם מנצח. אלו היהודים החילונים. הם ובניהם ונכדיהם ממשיכים לנגן את המוזיקה. אבל כשאתה לא מאמין במנצח, בדור הרביעי זה יאבד".
- מצד שני, התבטאת לאחרונה שהיהדות הדתית מסתגרת יותר ויותר מפני חוכמת העולם.
"הרבי מלובביץ' שאל פעם על חטא המרגלים, למה הם פחדו מהכניסה לארץ ישראל? הרי כתוב 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון'. תשובתו הייתה שהם פחדו לא מהקרָב הפיזי אלא מהקרב הרוחני. במדבר היה להם לחם מן השמיים, מים מהסלע, הגנה של ענני כבוד – והם פחדו: בארץ משלנו פתאום נצטרך לבנות חקלאות, לבנות כלכלה, להיות חלק מחברה שמתנהלת בחיי המציאות. לכן רצו להישאר במדבר. את זה אמר הרבי מלובביץ', תאמין או לא. האם החרדים יכולים עוד לומר זאת? הגישה שם היא 'אם אהיה מעורב בחברה הכללית מה יהיה עם היהדות שלי? מה יהיה עם יראת השמיים? אז הבה נישאר במדבר, תחת ענני כבוד'".
- אז התכוונת רק לחרדים, לא לאורתודוקסים מודרניים?
"האורתודוקסים המודרניים מתמעטים והולכים, והחרדים רבים והולכים. ואני מכבד את העולם החרדי על כך. אבל במדבר היינו ארבעים שנה, לא יותר. אחרי השואה נשאר מהעולם החרדי רק אוד מוצל מאש, אז אפשר להבין שצו השעה היה לבנות מחדש את עולמנו. אבל זהו, הם כבר בנו את עולמם מחדש. 'רב לך שבת בעמק הבכא'! צאו אל העולם! חַלקו את אהבת ה' ואהבת ישראל עם עוד יהודים!
"אומַר לך משהו שהפתיע אותי. מכל הקהלים שדיברתי איתם, במדינות רבות, התגובות הכי ערות היו אלו של קהל ישראלי חילוני. אינני יודע למה. אבל לדעתי החילונים הישראלים הם היחידים שבאמת מאמינים שישראלים חילונים הם חילונים. כשאני מתבונן בהם אני רואה מאמינים בני מאמינים. אבל מה, מעולם לא פנו אליהם באהבה בלתי מותנית. העולם היהודי כולו נלחם את מלחמות האתמול".
- בספרך 'לכבוד השוני' כתבת שדווקא האורתודוקסיה יכולה לצאת נשכרת משיתוף בין-דתי, כי בכל הדתות הכוח העולה הוא האגף השמרני. יש על מה לדבר?
"ליהודים אורתודוקסים קל מאוד למצוא שפה משותפת עם מוסלמים ועם סיקים. הדת הסיקית דומה לדת היהודית. מונותיאסטית, אנטי-היררכית, ועם כלל מקביל ל'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה'. המוסלמים לוקחים את האמונה ברצינות רבה, לכן הם מבינים יהודים שלוקחים אמונה ברצינות. למוסלמים קשה לדבר עם אנשים חילונים, וקל לדבר עם יהודים אורתודוקסים. אבל כל זה 'פנים אל פנים'. ב'שכם אל שכם' לא חשוב מה אתה, כולם מבינים זה את זה".
- מה יכולה הקהילה האורתודוקסית ללמד בני דתות אחרות?
"היהדות האורתודוקסית היא הדרך המוצלחת ביותר להמשכיות יהודית. היא הכי תובענית ודורשת מאמץ, ובאופן פרדוקסלי, דווקא משום כך היא יקרה למאמיניה: אדם לא מתאמץ בשביל מה שהוא אוהב, אלא אוהב את מה שהתאמץ בשבילו. בתחילת כהונתי, לפני עשרים שנה, הקמתי מיזם שנקרא 'המשכיות יהודית': הקמת בתי ספר, טיפוח זהות יהודית, חינוך. בעקבות זאת, מנהיגים מוסלמים פנו אליי וביקשו עזרה בבניית תוכנית להמשכיות מוסלמית".
- אתה אופטימי באשר לעתיד העם היהודי יותר מכפי שהיית בתחילת כהונתך?
"כשצפיתי בסרטון הנאום המדהים של רות קלדרון בכנסת אמרתי, 'לזה חיכיתי'. יהודייה חילונית קמה בכנסת ונותנת שיעור גמרא. יש שינוי גם בתפוצות. לאחרונה, בוועידת אייפא"ק, ישבו איתי ארבעים נדבנים גדולים ללמוד תורה, עם מקורות. רובם לא אורתודוקסים. גם זה דבר שלא היה קודם".
- ממה זה בא?
"אנשים במאה ה-21 מחפשים משמעות. והיהודים הם המומחים העולמיים במציאת משמעות. ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון כתב שהיהודים הם ראש החץ במאמץ להטעין את החיים בייעוד. זה מה שעשו פרויד בפסיכואנליזה ואיינשטיין בפיזיקה ולוי-שטראוס בשירה עתיקה וויטגנשטיין בפילוסופיה".
- יש לך ניסיון כמנהיג אורתודוקסי של קהילה רב-זרמית. מנקודת מבט זו, המדיניות בישראל כלפי הזרמים הלא אורתודוקסיים נכונה?
"אינני אומר לישראל מה לעשות. אני יודע את מקומי. מה שאני יכול לומר הוא שבבריטניה, תקופות של מתח בין הזרמים גרמו לי לפתח שני עקרונות יעילים: בכל מה שאין בו הבדלים בינינו אנחנו עובדים יחד; ובכל מה שנוגע בהבדלים הדתיים בינינו אנחנו מסכימים לא להסכים. אנו פועלים יחד בשיח הבין-דתי, בהגנה על ישראל, בנושאי רווחה, במלחמה באנטישמיות ועוד".
- הקהילה הבינלאומית נלחמת באנטישמיות די הצורך?
"המלחמה באנטישמיות צריכה להיעשות בדרכים שונות באירופה ובאמריקה. באמריקה היהודים הם לובי בעל השפעה. באירופה לא. לכן באירופה דיברתי עם ראשי מדינות ועם בכירי האיחוד האירופי ואמרתי שהיהודים לא יכולים להילחם באנטישמיות לבד. שאת המאבק חייבים להנהיג לא-יהודים".
- והם מובילים?
"בבריטניה כן. ראשי הממשלה טוני בלייר, גורדון בראון, דיוויד קמרון, כולם נקטו עמדה ברורה נגד האנטישמיות, ובפרלמנט קמה ועדה בין סיעתית שעוסקת בזה".
- מוכנים שם לקבל את מה שהסברת בספר 'בלשון עתיד' – שהאנטישמיות משתנה מדי תקופה כדי להסתגל למציאות תרבותית חדשה, וכיום, כשהגזענות אינה קבילה בעולם, האנטישמיות מצאה לה מתכונת חדשה המכונה 'אנטי-ציונות'?
"לא. לפחות לא תמיד. אבל אני כן חושב שהפנימו את הצד השני של המטבע, שהאנטישמיות אינה רק נגד יהודים. האנטישמיות היא השנאה לשונה. היהודים שונים, אז הם שנואים. והשוני, היותו של כל אדם שונה וייחודי ובלתי ניתן להמרה, הוא מה שעושה אותנו לאנושיים. לכן אנטישמיות היא פשע נגד האנושות, לא רק נגד היהדות. כשאתה אומר זאת, אנשים לא-יהודים מבינים שאם ייתנו לאנטישמיות להתפשט היא תגיע אליהם עצמם".
- ואיך בולמים את האסלאם הקיצוני?
"הרוב הגדול בקרב הסובלים בשל האסלאם הרדיקלי הם מוסלמים. יותר מוסלמים נהרגים בהתקפות טרור אסלאמיות מאשר בני כל שאר הדתות ביחד. באפגניסטן, בסוריה, בפקיסטן, בעיראק. השנאה הורסת את השונא, לא רק את השנוא. יום אחד המוסלמים יתעוררו לכך, ויהיו הלוחמים העזים ביותר נגד האסלאם הרדיקלי. אבל הם צריכים לגלות את זה בעצמם. לא יעזור שנסביר להם. זה צריך לבוא מבפנים".
- אז מה עושים בינתיים?
"לומדים מישראל. ישראל מלמדת את העולם איך להתמודד עם טרור, לכל צורותיו. מהתמודדות עם פצצות, דרך לוחמת סייבר, ועד טכנולוגיות שפותחו בישראל כגון המטוסים ללא טייס שסייעו הרבה במלחמה באל-קאעדה".
- כמו ישראל גם אתה בן 65, ובקיץ הקרוב תפרוש מתפקידך. מה אתה מתכנן?
"אכתוב יותר, אלַמד יותר, אבלה יותר זמן בארצות הברית ובישראל, אנסה לפתח שיטת הוראה במרשתת כך שנוכל להשתמש בטכנולוגיה האדירה הזו להגדיל תורה ולהאדירה".
התשובה "אכתוב יותר" מתבקשת ממי שכתב 25 ספרים בשעות-לא-שעות שהותירה לו פעלתנותו הציבורית – אבל גם תמוהה. שכן קשה לחשוב על מחבר יהודי אחר, בן זמננו, שהעמיד מפעל ספרותי כמו זה של הרב זקס – מפעל המקיף כמעט כל סוגיה אקטואלית ודתית שאפשר להעלות על הדעת. שמות ספריו נותנים מושג על ההיקף. בעברית הופיעו 'משבר וברית: מחשבה יהודית מודרנית ופוסט-מודרנית', 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם', 'לכבוד השוני: כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות', ו'לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות'. הנה עוד אחדים מהספרים שהופיעו באנגלית: 'חלופות מסורתיות: האורתודוקסיה ועתיד העם היהודי', 'עם אחד?', 'לימוד תורה: שיחות עם הרבי מלובביץ'', 'הפוליטיקה של התקווה', 'משק ומוסר', 'לחגוג את החיים', 'השותפות הגדולה: אלוהים, המדע והחיפוש אחר משמעות'.
- מה נשאר לך לכתוב?
"לפני שנים רבות עשיתי רשימה של הספרים שאני רוצה לכתוב. עד כה כתבתי פחות ממחציתם. יש הרבה ספרים בסיסיים שעדיין לא כתבתי. אני צריך להשלים את סדרת ספריי על פרשות השבוע ואת המחזורים המבוארים. אני רוצה לכתוב פירוש על כל התורה, וספר על הפילוסופיה של היהדות, ועבודה יסודית על אתיקה יהודית. כשהייתי בן עשרים רציתי לכתוב ספר, והתחלתי, ונכשלתי עשרים שנה. רק בן ארבעים השלמתי ספר ראשון. ומאז כתבתי ספר לשנה. אני תמיד מנסה להשלים את הזמן האבוד".
- איך שברת את המחסום בגיל ארבעים? מה סוד הפריון?
"ג'ורג' ברנרד שו כתב בהקדמה לאחד מקבציו, 'אם אתה רוצה לכתוב ספר, כתוב בגיל ארבעים'. כשקראתי את זה הייתי בן 39, ואמרתי, הוא צודק. אם לא עכשיו, אימתי?"