מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, עמ' 29-26.
"ואז", מספרת שֵׁלָה רוזנק-שורשן, "הגיע מייל שהודיע שזו הזדמנות אחרונה להצטלם לפרויקט התיעוד. התקשרתי. באתי. ישבתי איתם שלוש שעות. הרגשתי כמו האנשים המשוגעים שמתחילים לדבר ולא מפסיקים. כי אף על פי שכבר סיפרתי הרבה את הסיפור שלי, על דורון ועל החיים בכפר-דרום ועל הירצחו סמוך לשם, תמיד זה היה במסגרת של הרצאות ושיחות, והתמקד בנושא של אמונה בצל משבר; ופה בפעם הראשונה עצרתי, והסתכלתי אחורה, על בית הוריי, וקדימה, על הבית החדש שבניתי, וזה היה לאסוף את כל מה שאני מאמינה בו; את כל השקפת העולם שלי, בעקבות החיים, בעקבות השכול. הרגשתי שיש לי הזדמנות לומר הכול ברצף, ואחר כך אני יכולה למות. פעם אחת בצורה מסודרת".
זה היה בכלל במיזם הקודם. אחר לגמרי, כביכול. מיזם תיעודי של ראיונות מצולמים, חופשיים וארוכים, עם יוצאי גוש קטיף. צולמו 800 כאלו. 600 מתוכם כשהמראיין הוא מורדי קרשנר. שֵלה הייתה בסך הכול מרואיינת, וגם זה, כאמור, בקושי: הרי לרגל נישואיה השנִיים עזבה את גוש קטיף עוד לפני העקירה.
לאחר זמן, לפני שנתיים ומשהו, הציע לה קרשנר לערוך מיזם דומה, עם אנשים שנפגעו בפיגועי טרור, בגופם או בנפשם או באובדן בני משפחתם. רוזנק-שורשן הפעם על תקן אשת ארגון משפחות שכולי הטרור 'להמשיך לחיות ביחד'. אלמלא הייתה מתראיינת כבר למיזם של גוש קטיף, הייתה מתראיינת לזה הנוכחי; היא פשוט משוכנעת שהייתה אומרת בדיוק אותו דבר. כי זה הרי הרעיון ב'לספר את היום', הפרויקט הנוכחי, וגם בקודמו: לצאת ממרכז הכובד של הטראומה שטלטלה את החיים, ולספר את החיים המטולטלים כולם.
זה שנתיים שהראיונות נערכים להם בניחותא ובאריכותא, במשרדי 'להמשיך לחיות ביחד' בשכונת בית-הכרם בירושלים, והקצב בינתיים הוא טפטוף. רק שלושים מרואיינים עד כה, לעומת 800 ו-8,000 בשני מיזמי הראיונות הקודמים שקרשנר תפקד בהם כמפיק או כמראיין או כשניהם ביחד – המיזם הנזכר של גוש קטיף, והחלק הישראלי של המיזם הבינלאומי לתיעוד ניצולי שואה של סטיבן ספילברג. המספר הקטן, מסבירה רוזנק-שורשן, נובע ממגבלות התקציב, שמקורותיו הם בעיקר תרומות פרטיות קטנות, וגם מההיסוס של המרואיינים הפוטנציאליים.
למרים צרפתי היה היסוס כזה. היא חברת קיבוץ באזור עוטף עזה. רקטת קסאם נפלה על מיטתה רגע לאחר שקמה ממנה. היא מספרת על תקופה ארוכה של "תחושות חוסר אונים ירידה במוטיבציה והסתגרות", ושל האשמה עצמית על כך שאינה מצליחה לחזור לעצמה. לבסוף הוכרה כסובלת מתסמונת פוסט-טראומטית. השינוי לטובה החל דווקא כאשר חברי קבוצת תמיכה של נפגעי פעולות איבה אמרו לה שתשכח מהציפיות לחזור למה שהייתה. "הרגשתי שסוף סוף אני נמצאת עם אנשים שמבינים מה קורה לי".
אז החל שלב של צמיחה מהמשבר; של מה שהיא מתארת כ"מציאת פרופורציות חדשות בחיים". היא המשיכה להשתתף בפעילויות של עמותות נפגעי הטרור 'משפחה אחת' ו'להמשיך לחיות ביחד', ושם הוצע לה להתראיין במסגרת המיזם. "בכלל לא חשבתי שמתאים לי לספר על עצמי, ועוד להיות מוקלטת ומוסרטת. הרי נשארתי בחיים, אף אחד לא נהרג לי, אז לא חשבתי שיש לי זכות. אבל שלה ואחרים כל כך ניסו לשכנע, שלא היה לי נעים לסרב. הסכמתי, בתנאי שאם ארגיש קושי, אוכל להפסיק ולהסתלק.
"מורדי הסכים לתנאי, והתחיל לשוחח איתי על נושאים אחרים לגמרי, ופשוט לא הרגשתי איך אני נסחפת ומספרת בפעם הראשונה בשטף וברהיטות כל מה שעבר עליי במשך שלוש שנים. על רגעי המצוקה, הבדידות וההסתגרות, ועל התחושות של הזדהות והבנה עם קבוצות התמיכה שחוו מצבים דומים. לא הרגשתי שדיברתי בשטף מעל שעה. כשההקלטה הסתיימה הרגשתי מעין ריקנות נעימה. הכובד שנשאתי בתוכי כאילו השתחרר החוצה".
"לפעמים", מסבירה שֵלה, "אנשים אומרים די, אבא נהרג לפני עשר שנים, פאסה, אין מה לדבר על זה. ולא רוצים לגעת. אצל אחרים זה ההפך, הפצע ממש מדמם ולא רוצים לגעת בו. השכול בטרור הוא כזה שלא הכרנו ממלחמות אחרות: במלחמה נדיר שיש כמה נפגעים במשפחה אחת. לכן, גם אחרי חמש שנים ושש שנים אנשים מתקשים לדבר. אבל יש פה ממד של וידיאו-תרפיה, כשאתה יושב ומסדר את כל המחשבות שלך".
*
ויש פה, היא ממהרת להוסיף, כפי שתעשה שוב ושוב, גם ממד עקרוני: מתן משקל והכרה למלחמת הטרור; של תיעוד המלחמה המוכחשת, חסרת הגבולות והמדים, "המלחמה האחרת" כלשונה. המלחמה שדווקא בה, כל ההרוגים נפגעו בשל היותם יהודים וישראלים, כלומר נהרגו על משמרתם – בעוד חלק ניכר מחללי צה"ל, לטענתה רובם המוחלט, מתו בנסיבות לא מלחמתיות ולא צבאיות.
"הייתה פה מלחמה", מצטרף קרשנר, "מלחמת טרור, ולא מכירים בזה, וצריכים לתעד את זה. מעבר לכך, ההנצחה מאפילה לפעמים על ההתמודדות של אלה שנשארו בחיים וחוו את השכול. הגיבור הוא כמובן מי שאיננו. מי שנפל על קידוש השם, או נקלע לפיגוע שלא לטובתו. אבל גם אלה שנשארו כאן להתמודד הם הגיבורים; ואני מרגיש את זה היטב בכל ראיון עם מי מהם. אז אני רוצה לתת להם הזדמנות להנציח, אבל גם לספר את הסיפור שלהם.
"לכן השם 'לספר את היום'. מה שלומך היום. איך אתה, כך וכך שנים אחרי קרות האירוע, מתמודד עם מה שקרה. מה זה עשה לך במישור האישי, המשפחתי, הרעיוני, האמוני אם אתה אדם מאמין – אבל הכול מנקודת המבט האישית. הרבה פעמים אנשים אומרים, 'עשינו סרט, וחוברת, ואני מרצה בלי סוף לפני בתי ספר וחיילים, מה עוד יש לי לחדש? מה יש לך להוציא ממני?' והתשובה היא – אותך".
קולו של קרשנר נשמע בסרטים הארוכים הללו לפרקים קצרצרים, קלוש למדי, מאחורי המצלמה והמיקרופון המופנים למרואיין. קול שמכוון, מיישר, מחזיר למסילה, נאחז בקצות חוט חמקניים שנפלטו מבלי משים מפי המרואיין ונותן אותם בידיו. "הוא חצי במאי-צלם וחצי פסיכולוג", מגדיר ד"ר נפתלי מוזס, אביו של אברהם דוד מוזס שנרצח בפיגוע בישיבה לצעירים של 'מרכז הרב'. "הוא מגיע מוכן, ושואל את השאלות שמביאות אותך למקומות חדשים.
"כתבתי ספר שלם על האסון שפקד אותי ועל החיים אחריו, והוא הופיע בינתיים באנגלית – אבל לא כל כך נתתי בו דין וחשבון לעצמי, מי אני. והנה בראיון הוא הפנה אותי לכיוון שלא כל כך חשבתי עליו: שאל אותי על העלייה שלי ארצה לפני שלושים שנה, ועל הקשר האפשרי בין ההחלטה לעלות לבין ההרג של בני. ועוד נקודה שהוא חידש לי: סיפרתי על ההליכה שלי עם בני הצעיר עם היוודע דבר הפיגוע – החיפושים בבית החולים, ולבסוף ההגעה לישיבה. הוא אמר, אני שומע אותך כצלם וכבמאי, ורואה לנגד את עיניי את אברהם ויצחק הולכים לעקדה".
אותו ראיון עם מוזס זכור אצל קרשנר, המראיין, דווקא כדוגמה לכך שהמרואיין הוא הצד המפתיע. "אני מגיע עם שאלות, מתוך למידת הרקע של המרואיין, אבל לפעמים הראיונות הולכים לכיוון לגמרי אחר. הגיע הורה מהפיגוע במרכז הרב שכתב ספר על השכול, והראיון גלש מהסיפור הפרטי שלו לדיון במתח בין השכול הפרטי והציבורי; היה לו חשוב מאוד לדסקס את זה".
מוזס, גם בספר, מספר בגילוי לב כמה מעיקה יכולה להיות האהדה הציבורית למשפחה שכולת-טרור. הנה קטע מהספר. קטע כללי, עקרוני, אבל בספר יש דוגמאות מפורשות מאוד להצעות הנצחה שנראו למוזס מעיקות, פולשניות ואף נצלניות.
"החלל הפעור, החור הגדול שנבקע בתוך לבי על ידי מותו של בני, היה חשוף מדי מכדי שתימצא לו נחמה באירועי הנצחה שאחרים יזמו. הרגשתי כאילו אורחים בעלי רצון טוב אך לא קרואים חדרו לנחלתי עם הטקסים שלהם, ספרי התורה וההנצחות שלאחר מעשה. אני עדיין הייתי מרותק למקומי מהאובדן, והנה הם כבר מוכנים להתחיל לבנות על גבֵּי מה שבשבילי היה האפר החם שנותר מבני. הייתה לי תחושה של מתקפה על הזיכרונות של בני שלי.
"...נראה היה לי שפרויקטים אלה של הנצחה, שבהם הזיכרון הוא מלכתחילה יד שנייה, מייצרים מן הבנים משהו באופן מלאכותי, על חשבון הבשר והדם שלי עצמי. בלי להכיר את אברהם דוד, קל להגיע לחד-ממדיות המדברת על בנִי 'הקדוש', 'הגיבור' או אפילו 'הצדיק'. המציאות הממשית שלו, ומלאות ההוויה שהיה – נער מתוסבך ומחונן, שהסב לי שמחה וגם ייאוש, שהיה אור מאיר בחיי, שדאגתי לו ללא סוף – כל זה כמו שוקע אל תוך אסופת תוויות פשטניות ונוחות יותר. חשתי שזכרו משוטח לפלקט. לא כך רציתי לזכור את בני".
לדברי מוזס, "אם לי, שכתבתי ספר על הנושא הזה, הראיון המצולם חידש, קל וחומר לאנשים שכולים שהכתיבה פחות זמינה להם. לצד הערך התרפויטי, יש לראיונות הללו גם ערך היסטורי ייחודי. אני מקווה שאחת האוניברסיטאות תיקח על זה אחריות, ותאחסן ותארגן. שכן יש פער גדול בין מה שאנשים חוו לבין התיעוד ההיסטורי והעיתונאי הקיים. הפילוסוף אבישי מרגלית המשיל את זה להבדל בין עדות של ניצול מרעידת אדמה לבין רישומי הסיסמוגרף, שמתעדים במדויק כל תזוזה של האדמה. העדויות הסובייקטיביות חשובות מאוד".
*
הרב יצחק לוי, לשעבר יו"ר המפד"ל, אביה המאמץ של איילת-השחר שנרצחה בפיגוע בירושלים בתחילת מלחמת ראש השנה, הצטלם אף הוא. לדעתו המיוחד בראיון הזה הוא, ראשית, אורכו הרב, ושנית "שהוא לא מכוון רק לעובדות, אלא גם למחשבות, לתחושות, לדעות, לתהליכים".
- למדת שם משהו חדש על עצמך?
"לא משהו שלגמרי לא חשבתי עליו. אבל לפעמים אתה לא מגדיר דברים עד הסוף דברים, וכל עוד אף אחד לא שואל, אתה לא מנסח אותם לעצמך".
וכך, בעוד נפתלי מוזס מצא את עצמו דן בראיון בהרחבה בשאלת השכול הציבורי והפרטי, ושלה רוזנק-שורשן מרחיבה בסיפור הקמתו המחודשת של כפר-דרום, ומרים צרפתי מעמיקה בשאלת המתח בין היחיד הסובל לבין החברה שמתקשה להבין אותו, ומרואיין אחר שצפיתי בסרטו, מחנך שהתייתם באחד הפיגועים, מספר על מורשת אביו – אצל הרב לוי אחד המוקדים בראיון בן השעתיים-ומשהו היה שאלת ההנצחה הנכונה.
"זה נושא שלא דיברתי עליו במקומות אחרים, אבל כאן הייתה הזדמנות להינשא על גלי המחשבות. אמרתי שאמנם יוזמות ההנצחה הרבות לאיילת-השחר חיממו את לבנו, אבל ההנצחות הנכונות הן אלו שיש בהן המשכיות, עשייה, לא שלט. נתתי שתי דוגמאות לדברים שעשינו: קרן גמילות חסדים שהקמתי על שמה, ושפעלה בתקופות שהייתי בא יותר במגע עם תורמים, ובית כנסת על שמה, 'אעירה שחר', ביישוב שלנו, שבו היא נזכרת כל הזמן, בהמשכיות של קדושה ומצווה. כמובן, אני מכבד כל צורה של הנצחה".
הרצון להנציח בדרך של לימוד – לא רק את הבת, אלא את הרוגי הטרור – הוא אחד הדברים שהניעו את לוי לְפַנות בוקר לראיון המצולם הארוך, ולהיפרד מאלף שקל. אלה הם דמי השתתפות בעלות הצילומים ומה שמסביב להם, כגון ליווי טלפוני של איש מקצוע בתקופה שלאחר הראיון. רוזנק-שורשן מציינת שהתשלום אינו נגבה מיתומים, כי הם אינם מקבלים גמלה מהמדינה, ושהיא מקווה שבעזרת תורמים אפשר יהיה לוותר על הגבייה.
הרב לוי סיפר בראיון גם על ימיו כיו"ר הארגון היציג של נפגעי הטרור, ועל המשך פעילותו בתחום. "אנחנו נאבקים כל הזמן שיכירו בחללי הטרור כחללי מערכות ישראל. אינני מדבר על קצבאות וכסף, כאן המצב השתפר מאוד בשנים האחרונות, אלא על הזיכרון. ראשי ערים לא רצו ביום הזיכרון להזכיר את נפגעי הטרור בעירם, והיה צריך חוק ומאבק ציבורי. לאחרונה הייתה פרשת היכל הזיכרון בהר הרצל, שהמדינה לא רוצה לכלול בו נפגעי טרור. התייעצו איתי לקראת העתירה לבג"ץ, שהפסדנו בה. בעיניי זה דבר לא מובן. אם בונים היכל הנצחה, היכל של זיכרון לאומי, מה ייגרע מהיכל כזה שיהיו מונצחים בו גם נפגעי הטרור?"
רוזנק-שורשן מצביעה במפורש על מי שדוחק את זכרם של הרוגי הטרור, ארגון יד לבנים, שהוא שהתנגד בבג"ץ לכלילת הרוגי החזית האזרחית בהיכל הזיכרון, ובגללו החליט בג"ץ שלא להתערב ולהותיר על כנה את ההחלטה שההיכל לא יתייחס לנפגעי טרור. בפיה דוגמאות לאבסורד שיוצרת האבחנה בין חללי צה"ל לחללי טרור אזרחים. יוסי אפטר, אביו של נעם אפטר שנהרג בחדירת המחבלים לישיבה בעתניאל, התראיין אצל קרשנר בשעה ששוחחנו – וקודם לכן סיפר לרוזנק-שורשן שארבעת הנרצחים כבר היו בני 18 והיו רשומים במסמכי הצבא, "אבל שניים הספיקו להתחַייל ושניים לא. לכן אלה בהר הרצל ואלה בהר המנוחות. אלה יונצחו ואלה לא יונצחו".
מיקומם הנחוּת של הרוגי הפיגועים בפירמידת השכול הישראלית הניע אותה להפעיל את 'לספר את היום' אולי לא פחות מהמניע התרפויטי. עותק מכל סרט נמסר למרואיין – ועותק נוסף עתיד להיות זמין בארכיון ציבורי. הסרטים עתידים להיות שם מקוטלגים על פי הנושאים הנידונים בהם, וכך לאפשר לחוקרים להתמקד בנושאי חתך, "למשל, איך חוות משפחות את רגע ההודעה על האסון". כעת נעשה קטלוג כזה לראיונות של מיזם גוש קטיף. כך נעשה גם במיזם הגדול של סטיבן ספילברג, לתיעוד ניצולי השואה.
*
מהמיזם ההוא למד קרשנר עוד דברים רבים, כגון המתודה של עריכת הראיון בלי אנשים נוספים בחדר. רק מראיין-צלם ומרואיין. שאף אחד לא יתחיל לתקן למרואיין עובדות, ושהוא מצדו לא ירגיש חייב כלום לאף אחד. "בעבודה אצל ספילברג התחדדה אצלי התודעה כמה חשוב לתת לאנשים את ההזדמנות לספר את הסיפור שלהם. בלי מסגרת. בלי קהל יעד מוגדר. קחו את הזמן, מבית אבא ועד היום, ואתם יכולים לספר הכול, איך שאתם רוצים".
"הראיון שונה מאוד מראיון עיתונאי", הוא מוסיף. "אין בו חתירה לשום כיוון, אין לי צורך להוציא מפי המרואיין שום דבר מיוחד. לכן הראיון פתוח יותר מראיון מצולם רגיל. כשמרואיין מסמן לי שמשהו לא מתאים לו אני עוזב את זה וממשיך הלאה. לעומת זאת, כשאני עושה סרט דוקומנטרי רגיל, אם המרואיין מתחמק אני אסוג, אשפר עמדה, ואז אשיג את המידע. כאן המטרה היא לעשות טוב לאנשים. הרי במקרים רבים, בעיקר בתקופות עמוסות פיגועים, הפיגוע תפס כותרת יום אחד ונשכח. אז קודם כול, פרויקט כזה מפרגן. נותן את ההזדמנות".
אך לא פחות מכפי שהוא שונה מראיון עיתונאי, הראיון שונה ממפגש טיפולי. "אני לא איש מקצוע בתחום הטיפול – ודווקא העובדה הזו היא מה שמשנה את הסיפור לטובה. זה משמעותי מאוד למי שמצטלם. ברור לו שהוא לא בא עכשיו לעוד טיפול. רבים מהאנשים עברו טיפולים, עובדים סוציאליים, ביטוח לאומי, פסיכולוגים – ועכשיו הם יודעים שזה משהו אחר: אני לא בא לעזור לך אלא לפרגן לך. הסיפור שלך פשוט מעניין אותי.
"תמיד האדם מגיע, קצת נבוך, ואני אומר לו 'בוא תשב רגע, אני צריך לסדר את התאורה'. אני עושה את זה גם כשאני לא צריך. אני מחשיך את החדר, מסדר את האור האחורי. הוא מתיישר, מתארגן. נוצר מעמד. נוצרת אצלו תחושה שהוא באולפן, לא בטיפול; שנדלקו האורות, וההצגה מתחילה. שעשו את זה לכבודו, כי הוא מעניין וחשוב".
- ולך זה באמת מעניין?
"לא קרה לי שלא היה לי מעניין. באמת. לא קורה לי שאין אף נקודה בראיון שתופסת אותי, שגורמת לי להתרגש. אנשים רואים את זה, אני חושב. את הדמעות, לפעמים. הרבה פעמים".
- ומכל אחד אתה גם לומד משהו? אין כאלה שהתמודדו עם האובדן באופן שגוי, שהזיק להם?
"לפעמים אני חושב לעצמי שהייתי רוצה לנהוג אחרת. אבל בסופו של דבר, אנשים עוברים תהליך, סיפור של התגברות, של החלטות שהם מקבלים. אז אחת לקחה את עצמה לכיוון של חדר כושר, ואחד לכיוון של עבודה, או משפחה, ואדם אחר החליט שהוא יתלבש טוב וייראה טוב וייסע לחו"ל, כל אחד והסיפור שלו. אצל כולם החיים ממשיכים. את כל מה ששמעתי מפי אנשים שחוו אובדן, ושמעתי הרבה, אני מנסה מבחינתי לקחת לכיוון של יותר פרופורציות בחיים, יותר רוגע, הקשבה, צניעות. כי אנחנו עוסקים במקצוע שיש בו הרבה פוזה וקרדיטים ועניינים".
- ובכל זאת, אפשר ללמוד גם מהתמודדויות כושלות?
"כשאני אומר שאדם כושל אני שיפוטי. אני מנסה לחנך את עצמי לא להיות שיפוטי, כי אני לא במקום שלהם. גם בגוש קטיף יש הרבה סיפורי שכול, כי היה הרבה טרור, כך שבאמת מאחוריי עשרות רבות של ראיונות עם נפגעי טרור ועוד מאות ראיונות עם אנשים שחוו טראומה של הרס הבית שלהם; וישנו גם הסרט התיעודי שביימתי על ילד לפני הגירוש, תוך ליווי ממושך של המתיישבים בתקופת המשבר, 'האוסף של ידידיה' – ובכל זאת הדבר הכי גדול שלמדתי בפרויקט של גוש קטיף הוא שהבנתי שאני לא יכול להבין. עד שזה לא יקרה לי חלילה לא אבין כמה זה קשה, לא אבין מה זה אומר לעזוב את הבית.
"עם השכול מטרור יש לי נגיעה אישית. אחותי היא רותי גיליס, שבעלה ד"ר שמואל נרצח בפיגוע ירי. יש לרותי חלק גדול בפרויקט הזה, כולל החיבור שלי אל שלה, ונדמה לי שגם המצאת השם של הפרויקט. ואף על פי שאנחנו מדברים הרבה, הבנו שנינו – זה היה הרבה לפני תחילת הפרויקט הנוכחי – שכדאי להעמיד לפניה מצלמה, ושהיא תדבר. ובאמת, המצלמה עשתה משהו. יש דיבור על כוס קפה, ויש דיבור עם מצלמה תוך קיבוע הדברים והשימור שלהם, והוא דיבור אחר. וכאן, שוב, כמה שאני קרוב לאחותי, וכמה שחוויתי איתה את הדברים, אני עדיין לא שָׁם. זו הבדידות של השכול. גם כשהאדם השכול עטוף באהבה ובאכפתיות, הוא בסופו של דבר מתמודד עם זה לבד".
- מה הראיון עושה למרואיין?
"יש אנשים שבאים והראיון סגר להם דברים. הם יוצאים ואומרים 'הוקל לי. כי סגרתי דברים, הוצאתי דברים, שמתי בהארד דיסק'. ויש לעומתם כאלה שהראיון פותח להם דברים. שאומרים, 'יצאתי מכאן עם שיעורי בית, עם עבודה. כי אף פעם לא היה מי ששאל אותי שאלות כאלו, שהראה לי דברים, שיקף לי דברים שאולי לא שמתי לב'".
שלה רוזנק-שורשן היא כנראה מהסוג הראשון. "קרה לי משהו מוזר בראיון שמורדי עשה איתי. מאז ההתנתקות, תמיד רציתי לתלות בחדר העבודה שלי תמונה של גוש קטיף. בכל פעם הייתי מסתכלת בתמונות שצולמו, וכולן נראו לי תמיד מכוערות. הגוש היה כל כך יפה, החוף כל כך יפה, אין אף תמונה יפה?! איזה צלמים גרועים... הראיון התקיים בניצן, באתר הזמני של עקורי הגוש. יצאתי מהראיון, התחלתי להסתובב בניצן, הגעתי לחנות המזכרות מהגוש של יהודה גרוס – ופתאום התמונות נראו לי כל כך יפות. קניתי לי שתיים, אחת גדולה ואחת קטנה. שמתי אותן באוטו, התחלתי לנסוע, ואז עצרתי ואמרתי לעצמי: משהו השתנה בי. אני יכולה לתלות תמונה של הגוש בחדר.
"אנשים שכּולים מספרים לפעמים שלתלות תמונה של יקירם היא דבר קשה מאוד. בהרבה בתים שכולים אתה נכנס ויש תמונות, אבל יש כאלה שלא. בייחוד אצל יתומים. לתלות תמונה, פירושו היה בשבילי לומר, הכנסתי את הגוש למסגרת. אני מכירה בכך שהגוש כבר לא קיים. זה תהליך שקרה לי ממש אחרי התיעוד".
*
אבל האובדן האישי הגדול של שלה היה כמובן הירצחו של בעלה דורון שורשן, ביום הראשון של שנת 1992, והוא ששאב אותה אל הפעילות הציבורית. "למדתי מבשרי שאני יכולה לשכך את הכאב רק על ידי עשייה". תחילה הדגש היה פוליטי. היא זוכרת את עצמה מסתובבת בכנסת ומנסה לשכנע ח"כים להתנגד להסכמי אוסלו ולחלוקת הרובים למשטרה הפלשתינית.
בהמשך, ניסיונה החיובי במפגשים עם בני משפחה של קורבנות טרור אחרים הוביל אותה לפעול בתחום, ולבסוף להקים את עמותת 'להמשיך לחיות ביחד'. "המפגש הזה מחזֵק; לא הידיעה שזו צרת רבים, אלא שאם אחרים הרימו ראש, גם אני אצליח. אבל גם הגילוי שאחרים חווים סימפטומים דומים לשלך. הרי עוברים על אנשים דברים שהם לא הכירו בעצמם. עייפות נוראה, שיגעון קניות, חוסר תיאבון או הפוך, ופתאום רואים שכולם עוברים אותו דבר. זה עוזר".
הארגון מקיים פעילויות חברתיות ותרבותיות למשפחות נפגעות טרור, מפעיל תוכנית הדרכה לאנשי חינוך להתמודדות עם שכול ויתמות בכיתות, ומקיים את מיזם 'לספר את היום'. ברבות הימים, היא מקווה, ירבו גם המסַפרים. כי מי שמתגבר על ההיסוס ומתחיל לדבר, בדרך כלל מתקשה להפסיק.
"קרה לי הרבה", מספר קרשנר, "שאדם בא להצטלם כי שכנעו אותו, ואמר לי 'נו, עזוב אותך, חמש דקות ואני כבר לא פה. מה יש לי לספר', או 'אין לי זמן'. למדתי שברגע שמישהו אומר לי יש לי רק חמש דקות – אני יודע שהוא הולך לשבת פה הרבה זמן. אלה אנשים שחוששים מזה, מפחדים להיפתח. עוברות חמש הדקות ואני אומר להם, 'עברו חמש דקות, אתה רוצה להמשיך?' כמובן אף אחד לא רצה להפסיק. אלה אנשים שלא סיפרו מעולם. לא הייתה להם הזדמנות לסכם את הדברים. זה לא שאנשים לא רוצים; אף אחד לא הציע להם את זה.
"האמת היא שכל אדם שתושיב אותו יש לו מה לספר, ודאי כל אדם בישראל. כל מי ששירת בצבא, כל מי שהייתה בהריון, כל מי שעלה ארצה. הוא רק צריך את ההזדמנות, ואת מי שיישב שעתיים להקשיב".